עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2665/11

 

 

 

 

 

 

 

תאריך הישיבה: ח' בניסן תשע"א (12.4.11)

 

 

בשם העוררים: עו"ד י' זילברברג, עו"ד י' מילר

 

 

בשם המשיבה: עו"ד א' גלבפיש

 

 

 

 

 

 

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 9.2.11 (כבוד השופט ד' מגד), אשר הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

 

 

 

 

רקע

 

 

 

 

1. ביום 17.1.11 הוגש נגד העוררים כתב אישום, המייחס לעורר 1 שתי עבירות של רצח ונשיאת נשק; לעורר 2 שתי עבירות הריגה ומסירת חזקה בנשק; ולעורר 3 שלוש עבירות של חבלה בכוונה מחמירה.

 

 

 

 

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 18.9.10 בשעה 22:00, נסעו לורנס אלעביד (להלן: לורנס), באסם אלעביד (להלן: באסם), אשתו של באסם והוריה, במכוניתו של לורנס, מדגם גולף, לכיוון באר שבע. עת עבר הרכב בשכונה 20 ביישוב רהט, בסמוך לשביל עפר שבסופו ממוקם ביתם של העוררים, נרגם הרכב במטר אבנים וסלעים, שהושלכו על ידי אנשים שזהותם אינה ידועה. לורנס ובאסם תפסו מחסה מאחורי כלי רכב חונים, ואשתו של באסם והוריה נסו לבית סמוך. בשלב זה, החל ירי מכיוון שביל העפר. לורנס הגיב בירי מאקדחו, המוחזק ברישיון, כשלפתע הגיח רכב מסוג פיאט פונטו בצבע לבן, בו על פי הנטען נהג העורר 3, אשר ניסה לדרוס את לורנס. העורר 3 יצא מרכבו ושב וניסה לתקוף את לורנס. באסם, שנזעק לעזרתו של לורנס, החל להכות את העורר 3 באמצעות קת אקדחו של לורנס. במהלך האירוע, יצא העורר 2, אביהם של העוררים 1 ו-3, מביתו, והחל לירות באוויר באמצעות אקדח המוחזק על ידו ברישיון. בשלב מסוים, ככל הנראה לאחר שלורנס פונה לבית סמוך לקבלת טיפול, הגיעו לזירה עבדלמאלק אלעביד (להלן: עבדלמאלק), אחיו של לורנס, וכן תאמר אלכמלאת (להלן: תאמר), חייל צה"ל, מצויד ברובהו. בשלב זה, נטען כי העורר 1 עמד בחצר בית מספר 55, כשהוא מסתתר מאחורי קיר בטון הבנוי בחצר הבית, וירה, באקדחו של אביו, מבעד לחלונות בית זה, לעבר עבדלמאלק ובנו סמיח. כתוצאה מן הירי נהרגו עבדלמאלק וסמיח.

 

 

 

 

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים. בהחלטתו, קבע בית המשפט קמא כי קיימת תשתית ראייתית המצדיקה את מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית המשפט סבר שהראיות הלכאוריות שבחומר החקירה מבססות את המסקנה שלורנס והאחרים שנסעו עימו ברכב, נפלו קורבן למארב מתוכנן. בית המשפט ציין כי עדותם של לורנס ובאסם מתיישבת עם עדותם של עדי ראייה נוספים שנכחו בזירה; עם דו"ח בדיקת רכב הגולף בו נהג לורנס; וכן עם תעודה רפואית המתעדת את מצבו הרפואי של לורנס לאחר שהותקף. באשר לאירוע הירי שגרם למותם של שני המנוחים, נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העוררים 1 ו-2, המצדיקה את מעצרם עד תום ההליכים. בעניין זה ציין בית המשפט כי גרסתו של תאמר, עד התביעה העיקרי לעבירת הרצח, עולה בקנה אחד עם תרשים זירת האירוע; עם חוות הדעת הפתולוגית שנכתבה בעקבות נתיחת גופות המנוחים; וכן עם דו"חות שוטרים שביקרו בזירה. לאחר שקבע כי קיימת תשתית ראייתית, וכן כי העבירות ונסיבות ביצוען מקימות עילת מעצר, הורה בית המשפט כי תוצג בפניו חלופת מעצר. במסגרת זו, הוגש לבית המשפט תסקיר שירות המבחן, שהעריך כי לא ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העוררים, בייחוד על רקע הסכסוך הקשה בין משפחת אלעביד, שהיא משפחת המנוחים, ומשפחת טארבין, אליה משתייכים העוררים. לפיכך, ובהסכמת הסנגור, שניתנה בהיעדר אפשרות להציע חלופה בשלב זה, קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 6.3.11 כי יש לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

