עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8376/10

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

הנשיא א' גרוניס:

 

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן) מיום 5.10.2010, בו הורה בית המשפט קמא כי המשיב, מיכאל סילקו (להלן – המשיב), ירשם כבעל מנייה במערערת, חברת מוניות הטייסים בע"מ (להלן – המערערת או החברה), במרשם המניות של החברה ואצל רשם החברות.

 

 

 

 

 

רקע

 

2.        המערערת היא חברה המפעילה מוניות בקו השירות הידוע כ"קו מס' 16" בעיר תל-אביב-יפו. בהתאם לנטען בפנינו, הפעלת המוניות על ידי החברה נעשית ככלל על-ידי בעלי המניות בה, שלהם רישיון להפעלת מונית. אין מחלוקת בפנינו, כי המשיב היה בעל מנייה בחברה החל מסמוך לאחר הקמתה בשנת 1992, וכי בשנת 2001 הוא מכר את מנייתו זו לאחר. עוד אין חולק כי המשיב הפעיל בתחילה מונית במסגרת פעילות החברה מכוח המנייה שהייתה לו, אולם לאחר שמוניתו נגנבה בסוף שנת 1993, הוא לא הפעיל עוד מונית במסגרת זו. עם זאת, המחלוקת בין בעלי הדין נטושה באשר להקצאתה של מנייה נוספת על-ידי המערערת למשיב. לטענת המשיב, בשנת 1993 הקצתה לו המערערת מנייה נוספת, שנייה במספר, תמורת תשלום של 5,000 ש"ח. מכוח מנייה זו, שלשיטתו עדיין נתונה בידו, מבקש המשיב כי המערערת תאפשר לו כיום להפעיל מונית בגדר פעילותה. המערערת חולקת על גרסה זו. לטענתה, למשיב הוקצתה רק מנייה אחת בלבד, זו שבשנת 2001 נמכרה על ידו לאחר. לגרסת המערערת, מעולם לא הוקצתה למשיב מנייה נוספת, ועל כן, עתה אין בידו מנייה בחברה ואין לו זכות להפעיל מונית במסגרת פעילותה.

 

3.        לגרסת המשיב, בתחילת שנת 2004 הוא פנה אל המערערת, וביקש ממנה להפעיל מונית מכוח המנייה הנוספת שלשיטתו הוקצתה לו. משסירבה המערערת להיעתר לפניותיו, הגיש המשיב ביום 21.6.2006 המרצת פתיחה ובה עתר למתן סעד הצהרתי כי הוא בעל מנייה במערערת. המשיב ביקש גם, כי תינתן הצהרה לפיה הוא בעל מנייה במערערת החל מיום הקמת החברה, וכי יינתן צו עשה המורה למערערת לאפשר לו להפעיל מונית מכוח מנייתו זו. עוד ביקש המשיב כי יינתן לו היתר לפיצול סעדים, כך שיוכל להגיש נגד המערערת תביעה כספית בשלב מאוחר יותר, לפיצוי בגין נזקים שלטענתו נגרמו לו. המרצת הפתיחה הוגשה, בתחילה, לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, והועברה, בהחלטה מיום 5.12.2006 (כבוד השופט י' אטדגי), לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

 

