עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5736/08

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

עו"ד רשלנות רפואית הוא מי שעוסק שמקרים כגון רשלנות בלידה ויודע כיצד להגיש תביעה רפואית בצורה המיטבית. לשאלות בנושא פנו אל
עו"ד רשלנות רפואית ענת מולסון העוסקת בתחום מזה שנים רבות ומטפלת במקרים קשים מאד.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים

עע"ם 5736/08

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט א' רובינשטיין

המערערים:

1. שמואל אחימן

2. ורדה אחימן

3. גד אחימן

נ ג ד

המשיבים:

1. עיריית כפר סבא

2. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא

3. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו מיום 11.5.08 בעת"מ 1420/01 שניתן על ידי כבוד השופט נ' ישעיה

תאריך הישיבה: כ"ד בשבט תש"ע (8.2.10)

בשם המערערים: בעצמם

בשם המשיבות 2-1: עו"ד ע' רוטשילד, עו"ד ב' בראף-מלכזון

בשם המשיבה 3: עו"ד א' קידר

פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופט נ' ישעיה) אשר דחה את עתירת המערערים להורות למשיבות להפקיע מקרקעין שיועדו לצרכי ציבור ולא לאפשר נטילתם במסגרת תוכנית של איחוד וחלוקה, וכן לפצותם בגין הנטילה.

רקע עובדתי

1. הערעור שבפנינו נוגע להליכי תכנון הכוללים שטח של כ-469 דונם בכפר סבא, שמטרתם ליצור פארק עירוני, בשטח של כ-237 דונם, שיהווה ריאה ירוקה בלב העיר, ישמש אזור לספורט, פנאי ובילוי, ויהווה חיץ טבעי בין אזור התעשייה של העיר לבין שכונת מגורים שתוכננה להיבנות כחלק מן התוכנית. תחילת ההליכים באישור תוכנית לשינוי ייעוד המקרקעין בתוכנית מייעוד חקלאי לקרקע למגורים ושטחי ציבור (כס/37/1). בתקנון תוכנית זו נקבע כי תוכנית מפורטת לאיחוד וחלוקה בהסכמה או ללא הסכמה תיערך תוך 12 חודשים מיום אישור התוכנית הנ"ל. בהמשך אכן אושרה תוכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים (כס/ 1/37א') (להלן: התוכנית), היא נשוא ההליכים שבפנינו. התוכנית ייעדה כ-70% משטח המקרקעין שבתחומה לצרכי ציבור ונקבע כי השטחים הציבוריים יירשמו על שם העירייה. בטרם אישור התוכנית מינתה המשיבה 3 (להלן: הוועדה המחוזית) חוקר מטעמה לשמיעת התנגדויות. הוועדה המחוזית דנה בהתנגדויות והחליטה לקבל באופן חלקי חלק מהתנגדויות המערערים. בעקבות כך הוחלט לשנות את התוכנית בהתאם וליתן הזדמנות נוספת לשמיעת התנגדויות. לבסוף אושרה התוכנית ביום 3.11.96 על ידי הוועדה המחוזית, לאחר מכן אושרה על ידי שר הפנים ופורסמה למתן תוקף בי.פ. 4557 מיום 13.8.97.

2. למערערים זכויות בחלק מחלקות 45 ו-6 בגוש 6431 אשר כלולות בתוכנית. בשנת 1999 הגישו המערערים תביעה אזרחית כנגד המשיבות, אשר התגלגלה לבסוף לעתירה מנהלית, היא העתירה נשוא הערעור דנן. טענתם המרכזית של המערערים בעתירתם כי לא ניתן ליטול קרקעות לצרכי ציבור במסגרת תוכנית של איחוד וחלוקה וזאת מבלי להפקיע קרקעות אלו בהתאם לפרק ח' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק), ולפיכך זכאים הם לפיצוי כאילו הופקעה מהם הקרקע.

פסק דינו של בית המשפט קמא

3. בית המשפט דחה את עתירתם של המערערים. ראשית נקבע כי העתירה לוקה בשיהוי, שכן התוכנית פורסמה למתן תוקף כבר ביום 13.8.97, בעוד שתביעתם של המערערים בגלגולה הראשון הוגשה רק ביום 31.8.99. בית המשפט ציין כי אף אם יקבל את טענת המערערים לפיה כוונת העירייה לתפוס חזקה בשטחים שנועדו לצרכי ציבור, ללא הליכי הפקעה, התגלתה להם בסוף דצמבר 1998, בעקבות מכתב שנשלח אליהם, עדיין חל שיהוי של כשמונה חודשים. בית המשפט קבע כי הסברם של המערערים לפיו השתהותם נבעה "מערפול" הנושא במכוון על ידי עיריית כפר סבא (להלן: העירייה) לא הוכחה כלל ועיקר. עוד נקבע כי בנסיבות בהן התוכנית כבר יצאה אל הפועל יש לייחס משקל של ממש להשתהותם הבלתי מוסברת ובלתי מוצדקת של המערערים ולדחות את עתירתם מטעם זה.

4. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי דין העתירה להידחות גם לגופה. נקבע כי לא נמצא פגם בהחלטת מוסדות התכנון שדנו בתוכנית והוציאו אותה לפועל. כמו כן נקבע כי אין לקבל את טענתם העיקרית של המערערים לפיה נטילת השטח ורישומו על שם העירייה בדרך של איחוד וחלוקה הינה למעשה הפקעה, ולפיכך יש לפצותם בהתאם לדיני ההפקעה. בית המשפט קבע כי המשיבות פעלו בהתאם להסדר הקבוע בפרק ג', סימן ז' לחוק התכנון והבנייה, הסדר שהינו חלופי להפקעת שטחים לצרכי ציבור. למשיבות סמכות שלטונית לבחור ללכת בדרך זו ולא אחרת. לפיכך רשאיות היו המשיבות להעביר הבעלות על שטחים שיועדו לצרכי ציבור על שמן, והשטח להקמת פארק ציבורי בכלל זה. צוין כי הסדר זה אינו מחייב הענקת פיצוי כספי לבעלי השטחים. בית המשפט הדגיש כי אמנם אין הבעלים מקבלים פיצוי, אך הם זוכים בשטחים עם זכויות בנייה שלא היו בידיהם קודם. גם במקרה זה, נקבע, העלתה התוכנית והשביחה את ערך קרקעות המערערים שנותרו בידם, שכן ייעודם שונה מקרקע חקלאית לבנייה למגורים צמודת קרקע. הענקת פיצוי נוסף למערערים תהווה פיצוי כפול על חשבון הקופה הציבורית.

5. לפיכך דחה בית המשפט קמא את עתירתם של המערערים וקבע כי הם ישלמו לכל אחת מהמשיבות 1,2 (ביחד) ולמשיבה 3 הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ₪ בצרוף מע"מ.

הטענות בערעור

6. המערערים יוצאים כנגד הקניית קרקעות לעירייה ללא הליכי הפקעה. הם מציינים כי מדובר בנטילה של כ-70% משטח הקרקע המקורי שבבעלות המערערים. לטענתם, בלוח ההקצאות של התוכנית כלל לא נרשמה ההקצאה לעירייה של אותם המגרשים שלבסוף אישר בית המשפט קמא את נטילתם. כמו כן טוענים הם כי מכתב שנשלח להם מהעירייה ובו הודעה על נטילת חזקה בחלקותיהם, הוא ההליך היחיד שנעשה לצורך נטילת החלקות. המערערים מוסיפים וטוענים כי מפסק דינו של בית המשפט קמא עולה שזכותה של העירייה ליטול את הקרקעות נוצרה כבר עם שינוי הייעוד של הקרקע וללא צורך בהליכי הפקעה. כן טוענים הם כי אין כל תקדים משפטי בו אושרה נטילה של 70% מקרקעותיו של אזרח ללא כל פיצוי.

7. המערערים מתייחסים לפסק הדין בעע"מ 5839/06 בראון נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז המרכז (לא פורסם, 25.9.08) (להלן: הלכת בראון), שהתקבל לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט קמא בענייננו, ומנסים לאבחנו מעניינם. ראשית טוענים הם כי הלכה זו קובעת שעל הרשות להפקיע את הקרקעות שניטלו לצרכי ציבור. שנית, לטענתם שונה מקרה זה שכן כלל אין הוראה בלוח ההקצאות על הקצאת מגרשים לעיריה. שלישית, טוענים הם כי הלכת בראון עסקה במקרה בו ניטלו 55% משטח הקרקע, בעוד במקרה זה ניטלו 70% משטח הקרקע. רביעית, לטענתם במקרה דנן נעשה ניסיון ליטול מגרשים שייעודם אינו מתיר הפקעה, דבר שלא התרחש בנסיבות הלכת בראון. לבסוף טוענים הם כי במקרה זה ניסתה העירייה ליצור "מעגל שוטה", כאשר היא קיבלה תמורה, בצורת מגרש בעל ערך מסחרי, עבור שטחים ציבוריים שבהליך קודם הוקנו לה ללא תמורה. בסיכומי תגובתם מוסיפים המערערים טענה לפיה שווי המגרשים שהוקצו להם נופל משווי חלקות הפרדס שהיו בבעלותם טרם הכנה או אישור התוכנית.

