עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6831/09

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

 

 

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2839/08, כבוד השופטים: י' צבן, ח' בן-עמי ו-ר' כרמל) מיום 12.7.2009, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (פ 4115/06, כבוד השופטת, סגנית הנשיא (כתוארה אז), ש' דותן). עניינה של הבקשה בשאלת הוכחתו של היסוד העובדתי בעבירות הקבועות בסעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל או החוק).

 

 

 

ההליכים שקדמו לבקשה זו

 

 

 

 

2. כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים ובו יוחסו לו עבירות של הלנה והעסקה שלא כדין, לפי סעיפים 12א(א) ו-12א(ב) לחוק הכניסה לישראל – בהתאמה. על פי הנטען בכתב האישום, במהלך כחודש ימים, עד ליום 19.12.2005, העסיק המבקש אדם בשם ג'והד אבו אלשיך (להלן: אלשיך) במוסך אשר בבעלותו וכן התיר לו לעיתים ללון במוסכו. בכתב האישום נטען כי אלשיך הינו תושב האזור (כלומר, תושב יהודה ושומרון או חבל עזה) אשר איננו רשאי לעבוד ולשהות בישראל.

 

 

 

 

ביום 17.9.2008, לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית משפט השלום בירושלים את המבקש בעבירות המיוחסות לו. במסגרת נימוקיו להכרעת הדין, פירט בית המשפט את הראיות שנפרשו בפניו, עליהן ביסס את הכרעתו. דגש מיוחד הושם בפסק הדין על בחינת תעודות עובד הציבור שהגישה המשיבה לצורך הוכחת הנסיבה "שלא כדין". ראיות מסוג זה מוגשות בשכיחות גבוהה לבתי משפט הדנים בכתבי אישום כגון דא ועוד נשוב אליהן בהמשך. נציין רק, שבית המשפט קבע כי די היה בתעודות עובד ציבור אלו, בצירוף העובדה שאלשיך לא הציג אישור לשהייה בישראל בפני השוטרים עת שנתפס, בכדי להעביר את נטל הראיה אל המבקש, שיעורר ספק סביר באשמתו. בייחוד כך, קבע בית המשפט, כאשר המדובר הוא ביסוד שלילי, לגביו רובצת על המשיבה חובת הוכחה זעירה למדי.

 

 

 

 

בגין הרשעתו, הוטלו על המבקש העונשים הבאים: מאסר בפועל בן 40 ימים וכן מאסר על תנאי בן 60 ימים לתקופה של שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות לפי חוק הכניסה לישראל. בנוסף, הופעל נגדו מאסר על תנאי של 30 ימים, באופן שבו מחצית מתקופה זו תחפוף את עונש המאסר שהוטל עליו בגין תיק זה, ומחציתה השנייה תרוצה במצטבר. סך הכל, נקבע כי המבקש ירצה 55 ימי מאסר בפועל.

 

 

 

 

3. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר הופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. במסגרת הערעור, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה סביב השאלה – האם עמדה המשיבה בחובתה להוכיח, מעבר לספק סביר, את אותה נסיבה ביסוד העובדתי של העבירות, לפיה אלשיך שהה בישראל שלא כדין. בית המשפט המחוזי קיבל את קביעותיו של בית משפט השלום וקבע כי המשיבה אכן עמדה בחובתה זו. משכך, ומשגם הקביעות בדבר היסוד הנפשי היו מקובלות על בית המשפט המחוזי, הוא דחה את הערעור על הכרעת הדין. בהמשך, הוא דחה אף את הערעור על חומרת עונשו של המבקש בקובעו כי העונש הולם את נסיבות המקרה ואת העבירות.

 

 

 

 

4. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. עיקרה של הבקשה בשאלת הוכחת היסוד העובדתי בעבירות בהן הורשע המבקש, אם כי המבקש מקדיש גם כר מסוים של טענות לעניין הוכחת היסוד הנפשי של העבירות ולעניין חומרת עונשו. בנימוקיו לבקשה טען המבקש, בין היתר, כי בית משפט זה טרם נדרש לשאלת הוכחת הנסיבה "שלא כדין" בעבירות בהן הורשע, ומשום שהדעות חלוקות בנוגע לשאלה זו, יוצאות תחת ידן של הערכאות הנמוכות פסיקות סותרות בנושא. משכך, מדובר לטענתו בשאלה ציבורית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, המצדיקה דיון בערכאה שלישית. בתגובתה לבקשה, השיבה המשיבה כי על רקע העמדות השונות העולות בפסיקת הערכאות הנמוכות לעניין שאלת הוכחת הנסיבה "שלא כדין", מסכימה היא כי יש מקום לדיון בבקשה לרשות ערעור.

 

 

 

 

הכרעה בבקשת רשות הערעור

 

 

 

 

5. תחום הראיות וקביעת העובדות הינו תחום מורכב. לרוב, אין תיק הזהה למשנהו. כל מקרה ונסיבותיו. הגם שכך, במקרה זה, בחינת פסקי הדין של בתי משפט השלום והמחוזיים מעלה כי קיימים מספר קווי דמיון בסוג הראיות המוגשות ברגיל על ידי המשיבה. עוד עולה כי אכן קיימות עמדות שונות ביחס לאותם קווי דמיון. מטעם זה, ונוכח הסכמת הצדדים, מצאנו לנכון לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור. עם זאת, יש לזכור כי עדיין עוסקים אנו בנבכי ההוכחה והעובדות של המקרה הספציפי שלפנינו. את העקרונות הדורשים הבהרה – נבהיר, אך יהיו אלו העובדות והראיות הייחודיות למקרה אשר יובילו בסופו של דבר להכרעה בעניינו של המבקש. השאלה המרכזית בענייננו הינה האם ישנו ספק סביר בהתקיימות נסיבת השהייה שלא כדין במקרה זה? הערכאות הקודמות השיבו על שאלה זו בשלילה. נבחן האם נפלה שגגה בהכרעה זו או בדרך הסקתה, ואם ניענה בחיוב – נעמוד על נפקותה.

 

 

 

 

סיכומו של דבר, בכל הקשור לשאלת הוכחת היסוד העובדתי בעבירות בהן הורשע המבקש, תידון הבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. יתר רכיבי הבקשה נדחים מהטעם שהם אינם מעלים כל טענה המצדיקה דיון בגלגול שלישי בהתאם להלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123 (1982)).

 

 

 

 

טענות הצדדים לגופו של עניין

 

 

 

 

6. טענתו העיקרית של המבקש היא כי לא היה די בחומר הראיות שהגישה המשיבה כדי להוכיח את התקיימות נסיבת שהייתו של אלשיך בישראל שלא כדין. זאת מאחר שאין בראיות אלו, ובפרט הכוונה לתעודות עובד הציבור עליהן נרחיב להלן, כדי לכסות את כלל האפשרויות לפיהן ייתכן שאלשיך שהה בישראל כדין. לעניין זה טוען המבקש, כי הערכאות הקודמות שגו בהחלתן על העבירות בהן הורשע את ההלכה בדבר מידת הוכחתו של יסוד שלילי בעבירה. לטענתו, יש לאבחן מקרה זה ממקרים אחרים בהן הוחלה ההלכה, מאחר שהיסוד השלילי של העבירות לפי סעיף 12א לחוק מתייחס לצד ג' ולא לחשוד בביצוען. לחלופין טען, שגם לו ייקבע כי די היה בראיות שהביאה המשיבה, כדי שזו תעמוד בחובת ההוכחה המוטלת עליה, הרי שתעודות עובד הציבור מתייחסות לימים מסוימים בלבד, ומשכך אין בהן כדי להוכיח כי העבירות נעברו משך חודש שלם. לעניין זה טען, צריכה להיות השפעה על העונש שהושת עליו.

 

 

 

 

7. בטיעוניה לפנינו ביקשה המשיבה כי תצא תחת בית משפט זה הכרעה עקרונית בשאלה שבמחלוקת. המשיבה טענה כי לצורך הוכחת הנסיבה "שלא כדין" בעבירות שבסעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, ולמצער לצורך העברת נטל ההוכחה לנאשם, די בראיה נסיבתית מסוימת, הקיימת בתיק זה, ובראיה זו בלבד. ומהי אותה ראיה נסיבתית? לטענת המשיבה, בכדי להוכיח שאדם שהה בישראל שלא כדין, די בכך שאותו אדם לא הציג אישור לשהייתו בישראל, עת שנתפס על ידי המשטרה. שכן, לטענתה, הדעת נותנת כי אדם אינו פועל כנגד האינטרסים שלו עצמו ומשכך, אדם העומד בפני גירוש או העמדה לדין יציג אישור שהייה בישראל באופן מיידי, בתנאי שאכן יש בידיו אישור שכזה. לעניין זה הוסיפה המשיבה, כי חלק מהערכאות הנמוכות סירבו לקבל ראיה זו תוך קביעה שמדובר בעדות שמיעה. המשיבה חולקת על קביעה זו אך טוענת לחלופין, כי במידה וייקבע שבכל זאת מדובר בעדות שמיעה יש לקבוע כי מתקיים כאן חריג לכלל האוסר על קבלת עדות מפי השמועה, כראיה לאמינות תוכנה. זאת, מהטעם שמדובר בתגובה ספונטנית הנכנסת לחריג הרס גסטה אשר הוכר בפסיקה. לתמיכה בטענותיה אלו הפנתה המדינה למשפט האמריקאי, שם נקבע חריג רחב יותר לכלל האוסר על עדות שמיעה בכלל 804(b)(3) ל– Federal rules of evidence. לפי חריג זה, אמרתו של אדם שנקבע שאין ביכולתו להעיד (בהתאם להוראות שנקבעו בכלל 804(a)) תהא קבילה כראיה אם היא פועלת כנגד האינטרס של מוסר האמרה, למשל, אם היא חושפת אותו לאפשרות של הרשעה בפלילים. לטענת המדינה ראוי לאמץ את הרציונאל השזור באותו כלל גם לענייננו.

 

 

 

 

פרט לטיעוניה בנוגע לראיה הנסיבתית, טענה המשיבה גם לגבי האפשרויות השונות לפיהן יכול תושב האזור לשהות בישראל כדין. לטענתה, בתיקים מסוג זה די באותן אפשרויות שהיא שוללת באמצעות תעודות עובד ציבור, כדי להוכיח את התקיימות הנסיבה "שלא כדין" מעבר לספק סביר. יתר האפשרויות שוליות לטענתה מאחר ומספרם של האנשים הזוכים להיתרי שהייה בישראל על פיהן קטן. לחלופין, די לטענתה במכלול הראיות – הראייה הנסיבתית בצירוף תעודות עובד הציבור – בכדי שהיא תעמוד בחובת ההוכחה המוטלת עליה. וודאי שכך, בתיק זה, בו קיימות כבכל תיק אחר ראיות ספציפיות נוספות שיש בהן כדי לתמוך בטענתה. כך למשל, בתיק זה מפנה היא לעדותו של המבקש בבית משפט השלום לפיה הוא ביקש מספר פעמים תעודה מזהה מאלשיך, אך זה מעולם לא הציגה בפניו. בעובדה זו יש חיזוק, לטענתה, ליתר הראיות המצביעות על כך שאלשיך שהה בישראל שלא כדין, וזאת לפי היגיון הדומה למסקנה אותה היא מבקשת להסיק מהתנהגותו של אלשיך למול השוטר שעצר אותו.