4.        אין בידי המשיב הסכם בכתב בינו לבין המערערת המעיד על התחייבות המערערת להקצות לו את המנייה הנוספת, כנטען על ידו. אין גם בידי המשיב אסמכתה להוכחת התשלום שלטענתו נעשה על ידו עבור מנייה זו. הראייה המרכזית אותה צירף המשיב להמרצת הפתיחה היא שני פרוטוקולים של הנהלת החברה, האחד מיום 4.7.1993 של "ישיבת הנהלה" של החברה, ובו כונה המשיב כ"חבר" במערערת (להלן – הפרוטוקול הראשון); והשני מיום 12.9.1993 של "אסיפת מנהלים" של החברה, ובו נכתב כי הוחלט "לצרף" את המשיב "כחבר בחברה", ו"להקצות מניה נוספת אחת לחבר אשר תמורתה כבר שולמה" (להלן – הפרוטוקול השני). לטענת המשיב, העובדה שבפרוטוקול הראשון הוא כבר כונה בשם "חבר", מעידה על כך שעניינה של הקצאת המנייה ה"נוספת" הנזכרת בפרוטוקול השני הוא בהקצאה של מנייה שנייה במספר. המערערת חולקת על טענה זו. לטענת המערערת, ההקצאה הנדונה בפרוטוקול השני היא של אותה מנייה יחידה שניתנה בידי המשיב. לגרסת המערערת, המשיב החל להפעיל מונית במסגרת פעילות החברה עוד קודם שהונפקה לו מנייה בחברה, ובפרוטוקול השני ביקשה החברה להסדיר את פעילותו על-ידי הקצאת מנייה לידיו, היא המנייה היחידה שהוקצתה לו. לטענת המערערת, המילים "מנייה נוספת" המופיעות בפרוטוקול השני, משמען, נוספת על המניות שכבר הוקצו לחברים אחרים בחברה. המערערת טוענת כי בשל כך, גם נכתב בפרוטוקול השני כי "תחילת חברותו של החבר בחברה תחל מיום הקמת החברה", ללמדנו כי אכן תכלית הפרוטוקול השני הייתה להסדיר למפרע את פעילותו של המשיב, ולא להקצות לו מנייה שנייה, נוספת על זו שהייתה לו באותו מועד.

 

5.        ביום 22.10.2006 הגישה המערערת בקשה לסילוק המרצת הפתיחה על הסף, וזאת, בין היתר, בגין התיישנות. המערערת טענה, כי עילת התביעה נשוא המרצת הפתיחה נולדה בשנת 1993, היא השנה, שעל פי טענת המשיב, בה הוקצתה לו המנייה הנוספת. על כן, לטענתה, חלפו למעלה משבע שנים עד להגשת התובענה, וזו התיישנה. לחלופין טענה המערערת, כי נפל שיהוי בהגשת התובענה. המשיב, מנגד, חלק על טענת המערערת כי התובענה התיישנה או שנפל שיהוי בהגשתה. לטענתו, עילת התביעה נולדה בשנת 2004, עת פנה לראשונה למערערת למימוש זכויותיו מכוח המנייה הנוספת שהוקצתה לו ונתקל בסירובה. בית המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 15.3.2007 (כבוד השופט א' אורנשטיין, בהחלטה שניתנה בכובעו כרשם), קבע כי הכרעה בסוגיית ההתיישנות והשיהוי טעונה בירור עובדתי, ועל כן אין מקום לדחות את התובענה על הסף, כפי שביקשה המערערת.

 

6.        ביום 5.10.2010 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא נשוא ערעור זה (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן). בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת בדבר ההתיישנות והשיהוי. נקבע, כי "עילת התביעה נולדה במועד בו נתגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי השאלה האם נרכשה מניה נוספת על ידי המבקש". מאחר שמחלוקת זו נתגלעה בין בעלי הדין בשנת 2004, אז פנה לראשונה המשיב למערערת לשם מימוש זכויותיו מכוח המנייה הנוספת שלטענתו הוקצתה לו, נקבע כי התובענה (שהוגשה בשנת 2006) לא התיישנה ולא נפל שיהוי בהגשתה. לגופם של דברים, בית המשפט המחוזי קבע, לאחר שבחן את התשתית הראייתית שהוצגה בפניו, כי המשיב עמד בנטל להוכיח כי המערערת אכן הקצתה לו מנייה נוספת, שנייה במספר, והורה למערערת לרשום את המשיב כבעל מנייה במרשם המניות של החברה ואצל רשם החברות. כמו כן, בית משפט קמא נעתר לבקשת המשיב למתן היתר לפיצול סעדים.