8. באשר לשיהוי טוענים המערערים כי הגיבו מיד לאחר שקיבלו את המכתב מטעם העירייה מיום 27.12.98 ודרשו מהעירייה הסבר. משלא באה התייחסות מטעם העירייה פנו עוד באוגוסט 1999 בתובענה נגד נטילת המגרשים. במועד זה טרם ניטלו מהם המגרשים. לטענתם עדיין ניתן להבטיח את זכויותיהם במקרקעין, בין על ידי שיפוי בנוגע למגרשים שהיו בבעלות המערערים ושנמכרו לצד ג', בין על ידי השבה לבעלותם של מגרשים שטרם נמכרו ואשר ייעודם אינו מתיר את הפקעתם, ובין על ידי הפקעתם כדין של מגרשים אשר ייעודם מתיר את הפקעתם.

9. לסיום טוענים המערערים כי לא היה מקום לחייבם בהוצאות, שכן ראוי לאפשר לאזרח להיאבק על זכויותיו מול העירייה מבלי שיחשוש מהטלת הוצאות כבדות. לטענתם, יש לקבוע כי חלק מעלויות התכנון הינה העלות הכרוכה בניהול הליכים משפטיים מול אזרח המבקש להגן על קניינו, ולפיכך אין להטיל על האזרח הוצאות משפט.

טענות המשיבות

10. המשיבות מדגישות כי בתקנון התוכנית נכתב במפורש כי כל שטח המיועד בתוכנית לצרכי ציבור יירשם על שמה של העירייה. כן מדגישות הן כי השטחים בתוכנית אכן יועדו לצרכי ציבור, להקמת הפארק העירוני, הכולל דרכים, גנים ושטחים לנופש ולספורט, בהתאם לקבוע בסעיף 188 לחוק, ואף נעשה בהם בפועל שימוש לייעוד זה. המשיבות מוסיפות וטוענות כי צדק בית המשפט קמא משקבע כי אין פסול בהפרשת המקרקעין לצרכי ציבור במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה, ולא בהליכי הפקעה. קביעה זו נתמכת בסעיף 26(א) לחוק וכן בהלכת בראון. כמו כן, לטענתן, צדק בית המשפט קמא משקבע כי המערערים זכו לפיצוי במסגרת התוכנית, וזאת באמצעות העלאת ערך נכסיהם של המערערים תוך הפשרת קרקע חקלאית בלתי מפותחת והפיכתה לקרקע המיועדת לבנייה צמודת קרקע בצמוד לפארק העירוני. עובדה זו אף נקבעה על ידי בית המשפט בהליך אחר שניהלו המערערים, ואושרה על ידי בית המשפט העליון.

11. המשיבות טוענות עוד כי עתירתם של המערערים אכן לקתה בשיהוי בבחינתם של שלושת היסודות, האובייקטיבי, הסובייקטיבי ויסוד עקרונות הצדק ושלטון החוק. המשיבות טוענות כי בסעיף 8 לתקנון התוכנית, שפורסמה למתן תוקף ביום 13.8.97, נכתב כי השטחים המיועדים לצרכי ציבור יירשמו על שם עיריית כפר סבא, כך שהמערערים ידעו כבר אז על נטילת השטחים שלא במסגרת הפקעה. המשיבות מוסיפות כי מהדיון בהתנגדויות לתוכנית עולה כי כבר אז הובהר למערערים כי אין מדובר בהפקעה אלא בהקניית שטחים במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה. המשיבות מציינות כי החלק הארי של בניית הפארק בוצע זה מכבר, ויחידות דיור רבות נבנו על המקרקעין שהוקצו, ולפיכך מדובר כבר במעשה עשוי. עוד מציינות המשיבות כי תגובתם של המערערים למכתב שנשלח להם מטעם העירייה ניתנה רק לאחר כחצי שנה, ורק מספר חודשים לאחר מכן הוגשה תביעתם. לבסוף סבורות המשיבות כי אין מקום להתערב בהוצאות שהוטלו על המערערים על ידי בית המשפט קמא. לטענתן, המערערים הגישו הליכים רבים נוספים נטולי בסיס שנדחו על ידי הערכאות השונות, ואף הליך זה כלל גלגולים רבים ובקשות סרק רבות שהצדיקו את הטלת ההוצאות.