 

 

 

 

8. ביום 10.4.2011 הורינו לצדדים להבהיר את עמדתם ביחס לפרשנות הנסיבה "עובד שהוא תושב זר שאינו רשאי לעבוד בישראל לפי חוק זה" הקבועה בעבירת ההעסקה שלא כדין שבסעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל. בין היתר, נדרשו הצדדים להתייחס לשאלה האם להוכחת התקיימותה של נסיבה זו די בכך שהתושב הזר לא החזיק בידו רישיון לעבודה בישראל, או שמא יש צורך גם בהוכחת שהייתו בישראל שלא כדין. כמסתבר, גם בעניין זה הובעו עמדות סותרת בפסיקה (ראו: ע"פ (מחוזי ת"א) 70856/99 יצקן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.6.2000) (להלן: עניין יצקן), הדן בעניין אך לוקה באי בהירות מסוימת, שכן ניתן למצוא בו עיגון לשתי העמדות; וכן ראו: ת"פ (שלום אי') 1845/03 מדינת ישראל נ' אלי (לא פורסם, 23.6.2004); ת"פ (שלום כ"ס) מדינת ישראל נ' גמהור (לא פורסם, 26.12.2000) בהם ניתן למצוא תימוכין לשתי העמדות הסותרות, כאשר שני פסקי הדין תומכים יתדותיהם באמור בעניין יצקן).

 

 

 

 

בתגובתו מיום 15.5.2011 טען המבקש כי אין להסתפק בהוכחה לפיה התושב הזר לא אחז ברישיון עבודה, אלא שיש להוכיח, כתנאי מקדמי להרשעה בעבירה, כי לא היה בידו כל היתר לשהות בישראל. טענתו זו תומך הוא בתכליתו הביטחונית של חוק הכניסה לישראל, הנבדלת ממטרתו הכלכלית של חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 האוסר על העסקתו של "עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו" (סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים). לעומתו, מצדדת המשיבה בתגובתה מיום 30.5.2011 בעמדה לפיה די בכך שהתושב הזר לא החזיק בהיתר לעבודה בישראל כדי להוכיח את הנסיבה האמורה. לטענתה, עמדה זו נתמכת בלשונו הברורה של החוק ובתכליתו הביטחונית, המכתיבה את השיקולים השונים במתן ההיתרים השונים. בנוסף חוזרת המשיבה, במסגרתה של פלטפורמה זו, על הטיעונים שהעלתה בפנינו בדיון.

 

 

 

 

המסגרת הנורמטיבית

 

 

 

 

העבירות

 

 

 

 

9. חוק הכניסה לישראל קובע בסעיף 12א שבו (בסעיפים הקטנים הרלוונטיים לענייננו) כך:

 

 

 

 

 

 

הנסיבה בה מיקדו הצדדים את דיוננו הינה הנסיבה "שלא כדין" הקבועה, למעשה, בעבירת ההלנה שלא כדין – "תושב זר שנכנס לישראל שלא כדין או שיושב בה שלא כדין" (אליה נתייחס להלן, בקיצור, כנסיבה הדורשת שהייה שלא כדין). כפי שראינו, לשונה של עבירת ההעסקה שלא כדין איננה מכילה נסיבה זו. במקרים מסוימים עשויה להתעורר, אם כן, שאלה באשר ליסודות העבירה – מה פירוש הנסיבה "שאינו רשאי לעבוד בישראל לפי חוק זה"? האם די לנו להוכחת נסיבה זו בהעדרו של היתר עבודה לתושב הזר, או שמא יש להראות כי לתושב הזר לא היה היתר לשהות בישראל? לטעמי, וחרף טענותיה של המשיבה בעניין זה, התשובה לשאלה זו איננה מובנת מאליה. דומה כי חוק הכניסה לישראל, להבדיל מתקנותיו, איננו קובע מיהו זה הרשאי לעבוד בישראל, ומעניין לציין כי האיסור הדומה הקיים בחוק עובדים זרים מפנה לא רק לחוק הכניסה לישראל כי אם גם לתקנותיו. בנוסף, דומה כי ניתן למצוא תימוכין לשתי הגישות (מי יותר, מי פחות) בתכליתן הביטחונית של העבירות שבסעיף 12א לחוק, בהיסטוריה החקיקתית של עבירת ההעסקה (שנקבעה לראשונה בחוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע)(הוראת שעה), התשנ"ו-1996 שכותרתו יכולה להעיד אף היא על תכליתה של העבירה), ובסביבה הנורמטיבית הקרובה והרחוקה של העבירה (יתר העבירות שבסעיף 12א והעבירה הקבועה לעניין זה בחוק עובדים זרים).

 

 

 

 

אכן, שאלה היא האמנם מבקשת עבירת ההעסקה שלא כדין, לייחס חומרה יתרה ומיוחדת לפלוני שהעסיק תושב זר הרשאי לשהות בישראל, ובתקופה בה הוא רשאי לשהות בישראל, מבלי שהיה בידו היתר עבודה (חומרה המתבטאת בעונש מקסימאלי של שתי שנות מאסר), לעומת החומרה אותה מייחסת העבירה שבחוק עובדים זרים לאלמוני שהעסיק, למשל, תייר הרשאי לשהות בישראל אך לא לעבוד בה (חומרה המתבטאת בקנס בלבד). אין זה מן הנמנע כי בהעסקתו של תושב זר שרשאי לשהות בישראל אך לא לעבוד בה, פועל העבריין בניגוד לאינטרסים הכלכליים והתעסוקתיים של המדינה אך איננו פועל בניגוד לאינטרסים הביטחוניים שלה. לשון אחר, אין זה מן הנמנע כי במקרים אלו הוא עובר על האיסור הקבוע בחוק עובדים זרים, אך איננו עובר על האיסור שבחוק הכניסה לישראל. השאלות העולות בהקשר זה טרם התבררו בפסיקה. עם זאת, בהחלט נראה כי שאלות אלו יכולות וצריכות למצוא את מקומן, במקרים המתאימים, במסגרת שיקול דעתה של המשיבה בהעמדה לדין. במקרה זה הצורך להכריע בשאלה איננו מתעורר שכן נסיבת השהייה שלא כדין הוכחה, כפי שיוסבר להלן, מעבר לכל ספק סביר.

 

 

 

 

האפשרויות הנורמטיביות לשהייה של תושב זר בישראל כדין

 

 

 

 

10. המשיבה איננה מוגבלת בדרכי הוכחתה של נסיבת השהייה שלא כדין. ראיות שונות עשויות להצביע על התקיימותה, כאשר בסופו של דבר השאלה הרלוונטית תהא האם די בראיות שהוגשו כדי להוכיח את הנסיבה מעבר לספק סביר. אחת הדרכים, בהן נוהגת המשיבה לעשות שימוש במקרים אלו, היא הגשתן של ראיות המעידות על העדרו של היתר שהייה לתושב הזר. באשר לדיותן של ראיות אלו ניטשו ויכוחים רבים. יש הסבורים (כדוגמת המבקש) כי ראיות אלו אינן מכסות את מלוא האפשרויות לפיהן רשאי התושב הזר לשהות בישראל ומשכך לא די בהן לעמידה ברף ההוכחה הנדרש, ויש הסבורים כי האפשרויות שאינן מכוסות הן בעלות רמת היתכנות וסבירות נמוכה ולכך השפעה מרכזית ואף מכריעה לעניין ההרשעה (כדוגמת הערכאות הקודמות). ראיות מסוג זה הוגשו, כפי שנפרט בהמשך, גם במקרה זה. על מנת שנוכל לעמוד מאוחר יותר על משקלן והשלכותיהן של ראיות אלו, נפנה כעת לבחינת הנורמות המסדירות את נושא היתרי השהייה לתושבים הזרים בישראל. לאור התייחסותו של בית משפט השלום לנושא זה, והצורך להעמיד מספר דברים על דיוקם, ארשה לעצמי להרחיב מעט בנושא.

 

 

 

 

11. חוק הכניסה לישראל מתווה את המסגרת החוקית הכללית בנוגע לכניסה ולשהייה בישראל כדין. על פי החוק, כניסה ושהייה של תושב זר בישראל מותנית באשרה וברישיון ישיבה שניתנו לפי החוק (סעיף 1 לחוק). הפונקציה האמונה על מתן אשרות ורישיונות ישיבה אלו היא שר הפנים, והחוק מפרט, בסעיף 2 שבו, את סוגי האשרות ורישיונות הישיבה אותן הוא רשאי לתת. וכך קובע סעיף 2(א) לחוק:

 

 

 

 

 

 

עם זאת, סעיף 17 לחוק קובע כי שר הפנים רשאי, בהתייעצות עם ועדת הפנים של הכנסת, לפטור סוגי אנשים מהוראות החוק – כולן או מקצתן. ואמנם, שר הפנים מצא לנכון להפעיל את סמכותו ביחס לתושבים הזרים, וכיום עומדים בתוקפם שני צווים המעניקים להם, בין היתר, פטור מהוראות החוק בדבר אשרה ורישיון לישיבת מעבר או ביקור. הפטור הראשון, ניתן לתושבי האזור בשנת 1968 בצו הכניסה לישראל (פטור תושבי יהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון סיני, מרכז סיני, מרחב שלמה ורמת הגולן), התשכ"ח-1968 (להלן: הפטור לתושבי יהודה ושומרון), אשר החיל הוראותיו גם על תושבי חבל עזה. לפי סעיף 1 לצו זה:

 

 

 

 

"תושב יהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון סיני, מרכז סיני, מרחב שלמה או רמת הגולן היוצא מאותו שטח מכוח היתר, לרבות היתר כללי, שניתן על ידי מפקד כוחות צבא-הגנה לישראל בשטח, פטור מהוראות סעיף 7 לחוק ומהוראות החוק בדבר אשרה ורשיון לישיבת מעבר או ביקור, כל עוד הוא ממלא אחר תנאי ההיתר כאמור".

 

 

 

 

הוראה זו סמכה עצמה על כוחו של המפקד הצבאי להנפיק היתרי יציאה מהאזור לתושבים. עם סיומו של הממשל הצבאי בחבל עזה ביום 12.9.2005 תמה סמכותו של המפקד הצבאי להתיר את יציאתם של תושבי חבל עזה מהרצועה (ראו: מנשר בדבר סיום הממשל הצבאי מיום 12.9.2005). משכך, אף שהפטור לתושבי יהודה ושומרון מתייחס גם לתושבי חבל עזה, הוא כבר איננו רלוונטי בעבור תושבים אלו. עם זאת, על תושבי חבל עזה עדיין חלים הסדרים מיוחדים בדבר אפשרותם להיכנס לישראל ולשהות בה. הסדרים מיוחדים אלו מוצאים ביטויים בפטור השני (בזמן) שניתן בצו הכניסה לישראל (פטור תושבי רצועת עזה) (הוראת שעה), התשס"ה-2005 (להלן: הפטור לתושבי רצועת עזה), ובהסמכה לתת היתר מיום 19.1.2009 (י"פ 5913, בעמ' 2265). תוקפו של הפטור לתושבי רצועת עזה מוארך מפעם לפעם ונכון לעת הזו הוא עתיד לפקוע ביום 31.12.2012 (ראו: ק"ת 6959, 420 (30.12.2010)). וכך נקבע בסעיף 1 לפטור לתושבי רצועת עזה:

 

 

 

 

"תושב רצועת עזה הנכנס לישראל משטח רצועת עזה מכוח היתר, לרבות היתר כללי, שנתן ראש רשות האוכלוסין או מי ששר הפנים הסמיך לכך, פטור מהוראות סעיף 7 לחוק ומהוראות החוק בדבר אשרה ורישיון לישיבת מעבר או ביקור, כל עוד הוא מקיים את תנאי ההיתר כאמור; [...]".

 

 

 

 

שר הפנים הסמיך מספר בעלי תפקידים במנהלת תיאום וקישור ארז לתת היתר כאמור. וכך, תושבי אזור שבידם היתר, מאת הפונקציות שקבע שר הפנים בצווי הפטור, פטורים מהוראות חוק הכניסה לישראל בדבר אשרה ורישיון לישיבת מעבר או ביקור.