 

 

 

 

מכאן הערר שבפניי.

 

 

 

 

טענות העוררים

 

 

 

 

3. סנגורם של העוררים טען כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי העוררים תקפו באופן יזום את בני משפחת אלעביד. לשיטתו, המסקנה המתבקשת מן הראיות הינה דווקא המסקנה ההפוכה, לפיה העוררים הם שהותקפו על ידי לורנס, באסם, תאמר וסמיח המנוח. לדבריו, אין די בתשתית הראייתית הקיימת בתיק החקירה כדי להוכיח את העבירות המיוחסות לעוררים.

 

 

 

 

ראשית, גרס הסנגור כי תאמר, העד היחיד שזיהה את העורר 1 כיורה במנוחים, הינו עד בלתי מהימן ובעל אינטרס: תאמר משתייך לפלג של משפחת המנוחים, הגיע למקום האירוע חמוש, והשתתף בעצמו בירי. בא כוח העוררים הוסיף כי בעדותו של תאמר התגלו סתירות ביחס לעדויות ראייה נוספות, וכי תנאי התאורה ששררו במקום בעת האירוע לא אפשרו את זיהויו של היורה, בניגוד לגרסתו של תאמר.

 

 

 

 

לדבריי הסנגור, מדו"ח נתיחת הגופות וכן מהממצאים הפורנזיים שנמצאו בזירה, לא עולה מסקנה חד משמעית כי המנוחים נפגעו מאקדחו של העורר 2. ממילא, לשיטתו, אין בידי המשיבה כל ראיה הקושרת את העורר 2 לירי שהביא למותם של המנוחים, או כל ידיעה מתי ואיך העביר העורר 2 את אקדחו לידי העורר 1. הוא ציין כי העורר 2 התקשר למשטרה והודיע שיורים על ביתו, וכן הודה בכך שירה באקדחו יריות באוויר, במטרה להניס את התוקפים.

 

 

 

 

גם באשר לעורר 3, נטען כי לאמיתם של דברים, הוא זה שהותקף על ידי לורנס ובאסם. מסקנה זו תומך הסנגור בדו"ח בדיקת הרכבים, ממנו עולה כי רכב הפיאט בו נהג לכאורה העורר 3 נורה; בסתירות הקיימות לדבריו בעדויותיהם של לורנס ובאסם, באשר למקום התקיפה, לזהות התוקף ולאמצעי התקיפה; וכן בעדויות ראייה נוספות. הוא הלין על כך שלורנס ובאסם אינם עצורים, נוכח מעורבותם באירוע.

 

 

 

 

בדיון שנערך בפניי ביקש הסנגור כי גם אם ייקבע שקיימות די ראיות לכאורה נגד העוררים, תיבחן חלופת מעצר בעניינם. הוא הטעים כי עניין לנו בעוררים ללא עבר פלילי, אשר עזבו את ביתם לאחר האירוע באופן יזום, במטרה להרגיע את הרוחות. הסנגור הציע כי כתובת המגורים לחלופת המעצר תימסר במעטפה סגורה ותהיה מרוחקת מרחק 150 ק"מ ממקום מגוריהם של העוררים. לדידו, יש בכך כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם ואת החשש להתלהטות הרוחות בין המשפחות היריבות.

 

 

 

 

טענות המשיבה

 

 

 

 

4. בא כוח המשיבה הפנה להחלטת בית המשפט המחוזי וטען כי החלטה זו עומדת על הראיות הקיימת בתיק, ומלמדת כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת העבירות המיוחסות לעוררים. הוא גרס כי מרבית טענותיו של הסנגור מתמקדות במהימנות העדים, ובפרט במהימנותם של תאמר, באסם ולורנס, עניין שיש לבררו במסגרת ההליך העיקרי, ולא בשלב הדיון בהארכת המעצר.