דיון

12. ההוראות בעניין תוכנית איחוד וחלוקה מוסדרות בפרק ג' סימן ז' לחוק התכנון והבניה (סעיפים 120-128 לחוק). תוכנית זו מאפשרת לרשות להתאים את השטח לדרישות תכנון חדשות, וזאת באמצעות איחוד מספר מגרשים, ביצוע תיאומים שונים ביניהם, ולאחר מכן חלוקה מחדש של המגרשים והחזרתם לבעליהם (אהרן נמדר פגיעה במקרקעין [פיצויים בגין נזקי תכנית] 247 (מהד' שניה, 2008) (להלן: נמדר)). תוכנית זו יכולה להיעשות בין בהסכמתם של הבעלים ובין ללא הסכמתם, בהתאם להוראות החוק. במקרים רבים מופרשים מקרקעין לצרכי ציבור במסגרת התוכנית לאיחוד וחלוקה. הפרשה מעין זו מעוררת שאלות משפטיות רבות, וזאת בשל העובדה שהסעיפים העוסקים בתוכנית לאיחוד וחלוקה אינם מזכירים במפורש נטילה מעין זו, ולפיכך מתעוררת הסוגיה אלו דינים יחולו על נטילה זו. בהלכת בראון, אשר ניתנה לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט קמא בענייננו, ניתן מענה חלקי לסוגיה זו.

הלכת בראון

13. השאלה המרכזית שנידונה בעניין בראון היתה האם ניתן במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה להקצות לצרכי ציבור בלא פיצוי שטחים בשיעור העולה על 40% משטח הקרקע. בתשובה לסוגייה זו קבעה השופטת נאור את הדברים הבאים:

"לדעתי נכון יותר, ובפרט לאור עליית קרנה של זכות הקניין, לראות בנטילת קרקעות במסגרת תכנית איחוד וחלוקה כהפקעה. כזכור, המקום היחיד בחוק התכנון והבניה המאפשר נטילה לצרכי ציבור וקובע הוראות בעניין זה, הוא הפרק הדן בהפקעה, פרק ח'. בלא שימוש בהוראותיו של פרק זה לא ניתן לדעתי להפקיע או להקצות קרקעות וזאת גם לא במסגרת של איחוד וחלוקה. בלא שימוש בהוראות בעניין הפקעה לא ניתן ליטול מבעל המקרקעין גם פחות מ-40% משטח הקרקע. ואולם, גם אם נראה את הקצאת הקרקעות בתכנית כ"דרך אחרת", שאינה הפקעה, כאמור בפסיקה שקדמה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סבורה אני כי ראוי להחיל את המגבלות החלות על פי דיני ההפקעה שבחוק התכנון והבניה גם על הדרך האחרת. אי החלת המגבלות האמורות הנה, לטעמי, פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין, וממילא פגיעה בלתי סבירה" (הלכת בראון, פסקה 13).

בהמשך הדברים קובעת השופטת נאור כי אין משמעות הדברים בנסיבות המקרה שיש לבטל את התוכנית, במסגרתה ניטלו 58% משטחי הבעלים, אלא להחיל עליה את חובת הפיצוי מעבר ל-40%. עוד נקבע שם כי אם הוגדלו במסגרת התוכנית אחוזי הבניה של הבעלים, ובעקבות כך עלה דווקא ערך המגרש למרות ששטחו האופקי קטן, הרי שלא יזכו הבעלים לפיצוי נוסף. לסיכום הדברים נקבע:

"סוף דבר: אציע לחבריי לקבוע כי נטילת קרקעות לצרכי ציבור במסגרת תכנית איחוד וחלוקה כפופה למגבלה של איסור הפקעה ללא פיצוי של למעלה מ-40% משטח המקרקעין. ואולם, הפיצוי במסגרת תכנית כזו יכול להינתן, כפי שנקבע בפסיקה, מאז פרשת בר גם בהעלאת שווי המקרקעין באמצעות התכנית. קביעה כזו לא תהווה מחסום בפני המשך פיתוחם של מקרקעין בהעדר מקורות כספיים למימון ההפקעה. פרשנות זו אינה פוגעת בבעלי הקרקעות ותכנית כזו בדרך כלל מיטיבה הן עם הציבור והן עם בעלי הקרקעות. אם בכל זאת יימצא שבעל מקרקעין נפגע מהתכנית או מהקצאת קרקעות לצרכי ציבור, מעבר לשיעור המותר לגבי הפקעות - הוא זכאי יהיה לנקוט בהליכים מתאימים. יש בגישה זו כדי למנוע, לטעמי כפל פיצוי המתעלם מאחוזי הבניה המוענקים (בדרך כלל) במסגרת תכנית איחוד וחלוקה" (הלכת בראון, פסקה 18).