 

 

 

 

12. כדי להבין את מהותו והיקפו של הפטור שניתן לתושבי האזור, עלינו לפנות אל המאטריה החוקית המיוחדת החלה עליהם. בשנת 1967, לאחר תפיסת שטחי האזור, הוציאו, מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית ומפקד כוחות צה"ל באזור רצועת עזה וצפון סיני, מנשרים בדבר סדרי השלטון והמשפט באותם האזורים. סמכותם של מפקדי האזור להוציא מנשרים אלו, וכן צווים אחרים שהוצאו בעקבותיהם, שאבה מ"כללי המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה לוחמתית (occupatio bellica)" (בג"צ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אל מחדודה אלמסאוליה נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון פ"ד לז(4) 785, 793 (1983)). בשני המנשרים הללו נקבע כי:

 

 

 

 

"כל סמכות של שלטון, חקיקה, מינוי ומינהל לגבי האיזור או תושביו תהא מעתה נתונה בידי בלבד ותופעל רק על ידי או על ידי מי שיתמנה לכך על ידי או יפעל מטעמי." (סעיף 3(1) למנשר בדבר סדרי שלטון ומשפט (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 2), התשכ"ז-1967; סעיף 3(א) למנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (יהודה והשומרון) (מס' 2), התשכ"ז-1967". (להלן: המנשרים).

 

 

 

 

 

 

בעקבות המנשרים הללו הוצאו במהלך השנים צווים שונים לסגירת שטחי האזור, שעיקרם אפשרויות היציאה מאזורי יהודה ושומרון וחבל עזה וכן אפשרויות הכניסה לאזורים הללו (ראו לעניין חבל עזה את צו סגירת האזור (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 1), התשכ"ז-1967, ואת הצו בדבר סגירת האזור (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 144), התשכ"ח-1968 אשר הוצא לאחריו, וביטל את קודמו (להלן: צו חבל עזה); וכן ראו לעניין הגדה המערבית את הצו בדבר שטחים סגורים (אזור הגדה המערבית) (מס' 34), התשכ"ז-1967) (להלן: צו הגדה המערבית); בג"צ 3397/08 איסמעיל נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פס' 19 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (לא פורסם, 30.4.2009)). צווים אלו, התנו את יציאתו של תושב האזור משטחי האזור בהיתר של המפקד הצבאי או פונקציה אחרת מטעמו. ואכן, המפקד הצבאי עשה לאורך השנים שימושים שונים בסמכותו להתיר יציאה לתושבי האזור, כאשר "המדיניות בדבר מתן היתרי יציאה אישיים לפי הוראות אלה משתנה מזמן לזמן לפי שיקולי ביטחון של הרשויות המוסמכות" (בג"צ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון פ"ד נה(1) 625, 629 (2001)).

 

 

 

 

13. על רקע מצב משפטי מיוחד זה, ניטיב להבין מדוע בחר שר הפנים להפעיל את סמכותו לפי חוק הכניסה לישראל ולהעניק לתושבי האזור פטור מהוראות החוק בדבר אשרה ורישיון לישיבת מעבר או ביקור. כן, ניטיב להבין את מהותו וגדרו של פטור זה. המנשרים בדבר סדרי השלטון והמשפט והצווים לסגירת שטחי האזור לא הפשיטו את שר הפנים מסמכויותיו באשר להיתרי הכניסה והישיבה של תושבי האזור בישראל (כפי העולה מפסק דינו של בית משפט השלום). אלא, שכעת היו שתי רשויות המוסמכות להתיר לתושבי האזור את המעבר מהאזור לישראל: המפקד הצבאי היה מוסמך להתיר את היציאה מן האזור, ושר הפנים היה מוסמך להתיר את הכניסה לישראל ואת הישיבה בה (ראו גם (לעניין חבל עזה): בג"צ 4487/08 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה אלוף פיקוד הדרום, פס' 6 לפסק דינו של השופט גרוניס (לא פורסם, 4.9.2008)). במצב דברים זה סבר שר הפנים, כפי הנראה, כי ניתן לראות בהיתר היציאה שניתן לתושבי האזור כתחליף מספיק לרישיונות ישיבה קצרי מועד כגון רישיונות לישיבת מעבר או ביקור בישראל. שונה היה הדבר, באשר לרישיונות ישיבה ארוכי טווח כגון רישיונות לישיבת ארעי ולישיבת קבע בישראל. בנוגע לרישיונות ישיבה אלו שמר לעצמו שר הפנים את מלוא הסמכות ואת מלוא שיקול הדעת, ולא ראה בהיתרי היציאה שניתנו לתושבי האזור כתחליף מספק לשיקול דעתו בעניין.

 

 

 

 

14. מן הסקירה שלעיל עולה אם כן כי קיימות שתי פונקציות עיקריות האמונות על מתן היתרי שהייה בישראל לתושבי האזור. הפונקציה האחת הינה שר הפנים האמון על הענקת רישיונות ארוכי טווח לתושבי האזור (לפי סעיפים 2(א)(3) ו-2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל) והפונקציה השנייה הינה מפקד האזור או אחר מטעמו, לעניין אזור יהודה והשומרון, וראש רשות מנהל האוכלוסין או מנהלת התיאום והקישור, לעניין חבל עזה. הפונקציה השנייה אמונה, למעשה, על הענקת רישיונות קצרי מועד לתושבי האזור (לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק הכניסה לישראל). כך אנו למדים גם מן הראיות שהגישה המשיבה. אחת הראיות שהוגשה בתיק זה (סומנה ת/3) ושכיחה בתיקים מסוג זה, הינה תעודת עובד ציבור המתארת את הדרכים לפיהן יכולים תושבי האזור לשהות בישראל כדין (להלן: תעודת עובד ציבור כללית). תעודה זו, מתארת את שתי הפונקציות העיקריות עליהן עמדנו לעיל ומוסיפה אפשרות שלישית לפיה תושב זר יכול לשהות בישראל כדין גם מכוח צו ביניים של בית משפט האוסר על הרחקתו מישראל. והנה, כך מעיד במסגרת התעודה שהוגשה בתיק זה מר אבי לקח – מנהל לשכת מנהל אוכלוסין מזרח ירושלים:

 

 

 

 

"1. לפי צו הכניסה לישראל (פטור תושבי יהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון-סיני, מרכז סיני, מרחב-שלמה ורמת-הגולן) תשכ"ח-1968, תושב האזור המחזיק בהיתר שניתן לו על ידי מפקד כוחות צה"ל בשטח פטור מהוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, בדבר אשרה ורישיון לישיבת מעבר או ביקור;

 

 

2. לנוכח האמור משרד הפנים איננו מנפיק רישיונות לישיבת מעבר או ביקור בישראל לפי סעיף 2(א)(1) או (2) לחוק הכניסה לישראל לתושבי אזור. היתרים אלה לכניסה לישראל ניתנים באופן פרטני בידי מנהלת התיאום והקישור של צה"ל.

 

 

3. תושב האזור המקבל רישיון לישיבת ארעי בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, נרשם במרשם האוכלוסין המנוהל לפי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, כבעל רישיון כאמור.

 

 

4. מידע אודות צווי ביניים המונעים הרחקה מישראל שניתנו על ידי בתי המשפט לבקשת תושב האזור מועבר לידיעת משטרת ישראל ונרשם במסוף המשטרתי.

 

 

5. מעבר לאמור לעיל אין דרכים נוספות בהן שוהים תושבי אזור פעילים בישראל כדין".

 

 

 

 

אם לסכם את האמור עד כה, הרי שישנה רשימה סגורה ובה שלוש אפשרויות לפיהן שהייה של תושב האזור בישראל תהא כדין. שתי אפשרויות עיקריות – היתר ארוך טווח מאת משרד הפנים והיתר קצר מועד מאת מפקד האזור או מנהלת התיאום והקישור, וכן אפשרות נוספת של צו ביניים מבית המשפט. ואולם, היקפן של שתי האפשרויות העיקריות צומצם משמעותית בשנים האחרונות מכוחן של הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת השעה). למען שלמות התמונה, עלינו לפנות כעת לבחינתו של צמצום זה והשלכותיו.

 

 

 

 

15. חוק הוראת השעה פורסם לראשונה בשנת 2003 ותוקפו הוארך מעת לעת. נכון לעת הזו הוא אמור לפקוע ביום 31.7.2011 ויוער כי בבית משפט זה תלויות ועומדות מספר עתירות כנגד חוקתיותו לאחר שהוארך (בג"צ 466/07 ואחרים). חוק הוראת השעה קובע בסעיף 2 שבו כלל גורף, לפיו בתקופת תוקפו של החוק לא יעניקו שר הפנים ומפקד האזור רישיונות לישיבה או היתרים לשהייה בישראל לתושב האזור. עם זאת סעיפים 3 ו-4 לחוק הוראת השעה קובעים חריגים לכלל. בין היתר, רשאי שר הפנים, מטעמים הומניטאריים מיוחדים, לתת רישיון לישיבת ארעי בישראל לתושב אזור שבן משפחתו שוהה בישראל כדין או לאשר בקשה למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האזור, לתושב אזור שבן משפחתו שוהה כדין בישראל (סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה). כן הוא רשאי, לתת רישיון ישיבה או היתר לשהייה בישראל לתושב אזור המזדהה עם מדינת ישראל ואשר הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום עניין חשוב של המדינה, או כאשר מתן ההיתר הוא מעניינה המיוחד של המדינה (סעיף 3ג לחוק הוראת השעה). בהוראות המעבר לחוק הוראת השעה נקבע, שהן שר הפנים והן מפקד האזור רשאים להאריך את תוקפם של היתרים שהיו בידי תושב אזור ערב תחילתו של החוק, הוא יום 6.8.2003 (סעיף 4(1) לחוק הוראת השעה). בהקשר זה נזכיר כי חוק הכניסה לישראל אפשר לשר הפנים, טרם חקיקתו של חוק הוראת השעה, להעניק אשרה ורישיון לישיבת ארעי עד לתקופה של שלוש שנים (סעיף 2(א)(3) לחוק).

 

 

 

 

16. הנה כי כן, הגם שחוק הוראת השעה מצמצם את שתי האפשרויות העיקריות לשהייה כדין בישראל של תושב זר בכלל, ואת אפשרות השהייה כדין מכוח רישיון שנתן שר הפנים בפרט, הרי שאפשרויות אלו עדיין קיימות גם במצב המשפטי שלאחר חקיקתו של חוק הוראת השעה. יתרה מכך, מעשה ההעסקה וההלנה של אלשיך בוצע כשנתיים ומחצה לאחר כניסתו של חוק הוראת השעה לתוקפו. בהחלט ייתכן – מבחינת האפשרויות הנורמטיביות לבדן – שאלשיך עוד החזיק בידיו, בעת הלנתו והעסקתו, ברישיון ישיבה מאת שר הפנים, שניתן לו עובר לכניסתו של חוק הוראת השעה לתוקפו. כן ייתכן, כי רישיון שעמד לרשותו הוארך מכוחו של סעיף 4(1) לחוק הוראת השעה. לנתונים המספריים שהוצגו (ושלא הוצגו) במקרה זה באשר לשיעור מקבלי ההיתר ממשרד הפנים מכלל ההיתרים הניתנים, ולמידת השפעתם על היתכנות שהייתו של אלשיך בישראל כדין, עוד אתייחס בהמשך, לאחר שהתשתית בדבר נטלי הראייה וההוכחה במשפט הפלילי תונח כראוי. אבקש רק להעיר, כי בבחינת האפשרויות הנורמטיביות לפיהן ייתכן שאלשיך שהה בישראל כדין יוצא אני מנקודת הנחה כי היתר ישיבה בישראל שניתן לתושב הזר מאת שר הפנים משמש לו גם כהיתר יציאה מן האזור. הנחה אחרת עשויה הייתה לעמוד לזכותה של המשיבה, אך זו לא נטענה ולא עלתה ממכלול הראיות שהוגשו.

 

 

 

 

הראיות בתיק זה

 

 

 

 

17. על רקע דברים אלו, נפרוש כעת את הראיות שעמדו בפני הערכאות הקודמות להוכחת שהייתו של אלשיך בישראל שלא כדין.

