עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7890/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 7890/12

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקש:

פלוני

נ ג ד

המשיב:

היועץ המשפטי לממשלה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא טל) מיום 18.10.12 בע"א 27291-09-12

בשם המבקש: בעצמו

החלטה

רקע והליכים

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא טל) מיום 18.10.12 בתיק ע"א 27291-09-12, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה של הועדה הפסיכיאטרית המחוזית מחוז מרכז (עו"ד ארבל, ד"ר שמיר וד"ר בנימין) מיום 8.8.12, לדחות את עררו על הוראת הפסיכיאטר המחוזי (ד"ר לבן) לטיפול מרפאתי כפוי מיום 24.6.12. ההוראה ניתנה בהתבסס על סעיף 11(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן החוק). עניינה של הבקשה – משאלה לביטול הטיפול המרפאתי הכפוי.

ב. המבקש, בן 46, סובל על-פי חוות דעת פסיכיאטריות מסכיזופרניה פרנואידית, ומוכר למערכת בריאות הנפש מאשפוזים קודמים בכפייה ומטיפול מרפאתי כפוי, על רקע מחשבות שווא, בוחן מציאות לקוי וגילויי אלימות חוזרים ונשנים כלפי הוריו הקשישים וכלפי מטפלת אמו, אשר הובילו לקביעה, כי יש בהתנהגותו כדי לסכן את הוריו באופן פיסי ומידי, ואף את עצמו באופן שאינו מידי (כתוצאה מהזנחת מחלת הסכרת שאף ממנה הוא סובל, למרבה הצער). לא למותר לציין, כי מעשי האלימות של המבקש כלפי הוריו אף הובילו לכך, שביום 1.5.11 נתן נגדו בית משפט השלום בנתניה (השופטת טלמור) צו הרחקה מן ההורים ומביתם. עם תום אשפוזו האחרון ביום 24.6.12, נוכח עבר של היעדר שיתוף פעולה מצד המבקש בהגעה סדירה למעקב ולקבלת טיפול מחד גיסא, וההחמרה בתופעות הנלוות למחלתו בהיעדר הטיפול המתאים, בהן התנהגותו האלימה, מאידך גיסא – ניתנה על ידי הפסיכיאטר המחוזי הוראה לטיפול מרפאתי כפוי.

ג. כלפי הוראה זו הגיש המבקש ערר לועדה הפסיכיאטרית המחוזית של מחוז המרכז, בטענה כי הטיפול הנכפה עליו, אשר ניתן באמצעות זריקה, גורם לו לתופעות לוואי של רעד בידיים, ותוך שהוא מסכים לטיפול חלופי בכדורים (אשר לא הוצע לו). הועדה קבעה, כי "החולה במצב פסיכוטי, הפרעות קשות בבוחן מציאות ושפוט, תובנתו למחלתו ולצורך בטיפול מזערית ביותר. מניסיון העבר הקרוב כל שינוי בקבלת טיפול תרופתי גורם להחמרה מהירה במצבו ולצורך לאשפזו" (עמוד 3 לפרוטוקול הועדה הפסיכיאטרית המחוזית). כך נקבע, כי קיימת מסוכנות לעצמו ולאחרים ברמה בינונית. נוכח סירובו של המבקש לקבל את הטיפול המומלץ על ידי הרופאה המטפלת בו, דחתה הועדה את הערר.

ד. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. לטענתו, מקפיד הוא להופיע לטיפולים אליהם הוא מוזמן ומבין את חשיבותם, ואילו החלטת הועדה הפסיכיאטרית נעדרת תשתית ראייתית המצביעה על מסוכנותו לעצמו או לסביבה. לשיטתו, משלא פירטה הועדה את אבחון מחלתו והתרופות בהן מטופל, אין ההחלטה עומדת בתנאי החוק וצריכה להיבטל, ומכל מקום היה על הועדה לבטל את ההוראה לטיפול כפוי שעה שנאות להיות מטופל בהסכמה בטיפול חלופי. בטיעונו התבסס המבקש על פסיקתו של בית משפט זה, לפיה על הועדה תמיד לבחון אפשרויות לחלופות טיפוליות פוגעניות פחות המגשימות אותה מטרה (רע"פ 2060/97 פלונית נ' הפסיכיאטר המחוזי פ"ד נב(1) 697 (להלן פרשת פלונית); רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (לא פורסם, 2.5.12) (להלן פרשת פלוני)). לעומתו טענה באת כוחו של משרד הבריאות (להלן המשיבה), כי "בהיותו בטיפול מרפאתי כפוי המערער (המבקש דנא – א"ר) נמנע מלהגיע ולקבל טיפול" (פסקה 3 לכתב התשובה), כי "ממסמכי הועדה עולה, שטיפול בכדורים אינו אפקטיבי" וכי "עולה ספק לטענות המערער לתופעות של רעד" (פסקה 10 לכתב התשובה). כן פירטה המשיבה בתשובתה להודעת הערעור שורה של מעשי אלימות מצד המבקש כלפי הוריו וכלפי מטפלת אמו בצירוף מסמכים תומכים, ובהם: שפיכת מים קרים וחמים פעמים רבות על אמו הקשישה; זריקת אבנים גדולות על בית הוריו; ניסיון לשרוף את הבית ואת תכולתו; והתכוננות להלום במטפלת בפטיש בשר. לפיכך נטען, כי יש להותיר את החלטת הועדה על כנה, נוכח סירובו של המבקש לקבל את הטיפול הרפואי המתאים ובשל הידרדרות מחלתו, והסכנה הנשקפת ממנו עקב כך.

