עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8453/12

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

מועד הדיון:                          ‏י"ד בכסלו התשע"ג (28.11.2012)

                                          

בשם העורר:                          עו"ד נ' זנו

בשם המשיבה:                       עו"ד ס' בלום

 

 

           לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שפסר) במ"ת 3055-10-12 מיום 19.11.2012, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו חרף המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

 

עובדות כתב האישום

 

1.        בין העורר, יליד 1985, לבין אווקה ברהה (להלן: המתלונן) התגלע סכסוך עובר לאירוע מושא כתב האישום. ביום 6.9.2012 בשעה 18:30 הגיע המתלונן לסופרמרקט שנמצא בעיר לוד, רכש שתי בירות וחטיף ופנה לצאת מהסופר עם שקית בידו. באותה העת היה העורר בסמוך לסופרמרקט כשהוא מצויד בסכין. בשעה 18:32 בהיותו על סף היציאה מהסופרמרקט פגש המתלונן במכר שהגיע מולו מחוץ לסופרמרקט. המתלונן ניגש לברכו לשלום, אך בטרם הספיק לעשות זאת הגיח העורר מימינו ודקר אותו באמצעות סכין דקירה אחת בבטנו מתחת לטבור ודקירה נוספת בירך ימין. מיד לאחר שנדקר החל המתלונן במנוסה לכיוון ביתו הסמוך לסופרמרקט אך העורר לא הרפה ממנו ורדף אחריו תוך שצעק לעברו "אני אזיין אותך". במהלך מנוסתו מהעורר השליך המתלונן לעבר העורר את השקית על מנת להרחיקו ממנו אך העורר לא הרפה ממנו והמשיך לרדוף אחריו במשך מספר דקות עד שהמתלונן הצליח להגיע לביתו. כאשר הגיע המתלונן לביתו הוא התמוטט על מיטתו בשל החבלות שנגרמו לו כתוצאה מהדקירות והוא הובהל מיידית לבית החולים לצורך קבלת טיפול רפואי דחוף. כתוצאה ממעשיו של העורר נגרמו למתלונן, בין היתר, פצע דקירה באורך 3 ס"מ מתחת לטבור עם לולאת מעי דק בחוץ; פצע דקירה בירך ימין; שלושה נקבים במעי הדק; במהלך ניתוחו בוצעה פתיחת בטן וכריתה חלקית של המעי הדק. לאור האמור הואשם העורר בחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

 

הליכי המעצר לפני בית המשפט המחוזי

 

2.        בדיון שהתקיים בשאלת מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו בבית המשפט המחוזי מרכז ביום 1.11.2012 לפני השופטת ה' עובדיה, הסכים בא כוח העורר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית, בשים לב למספר הסתייגויות שהמרכזית בהן הייתה שלדקירה עצמה אין ראיה ישירה וכי מדובר בתיק עם ראיות נסיבתיות בלבד, שאחת מהן היא הפרכת עדות האליבי שמסר העורר. כן הוסכם על קיומה של עילת מעצר סטטוטורית נוכח העבירות המיוחסות לעורר. המחלוקת בין הצדדים הייתה האם בנסיבותיו העניין ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. השופטת עובדיה קבעה כי "מבלי לקבוע מסמרות בכל דבר ועניין ומבלי לעורר תקווה בלב המשיב, ראיתי לנכון להורות לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינו ולהגישו לביהמ"ש עד למועד שנקבע ליום 19/11/12 שעה 09:00 בפני שופט תורן".

 

תסקיר המעצר

 