 

 

 

 

לגופו של עניין, השיב בא כוח המשיבה לכמה מטענותיו של הסנגור. אשר לטענה כי לא ניתן היה לזהות את פני היורה ממקום עמידתו של תאמר ובתנאי התאורה ששררו במקום, הפנה בא כוח המשיבה למזכר חוקר המשטרה, מיום 28.9.10, המתעד תשאול של עדת ראיה, שעמדה בחלון ביתה, הממוקם בזווית דומה לזווית בה עמד תאמר. זו סיפרה כי זיהתה את פני היורה בתנאי התאורה ששררו, אך סירבה להסגיר את זהותו. בא כוח המשיבה הצביע על סתירות בעדויותיהם של העוררים. כך למשל, הודעתו של העורר 1, שטען כי סייע לעורר 3 כשלורנס תקף אותו, מנוגדת להודעתו של העורר 3, שציין בחקירתו שכלל לא הבחין בעורר 1 בזירה. בנוסף הקשה, כיצד ייתכן כי העורר 2 אישר בהודעתו שאחז את אקדחו וירה ממנו במהלך האירוע, אך בהמשך הצהיר שאינו יודע כיצד הגיע אקדחו לידיו של העורר 1.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

5. הכלל הוא כי בעת בחינת תשתית ראייתית לכאורית יבדוק בית המשפט האם הראיות שבידי התביעה הן "...ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147 (1996)). את האירוע בו עסקינן ניתן לחלק לשני חלקים: החלק הראשון, במהלכו הותקף רכבו של לורנס, אירע ניסיון הדריסה וכן התקיפה המיוחסת לעורר 3; החלק השני ובו אירוע הירי, שהביא למותם של עבדלמאלק וסמיח. לאחר שבחנתי את הראיות הקיימות בתיק החקירה ביחס לשני חלקי האירוע, הגעתי למסקנה כי במקרה דנן קיימת תשתית ראייתית לכאורית, המקימה סיכויי סביר להרשעת העוררים במיוחס להם בכתב האישום.

 

 

6. אשר לחלקו הראשון של האירוע, העורר 3 לא הכחיש כי היה מעורב בעימות. הוא אישר כי היה ברכב פיאט פונטו וכי לקח חלק בעימות אלים עם לורנס ובאסם, אך טען כי הוא זה שהותקף על ידם. תשתית הראיות נגד העורר 3 מושתתת בראש ובראשונה על הודעותיו של לורנס במשטרה מיום 19.9.10, ומיום 28.9.10, ועל השחזור שערך בזירה ביום 27.9.10; וכן על הודעותיו של באסם במשטרה מיום 19.9.10, מיום 21.9.10 ומיום 28.9.10 ועל השחזור שהוא ערך בזירה ביום 27.9.10. לאחר שעיינתי בהודעות וצפיתי בשחזורים, נוכחתי כי על פניו קיימת התאמה בין גרסת השניים. התמונה הלכאורית המצטיירת היא כי רכבו של לורנס נרגם באבנים עת הגיעו לשכונה 20, ולאחר מכן אירע ניסיון הדריסה ותקיפתו של לורנס בידי העורר 3. גם אם יש סתירות מסוימות בין הודעותיהם של לורנס ובאסם, המקום לבררן הוא בהליך העיקרי, אך העיקר הוא כי הן אינן משמיטות את התמונה הכללית העולה מן ההודעות, ואינה מתיישבת עם גרסת העורר 3. נוסף על כך, קיימות עדויות ראייה המחזקות לכאורה את גרסתם של לורנס ובאסם. להודעות אלו מתווספים גם ממצאי בדיקת הרכבים המעורבים באירוע נשוא כתב האישום, אשר מתיישבים עם גרסתם של לורנס ובאסם כי רכב הגולף נרגם באבנים וכי נורו יריות מאקדחו של לורנס לעבר רכב הפיאט הלבן; ותעודה רפואית מיום 18.9.10 המתעדת את מצבו הרפואי של לורנס לאחר האירוע, ומתיישבת עם גרסתו כי הותקף בראשו. סיכומה של נקודה זו, סבורני כי די בחומר הראיות המצוי בתיק כדי לקבוע שקיימות די ראיות לכאורה למיוחס לעורר 3.

