עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2293/13

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

תאריך הישיבה:                                  ט"ז בניסן התשע"ג (27.3.2013)

 

 

 

 

 

1.             בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' אבו טהה) ב-מ"ת 55506-01-13 מתאריך 24.3.2013, שבגדרה נקבע כי המשיב ישהה בחלופת מעצר עד לתום ההליכים נגדו, בתנאים של "מעצר בית". העוררת מעלה בערר טענות שונות, והעיקרית שבהן היא כי יש לבטל את חלופת המעצר שנקבעה למשיב נוכח מסוכנותו, כפי שהיא עולה מכתב האישום שהוגש נגדו וממכלול החומר הרלוונטי.

 

             אביא להלן את העובדות הצריכות לענין.

 

2.             נגד המשיב הוגש בתאריך 29.1.2013 כתב אישום, הכולל חמישה אישומים. בעובדות האישום הראשון נכתב כי בתאריך 3.7.2010, ברחוב משעול הגפן 665/1, באופקים (להלן: הדירה), על רקע ויכוח שפרץ בין המשיב לביו בת זוגו באותה עת,  ניסה המשיב לתקוף את המתלוננת, בעודו מרים מכשיר טלוויזיה בכוונה להשליכו על המתלוננת. כל זאת לעיני בנו הקטין; בסמוך לכך המשיב הורה לקטין לסור לחדרו, ומשהאחרון נענה לדבר – המשיב החל להכות את המתלוננת. המתלוננת ניצלה לאחר מכן שעת כושר וחמקה בריצה מהדירה. המשיב שהבחין בכך, החל רודף אחריה ואף שילח בה את כלבו, שהינו כלב מסוג "רועה גרמני". בבהלתה, מעדה המתלוננת ונפגעה ברגלה. רק למחרת היום נעתר המשיב לבקשת המתלוננת לפנותה לבית החולים "סורוקה", תוך שהוא מזהירהּ, לבל תגלה לרופא שיטפל בה את נסיבות המקרה; בבית החולים אובחן כי למתלוננת נגרם שבר בכף רגלה הימנית, אשר גובסה; לאחר מתן הטיפול הרפואי, לוו המתלוננת והמשיב על-ידי סניטר לרכבו של הנאשם. בפרידתם, המתלוננת הודתה לסניטר ואמרה לו: "כי הוא חמוד". לאור דברים אלו בערה חמתו של המשיב, ומשהיו השניים ברכבו הוא החל להכות את המתלוננת בחזהּ, ולאחר מכן, לשדל אותה לקיים עמו יחסי מין. בתגובה לסירוב המתלוננת, הטיח בה המשיב כי: "אם זה היה הסניטר, היית מסכימה". מיד לאחר מכן, כך נטען בכתב האישום, המשיב הסיט את וילונות רכבו, הפשיל את מכנסי ותחתוני המתלוננת, "והחדיר בכוח את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוקו", זאת תוך שהמתלוננת ממרת בבכי. במעשים אלו, על פי הנטען, גרם המשיב למתלוננת לחבלה חמורה, ובעל אותה ללא הסכמתה החופשית. לפיכך הואשם המשיב באישום הראשון בעבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין – התשל"ז, 1967 (להלן: חוק העונשין), וגרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו- 335(א1) לחוק העונשין. 

 

             בעובדות האישום השני נטען כי בתאריך 21.1.2013, הכה המשיב את המתלוננת, ששהתה ברכבה, בחבטות אגרוף לבטנה, ונעל אותה ברכבה; המתלוננת אמרה למשיב כי היא תתלונן עליו ו"תעשה לזה סוף". בתגובה לכך איים עליה המשיב באומרו: "כי ישחט את פניה וישפוך לה חומצה על הפנים"; לאחר מכן, מששוחררה המתלוננת מרכבה, אחז המשיב במתלוננת והפיל אותה, איים עליה כי יחתוך את פניה, חבט בפניה באגרופו, תוך שהוא אוחז בו חפץ כלשהו, בעט בה, ולבסוף השליך כיסא לעברה, אשר פגע בראשה של התלוננת; המשיב חדל ממעשיו אלה רק לאחר שבתה של המתלוננת קראה לעזרת המשטרה. כתוצאה מהאירועים הללו, כך נאמר בכתב האישום, נגרמו למתלוננת חבלות בפניה ושיניה. במעשים אלו, כך נטען, תקף המשיב את המתלוננת, גרם לה לחבלות של ממש, איים עליה בפגיעה בגופה, וכלא אותה שלא כדין. אשר-על-כן, נאשם המשיב באישום זה בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 382(ב)(1), 382(ג) לחוק העונשין ובאיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