 

 

 

 

(א) תעודות עובד ציבור. בפני בית משפט השלום הובאו שלוש תעודות עובד ציבור. התעודה האחת, שכבר הוצגה לעיל, היא תעודת עובד ציבור כללית בה מתוארות הדרכים לפיהן יכול תושב האזור לשהות בישראל כדין; התעודה השנייה, נערכה על ידי קצין חמ"ל במנהל האזרחי ליהודה ושומרון – סגן רז עזריה – וסומנה ת/4. בתעודה זו מפורט כי ביום 12.11.2005 לא היה בידיהם של שני אנשים (שאינם אלשיך) "היתר יציאה אישי מכל סוג שהוא לשהייה בישראל" (ההדגשה במקור, ס"ג'; להלן: תעודת היתרי היציאה או תעודה ת/4). עם זאת, בפסק דינו תיאר בית משפט השלום את התעודה כמסמך המאשר שביום 19.12.2005 לא החזיק אלשיך בהיתר יציאה אישי מכל סוג שהוא לשהייה בישראל. במסגרת הערעור, נדרש בית המשפט המחוזי לקושי זה והחזיר את התיק לבית משפט השלום, על מנת שזה יקבע האם יש בתוכן התעודה כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיע. בית משפט השלום קיים דיון בסוגיה במעמד הצדדים, במסגרתו ביקשה המשיבה להביא תעודת עובד ציבור אחרת תחת זו שהוגשה וסומנה ת/4, בעוד שהמבקש התנגד לכך. לאחר שמיעת הצדדים קבע בית המשפט כי אמנם קיימת טעות בפסק הדין ביחס לתיאורה של תעודה ת/4, אך הטעות אינה מעלה צורך בהבאת ראיות נוספות ואיננה משנה מן ההכרעה שנקבעה. כל זאת, מכיוון ששהייתו של אלשיך בישראל ללא היתר ממפקד האזור לא הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים ומשכך, לתעודה ת/4 ממילא לא היה כל משקל ראייתי במסגרת ההכרעה.

 

 

 

 

לאחר שניתנה החלטה זו, המשיך בית המשפט המחוזי את הדיון בערעור ובמהלכו, כעולה מפסק דינו מיום 12.7.2009, הסכימו הצדדים מן הבחינה העובדתית שביום 19.12.2005 לא היה בידי אלשיך היתר לשהייה בישראל מטעם המפקד הצבאי. לפיכך, הניח בית המשפט המחוזי בפסק דינו שאכן אלו הם פני הדברים. בדיון בפנינו, טען המבקש גם לגבי הבעייתיות העולה מתוכנה של התעודה ת/4. עם זאת, לטענות אלו אין מקום בשלב הזה של ההליך. הסכמת הצדדים ניתנה בפני בית המשפט המחוזי לאחר שכלל העובדות הרלוונטיות לגבי תעודה ת/4 היו ידועות וגלויות בפניהם, והם אכן היו רשאים להסכים כך (ראו: סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ); ע"פ 4532/00 מדינת ישראל נ' לוי (לא פורסם, 24.12.2001); דנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל פ"ד נח(4) 583, 642-641 (2004); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני 1149-1148 (2009) (להלן: קדמי חלק שני)). במצב דברים זה ובהעדרן של נסיבות חדשות מאז ניתנה ההסכמה, אין הצדקה להתיר לצדדים לחזור מהסכמתם בשלב זה של ההליך (השוו: ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל פ"ד נח(5) 724, 739 (2004)). משכך, נקודת המוצא שלנו תהיה, כי ביום 19.12.2005 לא החזיק אלשיך בהיתר לשהייה בישראל מהמפקד הצבאי.

 

 

 

 

התעודה השלישית שהוגשה לבית משפט השלום נערכה על ידי רע"ן תעסוקה בית לחם וחברון מהמנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון – מר עמי קבילו – וסומנה ת/5 (להלן: תעודת היתר העבודה). בתעודה זו מפורט כי לאלשיך לא היה רישיון עבודה בתוקף בישראל ביום 18.12.2005. יוער, כי פרט לטענות שהעלה המבקש לגבי ת/4, בהן דנו לעיל, לא העלה המבקש – אשר ויתר במסגרת הדיון בבית משפט השלום על זכותו לחקירה נגדית של עורכי התעודות – כל טענה ביחס לאמיתות תוכנן של התעודות.

 

 

 

 

(ב) פלט מן המסוף המשטרתי. כמפורט בתעודת עובד ציבור כללית שתוכנה הובא לעיל, כאשר בית משפט מורה בצו ביניים כי אין להרחיק את תושב האזור מישראל, מידע אודות צו ביניים זה מדווח למסוף המשטרתי. בפני בית משפט השלום הונח פלט מן המסוף המשטרתי, אשר הופק ביום 19.12.2005 וסומן ת/6, ולפי האמור בו ביום הפקת הפלט היה רשום אלשיך במסוף המשטרתי כשוהה בלתי חוקי.

 

 

 

 

(ג) דו"ח פעולה שערך שוטר משמר הגבול אשר עיכב את אלשיך לחקירה. הדו"ח, שסומן ת/2, נערך על ידי שוטר משמר הגבול פקד ויסאם עותמאן (להלן: דו"ח הפעולה ו-פקד עותמאן, בהתאמה), והוא מתאר את קורותיו, בלילה שבין ה-18 ל-19 בדצמבר 2005, מן הרגע בו קיבל דיווח על שני חשודים שברחו מרכב שהתדרדר לתהום. מן הדו"ח עולה, שבעקבות הדיווח הגיע פקד עותמאן למקום האירוע ועיכב את אלשיך לחקירה (אך זאת רק לאחר שחקר את המעוכב השני שהיה במקום). בידי אלשיך לא הייתה תעודת זהות והוא זוהה על בסיס דבריו בלבד. תחילה, מסר כי הוא תושב העיר העתיקה וכי לא היה ברכב ולא ברח ממנו. לאחר מכן, על פי הדו"ח, הודה אלשיך כי הוא תושב מחנה הפליטים עיידה ואין לו תעודת זהות וכן, כי הוא עובד במוסך בצור באהר. עם זאת הוא הכחיש כי גנב את הרכב שהתדרדר לתהום, מסר כי הוא מכיר את בעל המוסך והעביר לפקד עותמאן את מספר הפלאפון שלו. בהמשך הדו"ח מתואר כיצד איתר פקד עותמאן את המבקש ואת בעל הרכב, וכיצד הגיעו השניים להגיש תלונה במשטרה.

 

 

 

 

(ד) גרסאותיו השונות של המבקש. מן ההודעה שמסר המבקש במשטרה ביום 19.12.2005 (הוגשה לבית משפט השלום על ידי התביעה וסומנה ת/1) ומן ההליך בבית משפט השלום עולה כי הוא שינה, במספר הזדמנויות, את גרסתו באשר לאירועים נשוא כתב האישום. עיקרם של שינויי הגרסה באשר לגורם שהעסיק את אלשיך, באשר לדבריו של אלשיך ביחס לעיר מגוריו, ובאשר לשאלה האם אלשיך נתבקש על ידי המבקש כי יציג בפניו תעודת זהות וכיצד הוא נהג בתגובה לבקשה. בסיכומו של דבר מצא בית משפט השלום את עדותו של המבקש עדות לא אמינה ושקרית. וכך הוא קבע:

 

 

 

 

"סופו של דבר מצאתי שעדות הנאשם אינה אמינה, אם לנקוט לשון המעטה. הנאשם התחייב במועדים שונים ובמעמדים שונים לגרסאות שונות בתכלית, שאינן תואמות זו לזו. יתר על כן, סתירות, שמצאתי בין הגרסאות, יורדות בחלקן לשורשו של עניין, עד שקשה להבחין בהן אפילו בגרעין של אמת".

 

 

 

 

 

 

18. ראיות אלו הן העומדות בבסיס השאלה האם שהייתו של אלשיך בישראל שלא כדין הוכחה כדבעי על ידי המשיבה. להלן נעמוד על משקלן של ראיות אלו, לחוד וכמכלול, וכן על יישומם הנכון של הכללים בדבר נטלי ההוכחה, בעבירות מסוג זה. ראשית נסקור את העמדות השונות שהובעו בפסיקה בעניינים אלו ונעמוד על פסיקתן של הערכאות הקודמות במקרה זה. לאחר מכן, נבהיר את העקרונות הכלליים הדורשים הבהרה, ונפנה לבחינתן הפרטנית של הראיות שפרשנו לעיל.

 

 

 

 

הפסיקה בבתי משפט השלום והמחוזיים

 

 

 

 

19. כאמור, תעודות עובד הציבור שהוגשו בתיק זה מוגשות ברגיל באישומים המתייחסים לעבירות לפי סעיף 12א לחוק, והן היוו כר נרחב לדיונים בבתי משפט השלום והמחוזיים. מרבית טענות המבקש כוונו אף הן לעניין זה. בתי המשפט הביעו עמדות שונות ביחס למסקנות העולות מהראיות שהוצגו בפניהם, ובהן תעודות עובד הציבור. זאת, הן ביחס לשאלת הוכחתו של היסוד העובדתי שבעבירות מעבר לספק סביר, והן ביחס להעברת חובת הראיה לכתפי הנאשם. עמדות אלו מוצאות ביטוין הן בפסקי דין שקדמו להכרעות שניתנו בתיק זה והן בפסקי דין המאוחרים להן. מטבע הדברים כאשר בשאלות ראייתיות עסקינן לעיתים קרובות רב השונה על הדומה בחינת סוג הראיות המוצגות בפני בית המשפט, כמותן וטיבן. אף על פי כן, כפי שצוין לעיל, בתיקים העוסקים בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל ניתן לזהות בכל זאת דמיון מסוים בסוג הראיות שרשויות התביעה נוהגות להגיש. כמו כן, ניתן לזהות גישות מחמירות יותר ומחמירות פחות לעניין נטל ההוכחה המוטל על התביעה (ראו (למשל): ע"פ (מחוזי י-ם) 4910/09 אלגזאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2009); ת"פ (שלום ק"ג) 471/03 מדינת ישראל נ' אבו נגמה (לא פורסם, 19.02.2006); ת"פ 2331/04 מדינת ישראל נ' אבו אל הווא (לא פורסם, 4.7.2005); ת"פ (שלום י-ם) מדינת ישראל נ' פייסל (לא פורסם, 25.4.2004); והשוו (למשל): ע"פ (מחוזי מרכז) 2278-04-08 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.7.2008); ת"פ (שלום ת"א) 3900-11-09 מדינת ישראל נ' צדוק (לא פורסם, 9.11.2010); ת"פ (שלום ת"א) 4461/07 מדינת ישראל נ' שיף (לא פורסם, 26.5.2009); ת"פ (שלום י-ם) 4610/05 מדינת ישראל נ' אזרד (לא פורסם, 19.3.2008)).

 

 

 

 

20. מאחר שלא נמצאה לו, לבית משפט השלום, קביעה הלכתית סדורה בסוגיה הוא סלל בעצמו, לפי גישתו, את דרכו להכרעה. בדרך סלולה זו הלך מאוחר יותר גם בית המשפט המחוזי. לבחינת דרכם המשותפת נפנה כעת.