 

הטענות בערעור

 

7.        בערעור שלפנינו שבה המערערת על טענותיה בדבר התיישנות התובענה שהגיש המשיב, ולחלופין, בדבר השיהוי שנפל בהגשתה. המערערת טוענת, כי מרוץ ההתיישנות החל בשנת 1993, עת שלפי גרסתו של המשיב, הוקצתה לו המנייה הנוספת. לטענתה, כבר בשנה זו, המשיב יכול היה (לשיטתו) לדרוש להירשם כבעל המנייה, לממש את זכויותיו מכוחה, ולפנות לבית המשפט בעניין זה, ככל שהיה בכך צורך. לגופם של דברים, המערערת טוענת כי המשיב לא עמד בנטל להוכיח כי הוקצתה לו המנייה הנוספת, מעבר לזו היחידה שהייתה ברשותו ושאותה מכר לאחר. המשיב, מצידו, תומך יתדותיו בפסק דינו של בית משפט קמא. לטענתו, מרוץ ההתיישנות החל בשנת 2004, אז פנה לראשונה למערערת בבקשה לממש את זכויותיו מכוח מנייתו הנוספת ונתקל בסירובה, ועל כן, התובענה שהגיש לא התיישנה ולא הוגשה בשיהוי. לגופם של דברים, המשיב סבור כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט קמא.

 

8.        ביום 22.11.2011 הגיש המשיב בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור. עניינה של הבקשה הוא בראיות שיש בהן, לטענת המשיב, להזים ראיות נוספות שהמערערת ביקשה להציג בפני בית המשפט המחוזי לאחר סיום שלב ההוכחות. בית משפט קמא סרב לאפשר למערערת להגיש ראיות נוספות אלו, אולם המשיב טוען, כי ככל שנתערב בקביעה זו, הרי שהוא מבקש כי תוצגנה גם ראיות נוספות מטעמו. לבקשה צורפה תגובת המשיב, בה התנגד לבקשה. ביום 22.11.2011 החליט כבוד הרשם ג' שני, כי הבקשה תידון בפני ההרכב שידון בערעור. נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון להידרש לבקשה.

 

דיון

 

9.        דעתי היא כי יש לקבל את הערעור, מן הטעם שעילת התביעה של המשיב התיישנה.

 

10.      המשיב עתר לבית המשפט לקבלת הצהרה, כי הוא הבעלים של מנייה במערערת. כפי שנפסק, מתן הצהרה בדבר בעלות במניות הוא סעד שככלל קיים סעד אופרטיבי בצידו, והוא מתן צו עשה לרישום התובע כבעל מניות במרשם בעלי המניות של החברה ואצל רשם החברות (ראו, ע"א 4076/00 נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמברובסקי בע"מ, פ''ד נו(3) 41, 48-47 (2002) (להלן – עניין נצחון צפורה)). כן עתר המשיב למתן צו עשה, המורה למערערת לאפשר לו להפעיל מכוח מנייתו זו מונית במסגרת פעילות המערערת.

 

           נקודת המוצא בענייננו היא, שחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות) חל על עילת התביעה של המשיב. כידוע, חוק ההתיישנות חל על תביעה לקיום כל זכות, וזאת לרבות תובענה לאכיפה (ראו, סעיף 2 לחוק ההתיישנות; ע"א 6631/10 אבו סביה נ' עזאיזה, פיסקה 8 (27.2.2013); ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' מימון, פ"ד מ(2) 802 (1986)). ואכן, בית משפט זה קבע לא אחת, כי חוק ההתיישנות חל גם על תובענה למתן סעד הצהרתי בדבר בעלות במניות ועל תובענה למתן צו עשה לתיקון מרשם בעלי המניות (ראו, ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ, כח(1) 162, 165 (1973) (להלן – עניין אוסלקה): "החוק חל על כל 'תובענה', כלומר על כל הליך אזרחי בפני בית-משפט, ובקשה לתיקון פנקס חברים אינה יוצאת מכלל זה"; וכן ראו, ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 369 (1991) (להלן – עניין רוז'נסקי); ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ''ד מז(4) 846, 852-851 (1993) (להלן – עניין פינטו); עניין נצחון צפורה, בעמ' 45; ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי משפחת מושקוביץ בע"מ, פ''ד נו(6) 481, 486-485 (2002) (להלן – עניין נחמיאס)).