 

             מעובדות האישום השלישי עולה כי ביום 12.1.2013, בשעות הצהריים, בדירה, על רקע ויכוח בעל אופי אינטימי, הכה המשיב את המתלוננת, הפיל אותה לרצפה, בעט בה, נעץ פותחן בקבוקים בגופה מתחת לחזה ומשך בשערותיה – כל זאת כתגובה לבקשת המתלוננת כי המשיב יסיע אותה לביתה. עוד עולה מאישום זה, כי בשעות הערב, התרצה המשיב והסכים להסיע את המתלוננת לביתה. ברם, במהלך הנסיעה, המשיב שפך על המתלוננת כוס תה והכה אותה אגב נסיעה. המשיב שהבחין בניידת משטרה סובב את רכבו, החנה אותו, והמשיך להכות את המתלוננת. כמו-כן נטען באישום זה, כי לאחר מכן, נסעו המשיב והמתלוננת לדירה, שם המשיך המשיב להכות את המתלוננת, זרק לעברה חפצים, ולא שעה לתחינותיה לחדול ולקחת אותה לביתה. במעשים אלו, כך נטען, המשיב תקף שלא כדין את המתלוננת, ולפיכך הוא נאשם בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379, 382(ב) לחוק העונשין.

 

             מעובדות האישום הרביעי עולה כי כשבועיים עובר לאירועי האישום השלישי, תקף המשיב את המתלוננת באגרופיו, וכן חנק אותה בעזרת כבל חשמלי שלופף סביב צווארה; למתלוננת נגרמו תחושת מחנק וקשיי נשימה. במעשים אלו, כך נטען, המשיב תקף שלא כדין את המתלוננת, פעם נוספת, ולפיכך, הוא נאשם בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379, 382(ב) לחוק העונשין.

 

             מן האישום החמישי עולה כי מספר חודשים עובר לאירועי האישום הראשון, חתך המשיב את צינורות ההשקיה ואת צינור מכונת הכביסה, בביתה של המתלוננת. במעשים אלו, כך נטען, הרס המשיב נכס ופגע בו שלא כדין. עקב אירועים אלו, נאשם המשיב בהיזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

 

3.             עם הגשת כתב האישום, הוגשה על ידי העוררת, בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים. בתאריך 13.02.13 שלח ב"כ המשיב הודעה לבית המשפט ומסר שהמתלוננת יצרה עמו קשר ואמרה כי היא מעוניינת לחזור בה מתלונתה. בית המשפט הורה לעוררת להגיב לאמור – במועד הדיון, שהתקיים בתאריך 18.02.13, וקבע כי טוב תעשה העוררת אם תערוך השלמת חקירה בנושא. בעקבות הדיון בית המשפט הנכבד קמא קבע כי העוררת הניחה תשתית ראייתית לכאורית, אף כי זו בעייתית ופסק כי נוכח זאת "יש מקום להסתפק בחלופת מעצר קונקרטית". לפיכך המשך הדיון בבקשה נדחה עד לקבלת תסקיר שירות המבחן.

 

4.             מתסקיר שירות המבחן שהוגש לאחר מכן, עלה, בין יתר, כי קיים סיכון להישנות התנהגות "פורצת גבולות" על ידי המשיב. שירות המבחן בחן עם זאת כחלופת מעצר – שהות בתנאי "מעצר בית" בבית אחות המשיב בעיר אופקים, אך הצביע על קשיים ביישום חלופה זו, בין היתר משום הקירבה הגיאוגראפית למקום מגוריה של המתלוננת. בתסקיר משלים שהתבקש ואשר לשם עריכתו רואיינה המתלוננת, הסתבר כי לאור ה"הדינאמיקה בין המשיב והמתלוננת", נראה כי המשיב יתקשה לשהות בריחוק מהמתלוננת, לאורך זמן, ובשל כך לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחרור המשיב ממעצר.

 

5.             בדיון שנערך בתאריך 14.3.2013, לאחר הגשת התסקירים הנ"ל – שוחררה הסנגוריה הציבורית מייצוגו של המשיב, ותחתיה בא עו"ד צחי רז, שהופיע בשם המשיב גם בהליך שבפני. באותו מעמד, לאור עמדת תסקיר שירות המבחן, ביקש ב"כ המשיב לבחון חלופת מעצר נוספת עבור המשיב, שתמצא בצפון הארץ, או במרכזה. בעקבות זאת חלופה כזו הוצעה – בבית אחותו של המשיב שבמצפה רמון. ב"כ העוררת התנגד לשחרור המשיב גם לחלופה זו, לאור מסוכנותו הנטענת של המשיב, ונוכח קשיים שהעלה לגבי החלופה שהוצעה, שיפורטו להלן.