 

 

 

 

7. חומר הראיות להוכחת מעורבותם של העוררים 1 ו- 2 בחלקו השני של האירוע, מושתת בעיקרו על הודעתו של תאמר מיום 19.9.10, ועל השחזור שערך בזירת האירוע ביום 27.9.10. עיקר טרוניות הסנגור בהקשר זה התמקדו כאמור בכך שתאמר הוא העד היחידי שזיהה את העורר 1 כמי שירה במנוחים. על פי הנטען, תאמר הינו עד בעל אינטרס, בלתי מהימן – בהתחשב בסתירות העולות מהודעתו בהשוואה להודעות עדי ראייה שנכחו בזירה, ובהתחשב בכך שבניגוד לגרסתו, תנאי התאורה בזירת האירוע לא אפשרו, לטענת בא כוח העוררים, לזהות את פני היורה מהמקום בו עמד תאמר. הוא הוסיף וציין כי תאמר עצמו נטל חלק פעיל באירוע.

 

 

 

 

לא מצאתי להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי בעניין זה. בשלב זה של ההליך, בו דיות הראיות נבחנת במישור הלכאורי בלבד, אין לבחון שאלות של מהימנות, "פרט למקרים נדירים, שבהם חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה בתור שכזאת" (ראו: בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה, פ"ד נב(1) 625, 629 (1998); בש"פ 8620/05 היזמי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 28.9.05); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.4.05)). סבורני כי עדותו של תאמר איננה נכנסת בגדר מקרים נדירים אלו. מסקנה זו מתחזקת נוכח ראיות נוספות, התומכות לכאורה בגרסתו: מזכר שערך השוטר אמיר עטאונה מיום 28.9.10, המתאר את תשאול השכנה שעמדה בחלון, שדבריה מתיישבים עם גרסתו של תאמר, הן לעניין זיהוי פני היורה בתנאי התאורה ששררו, והן לעניין מיקום היורה בעת הירי; דו"ח ביקור בזירה של השוטר אמיר עטאונה מיום 3.10.10, שבחן את תנאי התאורה בזירה, ולפיו ניתן לזהות פני אדם שעמד בתוך בית מספר 55 מהמקום בו עמד תאמר, על פי טענתו. הראיות הפורנזיות תומכות גם הן לכאורה במסקנה כי המנוחים נורו מאקדחו של העורר 2, נוכח ההתאמה הקיימת בין חוות הדעת שהוגשה לאחר נתיחת הגופות, ביחס לסוג הקליע שגרם למות המנוחים, לבין שני קליעים שנמצאו בחצר בית מספר 55, אשר נמצא שהם תואמים לקליעים שנורו מנשקו הפרטי של העורר 2.

 

 

 

 

אשר לעורר 2, הרי שעל פי המיוחס לו בכתב האישום, בשלב כלשהו באירוע הוא מסר את החזקה באקדחו לעורר 1, ובכך היה שותף לגרימת מותם של המנוחים. אין מחלוקת כי העורר 2 השתמש בנשקו במהלך האירוע, וזאת כעולה מהודעתו שלו מיום 19.9.10 ומעדויות ראייה. התשתית הלכאורית הקיימת, מבוססת על הודעתו האמורה של העורר 2, כמו גם על ההתאמה בין הקליעים שנמצאו בבית מספר 55, שקליעים מסוגם ככל הנראה פגעו במנוחים, ובין הקליעים שנורו מאקדחו של העורר 2. איני מתעלמת מכך שלכאורה חסרה בחומר הראיות "חולייה", שעניינה המועד בו מסר העורר 2 את אקדחו לעורר 1. עניין זה אכן מעורר קושי, הגם שלא משמיט את כל תשתית הראיות לכאורה נגד העורר 2, ובפרט נוכח העובדה שהוא עצמו מאשר כי האקדח היה בידיו קודם לכן. ואולם, נכונה אני לקבל כי הקושי האמור יש בו משום פגיעה מסוימת בעוצמת הראיות נגד העורר 2. כבר נקבע כי "מקום שיש ראיות לכאורה, יש לתת את הדעת ליחס בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה על חרות הנאשם" (בש"פ 5837/00 חטואל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 28.8.00)). לאור זאת, כפי שיפורט, סבורני כי לקושי דנן נפקות בבחינת חלופת המעצר (ראו למשל: בש"פ 8402/07 בהלקר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 24.10.07); בש"פ 6458/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 31.7.08)).