 

           כך, בעניין רוז'נסקי, ביקשה המערערת דשם כי יינתן סעד הצהרתי בדבר בעלותה במניות שהיו שייכות לבעלה המנוח וצו המורה על רישומה במרשם בעלי המניות של החברה. בית משפט זה דחה את הטענה כי לא חלה התיישנות על עילת התביעה של המערערת, וקבע:

 

"הטענה הראשונה הינה, כי החוק אינו חל על מקרה בו מבוקש תיקון פנקס חברים על סמך פטירת המנוח. לטענת המערערת, במקרה כגון דא מתבקש בית-משפט להצהיר על זכויות שכבר קיימות, ועל-כן התביעה אינה נתונה להתיישנות. טענה זו אינה מקובלת עלי. סעיף 2 לחוק קובע מפורשות: 'תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות... אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה'... מלשון החוק עולה, שטענת ההתיישנות עשויה להתקבל גם ביחס לתביעה לקיום זכות, שנטען לגביה כי היא קיימת ממילא... קבלת תביעתה של המערערת ומתן הצהרה, כי המערערת זכאית להירשם בפנקס החברים של המשיבה 1, יובילו לשינוי המצב הקיים שהדריך את הצדדים ושעליו הסתמכו המשיבים במשך כל השנים. הזכות לשינוי המצב בדבר רישום המניות קמה לה למערערת, לטענתה, עם מות בעלה. תביעה זו הייתה צריכה על-כן להיות מוגשת בתוך תקופת ההתיישנות, שכן הראציונאל העומד מאחורי עקרון ההתיישנות, כגון הסתמכות הנתבע על מצב הקיים שנים רבות ואי היכולת לשמור על ראיות במשך תקופה ארוכה, מתקיים במקרה זה" (עניין רוז'נסקי, עמ' 369).

 

 

11.      על תביעה למתן הצהרה בדבר בעלות במניות או מתן צו עשה להירשם כבעל מניות חלים, אפוא, דיני ההתיישנות. תקופת ההתיישנות היא שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות; עניין רוז'נסקי, בעמ' 368). יודגש, כי אין בפנינו טענה לדחיית תחילת מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 7 או 8 לחוק ההתיישנות. המחלוקת בענייננו היא, מהו המועד שבו נולדה עילת התביעה של המשיב. כפי שנפסק, לצרכי התיישנות, המועד שבו נולדה עילת התביעה הוא המועד שהחל ממנו התקיימו העובדות החיוניות לביסוס עילה קונקרטית, אשר יש בה, אילו הייתה מוגשת התובענה באותו המועד והעובדות הנטענות בה היו מוכחות, כדי לזכות את התובע בסעד המבוקש (ראו, למשל, ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ''ד נח(4) 769, 789 (2004)). עיון בפסיקת בית משפט זה מלמד, כי לא אחת נקבע בנסיבות דומות לענייננו, בהן נדונה טענה לזכאות למניות, כי לצרכי התיישנות, עילת התביעה נולדה ביום שבו נוצרה על פי הטענה זכאות זו.