 

6.              בתאריך 24.3.2013, לאחר דיון חזר בית המשפט הנכבד קמא על קביעתו, כי העוררת הציגה ראיות לכאורה לגבי כל סעיפי האישום, ואולם ציין שוב כי מדובר ב"תשתית ראייתית בעייתית", שהתבססה בעיקר על הודעות המתלוננת וילדיה. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי הנכבד, על שחרור המשיב בתנאים הבאים: המשיב ישהה בתנאי "מעצר בית" בבית אחותו אשר במצפה רמון; המשיב יחויב באיזוק אלקטרוני; המשיב יפקיד ערובה בסך 30,000 ₪ וכן ערבות עצמית בגובה 70,000 ₪ (המגובה בערבות צד ג' באותו הסכום). מעבר לכך, המשיב נדרש להימנע מליצור קשר עם המתלוננת, או עם מי מבני משפחתה. את החלטתו ביסס בית המשפט קמא, בין היתר, על יסוד הטעמים הבאים: חלוף הזמן מעת ההרשעות האחרונות של המערער בעבירות אלימות (בשנת 2005), הימצאותה של החלופה מושא ההחלטה, במרחק של כ- 200 קילומטרים ממקום מגוריה של המתלוננת ועובדת היות המשיב נתון במעצר כשלושה חודשים, דבר שאליבא דהחלטה, מהווה כבר "גורם מרתיע" לגביו.

 

           בית המשפט הנכבד עיכב את שחרורו של המשיב, ב-48 שעות מכוח הודעת המדינה כי היא שוקלת לערור על שחרורו לחלופת מעצר.

 

             מכאן הערר שלפני, שעם הגשתו קבעתי כי המשיב יישאר במעצר עד למתן הכרעה בערר ואת טיעוני הצדדים בו שמעתי בתאריך 27.03.13.

 

טענות הצדדים

 

7.             העוררת מעלה שורה של השגות על החלטת בית המשפט הנכבד קמא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בכלל, וכנגד החלופה שנבחרה בפועל בפרט.

 

8.             בהקשר הכללי גורסת העוררת כדלקמן : 

 

א.  אין בחלוף הזמן מביצוע העבירות הקודמות שבהן הורשע המשיב כדי להפחית ממסוכנותו. העוררת תומכת את טיעונה זה, בממצאי תסקיר שירות המבחן שממנו עולה לדבריה כי מסוכנותו של המשיב היא "חריפה וברורה".

ב.   תסקירי שירות המבחן בעניין המשיב – לא המליצו על שחרורו.

ג.   קיים חשש לשיבוש הליכים מצד המשיב.

 

9.             העוררת מעלה אף טענות לעצם החלופה שנבחרה ומשיגה כנגדה כדלקמן:

 

             א. מקום המגורים של אחות המשיב, הגרה במצפה רמון, נמצא בסך הכל כ-100 קילומטרים (ולא 200 ק"מ) ממקום מגורי המתלוננת.

        ב. התרשמות בית המשפט קמא מתסקירי שירות המבחן היתה שגויה. בהקשר זה מדגישה העוררת כי באחד התסקירים נאמר שהמשיב "מגלה עמדות חשדניות וקנאיות כלפי המתלוננת" וכי ישנה רמת סיכון להישנות התנהגות "פורצת גבולות" וכי לאורך זמן יתקשה המשיב לשהות בריחוק מהמתלוננת. עוד טוענת העוררת, כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לעובדה כי המשיב יצר קשר עם המתלוננת באמצעות אחד העצורים ששהה עימו במעצר, ולעובדה כי המשיב הילך אימים על המתלוננת עד ששקלה לשנות את מקום מגוריה. בנוסף טוענת העוררת, כי מעצר המשיב לא הרתיעו, שכן, מתסקירי שירות המבחן עולה כי המעצר לא יצר במערער "מפנה תודעתי" כלשהו.

 

10.          בדיון שהתנהל בפני בתאריך 27.3.2013, טען ב"כ המשיב כי חלופת המעצר שנקבעה בבית המשפט קמא הינה סבירה, תוך שהוא חוזר על הטיעון בדבר המרחק הגיאוגראפי הרב בין מקום החלופה לבין ביתה של המתלוננת. עוד הוסיף ב"כ המשיב, כי יש לבחון את האפשרות לשלב את המשיב במסגרת טיפולית להפחתת אלימות, וכן כי יש לתת משקל לעובדה כי הופקדו הערבויות שנדרשו.

 

             העוררת מצידה, חזרה על טענותיה בערר, כמפורט לעיל.