3.        התסקיר הונח על שולחנו של השופט שפסר שלפניו המשיך הדיון בשאלת האפשרות לשחרורו של העורר לחלופת מעצר. מתסקיר המעצר עולה כי העורר מוכר לשירות המבחן שכן במהלך שנת 2005 הופנה לשירות במסגרת הליך פלילי שהתנהל נגדו בשל עבירת שוד בגינה נדון למאסר ממושך ממנו שוחרר בשנת 2008. העורר בן 28, רווק שטרם מעצרו התגורר עם בת זוגו. לאחר שחרורו ממאסר השתלב העורר במעגל העבודה. שירות המבחן מצא כי בנתונים אלו יש כדי להעיד על יציבות בחייו של העורר. העורר הוא הבן הצעיר במשפחת מוצאו, אימו בשנות ה-70 לחייה ואביו נפטר כשהיה פעוט. בני המשפחה עלו מאתיופיה בשנת 1990. שירות המבחן ציין כי הפרמטרים שנבדקו על ידו מצביעים על רמת סיכון בינונית למעורבות חוזרת בהתנהלות אלימה וכי מידת החומרה הצפויה של תוצאות האלימות היא נמוכה. שירות המבחן התרשם כי בני משפחתו של העורר מהווים עבור העורר מוקד תמיכה משמעותי ודומיננטי וכי יהיו מסוגלים לבסס חלופה התואמת את מצבו של העורר והסיכון העולה ממנו והמליץ לשחררו לחלופת מעצר לביתו בבת-ים בפיקוח לסירוגין של בני המשפחה (שלושת אחיו, גיסו, אמו ובת-זוגו). יצויין כי שירות המבחן הוסיף וקבע שאין הוא רואה מניעה לאפשר את יציאותיו של העורר ממעצר הבית בו הוא יהיה נתון "לכל צורך בליווי מי ממפקחיו".

 

החלטתו של בית המשפט המחוזי

 

4.        בית המשפט המחוזי ציין כי עיון ברישום הפלילי של העורר מגלה כי בעברו מלבד ההרשעה האחרונה בגין שוד, שימוש ברכב ללא רשות והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, גם שתי הרשעות נוספות בעבירות אלימות ורכוש. בית המשפט המחוזי ציין כי עברו הפלילי של העורר, חומרת העבירה בה הוא מואשם ונסיבות ביצועה מקשים על קבלת המלצת שירות המבחן וקבע כי החלופה המומלצת אינה מאיינת את מסוכנותו של העורר. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי על אף שהעורר ידע כי הוא דרוש לחקירה הוא הסגיר עצמו רק לאחר שבוע ימים. כן הצביע בית המשפט המחוזי על קיומם של עדים פוטנציאליים החוששים לשתף פעולה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי מדובר במי שעל פי כתב האישום ולאחר עיון בראיות לכאורה דקר את המתלונן דקירה כפולה בבטנו ובירכו וגרם לו חבלה חמורה, מבלי שהייתה כל פרובוקציה שקדמה לכך מצד המתלונן, באמצעות סכין בה הצטייד מראש. בכך יש להעיד על מסוכנות של ממש אשר מתעצמת לאור עברו הפלילי. בית המשפט המחוזי הפנה להחלטותיו של בית משפט זה והטעים כי על אף שיש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, המדיניות היא שמי שהתגבשו נגדו ראיות לכאורה לביצוע דקירה אין מקום לשחררו לחלופת מעצר אלא בהתקיים נסיבות חריגות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי הוא מתקשה להבין את מסקנתו של שירות המבחן שכן העורר עצמו התקשה להסביר את נסיבות מעצרו, טען שאינו מכיר את המתלונן, הרחיק עצמו מהחשדות וזאת על אף חומר הראיות "המצביע ללא ספק" על מעורבותו בעבירה המיוחסת לו. לכן, קבע בית המשפט המחוזי כי אין די בעובדה כי משפחתו של העורר יכולה להוות עבורו מוקד תמיכה משמעותי.

 

           מכאן הערר שלפני.

 

תמצית נימוקי הערר

 