מן הכלל אל הפרט

14. מעיון בטענותיהם של המערערים בפני הערכאה המבררת עולה כי טענתם המרכזית שם היתה כי לא ניתן לבצע רכישה כפויה במסגרת תוכנית לאיחוד וחלוקה מחדש, ובעיקר כי על הרשות לפצותם על נטילת 70% מהמקרקעין שבבעלותם בהתאם לדיני ההפקעה, דהיינו פיצוי על קרקע שניטלה מעבר ל-40% משטח הקרקע המקורי (ראו סעיף 190 לחוק). טענתם שם היתה כי אם הופקעו מעל 40% משטח הקרקע יש לפצות על הפקעה זו גם אם הושבחה יתרת הקרקע שנותרה בידי הבעלים. מאחר שבינתיים, לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט קמא, ניתנה הלכת בראון, נראה כי שינו המערערים כיוון והעלו טענות מסוג אחר בפנינו. לאחר עיון בטענות אלו סבורני כי יש לדחותן ומשכך גם דינו של הערעור להידחות.

15. ראשית אעיר דווקא באשר לטענות המשיבות שלא דקו פורתא במה שנקבע בהלכת בראון. בהתאם לציטוטים שהוזכרו לעיל, סברה השופטת נאור כי על נטילת קרקעות במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה יש להחיל את ההוראות בעניין הפקעת קרקעות, ולמעשה לראות בנטילת קרקעות במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה כהפקעה. אמנם דברים אלו נאמרו מעבר לדרוש, ובאותו עניין לא בוטלה נטילת הקרקעות, ולפיכך סוגיה זו נותרה בצריך עיון. עם זאת, ניתן היה לטעון כאן, בהתאם לעמדה זו, כי על הרשות היה לנקוט בהליך של הודעה אישית ופרסום ברשומות לצורך נטילת המקרקעין לצרכי ציבור, כפי שנדרש במסגרת הליך של הפקעת קרקעות (ראו נמדר, בעמ' 306), וכי ללא הליכים אלו אין תוקף להפקעה (ראו אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין כרך א' 159 (מהד' שביעית, 2008)). עם זאת, לא ראיתי מקום לדון בסוגייה האמורה במסגרת זו משני טעמים. ראשית, טענה זו לא הועלתה למעשה על ידי המערערים במסגרת הערעור. שנית, גם אם נאמר לטובת המערערים כי השיהוי בו לקתה עתירתם, בהתאם לקביעת בית המשפט קמא בה לא ראיתי להתערב, אינו מצדיק כשלעצמו את דחיית העתירה על הסף, הרי שוודאי מצדיק הוא שלא לבטל את נטילת הקרקעות, אלא רק לבחון את סוגיית הפיצוי המתאים, כפי שנעשה בעניין בראון (ראו הלכת בראון, פסקה 14).