 

           עתה משהצגתי את השתלשלות העניינים ואת טענות הצדדים – אעבור לליבון הדברים.

 

דיון הכרעה

 

11.          דין הערר – להתקבל מהטעמים שיפורטו בקצרה להלן.

 

             נקודת המוצא לדיוננו מצויה בסעיף 21 לחוק הסדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים)- התשנ"ו, 1996 (להלן: חוק המעצרים), הקובע כי בית-המשפט יורה על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בהתקיימם של שלושה תנאים:  קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו; קיומה של עילת מעצר; והיעדר חלופת מעצר ראויה. בהקשר זה אציין:

 

(א)      ראיות לכאורה - במקרה דנן מוכן אני להניח שאכן קיימות ראיות לכאורה, ואולם משקלן אמנם איננו ברמה הגבוהה.

 

(ב)      עילת המעצר - השאלה העיקרית שמתעוררת פה היא האם במעשיו של המשיב אכן גלומה אותה מסוכנות המפורטת בנימוקי הערר.     כאמור לעיל, שירות המבחן עמד על מסוכנותו של המשיב והדגיש כי קיים סיכון להישנות העבירות שביצע המשיב כלפי המתלוננת, במיוחד לאור דפוס התנהגותו האימפולסיבי והאלים בעבר שהביא להרשעתו בשנת 2005. הנה כי כן נראה כי גם תנאי זה בא לכאורה על סיפוקו. ודוק; המשיב נאשם בעבירה שלגביה ישנה חזקת מסוכנות סטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים (בהנחה שהמתלוננת היתה בת זוגו של המשיב).   

 

           מכאן שעיקר המחלוקת נטוש באשר לחלופת המעצר, ובכך אדון מיד בסמוך.

 

12.          סעיף 21 לחוק המעצרים, מורה כאמור כי על בית-המשפט לבחון, האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם (המשיב) תהא פחותה (עיינו: בש"פ 10414/05 משה ניסנוב נ' מדינת ישראל (14.11.2005); בש"פ 10210/05 עדנאן אלעטאונה נ' מדינת ישראל (6.11.2005). ההחלטה האם להיעתר לחלופת מעצר נגזרת איפוא, בין היתר: מעוצמת הראיות לכאורה שיש בהן כדי להצביע על פני הדברים על אשמת הנאשם, ממעמדה ומעוצמתה של עילת המעצר העומדת נגד הנאשם, וכל זאת על רקע של חלופות מעצר אפשריות. רוצה לומר, שבין התנאים מתקיימים יחסי גומלין (עיינו: בש"פ 7943/12 מדינת ישראל נ' פלוני (28.11.2012); בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל (8.8.2011); בש"פ 5900/12 אבו גאליה נ' מדינת ישראל (13.8.2012).

 

13.          בנסיבות העניין, נראה כי חלופת מעצר, אשר במסגרתה אמור המשיב להתגורר בבית אחותו – שהינה אשה כבת 40, המתפקדת כאם חד-הורית ומטופלת בשני ילדים, (האחד כבן 13 והשני רך בשנים, כבן 4 בלבד), ואשר מסתבר כי בן זוגה הנוכחי הוא בעל עבר פלילי – איננה נראית מתאימה (עיינו: בש"פ 10247/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (6.11.2005) ; השוו: בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' בן אליעזר עמר נתנאל (16.04.2007)). בנסיבות – אותה אחות, שהיא אמנם בעלת רצון טוב, לא מצטיירת כמי שתוכל להתפנות לשמירתו של המשיב "מסביב לשעון" ולהוות גורם מציב גבולות בעבורו. יתרה מכך, המרחק בין מגורי המתלוננת לבין מיקומה של חלופת המעצר המוצעת – אין בו כדי להפיג את החשש מפגיעה במתלוננת, כאשר אחותו של המשיב היא המשמורנית היחידה האחראית על הבטחת תנאי חלופת המעצר.

 

14.           לסיום אעיר, מבלי לקבוע מסמרות, כי ככל שהמשיב יצביע על חלופת מעצר אחרת, שיש בה כדי להבטיח פיקוח ראוי עליו ולהביא לאיזון האינטרסים המחוייב על פי סעיף 21 לחוק המעצרים, הוא יוכל לפנות בבקשה חוזרת לשחרורו לחלופת מעצר, מתאימה – וזאת על דרך של עיון חוזר.

 

15.          נוכח כל האמור לעיל – ערר המדינה מתקבל, והמשיב ישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

 

           ניתנה היום, ‏כ' בניסן התשע"ג (‏31.3.2013).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13022930_K04.doc   הג+מה

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il