5.        העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד ניר זנו – טוען כי בית המשפט המחוזי פגע בזכות הטיעון העומדת לו. לטענתו, חרף העובדה שניתנה הסכמה לקיומן של ראיות לכאורה ומשכך לא הזדמן לו לטעון כנגד הראיות לכאורה הגם שיש לו הסתייגויות לגביהן, בית המשפט המחוזי לקח את חומר הראיות ועיין בו תוך שבהחלטתו ניתח את הראיות לכאורה והסיק מהן מסקנות. עוד טוען העורר כי אין יסוד לטענה בדבר חשש של עדים משיתוף פעולה שכן העד המרכזי הוא מר יצחק דוד שאומר בהודעתו במשטרה כי הוא אינו חושש מהעורר. העורר כופר במיוחס לו בכתב האישום וזוהי זכותו בטרם הורשע בדין. לטענת העורר, העובדה כי העורר כופר במיוחס לו אינה צריכה להיזקף לחובתו בעת בחינת חלופת מעצר ואינה יכולה לשמש נסיבה המגבירה כביכול את מסוכנותו של העורר. כן מדגיש העורר כי שירות המבחן לא סבר שיש בהכחשתו נסיבה המגבירה את המסוכנות העולה ממנו. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי נתן משקל מוגזם לעברו הפלילי של העורר שהינו עבר ישן יחסית תוך זניחת שיקולי השיקום. בהקשר זה נטען כי העורר שינה את אורחות חייו מאז שוחרר ממאסר כעולה מהתסקיר. שירות המבחן התרשם מהעורר וממשפחתו וסבר כי לאור השינוי שערך העורר בחייו יש בחלופה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, בין היתר נוכח היות משפחתו גורם תומך ולאור העובדה כי מקום החלופה אינו בעיר בה בוצעה הדקירה. המסוכנות, ככל שקיימת, היא מסוכנותו של העורר כלפי המתלונן. אלא שמסוכנות זו מסתמכת על כך שבכתב האישום צויין כי בין העורר לבין המתלונן קיים סכסוך קודם ולכך אין בסיס ראייתי. גם בהנחה שקיים סכסוך בין השניים אזי המסוכנות העולה מהעורר היא ספציפית ונקודתית למתלונן וניתן לאיינה באמצעות הרחקת העורר מהמקום בו מתגורר המתלונן. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט משנתן משקל רב מדי לנסיבות ביצוע העבירה בשים לב לפרמטרים מפחיתי הסיכון אליהם התייחס שירות המבחן. מכל הטעמים שפורטו לעיל מבקש העורר לקבל את הערר ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים המגבילים שהומלצו על ידי שירות המבחן.

 

תגובת המשיבה

 

6.        המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד סיגל בלום – טוענת כי בעבירות מסוג העבירה בה מואשם העורר הכלל הוא מעצר עד תום ההליכים ואילו החריג הוא שחרור לחלופת מעצר. באשר לטענתו של העורר כי עברו הפלילי ישן וכי מאז שוחרר ממאסר בגין עבירת השוד שביצע הוא ערך שינוי בחייו, הוגש לעיוני רישום מב"ד לפיו לאחר שהעורר שוחרר ממאסר אותו ריצה בגין עבירת השוד ולפני שביצע את העבירה שבנדון, הוגש נגדו כתב אישום בגין החזקת סכין שלא כדין. עוד טוענת המשיבה כי לפני קצינת המבחן שערכה את התסקיר לא עמד גליון הרישום הפלילי של העורר והיא הסתמכה על הצהרתו בלבד כי מאז שוחרר ממאסר בגין עבירת השוד הוא לא היה מעורב בפלילים, הצהרה שהסתברה כשקרית לאור כתב האישום הנוסף שהוגש נגד העורר והמייחס לו החזקת סכין שלא כדין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו שארעו, כביכול, ביום 8.10.2010. המשיבה מדגישה כי הצהרה שקרית זו גורעת מהאמון שניתן לתת בעורר לצורך שחרורו לחלופת מעצר. המשיבה מוסיפה וטוענת כי עילת המעצר העיקרית בעניינו של העורר היא מסוכנות שאינה רק קונקרטית כלפי המתלונן הספציפי. המשיבה טוענת כי מסוכנותו הכללית של העורר נלמדת כיוון שמעבר למקרה דנן העורר היה מעורב בהחזקה ושימוש בסכין, הן במסגרת עבירת השוד בגינה ריצה מאסר בפועל ושוחרר ממנו רק בשנת 2008 והן במסגרת המב"ד כאמור. המשיבה הגישה לעיוני את פסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה בערעור שהגיש העורר על הרשעתו בעבירת השוד. המשיבה מדגישה כי בעבירת השוד ביקשו העורר וחברו מעובר אורח תמים שלא הכירו כי יתן להם "טרמפ". משסירב הנהג כפו השניים את כניסתם לרכבו והעורר איים על הנהג בסכין יפנית שהצמיד לעורפו. עוד הדגישה המשיבה כי לנוכח עברו הפלילי של העורר בנוגע לשימוש בסכין לא ברורה הערכת שירות המבחן לפיה גם אם יבצע עבירות נוספות הנזק הצפוי מהן לא יהיה גבוה.