 

12.      כך, בעניין רוז'נסקי שהוזכר לעיל (שבו, כאמור, ביקשה המערערת דשם כי יוצהר כי היא הבעלים של מניות שהיו שייכות לבעלה המנוח), נקבע, כי "במקרה שלפנינו נולדה עילה התביעה, אם בכלל, עם פטירתו של המנוח" (שם, בעמ' 368), ועל כן, התובענה התיישנה. לאמור, עילת התביעה באותו עניין נולדה ביום שבו נוצרה הזכאות הנטענת למניות, ולא במועד מאוחר יותר שבו, בהקבלה לטענת המשיב בענייננו, פנה בעל הדין לראשונה לחברה לקבלת הכרה בזכאותו זו. באופן דומה, בע"א 5187/01 ברנע נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(1) 545 (2002) טענו המערערים כי המשיבים התחייבו להנפיק להם מניות בחברת "בזק". נקבע, כי תביעתם התיישנה, שכן עילת התביעה נולדה ביום שבו היו אמורות, לפי הטענה, להיות מוקצות המניות, ומאז חלפה תקופת ההתיישנות (ראו, דברי השופט י' אנגלרד בעניין זה בעמ' 563 לחוות דעתו: "מועד ביצועה של ההתחייבות להנפיק מניות לעובדים חל ביולי 1991. נמצא כי ממועד זה נולדה עילת התביעה של המערערים"; וכן ראו חוות דעתה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בעמ' 556, ופסק דיני באותו עניין). גם במקרה הנזכר, אפוא, לא נקבע כי עילת התביעה נולדה במועד מאוחר יותר, למשל, המועד שבו פנו המערערים דשם לראשונה למשיבים למימוש זכויותיהם בהתאם להתחייבות שלטענתם ניתנה להם.

 

13.      ושתי דוגמאות נוספות מהן ניתן ללמוד לענייננו: בעניין אוסלקה שנזכר לעיל, ביקשה המערערת דשם לתקן את מרשם בעלי המניות של החברה, בשל טעות חישוב שנפלה בקביעת שיעור אחזקותיה בה. נקבע, לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל מהיום שבו נודעה הטעות לבעל הדין, בפועל או בכוח (שם, בעמ' 165). מאותו עניין עולה, באופן דומה לפסיקה שצוינה לעיל, כי בכפוף לטענה בדבר תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ובענייננו, כאמור, אין טענה כזו), הרי שהמועד שבו נולדה עילת התביעה הוא היום שבו נעשה הרישום השגוי במרשם בעלי המניות, ולא, למשל, במועד שבו ביקש בעל הדין מהחברה לראשונה לתקן את הטעות ונתקל בסירובה. דוגמה אחרונה היא עניין נחמיאס שהוזכר לעיל, שם ויתר המערער על מניותיו בחברה והעבירן לאחר, אולם לאחר מכן פנה לבית המשפט בבקשה למתן סעד הצהרתי, לפיו ויתור והעברה אלו בטלים, וכי הוא הבעלים של המניות. נקבע, כי תחילת מרוץ ההתיישנות היא במועד הויתור וההעברה, ועל כן עילת התביעה התיישנה (שם, בעמ' 487-486). גם שם לא נקבע (בהקבלה לטענת המשיב בענייננו), כי מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד נדחה, למשל, במועד שבו ביקש בעל הדין לראשונה לקבל את המניות לידיו ונתקל בסירוב בעל הדין שכנגד (והשוו, ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, פ"ד נז(1) 289 (2002) (להלן – עניין יחזקאלי), שעסק גם הוא בהתיישנות תובענה בדבר בעלות במניות, וגם בו לא נקבע, כי תחילת מרוץ ההתיישנות היא במועד שבו בעל הדין ביקש לעמוד על זכויותיו ונתקל בסירוב בעל הדין שכנגד).