16. באשר לפיצויים של המערערים. ראשית אומר כי טענתם של המערערים לפיה שווי המגרשים שהוקצו להם נופל משווי החלקות שהיו בבעלותם עובר לאישור התוכנית לא הועלתה בפני בית המשפט קמא, ואף בפנינו הועלתה טענה זו רק במסגרת סיכומי התגובה מטעם המערערים. כבר מטעם זה דין הטענה להידחות. יתרה מכך, נקבע בהלכת בראון כי יש להתחשב לצורך חישוב הפיצוי גם בתמורה הניתנת לבעלים בצורה אנכית, דהיינו באמצעות הגדלת אחוזי הבנייה על קרקעותיהם. בהליך אחר שניהלו המערערים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, נדחתה תביעתם לפיצויים ונקבע כי "התכנית האמורה השביחה את ערכם הכולל של המקרקעין המצויים בבעלות המבקשים (המערערים דכאן – ע.א.) בשיעור ניכר" (בר"ם 8819/01 אחימן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כפ"ס (לא פורסמה, 24.12.01)). בית המשפט המחוזי באותו עניין קבע כי "התוכנית הגדילה את ערך נכסיהם של המערערים הכלולה בתוכנית בסכום של 3.7 מיליון על פי חלקם היחסי" (עמ"נ (ת"א) 113/01 אחימן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר-סבא (לא פורסם, 20.9.01)). זאת ועוד. מלוח ההקצאות לתוכנית שהוכן על ידי שמאי המקרקעין א' ביתן עבור הוועדה המקומית (מש/2), ואשר המערערים לא השיגו על קביעותיו, עולה כי שווי המגרשים שהוקצו למערערים לאחר התוכנית עולה בהרבה על שווי המגרשים שהיו בידיהם לפני ביצועה, וזאת על אף ששטחם הכולל קטן. כך למשל, בנוגע לחלקה 45 הרי ששווי החלק היחסי שהיה בבעלות המערערים עמד על כ-275 אלף דולר, בעוד שעל פי ההקצאה החדשה העריך השמאי את שווי החלק שהוקצה למערערים בסך של כמיליון דולר. המסקנה מכאן שאין מקום לפיצוי נוסף של המערערים. איני רואה הבחנה בעניין זה כאשר מדובר בנטילה של 70% מקרקעות הבעלים, ובלבד שהבעלים אכן פוצו בגין הנטילה מעבר ל-40%, גם אם הפיצוי ניתן באמצעות הגדלת אחוזי הבנייה על הקרקע.

17. ביתר טענותיהם של המערערים לא מצאתי ממש. מלוח ההקצאות שצורף לערעור עולה כי החלקות שהיו בבעלות המערערים מופיעות בו במפורש. כבר מלוח זה ניתן ללמוד כי היקף המגרשים שניתן למערערים בגין חלקותיהם קטן בכ-70% משטחם המקורי. על המקרקעין שיועדו לצרכי ציבור ניתן היה ללמוד מהתשריט שצורף לתוכנית, וכן נקבע בתקנון התוכנית כי השטחים המיועדים לצרכי ציבור יירשמו כחוק על שם העירייה (סעיף 20 לתקנון). עוד יצוין כי שינוי הייעוד על השטחים האמורים נעשה עוד בתוכנית הראשונה שאושרה כבר בשנת 1993. לפיכך אין לקבל את טענת המערערים לפיה ההליך היחיד שבוצע לצורך נטילת קרקעותיהם היה שליחת מכתב מטעם העירייה. באשר לייעוד המקרקעין, הרי שכאמור ייעודם שונה לייעוד ציבורי עוד בתוכנית הראשונה, והם אכן ניטלו ושימשו לצרכים ציבוריים. יודגש כי המקרקעין שימשו למטרות ציבורית הנזכרות בסעיף 188 לחוק, הקובע רשימת מטרות המאפשרות את הפקעת המקרקעין, ובהן דרכים, גנים, שטחי נופש וספורט. המערערים מוסיפים וטוענים כנגד שטח מקרקעין שהוקצה לעירייה במסגרת מה שמכונה על ידם "מעגל שוטה". איני סבורה כי טענה זו רלוונטית לעניין, אך מכל מקום המשיבות הבהירו כי שטח זה הוקצה לעירייה כחלקה היחסי ב"פול" הקרקעות, בגין מקרקעין שהיו בבעלותה מלכתחילה, עובר לתוכנית האיחוד וחלוקה מחדש.

18. לבסוף לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהוצאות שנפסקו לחובת המערערים על ידי בית המשפט קמא. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בהוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית תיעשה במקרים חריגים, שכן "הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות" (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (לא פורסם, 16.6.05) (להלן: עניין ביאליק)). יתכן ויש מקום להתחשב בפסיקת ההוצאות במהות ההליך, שעניינו הפקעת קרקעות לצרכים ציבוריים, אך איני סבורה כי יש בכך כדי למנוע לחלוטין הטלת הוצאות, שכן בכל זאת מדובר באינטרס אישי של בעלי הדין (ראו בר"מ 5171/07 מנשה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון (לא פורסמה, 31.12.07); ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה, פסקה 23 (לא פורסם, 11.6.09)). בפסיקת ההוצאות יש להתחשב, בין היתר, בהתנהלות בעלי הדין בהליך ובשאלה האם היה יסוד לנטען בו (ראו עניין ביאליק, פסקה 5). עם זאת, לטעמי, לאור העובדה שההליך בערכאה הקודמת עורר שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, אשר בסופו של דבר ניתן לה מענה בהלכת בראון, מוצדק לקבוע כי בהליך זה שבפנינו לא ישאו המערערים בהוצאות.