 

תשובת העורר לתגובת המשיבה

 

7.        העורר טוען כי לא הוגש לעיונו של בית המשפט חומר הראיות הנוגע למב"ד. העורר ציין כי הסכין מושא המב"ד לא נתפסה עליו או בכליו אלא בקרבת מקום שעה שנכחו במקום שבעה אנשים נוספים. בתגובה לטענה זו מסרה המשיבה את החומר הנוגע למב"ד לעיוני.

 

דיון והכרעה

 

8.        לאחר שעיינתי בכתב הערר על נספחיו, האזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל-פה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפני ועיינתי באסמכתאות אליהן הפנו הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, חרף טיעוניו המלומדים של עו"ד זנו שעשה את מירב המאמצים למען מרשו.

 

9.        מקובלת עלי טענתו של בא כוח העורר כי יש קושי בכך שבית המשפט יערוך ניתוח של ראיות לכאורה במסגרת החלטה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, מקום בו ניתנה הסכמת הסנגור לקיומן של ראיות מבלי שנשמעו כלל טענות הצדדים לעניין הראיות. קושי זה מתגבר במקרה דנן בו בעת מתן ההסכמה לקיומן של ראיות לכאורה הדגיש הסנגור כי בפיו הסתייגויות בנוגע לחומר הראיות לכאורה. כמו כן, על בית המשפט הדן בשאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים להיות ער לכך שבשלב המדובר נדונה שאלת המעצר בלבד ואין מדובר בהליך העיקרי ומשכך אין זו המסגרת הדיונית המתאימה לקבוע מסמרות כי הראיות לכאורה מצביעות על אשמה "ללא ספק".

 

10.      חרף האמור, לא הראיות לכאורה בהן עיין בית המשפט המחוזי הכריעו את שאלת מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. גם אם נפל פגם בהקשר הנדון כנטען על ידי העורר, אין בו כדי להצדיק קבלת הערר. כבסיס לדיון לא ניתן להתעלם מהסכמתו של הסנגור לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום בו צויין כי העורר דקר את המתלונן וגרם לו פגיעות קשות. בנסיבות האמורות, עיקר ההצדקה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו הוא הסיכון הנשקף ממנו. אף אם לצורך בחינת המסוכנות העולה מהעורר אתעלם מהמב"ד לגביו טענו הצדדים, הרי שאין לקבל את טענת העורר כי מסוכנותו היא ספציפית וקונקרטית בלבד. צודקת המשיבה בטענתה כי עובדות האישום בגינו הורשע העורר בעבירת השוד – במסגרתו איים העורר על אדם מן היישוב שאין לו איתו היכרות מוקדמת באמצעות סכין יפנית שהצמיד לעורפו, כשקודם לכן כפה בכוח כניסתו וכניסת חברו לרכב – מצביעות על כך שאין מדובר במסוכנות קונקרטית בלבד. אין בידי לקבל את הטענה כי מדובר בעבר ישן. מדובר בעבר רלבנטי שכן העורר שוחרר ממאסר בגין הרשעה זו רק בשנת 2008 ולא היה בריצוי המאסר כדי להוות עבורו גורם מרתיע מפני מעורבות בעבירה דנן. גם בכך יש כדי להציב סימן שאלה בנוגע למסקנת שירות המבחן כי העורר בחר לעשות שינוי בחייו. בהתחשב בגילו הצעיר של העורר נדמה כי מעורבותו בשני אירועים הקשורים בשימוש בסכין מבססת את החשש מהמסוכנות הנשקפת ממנו לא רק כלפי המתלונן הקונקרטי.

 

11.      זאת ועוד, אחד השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לבחון שחרורו של נאשם לחלופת מעצר הוא האמון שניתן לתת בו. בהקשר זה, גם אם לא אתחשב במב"ד לעניין המסוכנות הנשקפת מהעורר, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שהעורר בחר שלא להביא לידיעתו של שירות המבחן את העובדה כי נעצר ונחקר בחודש אוקטובר 2010 בחשד שעבר עבירות של החזקת סכין שלא כדין והכשלת שוטר במילוי תפקידו.

 

12.      בנסיבות האמורות ולאור המסוכנות הנשקפת מהעורר הערר נדחה.

 

 

           ניתנה היום, ‏טו בכסלו התשע"ג (29.11.2012).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12084530_W01.doc   צמ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il