 

14.      עינינו הרואות, כי תחילת מרוץ ההתיישנות בעילת תביעה שעניינה מתן סעד הצהרתי או צו עשה בקשר לבעלות במניות, היא במועד שהחל ממנו התובע זכאי, לגרסתו, לבעלות במנייה, או המועד שהחל ממנו מרשם בעלי מניות אינו משקף לטענתו את זכויותיו. כבר בכל אחד משני מועדים אלה מתקיימות העובדות המגבשות את עילת התביעה, ואילו הייתה מוגשת אז התובענה (ואילו העובדות הנטענות בה היו מוכחות), הרי שהתובע היה זוכה בדינו. נמצא, כי בענייננו, עילת התביעה של המשיב נוצרה בשנת 1993, עת שלטענתו הקצתה לו החברה את המנייה הנוספת. כבר אז, יכול היה המשיב לעמוד על זכויותיו מול המערערת ולפנות לבית המשפט. התובענה משנת 2006 הוגשה, אם כן, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

 

 

15.      לאותה מסקנה ניתן להגיע מנקודת מבט נוספת: לטענת המשיב, המערערת הקצתה לו מנייה, אולם דבר ההקצאה לא נרשם במרשם בעלי המניות של החברה ואצל רשם החברות כפי שהתחייבה. אומנם, הסכם בכתב בין הצדדים אינו בנמצא, אולם טענת המשיב היא, למעשה, טענה להפרת חוזה, והתובענה שהגיש היא לאכיפת ההתחייבות. כידוע, בתובענה לאכיפת התחייבות חוזית, מועד היווצרות העילה הוא מועד ההפרה (ראו, ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ''ד נ(5) 423, 430 (1997) (להלן – עניין יופיטר): "משמופר החוזה, והצד המקיים מבקש לבטלו או לאוכפו או למנוע התקשרותו של המפר עם אחר, אין עליו להמתין לכל התרחשות נוספת, ובידו עילת תביעה בשלה"; וכן ראו, ע"א 531/89 להבי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה - המרכז, פ''ד מו(4) 719, 722 (1992); ע"א 2113/10 בן דוד נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פיסקה 8 (18.7.2012)). למותר לציין, כי המשיב אינו יכול לחמוק ממסקנה זו בשל כך שהסעד שנתבקש בהמרצת הפתיחה היה סעד הצהרתי, ולא "צו אכיפה" לרישום זכויותיו במניות (ראו, עניין נחמיאס, בעמ' 486; עניין רוז'נסקי, בעמ' 369). בהיעדר ההסכם עצמו, ניתן להניח כי היה על החברה, לפי גרסת המשיב כי היא אכן התחייבה להנפיק לו מנייה נוספת, לרשום את המנייה על שמו בתוך זמן סביר לאחר עשיית ההתחייבות (עניין יופיטר, בעמ' 429; סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; וראו, למשל, ע"א 10474/03 הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ, פיסקה 9 (24.11.2005), שם נקבע כי התחייבות לרישום זכויות במקרקעין שלא נקבע מועד לביצועה, יש להשלים, לאור הוראת חוק זו, תוך זמן סביר). בענייננו, במועד שבו הגיש המשיב את התובענה לבית המשפט, בשנת 2006, בוודאי שחלפה תקופת ההתיישנות, אף אם התקופה תחושב מתום פרק הזמן הסביר לביצוע ההתחייבות על ידי החברה. 

 