 

 

 

 

פסיקתן של הערכאות הקודמות בתיק זה

 

 

 

 

21. בפסק דינו מיום 12.7.2009 אימץ, כאמור, בית המשפט המחוזי את קביעותיו של בית משפט השלום. שתי הערכאות ביכרו בפסק דינן את הגישה המחמירה פחות עם חובת ההוכחה המוטלת על המשיבה, כפי שזו עולה מפסקי הדין אליהם הפנינו לעיל. בית המשפט המחוזי קבע כי די היה בראיות שהגישה המשיבה על מנת שיוכח מעבר לספק סביר כי אלשיך שהה בישראל שלא כדין. הראיות אליהן התייחס בית המשפט הן: דו"ח הפעולה לפיו אישר אלשיך, עת נעצר על ידי המשטרה, כי הוא תושב בית לחם (הכוונה כפי הנראה למחנה הפליטים עיידה השוכן בקרבת העיר בית לחם) וכי אין ברשותו תעודת זהות ישראלית, תעודות עובד הציבור והפלט מהמסוף המשטרתי שהגישה המשיבה. נקבע, כי בהתחשב בראיות אלו האפשרות לפיה החזיק אלשיך באישור שהייה בישראל מאת משרד הפנים הינה אפשרות רחוקה ומצומצמת שאינה מעלה ספק סביר באשמו של המבקש. פרט להכרעה זו, מצא בית המשפט המחוזי לנכון להוסיף ולקבוע גם באשר למשקלן והשלכותיהן של תעודות עובד הציבור כשהן עומדות לבדן. לגישתו של בית המשפט המחוזי, מאחר שהנסיבה בדבר שהייה שלא כדין הינה יסוד שלילי בעבירות בהן הואשם המבקש: "ניתן להסתפק בתעודות עובד הציבור שהוגשו בהן נקבע באופן חד משמעי כי ג'יהאד [אלשיך] לא החזיק בהיתר שהייה בישראל, על מנת להעביר הנטל לכתפי המערער, נטל שכאמור לא הורם." כוונתו של בית המשפט המחוזי, יש להניח, היא לנטל הבאת הראיות אליו התייחס גם בית משפט השלום.

 

 

 

 

קביעות אלו, נעמיד כעת במבחן תוך שנבהיר כבר עכשיו כי עסקינן בשתי שאלות נפרדות: א. שאלת נטלי ההוכחה, משמעותו של היסוד השלילי בעבירה ודיותן של תעודות עובד הציבור והפלט המשטרתי; ב. דיותן של כלל הראיות שהוגשו להוכחת שהייתו של אלשיך בישראל שלא כדין. כפי שיוסבר להלן, בעוד שאין בידי להסכים עם גישתו של בית המשפט המחוזי באשר לשאלה הראשונה, תמים דעים אני עם מסקנתו באשר לשאלה השנייה.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

נטלי ההוכחה במשפט הפלילי, ההלכה בדבר הוכחת יסוד שלילי בעבירה, והשלכותיהם של אלו על ענייננו.

 

 

 

 

22. בעבירות לפי סעיף 12א נדרשת שהייה של התושב הזר בישראל בהעדר אישור מתאים (בכפוף להערתי מעלה באשר לעבירת ההעסקה שלא כדין). את נסיבה זו ניתן להגדיר כיסוד שלילי בעבירות בהן הורשע המבקש. היינו, יסוד שהגדרת העבירה דורשת את העדר קיומו דווקא, על מנת שהעבירה תשתכלל. לעניין זה ולהשפעתו על נטלי ההוכחה במקרה דנן הוקדשה מחשבה מסוימת בפסקי הדין של הערכאות הקודמות וזו תוארה לעיל. התייחסות לעניין זה נמצאה לנו גם בפסקי דין אחרים של בתי משפט השלום והמחוזי, ובייחוד באלו הנוקטים בגישה המחמירה פחות עם חובת ההוכחה של התביעה. יישומן של ההלכות בדבר נטלי ההוכחה במשפט הפלילי ובדבר משמעותו של יסוד שלילי בעבירה באותם פסקי דין קשה עליי. משכך מוצא אני לנכון להתעכב על סוגיות אלו ולהבהירן.

 

 

 

 

23. העקרון לפיו על התביעה מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט מעבר לכל ספק סביר בהתקיימות יסודותיה של עבירה אותה היא מייחסת לנאשם הינו מושכל יסוד בשיטתנו המשפטית. נטל זה, המכונה נטל השכנוע (ויש שהוא מכונה החובה העיקרית או החובה מס' 1 של התביעה), נגזר מהחזקה בדבר חפותו של הנאשם וככלל ילווה הוא את התביעה מתחילתו של המשפט ועד לסופו (למעט מקרים בהם התביעה הוכיחה קיומה של חזקה שבחוק הפועלת לחובתו של הנאשם, ולמעט הוכחת הגנות אשר הועמדו לטובת הנאשם בהוראות שמחוץ לחוק העונשין ופורשו כך שנטל השכנוע מונח על כתפי הנאשם. ראו: ד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' כהן פ"ד כו(2) 229, 290 (1970) (להלן: עניין נוימן); ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל פ"ד נג(4) 337, 382-369 (1999); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק רביעי 1658-1654 (2009) (להלן: קדמי חלק רביעי)). משמעות הנטל, שאם בתום המשפט יוותר בליבו של השופט ספק סביר בדבר אשמו של הנאשם, יפעל הספק לטובת הנאשם והוא יזוכה בדין.

 

 

 

 

לנטל השכנוע המוטל על התביעה מתלווה ומצטרפת חובת הראיה (המכונה גם החובה המשנית או החובה מס' 2). לפי חובה זו, על התביעה להציג בפתחו של המשפט ראיות שיש בהן הוכחה לכאורה (prima facie) לאשמו של הנאשם. כלומר, עליה להציג ראיות שלו היה נותן בהן בית המשפט את מלוא האמון ומייחס להן את מלוא המשקל די היה בהן כדי להרשיע את הנאשם. ככל שהתביעה איננה עומדת בחובתה זו – יזוכה הנאשם מבלי שיחויב להשיב לאשמה (סעיף 158 לחסד"פ); ככל שהתביעה עומדת בחובתה זו – תועבר החובה, עם תמורות מסוימות, לכתפי הנאשם. ומהן התמורות שחלות בחובת הראיה עת שהיא מועברת לכתפי הנאשם? ניתן להצביע על השתיים הבאות: ראשית, בניגוד לתביעה הנאשם איננו חייב למלא את חובתו על ידי הבאת ראיות עצמאיות מצידו, אלא שרשאי הוא להסתמך על הראיות שהוצגו בפני בית המשפט ולטעון על בסיסן מדוע לא הוכחה אשמתו. שנית, בעוד שכשלון של התביעה לעמוד בחובת הבאת הראיות מביא לתוצאה ודאית של זיכוי הנאשם, הרי שאי עמידתו של הנאשם בחובת הראיה איננה חורצת את גורלו. שכן, על התביעה עדיין מוטל נטל השכנוע וכעת, על בית המשפט להכריע – בין אם עמד הנאשם בחובת הראיה בין אם לא – מהו משקלן של הראיות שהציגה התביעה בפניו והאם די בהן כדי להוכיח את קיום יסודות העבירה, מעבר לכל ספק סביר.

 

 

 

 

יוצא אם כן, שהנאשם יכול לבחור לעמוד בחובת הראיה ולהצביע על גרסה המשכנעת בחפותו או להעלות למצער ספק סביר באשמו, ואז יכריע בית המשפט על בסיס כלל הראיות שהובאו בפניו. לחלופין, יכול הנאשם שלא להרים את הנטל שהועבר אליו, ואז יכריע בית המשפט על בסיס הראיות שהביאה בפניו התביעה בלבד. ברי, כי אי עמידה בחובת הראיה מביאה את הנאשם לידי סיכון גדול יותר בהרשעה, כאשר לעיתים אף יהא לכך משקל ראייתי עצמאי לעניין ההרשעה (וראו סעיף 162 לחסד"פ). עם זאת, הבחירה נמצאת בידיו של הנאשם ואין היא חורצת בהכרח את גורלו. משכך יש המדגישים כי אל הנאשם מועבר "סיכון טקטי" להבדיל מ"חובה". (ראו: ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל פ"ד ד 504, 528-521 (1950) (להלן: עניין זרקא), תוך תשומת לב להיפוך הטרמינולוגיה שם לעניין חובת השכנוע וחובת הראיה; עניין נוימן, 292-291; רופוס "הדבר מדבר בעדו" הפרקליט י"ב 217, 222-217 (1967); ע"פ 339/80 עדיקה נ' מדינת ישראל פ"ד לד(4) 106, 112-111 (1980); ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד נ(1) 133, 151 בפס' 12(ה) לפסק דינו של השופט קדמי (1996); קדמי חלק רביעי, 1665-1661).

 

 

 

 

24. כאמור, בית המשפט המחוזי בחר להוסיף להכרעתו העיקרית הערה, לפיה נטל הראיה הועבר במקרה דנן לכתפי המבקש והלה לא הרימו. מן האמור לעיל, למדים אנו כי בהערה זו אין כדי להוסיף או ללמדנו דבר. שכן, אף אם לא עמד המבקש בחובת הראיה, יש להכריע בשאלת אשמו – כפי שאכן הכריע בית המשפט המחוזי – לפי עמידתה של המשיבה בחובת השכנוע, לאור הראיות שהביאה. נקודה חשובה זו מצאתי לנכון להבהיר אף שבענייננו המבקש עמד גם עמד בחובת הראיה. זאת, באמצעות מתן עדות מטעמו ובאמצעות טענות שהפנה כנגד גרסתה של המשיבה. שכן, החובה שהועברה אליו היא אך החובה להביא את ראיותיו, והגם שתכליתה של חובה זו היא ערעור עמדת המשיבה, הרי שאין משמעה כי עליו לשכנע בחפותו או בקיומו של ספק סביר באשמו. השאלה האם לאור הראיות שהובאו על ידי שני הצדדים, יש לומר כי עמדה המשיבה בנטל השכנוע, היא שאלה נפרדת משאלת עמידתו של המבקש בחובת הראיה.

 

 

 

 

25. הלכה נוספת אותה נראה שיש להבהיר, הינה ההלכה בדבר מידת הוכחתו של יסוד שלילי בעבירה. גם כאשר ביסוד שלילי עסקינן, מוטלים על התביעה נטל השכנוע וחובת הראיה. עם זאת, בניגוד ליסודות חיוביים, הלכה היא לעניין יסוד שלילי בעבירה, כי על דרך הכלל די בכמות הוכחה מועטה על מנת שתעמוד התביעה בחובת הראיה, וזו תועבר לכתפי הנאשם. (ראו: עניין זרקא, 530-529; ע"פ 52/63 היועץ המשפטי לממשלה נ' פייגנבאום פ"ד יז 1081, 1089 (1963); ע"פ 3354/97 שיאון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.1998); דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נה(5) 439, 456 (2001) (להלן: עניין ברגר); קדמי חלק רביעי, 1706). הגם שהלכה זו מתמקדת בחובת הראיה של התביעה, יש לה השלכות גם על עמידתה של התביעה בנטל השכנוע לעניין התקיימותו של היסוד השלילי:

 

 

 

 

"ברם, גם כאן חשוב לעמוד על התופעה – והיא איננה בלתי רגילה – שאם הקטגוריה הביאה כמות עדות שהיא מועטת, אך מקיימת – מפני שהמדובר הוא ביסוד שלילי – את דרישות המבחן של 'הוכחה לכאורה', הרי עשויה אותה עדות ליהפך, בסוף הדיון, להוכחה המשכנעת במידה מספקת בדבר קיום היסוד האמור, בהעדר חומר אחר, בין בהוכחות הקטגוריה ובין בהוכחות ההגנה, העשוי לעורר ספק הגיוני בנדון זה." (עניין זרקא, 530).