 

 

 

 

8. לאחר שקבעתי כי קיימת תשתית ראייתית נגד העוררים, אפנה לבחינת עילת מעצר וחלופת מעצר בעניינם. מן העוררים נשקפת מסוכנות רבה. ראשית, המעשים המיוחסים להם מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. מלבד זאת, נסיבות ביצוע המעשים, האלימות החמורה שהופעלה במהלכם, שגרמה לפגיעה בנפש, והעובדה כי המעשים התרחשו על רקע סכסוך מתמשך, מלמדות גם הן על מסוכנותם הרבה.

 

 

סנגורם של העוררים טען בדיון שנערך בפניי כי בכוחה של חלופת מעצר, המרוחקת מרחק 150 ק"מ מבית העוררים, שפרטיה יוותרו חסויים, כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העוררים. זאת, בהתחשב בכך שזוהי הסתבכותם הראשונה עם החוק. אין בידי לקבל עמדה זו ביחס לעורר 1 ולעורר 3. המעשים החמורים המיוחסים להם, הפגיעות בנפש, והמצב המתוח בין המשפחות, מעוררים חשש להישנות האלימות, אשר תביא לנפגעים נוספים. המלצתו של שירות המבחן לבית המשפט קמא שלא לשחרר את העוררים לחלופת מעצר, בעיקר משום שסבר כי "אין בחלופה אנושית כלשהי בכדי לצמצם את הסכסוך", אף הביאה להסכמת הסנגור למעצרם של העוררים עד תום ההליכים, כעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מיום 6.3.11. המסקנה כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר 1 ומן העורר 3 מקובלת עליי, ואני דוחה את עררם.

 

 

 

 

הגם שתסקיר שירות המבחן התייחס גם לעורר 2, ואין עמדת שירות המבחן בעניינו שונה, סבורני כי עניינו מצריך בחינה מחודשת של חלופת המעצר המוצעת. כאמור, הראיות בעניינו לוקות בחולשה מסוימת. בנוסף, מדובר באדם מבוגר, בן 61 שנים, ללא עבר פלילי, עם בעיות רפואיות. לאור האמור, ונוכח הסיכון הרב עליו עמד שירות המבחן בהמלצתו הראשונה, הנובע "מנפיצות" הסכסוך, אני סבורה כי יש להעמיד את החלופה המרוחקת והחסויה שהוצעה לבחינה מחודשת של שירות המבחן, אשר יבדוק האם בכוחה של חלופה זו כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר 2, ולצמצם את הסיכון הנשקף למפקחים ולעורר 2 עצמו. לאחר שייערך תסקיר כאמור, ייבחן בית המשפט המחוזי בשנית את אפשרות שחרורו של העורר 2 לחלופת מעצר, בתנאים מגבילים.

 

 

 

 

אשר על כן, דין הערר להידחות ביחס לעורר 1 ולעורר 3, ולהתקבל בחלקו ביחס לעורר 2. העורר 1 והעורר 3 יוותרו במעצר עד תום ההליכים. שירות המבחן יגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 14 יום תסקיר, במסגרתו ייבחן את חלופת המעצר המוצעת ביחס לעורר 2. לאחר הגשת התסקיר ידון בית המשפט המחוזי בבאר שבע באפשרות שחרורו של העורר 2 לחלופת מעצר. העורר 2 יישאר במעצר עד להחלטה אחרת בעניינו.

 

 

 

 

ניתנה היום, ד' באייר תשע"א (8.5.11).

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11026650_B02.doc עכ

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il