16.      המשיב טוען, כזכור, כי על תקופת ההתיישנות להימנות מהמועד שבו פנה לראשונה למערערת וביקש לעמוד על זכויותיו, אולם נתקל בסירובה (בשנת 2004). דין טענה זו להידחות, כפי שהוסבר לעיל. מכל מקום אוסיף, כי טענה מסוג זה עשויה להיות יפה, למשל, מקום שבו בנסיבות העניין מדובר ביחסים בהם הצד האחד מחזיק, בתחילה, בנכס של הצד האחר בהסכמה. כפי שעמדתי על כך בע"א 5964/03 ארידור נ' עיריית פתח-תקוה, פ''ד ס(4) 437, 520 (2006), אלו מצבים בהם ישנה "... הסכמה תחילית בין שני הצדדים, בעל הזכויות או הנהנה מצד אחד והמחזיק או הנאמן מצד אחר". במקרים אלו, כך ציינתי, "שבירת ההסכמה – עקב דרישה וכפירה או עקב הפרה – היא היא המגבשת את העילה" (שם; לדיון הנוסף בפסק דין זה ראו, דנ"א 1595/06 ארידור נ' עיריית פתח-תקווה (21.3.2013)). אולם בענייננו, המשיב לא הציב כל תשתית לכך כי מדובר היה ביחסים מסוג זה בינו לבין המערערת. בענייננו, המערערת מכחישה את עצם הקצאת המנייה השנייה למשיב. המשיב טוען כי הוא סבר במשך כל אותן שנים, כי מנייה שנייה זו שמורה עבורו בידי המערערת, ועל כן אין הוא נדרש לעמוד על זכויותיו. אולם גם אם כך הוא הדבר, מובן שאין בתקוותו של תובע כי הנתבע לא יכחיש בבוא היום את טענותיו, כדי שנראה את היחסים ביניהם כיחסים שנמשכו במשך כל אותן שנים בהסכמה, באופן המביא להארכת תקופת ההתיישנות. מובן, כי הבעייתיות העיקרית בטיעונו של המשיב היא, שיש בכך כדי לשים בידיו של התובע את "המפתחות" למועד שבו יתחיל מרוץ ההתיישנות, באופן החוטא לרציונלים העומדים בבסיס חוק ההתיישנות (השוו, לאחרונה, ע"א 1960/11 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית, פיסקה 8 (6.5.2013)).

 

17.      המסקנה מהאמור לעיל היא, כי עילת התביעה של המשיב התיישנה. מסקנה זו מתיישבת היטב עם התכליות שדיני ההתיישנות באים להגשים (לעניין תכליות דיני ההתיישנות, ראו, למשל, עניין יחזקאלי, בעמ' 301-300). המשיב לא עמד על זכותו הנטענת להירשם כבעל מנייה נוספת בחברה או על זכותו הנטענת להפעיל מונית מכוחה במשך שנים ארוכות. כפי שקבע בית המשפט בעניין נחמיאס (בעמ' 486):

 

 

"... אין לתת הצהרה שתוביל לשינוי מצב קיים שהדריך את הצדדים ושעליו הסתמכו המשיבים במשך שנים רבות ...".

 

 

           ובהמשך נאמרו דברים המתאימים מאוד לענייננו:

 

"הוא ניתק קשר עם החברה, לא התעניין בנעשה בה והתעורר אחרי שנים ארוכות לאחר עבור תקופת ההתיישנות בהגישו באיחור רב תביעה להכיר בו כשותף בחברה וכבעל מניות ולבטל את כל שעשה שנים קודם לכן. במצב דברים זה תביעתו התיישנה" (שם, עמ' 487).

 

 

           כאמור, אין בנמצא הסכם בכתב בין בעלי הדין בו עוגנה ההתחייבות שלגרסת המשיב ניתנה לו. אין גם בנמצא הוכחה לתשלום שנעשה לטענתו לחברה עבור מנייה זו. הראיה בכתב המרכזית שבידי המשיב היא שני פרוטוקולים של דיונים בחברה, שניתן להבינם כך ושניתן להבינם אחרת. ניתן להניח שאילו הייתה מגיעה המחלוקת בין הצדדים לבירור בפני בית המשפט בסמוך לאחר שנת 1993, ולכל היותר בתוך תקופת ההתיישנות, היה ניתן להגיע לחקר האמת ולהתחקות אחר שארע באופן מדויק יותר.

 

18.      סוף דבר, אציע לחבריי לקבל את הערעור, להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא, ולקבוע כי דינה של התובענה שהגיש המשיב להידחות מחמת התיישנות. המשיב יישא בשכר טרחת באי-כוח המערערת בסכום של 20,000 ש"ח.

 

                                                                                      ה נ ש י א

 

השופט נ' הנדל:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט צ' זילברטל:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס.

 

 

           ניתן היום, י"ב בסיון התשע"ג (21.5.2013).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10083760_S08.doc   דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il