 

 

 

 

עם זאת, הקביעה כי אחד מיסודות העבירה הינו יסוד שלילי איננה מסמלת את סופה של הדרך הפרשנית באשר לחובת הראיה המוטלת על התביעה, כי אם את תחילתה. הכלל בדבר כמות ההוכחה איננו חל באופן אוטומאטי ומכאני על כל יסוד בעל אופי שלילי בעבירה. בבסיסו של הכלל עומד מן העבר האחד, הרציונאל בדבר קשיי התביעה בהוכחתו של היסוד השלילי, ומן העבר האחר, הרציונאל בדבר הקלות היחסית של הנאשם בהפרכת היסוד השלילי, אם זה אכן לא התקיים כטענתו. רציונאליים אלו, שאינם אלא שני צדדיו של אותו המטבע, קובעים ומגדרים את תחולתו של הכלל. וכך קובע השופט (כתוארו אז) אגרנט בעניין זרקא:

 

 

 

 

"נסיון החיים מלמדנו כי, בדרך רגילה, האפשרויות המצויות בידי בעל-הדין המעונין בהוכחת העובדה הנגטיבית הנדונה – אם בכלל הן קיימות – הנן מצומצמות ביותר, בהשוואה לאלו שישנן ליריבו. [...] האם תופעה זו – כאשר המדובר הוא באלמנט נגטיבי, המהווה חלק מהעבירה המיוחסת לנאשם והעובדות הנוגעות ליסוד זה נתונות בידיעתו המיוחדת של זה – יש בה כדי להשפיע בנדון חובת ההוכחה במשפט פלילי? על שאלה זו אין להשיב בהן ודאי או בלאו מוחלט. דעתנו היא, שהגישה לפתרון צודק צריכה להיות על דרך אותה הבחנה בין שתי חובות ההוכחה, שעליה הרחבנו את הדיבור לעיל. [...] בבואנו למדוד את כמות העדות הנחוצה כדי להוות 'הוכחה לכאורה', אזי תהא השפעה לעובדה, שהיסוד הנדון הוא בעל אופי נגטיבי ושמציאותו או אי מציאותו נתונה בידיעתו המיוחדת של הנאשם. רצוננו לומר: במסיבות כגון אלו תהא כמות העדות הנדרשת, לשם קיום חובת ההוכחה הטפלה (מס' 2), המוטלת על הקטגוריה בשלב הראשון של הדיון, פחותה ממידת החומר העובדתי אשר היא חייבת להמציא אז לגבי יסודות בעלי תכונות 'חיוביות'." (עניין זרקא, 529; ההדגשה שלי – ס. ג''.).

 

 

 

 

 

 

ללמדנו, כי ככל שמדובר ביסוד שלילי שהמפתח להפרכת קיומו מצוי בידי הנאשם, וככל שכיסוי כלל האפשרויות להוכחת קיומו של היסוד השלילי קשתה על התביעה, כך תפחת כמות הראיות הנדרשת מהתביעה במסגרת חובת הראיה המוטלת עליה. ומנגד, ככל שאלמנטים אלו אינם מתקיימים כך גם אין קיימת הצדקה להקלה בחובת הראיה המוטלת על התביעה. והנה כך, למשל, יושמה ההלכה בע"פ 566/77 אורינט קולור מעבדה לצילום צבעוני בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד לב(2) 666, 670 (1978) (להלן: עניין אורינט קולור):

 

 

 

 

"עיננו הרואות שההצדקה להפחתת כמות הראיות להוכחת עובדה שלילית היא בשניים אלה: א. שהעובדה היא בתחום ידיעתו המיוחדת של הנאשם ו-ב. שמבחינה אובייקטיבית קשה לתביעה הכללית להוכיח את העובדה. בצדק טוען בא-כוח המערערים, ד"ר א' גולדנברג, ששני הטעמים האלה אינם קיימים במקרה דנן. מדובר כאן ברישומו של הסדר כובל ועובדת רישומו או אי-רישומו ידועה במידה שווה למערערים ולתביעה הכללית: למערערים מפני שהחובה לרשום את ההסדר היתה מוטלת עליהם והם בוודאי יודעים אם עשו את הדרוש כדי לרשמו; ולתביעה הכללית מפני שהרישום נעשה אצל 'הממונה', שהוא פקיד ממשלתי, ואין כל קושי למצוא בפנקסיו אם נרשם הסדר כובל מסויים אם לאו".

 

 

 

 

 

 

26. במקרה שלפנינו המאזניים נוטות אף באופן ברור ומובהק יותר להעדר הצדקה להקלה בחובת הראיה המוטלת על התביעה. מצידו של הנאשם, ולהבדיל מהתושב הזר, אין מקום להניח כי המדובר הוא בעובדה הנמצאת בידיעתו המיוחדת. כן, אין כל בסיס לציפייה כי במידה והתושב הזר שהה בישראל כדין תהיה בידי הנאשם ראיה להוכחת הדבר. מצידה של התביעה, הרי כפי שסקרנו לעיל, אפשרויות שהייתו כדין של תושב זר בישראל מאוגדות ברשימה סגורה. רשימה זו, מכילה שלוש אפשרויות והן כולן נמצאות בידיעתה ובמאגרי אחסון המידע שלה. הנה כי כן, לתביעה לא אמור להיות כל קושי להציג בפני בית המשפט ראיות המכסות את כלל האפשרויות לפיהן ייתכן שהתושב הזר שהה בישראל כדין, ובכך לעמוד הן בחובת הראיה הן בנטל השכנוע להתקיימות היסוד השלילי.

 

 

 

 

בטענתה של המשיבה, כי אין במשרד הפנים כל פונקציה האמונה על מסירתו של מידע מסוג זה וכי הבאת ראיה לעניין זה כרוכה בקשיים כלכליים אין כדי לשנות ממסקנתי. ראשית, לא מצאתי דבר בטיעוניה של המשיבה אשר יוכל להפיס את דעתי, מדוע מלכתחילה קמים לה קשיים בהשגתה של הראיה. אין זה ברור מדוע דרושה כטענתה היערכות מיוחדת מצדו של משרד הפנים להוצאת תעודת עובד ציבור בעניין. לפי סעיף 1(ב) לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק מרשם האוכלוסין), ובדומה לאמור בתעודת עובד ציבור ת/4, תושבים זרים המקבלים היתר לישיבת ארעי או קבע בישראל נרשמים במרשם האוכלוסין. בחוק מרשם האוכלוסין ובתקנותיו נקבעו התנאים לפיהם אנשים או גופים יהיו זכאים לקבלת מידע על הרשום בו (ראו: סעיפים 29 ו-29א לחוק מרשם האוכלוסין; תקנות מרשם האוכלוסין (קבלת פרטי רישום של נרשם), התשל"ה-1975; תקנות מרשם האוכלוסין (מסירת פרטי רישום לגוף הפועל מכוח חיקוק), התשס"ט -2009). משמע, ההיערכות להוצאת מידע מן המרשם כבר קיימת (או למצער צריכה להיות קיימת לפי הוראות החוק). בפסיקה נקבע, על פי פירושו הנכון של סעיף 23 לפקודת הראיות, התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), כי "עובד הציבור שבודק את המרשם [באותו מקרה – המרשם לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988] רשאי לציין בתעודה הן את דבר קיומו של רישום הן את דבר היעדרו של רישום, שכן אין כל טעם רציונלי להבחנה בין השניים", וכן כי אין כל פגם בכך שהאחראי על הרישום בפועל יחתום על תעודת עובד ציבור המציינת את היעדרו של הרישום, ושזו תהווה ראייה להתקיימות היסוד השלילי (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ פ"ד נט(6) 776, 878 (2005)).

 

 

 

 

על רקע זה, קשה להבין מדוע אין המשיבה יכולה להשיג תעודת עובד ציבור, למשל, מפקידי הרישום האחראים על ניהולו של המרשם (ראו: סעיף 4 לחוק מרשם האוכלוסין). יתרה מכך, מרשם האוכלוסין פתוח לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה או לנציגו לצורך מילוי תפקידם (ראו: סעיף 31(3) לחוק מרשם האוכלוסין) ומבלי לקבוע מסמרות בדבר ייתכן שגם כאן טמונה אפשרות, בעבור המשיבה, להשגת ראיה בדבר העדר רישום של התושב הזר במרשם. ודוק, אינני מטיל ספק בכנות הקשיים בהם נתקלת המשיבה. אלא, שהמפתח לפתרונם של אלו, עם מעט רצון ושיתוף פעולה, נמצא לדעתי בידה. שנית, המשיבה ציינה כי חיים אנו בעולם בעל משאבים מוגבלים, ובמסגרתו היא פועלת. ואולם אמרה זו נכונה, ואולי אף ביתר שאת, גם כלפי הנאשם. ככל שאין מדובר בעובדה הנמצאת בידיעתו המיוחדת אין הצדקה להטיל את עול המשאבים המוגבלים דווקא עליו, באמצעות החלתם של כללי ההוכחה בדבר יסוד שלילי בעבירה. מכל מקום הרי, כפי שהוסבר, נטל השכנוע נותר על כתפי המשיבה. היה ומגבלות כלכליות או אחרות מונעות ממנה לעמוד בנטל זה, כך שנוצר ספק סביר באשמו של נאשם, יש לזכותו. אכן לא רק למשאבים המוגבלים של עולמנו מחויבים אנו כי אם גם לחזקה בדבר חפותו של אדם וליתר כללי היסוד השומרים על תקינות פעולתה וצדקת דרכה של המערכת המשפטית (השוו למשל לכללים הנוהגים באשר לראייה חסויה. ראו לדוגמא: ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל פ"ד לח(3) 729, 738 (1984)).

 

 

 

 

עולה, אם כן, כי המקרה שבפנינו יוצא מגדרותיו ותחולתו של הכלל בדבר כמות הראיה המופחתת לעניין יסוד שלילי בעבירה. משמעות הדבר, שאת הראיות שמגישה התביעה להוכחת העבירות שבסעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, יש לבחון על פי נטלי ההוכחה הרגילים. הדבר נכון הן לגבי חובת הראיה של התביעה והן לגבי השלכותיה של זו על נטל השכנוע של התביעה.

 

 

 

 

27. בענייננו, אין לומר כי המשיבה לא עמדה בחובת הראיה המוטלת עליה ביחס ליסוד השלילי שבעבירות. די בדו"ח הפעולה שהגישה, בצירוף תעודות עובד הציבור והפלט מן המסוף המשטרתי כדי להוכיח לכאורה (prima facie) את אשמו של המבקש. אכן, לו היה נותן בית המשפט לראיות אלו את מלוא האמון ומייחס להן את מלוא המשקל, ניתן היה לקבוע כי אלשיך שהה בישראל שלא כדין (בייחוד נוכח אמרתו לשוטר שאל משקלה נפנה בהמשך). עם זאת, כפי שראינו, בהוכחה לכאורה זו לא סגי ובפנינו עוד נותרה המשימה החשובה של בחינת עמידתה של המשיבה בחובתה לשכנע, מעבר לספק סביר, בהתקיימות היסוד השלילי. כעת, יש לעמוד על משקלן וקבילותן של הראיות שהוצגו ולבחון האם קמה עילה להתערבותנו בממצאים העובדתיים של הערכאות הקודמות. בכלל זה, נשים ליבנו לגרסה (או שמא לגרסאות השונות) שהציג המבקש בתגובה לסיכון הטקטי שהוטל עליו. כזכור, טענתו העיקרית הייתה כי אין די בראיות המשיבה לביסוס התקיימותו של היסוד השלילי, ובאופן קונקרטי – לשלילת אפשרות שהייתו של אלשיך בישראל כדין מכוח היתר של משרד הפנים.

 

 

 

 

הדי בראיות שהוצגו להוכחת היסוד השלילי שבעבירה?

 

 

 

 

28. בחינתן של מכלול הראיות בתיק מעלה שני עיקרים. הראשון בסדר הדברים ובחשיבות הוא, כי בתיק זה עמדה המשיבה בחובתה להוכיח את שהייתו של אלשיך בישראל שלא כדין, מעבר לכל ספק סביר, וכי לא נגרם כל עיוות דין למבקש. השני הוא, כי מאמציה של המשיבה בחקר האמת והגשת הראיות בתיקים כגון דא אינם מספקים. אכן, אין כל מקום לתמיהה על כך ששני עיקרים אלו דרים יחד. כידוע מידת ההוכחה בפלילים הינה מידה קרובה לוודאות, שואפת לוודאות אך עדיין איננה בגדר וודאות מוחלטת (ראו למשל: ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 565, 569 (1993)). עוסקים אנו בשאלת קיומו של הספק הסביר. היינו, ספק אשר לו אחיזה במציאות ובחומר הראיות. ספק המותיר "על פי מבחני השכל הישר, ההיגיון וניסיון החיים שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם" (ראו: ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פס' 42 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל פ"ד מז(4) 221, 652 (1993) (להלן: פרשת דמאניוק)). כידוע, ספק המייסד עצמו על קיומה של אפשרות תיאורטית רחוקה החסרה עיגון בחומר הראיות, איננו בגדר ספק סביר (ראו: 9809/08 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פס' 72-71 לפסק הדין (לא פורסם, 25.11.2010); וכן ראו דיון נרחב בסוגיה זו בספרו של מיכה לינדנשטראוס, על הספק הסביר: סוגיות נבחרות, 54-36 (מהדורה שנייה, 2009)). לעניין זה בוחנים אנו את שיש בראיות, ולא את שהן מחסירות. כפי שנראה להלן, בחינת הראיות שהוגשו בתיק זה, על פי מבחנים אלו, מלמדת כי המשיבה עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה, ומכאן העיקר הראשון. ואולם, האמת ניתנת להיאמר כי דעתי איננה נוחה מהתנהלותה של המשיבה. בידה האפשרות להמציא לבית המשפט ראיה נוספת. בראיה זו יש כדי למקם את מידת השכנוע במיקום נשגב של וודאות מוחלטת. קשה לקבל כי מידה זו, כשהיא סוף-כל-סוף בת השגה, לא תוגש לבית המשפט, ומכאן העיקר השני.

 

 

 

 

בבוחננו את הראיות שבתיק, עלינו להבחין בין חוסר נחת ממידת מאמציה של המשיבה בהשגת הראיות ובחקר האמת, לבין השאלה העיקרית עליה עלינו לענות – האם הוכחה אשמתו של המבקש מעבר לספק סביר, במסגרתו של הליך הוגן (והשוו למשל למקרה החמור יותר של מחדלי חקירה: ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל פס' 21-20 לפסק הדין (לא פורסם, 29.11.2007); ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל, פס' 41 לפסק דינו של השופט ד' חשין (לא פורסם, 25.10.2006)). כאמור, במקרה הנידון מסקנתי הינה חד משמעית ותשובתי על השאלה שהוצגה חיובית. בתיקים שונים, עם ראיות שונות מאלו הקיימות בתיק זה, ייתכן שהתשובה תשתנה. כך או כך, שומה על המשיבה להקדיש את מירב המאמצים ולהביא לפתרונה של הבעיה הראייתית הקיימת לעניין תעודות עובד הציבור בתיקים אלו, פיתרון המצוי לדעתי, כאמור, בהישג ידה.

 

 

 

 

תעודות עובד ציבור והפלט המשטרתי

 

 

 

 

29. בתעודות עובד הציבור והפלט המשטרתי שהוגשו בתיק זה, לא די לבדן כדי להרשיע את המבקש, ויש צורך בראיות נוספות. אפרט.

 

 

 

 

מוקדם יותר, עמדנו על כך שלפי ההסדרים הנורמטיביים הקיימים ישנה אפשרות לפיה תושב זר ישהה בישראל כדין מכוח היתר של משרד הפנים. המשיבה לא הציגה בפנינו, כמו גם בפני הערכאות הקודמות, כל ראיה מספרית הרלוונטית לזמן בו בוצעה העסקתו והלנתו של אלשיך, שיש בה כדי לאיין או להקטין עד מאוד אפשרות זו. אמנם נמסר לנו כי בשנת 2009 היו 2,638 תושבים זרים בעלי רישיון ישיבה ארעי (ויושם אל לב כי הנתון איננו מתייחס לאפשרות הנוספת להיתר מאת משרד הפנים, בדמות רישיון לישיבת קבע), ונטען כי מדובר בחצי אחוז בלבד מכלל בעלי ההיתרים בשנה מסוימת. עם זאת, יש להניח שנתון זה עוצב בין היתר על ידי השפעתו המתמשכת של חוק הוראת השעה, ולא ברור האם המצב היה דומה גם בסוף שנת 2005 (כשנתיים ומחצה בלבד לאחר כניסתו של חוק הוראת השעה לתוקפו). מכל מקום, אף אם נצא מנקודת הנחה שהנתונים לשנת 2005 דומים – וכאמור אין בידינו לעשות כן – הרי שיש להיזהר מפני מתן משקל יתר לנתון זה. העובדה שאך כחצי אחוז מכלל היתרי השהייה בישראל ניתנים על ידי משרד הפנים, איננה משמיעה כי ישנו אך חצי אחוז של ספק שמא התושב הזר שהה בישראל כדין, ואין לתת להצגה זו של הנתונים לבלבל. כך למשל, לו היינו יודעים שמכלל התושבים הזרים השוהים בישראל 95% שוהים כדין, היינו מקבלים תמונה הסתברותית שונה לחלוטין באשר לאשמו של המבקש. אכן, בהעדר כלל הנתונים הנדרשים שיש בהם להביא לרמה כמעט מוחלטת של וודאות באשר להתקיימות העובדה אותה מבקשים להוכיח אין לפנות לעזרתה של ההסתברות המתמטית, הנשמרת ככלל לעניינים טכניים להם נתונים סטטיסטיים ברי מדידה והסתברות גבוהה ביותר, כגון דגימת D.N.A וטביעות אצבע (ראו: ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן פ"ד נד(4) 653, 662 (2000); ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 565, 570-569 (1993)). לכל היותר, לו היו נתונים אלו רלוונטיים לתקופה המדוברת (והיו מתייחסים גם לאפשרות של קבלת אשרה לישיבת קבע בישראל), ניתן היה להסיק מהם כי האפשרות הדומיננטית לקבלת היתר שהייה בישראל היא ההיתרים הניתנים מאת המפקד הצבאי או מאת מפקדת התיאום והקישור. כיוון שאפשרות זו נשללה, היינו נותרים עם אפשרות מצומצמת יחסית לפיה שהה התושב הזר כדין בישראל. או אז, בדיוק כפי שנפנה אנחנו לעשות מיד, היינו נדרשים לבחון האם מעובדה זו בצירופן של יתר הראיות שהוצגו במהלך המשפט עולה מסקנה הגיונית יחידה לפיה היסוד השלילי שבעבירה התקיים.

 

 

 

 

30. אפשרות נוספת לשהייתו של תושב זר בישראל כדין, היא כאמור האפשרות לפיה ניתן צו שיפוטי האוסר על גירושו של התושב הזר. אפשרות זו ביקשה המשיבה לשלול בענייננו מכוחו של הפלט מן המסוף המשטרתי. חרף הסכמתו של המבקש להגשת המסמך כראיה וויתורו על חקירת עדי התביעה בבית משפט השלום, טען המבקש לפנינו כי אין לייחס לפלט זה כל משקל ראייתי ואף יש להתעלם ממנו, שכן הוא הוגש מבלי שצורפה לו תעודת עובד ציבור של השוטר שהנפיק אותו לאחר בדיקת נתוניו של אלשיך במסוף המשטרתי. אכן, לא אכחד כי עשויות לעלות שאלות באשר לקבילות הפלט והמשקל שיש לייחס לו (ולא רק בשל הטענות שהעלה המבקש). טוב תעשה המשיבה אם תביא ראיות נוספות באשר למסמך ותוכנו בתיקים בהם היא מבקשת לבסס עליו ממצאים עובדתיים. מנגד, הרי שככלל "הגשת מסמך בהסכמת הסניגוריה פירושה, כל עוד לא נאמר על-ידיה אחרת, כי זו אינה חולקת על תוכן הדברים שבמסמך" (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל פ"ד מז(4) 221, 559 (1993)). המקום להעלאת הטענות כנגד האמור במסמך וקבילותו, ובירורן של אלו, הוא במסגרת הדיון שבערכאה הדיונית (לעניין השלכותיה של הסכמת הסניגוריה ראו גם: ע"פ 595/79 אלקורד נ' מדינת ישראל פ"ד לד(3) 35, 38 (1980); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2)150, 181 (2001); ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל פס' ל"ב(5) לפסק הדין (לא פורסם, 4.9.2006); ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל, פס' 12 לפסק הדין (לא פורסם, 1.9.2009); רע"פ 8716/06 גלזר נ' מדינת ישראל, פס' 13 לפסק הדין (לא פורסם, 4.2.2007)). מה גם, שפרט להסכמתו המפורשת של המבקש להגשת המסמך כראיה הוא גם לא העלה כל טענה החולקת או המטילה ספק באמור בו בערכאות הקודמות. בנוסף, הוא ויתר על האפשרות לחקור את מר לקח עורך תעודת עובד הציבור הכללית, לפיה המידע על צווי הביניים מוצא רישומו במסוף המשטרתי. כל זאת כשהוא מיוצג על ידי עורך דין. מטעמים אלו ניתן לראות לטעמי באמור במסמך, בצירוף האמור בתעודת עובד הציבור הכללית, כעובדה המוסכמת על הצדדים שאין מקום להרהר אחריה כעת בגלגול שלישי. ממילא, יש להעיר, די במקרה זה (כפי שנראה בהמשך) ביתר הראיות שהוגשו להוכחת שהייתו של אלשיך שלא כדין. כיוון שכך, אין כל חשש לעיוות דין למבקש ושאלת קבילותו ומשקלו של הפלט מתייתרת (וראו גם: סעיף 56 לפקודת הראיות).

 

 

 

 

31. הנה כי כן, מתעודות עובד הציבור שהוגשו עולה כי האפשרות לפיה אלשיך שהה בישראל כדין מכוח היתר של מפקד האזור נשללה. בנוסף, נשללה האפשרות לפיה אחז בהיתר לעבוד בישראל מאת מפקד האזור. בהחלט ייתכן, כטענת המשיבה, כי מדובר בשלילתה של האפשרות הדומיננטית. עם זאת, בכך לא די כדי לבסס הרשעה בפלילים. אילו הראיות שהוגשו בפני בית המשפט היו מסתכמות בזה, היה עליו לזכות את המבקש. אלא, שראיה זו איננה עומדת לבדה, ובמכלול הראיות הקיימות בנסיבותיו הספציפיות של תיק זה, היה די כדי להוכיח את התקיימות הנסיבה של שהייה שלא כדין מעבר לכל ספק סביר.

 

 

 

 

גרסאותיו הסותרות של המבקש

 

 

 

 

32. כאמור, המבקש ניסה להתנער כליל מהעסקתו של אלשיך ורק לאחר מכן מסר שאכן היה זה הוא שהעסיק אותו במוסך. המבקש מסר במקרים שונים על מקומות שונים להם טען אלשיך כמקום מוצאו, וגילה חוסר עקביות מתמשך בגרסאותיו באשר לבדיקות שערך לעניין שהייתו בישראל, ותגובותיו לכך. בהתנהלות זו, אף שלא די בה כדי להוות ראייה עצמאית, יש כדי להצביע על תחושת אשם (ראו: ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל, פס' 14 לפסק הדין (לא פורסם, 13.1.2003)). בכך יש כדי להוות אישוש נוסף (אם כי אישוש גרידא) ליתר הראיות שהמציאה המשיבה.

 

 

 

 

דו"ח הפעולה

 

 

 

 

33. בחינת דו"ח הפעולה במשקפי הדין הראייתי מעלה כי קיימים בו שני אלמנטים מרכזיים. האחד דיווח בכתב של פקד עותמאן על רשמיו מאותו לילה בו חקר את אלשיך, והשני דבריו והתנהגותו של אלשיך בזמן החקירה שתועדו אף הם על ידו. האלמנט הראשון מכיל בתוכו את האלמנט השני אמנם, אך בין השניים קיימת בכל זאת הבחנה חשובה. דו"ח הפעולה הוגש לבית משפט השלום בהסכמת המבקש, תוך ויתור על האפשרות לחקור את פקד עותמאן. אמיתות תוכנו של הדו"ח מעולם לא עמדה במחלוקת בין הצדדים. הם הסכימו, כפי שהיו רשאים לעשות (ראו: סעיף 10ב לפקודת הראיות) כי כך נקלטו הדברים בחושיו. התמונה לגבי האלמנט השני, לעומת זאת, שונה.

 

 

 

 

ראשית, לא ניתן לייחס הסכמה לצדדים לעניין אמיתות דבריו של אלשיך לפקד עותמאן, מבלי שניתנה הסכמה מפורשת ומיוחדת שלהם לעניין זה (וזאת אף מבלי להיכנס לשאלה האם ניתן לראות ברישום דבריו של אלשיך כעדות בכתב של מי שאינו עד במשפט, לפי סעיף 10ב לפקודת הראיות). תכליתו של סעיף 10ב בייעולו של ההליך המשפטי. הצדדים הסכימו להגשתו של הדו"ח תחת העדתו של פקד עותמאן בבית המשפט. הסכמה זו הנובעת מהעדרה של מחלוקת באשר לדברים שקלט פקד עותמאן בחושיו, ואולי אף מתוך הנחה כי הוא יחזור על אותם הדברים בעדותו, איננה יכולה להתפרש כויתור על האפשרות לטעון כנגד אמיתות תוכנם של הדברים שנאמרו על ידי אלשיך, או כויתור על האפשרות להציע פשר שונה להתנהלותו. על ויתור שכזה, בייחוד לנוכח החשיבות והמשמעות שיכולות להיות נודעות לו, יש להצהיר במפורש.

 

 

 

 

שנית, עדותו של פקד עותמאן ביחס לדברי אלשיך והתנהלותו איננה קבילה כראיה לאמיתות תוכנם. לעניין זה מהווים הדברים עדות מפי השמועה. הוא איננו יכול להיחקר ולהעיד באשר לאמיתותם, ועדותו איננה יכולה לשמש לכן כראיה ישירה ליסוד השהייה שלא כדין. עם זאת, דבריו של אלשיך והתנהלותו קבילים כראיה נסיבתית, לעניין עצם האמירה או ההתנהגות. אכן, "There is no such thing as hearsay evidence, only hearsay uses" (P. Roberts & A. Zuckerman Criminal Evidence, 587 ((2004). אין אנו מבקשים להסיק מדו"ח הפעולה דבר באשר לאמיתות תוכנם של דברי אלשיך או מהימנותו (שמסר כזכור שתי גירסאות). ואולם, למדים אנו ממנו על סדר האירועים ועל התנהלותו של אלשיך. למדים אנו כי הגם שעמד אלשיך בפני סכנת גירוש או העמדה לדין בגין שהייה בישראל שלא כדין, הוא לא הראה לפקד עותמאן היתר לשהייה בישראל או טען כי יש היתר שכזה בידיו או שרק לאחרונה היה בידיו היתר שכזה ותוקפו זה עתה פג. המדובר הוא בראיה נסיבתית כשרה להתנהלותו של אלשיך אשר לה רלוונטיות לעניין הדרוש הוכחה.

 

 

 

 

ודוק, נושא השימוש באמרות או התנהגות של מי שאיננו עד במשפט, כבסיס להסקת מסקנה שבעובדה איננו פשוט וחסר מחלוקות, הגם שמדובר בגישה הרווחת (ראו: קדמי חלק שני, 565-564; כן ראו דוגמאות לשימוש שנעשה באמרה המהווה עדות שמיעה לעניין הוכחת אמיתותה, אך ראיה נסיבתית כשרה למטרה אחרת ב: דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא פ"ד מז(3) 661, 672-671 (1993) שם מאוזכרים דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת הראיות, התשל"ד-1974); ע"פ 1988/99 הוכברג נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 356, 372 (2002); ולדוגמאות מן הפסיקה האנגלית ראו את הסקירה ב: Phipson on Evidence 791-794 (16^th ed. 2005)). אכן:

 

 

 

 

"The distinction may be extremely fine between a case where the existence of a fact to be proved is to be implied in (though not expressly asserted by) what the maker of the statement said and a case where the existence of a fact to be proved is to be inferred from the fact that the statement was made in circumstances in which it was made". (Brennan J. Pollitt v R (1992) 66 A.L.L.J.R. 613, 618-619, HCA).

 

 

 

 

 

 

בעניין זה יש לנהוג בזהירות ולהקפיד הקפדה יתרה על ההבחנה בין השימושים המותרים והאסורים באמרה ובהתנהגות. יש להימנע מעשיית שימוש לרעה בהיתר, על מנת לעקוף את הכלל בדבר עדות מפי השמועה. בייחוד קשים המקרים בהם השימוש המותר באמרה (היינו הוכחת עצם האמרה בנסיבות המסוימות של המקרה) מבקש להוביל, בסופו של התהליך, לאותה המסקנה המתבקשת מן השימוש הפסול באמרה המהווה עדות מפי השמועה (היינו השימוש בה להוכחת אמיתות תוכנה). במקרים אלו יש, ראשית, לחזור ולהדגיש כי ההבחנה בין ראיה קבילה לפסולה תעשה על פי המטרה שלשמה היא הוגשה. שנית, יש לזכור את ההבדל במשקל ובכוח הראייתי, הקיים בין ראיה לנכונות האמרה (למשל מכוחו של חריג לעדות מפי השמועה) לבין ראיה לעניין עצם האמרה, בשים לב לרציונאליים העומדים בבסיסו של הכלל בדבר עדות מפי השמועה ולכללים המנחים בדבר ראיות נסיבתיות. במקרה האחרון, יש לשאול האם על פי ניסיון החיים והשכל הישר ניתן להסיק מן האמרה (היא הראיה הנסיבתית) את המסקנה המבוקשת, כמסקנה ההגיונית היחידה? לא פעם, יתקשה השואל לענות בחיוב על שאלה זו, והרי לנו הבדל עיקרי בין השימושים באמרה (השוו גם לאמור בע"פ 392/65 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד כ(1) 486, 490-489 (1966)).

 

 

 

 

במקרה דנן, כאמור, אלשיך לא הציג כל היתר בפני פקד עותמאן או טען לו, וזאת הגם שבתחילה ביקש למסור כי הוא תושב העיר העתיקה. איננו נדרשים לאמיתות דבריו של אלשיך. הוא לא העיד בבית המשפט. אין אנו יודעים אם אמרותיו נכונות ומה הניע אותו לנהוג כפי שנהג. עם זאת, עדותו של פקד עותמאן מהווה ראיה נסיבתית בדבר התנהלותו של אלשיך בנסיבות הספציפיות של חקירתו. ראיה נסיבתית זו מהווה כר למספר היפותזות אפשריות בדבר התנהלותו. סבירותן של היפותזות אלו נבחנת לפי השכל הישר וניסיון החיים. היפותזה אחת, בעלת סבירות גבוהה ביותר הינה כי אלשיך לא הציג בפני השוטר היתר או טען לכזה, פשוט מכיוון שהוא שהה בישראל שלא כדין, והדברים הם כמעט בגדר ציון המובן מאליו. הדעת נותנת כי אדם העומד לחקירה בפני שוטר ומעליו חרב המאסר או הגירוש בגין שהייה בישראל שלא כדין, יציג בפני השוטר היתר או יטען כי יש כזה בידיו, אם הוא אכן קיים. בנסיבות המקרה שלפנינו, מסקנה זו איננה רק בעלת סבירות גבוהה, אלא שנוכח ההיפותיזות האחרות, ויתר הראיות הקיימות בתיק זה, היא אף האפשרות ההגיונית היחידה. היפותיזות אחרות המבקשות להסביר התנהלות זו, כגון: חשש מפני עיכוב לחקירה מאחר והוא אינו נושא עליו את התעודה, לעומת גירוש מיידי, או חשש להיחשב כמשתף פעולה עם ישראל, הינן מצומצמות, רחוקות ובלתי סבירות בנסיבות, נוכח החשש מפני העמדה לדין והעובדה כי אלשיך נחקר בנפרד מן המעוכב הנוסף. לא כל שכן, משלא נמצא דבר בחומר הראיות היכול לתמוך בהן. נהפוך הוא – ביתר הראיות, ובגרסאותיו הסותרות של המבקש יש כדי לאשש ולאשר מסקנה זו (לכוחה של הראייה הנסיבתית וכללי בחינתה ראו למשל: ע"פ 9372/03 וייזל נ' מדינת ישראל פ"ד נט(1) 745, 754-753 (2005); ע"פ 7141/07 מדינת ישראל נ' טראבין פס' 50-49 לפסק הדין (לא פורסם, 3.11.2008); ע"פ 10635/08 נעים נ' מדינת ישראל, פס' 5 לפסק הדין (לא פורסם, 13.12.2010); קדמי חלק שני, 792)).

 

 

 

 

סיכומו של דבר, חרף ניסיונותיו של המבקש להיתלות בראיות שלא הוגשו על ידי המשיבה, אין מנוס, נוכח הראיות שהוגשו בכל זאת, מן המסקנה לפיה אלשיך שהה בישראל שלא כדין.

 

 

 

 

34. יוער, כי המשיבה טענה שאם לא תתקבל טענתה בדבר הראיה הנסיבתית העולה מהתנהלותו של אלשיך, הרי ניתן לקבל את הדברים כראיה קבילה מכוח חריג הרס גסטה בדבר אמרה ספונטנית המקובל בפסיקה. לטענתה, תפיסתו של תושב זר על ידי שוטר מהווה אירוע מרגש ומסעיר מבחינתו, ותגובתו מתרחשת ממש בסמוך לאירוע זה. בדבריה אלו מכוונת המשיבה לכלל המקרים בהם נתפש תושב זר על ידי שוטר, ובכך היא מבקשת למעשה ליצור מעין חזקה עובדתית לקיומו של חריג הרס גסטה במקרים כגון דא. דבר זה איננו אפשרי. על הספונטניות שבאמרה, אותות האמת שבה והביטחונות למהימנותה להיבחן בכל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו (ראו: ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל פ"ד נב(5) 460, 469-468 (1998)). מקרה זה – בו נוצר פער זמנים בין תפיסתו של אלשיך לבין חקירתו, ובו ניתנו שתי גרסאות שונות על ידו – יעיד. עוד יוער, כי נוכח המסקנה אליה הגעתי מעלה, אינני מוצא לנכון לדון בשאלות המורכבות ובעלות ההשלכות הנרחבות, העולות מהצעת המשיבה ביחס לאימוץ החריג האמריקני אליו הפנתה.

 

 

 

 

סוף דבר

 

 

 

 

35. חרף הבעייתיות שבהתנהלות המשיבה בתיק זה, נחה דעתי כי נסיבת שהייתו של אלשיך בישראל שלא כדין הוכחה כדבעי. ממכלול הראיות עולה כי האפשרות לפיה שהה אלשיך בישראל כדין הינה אפשרות תיאורטית ורחוקה בלבד, הנעדרת אחיזה במציאות ובחומר הראיות. באפשרות זו אין כדי לעורר ספק סביר בהתקיימותו של היסוד העובדתי בעבירה. כאמור מעלה, יתר רכיבי הבקשה הנוגעים ליסוד הנפשי של העבירה ולעונש שהוטל על המבקש נדחים מאחר שהם אינם מעלים כל שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים.

 

 

 

 

עם זאת, נוכח התמשכות ההליכים בעניינו של המבקש אשר "על גבו" הובהרה ההלכה, אציע לחבריי לשקול את האפשרות שהמבקש ירצה את עונש המאסר שהוטל עליו בעבודות שירות ולצורך זה להפנות אותו לממונה על עבודות השירות אשר ייתן, תוך שלושים יום, חוות דעתו לעניין התאמתו לריצוי המאסר בפועל שהוטל עליו בדרך של עבודות שירות. עם קבלת חוות דעת הממונה נשלים את פסק דיננו זה.

 

 

 

 

36. אשר על כן ובכפוף לאמור אציע לחבריי לדחות את הערעור.

 

 

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

 

 

השופט י' דנציגר:

 

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

 

 

 

 

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

 

 

ניתן היום, ט"ז בתמוז התשע"א (18.7.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09068310_H10.doc שצ

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il