ה. בית המשפט ציין, כי הועדה לא רשמה, בפרוטוקול או בהחלטתה, את אבחנת מחלתו של המשיב או את התרופות שהוא מקבלן. ואולם נאמר, כי מעיון במסמכים אשר צורפו לכתב התשובה, נלמדות המחלה והתרופות, ואכן עולה מהם מסוכנות הנשקפת מצידו של המבקש בהיעדר הטיפול התרופתי המתאים. משכך נקבע, כי הגם שיש בהיעדר הפירוט כדי לפגום בהחלטה, אין דינה להיבטל מסיבה זו בלבד. עוד נקבע, בהסתמך על חוות דעתו של הפסיכיאטר המטפל, כי "אין בטיפול בכדורים כדי לשפר את מצבו הנפשי ולהפחית את מסוכנותו", וכן כי "מאחר והמערער לאורך זמן לא מתייצב למרפאה על מנת לקבל את הטיפול התרופתי לו הוא זקוק על פי שיקול דעתם של הפסיכיאטרים המטפלים בו, קיימת מסוכנות מצדו". לפיכך אישר בית המשפט את קביעת הועדה ודחה את הערעור.

הבקשה

ו. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה דנא. נטען, כי אין בחוות דעתו של הפסיכיאטר המטפל כדי לאיין את הפגמים שנפלו בהכרעת הועדה, נוכח אי פירוט התרופות בהן מטופל המבקש בפרוטוקול הועדה. עוד מתנגד המבקש להסתמכות בית המשפט, לטענתו, על מכתבה של עובדת סוציאלית שמעולם לא פגשה בו, כראיה למסוכנותו, וכן שב וכופר הוא בטענה כי אינו מתייצב לטיפולים במרפאה (תוך שהוא מציין כי הביקור האחרון התקיים ב-25.10.11).

ז. התבקשה תגובת המשיב. אציין, כי זו נתבקשה עקב רגישות הנושא באשר לזכויותיו של אדם, הגם שעל פניו ניכר כי מדובר במקרה פרטני שאינו בא בגדרי ההלכה המקובלת לעניין גלגול שלישי. לגישת המשיב, דינה של הבקשה להידחות, מאחר שאינה חורגת מעבר לנסיבות המקרה, ולא כל שכן שאינה מציבה לפתחו של בית המשפט שאלות משפטיות. יתרה מכך, הטעים המשיב, הביקורת השיפוטית על החלטות הועדה – היא הגורם המקצועי והמוסמך לקבל החלטות בעניינו של המבקש – צריכה שתהא מסויגת בהיקפה ובעומקה, ועל כן אין רבב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור.

הכרעה

ח. לאחר העיון, לא אוכל להיעתר לבקשה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך מקום בו מתעוררות שאלות ציבוריות או משפטיות חשובות (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123; רע"א 8687/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 22.12.9); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009)). עסקינן במי שהיו לו שני ימיו בפני הערכאות - בפני הועדה הפסיכיאטרית המחוזית (בראשות משפטנית) ואחר כך בפני בית המשפט. מחלה היא לעולם גורם מצוקה, וטיפול כפוי יש בו כפיה ואין בו נחת; ער אני לכך וגם לתמצות בו נכתבה החלטת הועדה. ואולם, אין מתעוררת שאלה החורגת מעניינו האישי של המבקש, ושיש מקום בה לגלגול שיפוטי נוסף. בטרם אמשיך יוער, כי טופס הפרוטוקול של הועדה המחוזית כולל מקום מועט מדי לטעמי לכתיבת ההחלטה ונימוקיה, ויש מקום לשקול לשנותו, או לצרף דף מפורט יותר, כשם שפורטו בדף מודפס – ולא בכתב יד כמו ההחלטה – טיעוני הצדדים.

ט. מובן, כי עת כופים על אדם טיפול מרפאתי יש בכך פגיעה בחרותו, ולמצער באוטונומיה שלו, אם גם לא בעוצמה כשל אשפוז כפוי, ותדיר על הועדה ליתן דעתה לכך בהחליטה אם להותיר טיפול מסוג זה על כנו, תוך התייחסות מפורטת לנימוקים המובילים להכרעתה. אמנם כן, מול כבודו של האדם חולה הנפש וזכותו הטבועה לחירות, כזכותו של כל אדם אחר, ניצב הרצון לטפל בו ולהגן עליו, כמו גם על הציבור (פרשת פלונית) ובכלל זה הקרובים לו. "בנושא רגיש כמו שלילת חרותו של אדם – שלילת זכות חוקתית מן המעלה הראשונה – יש צורך גם בהליכים נכונים, ואין המטרה מקדשת גמישות יתר בהם" (רע"א 546/10 פלוני נ' בית החולים "שערי מנשה" (לא פורסם, 18.2.10), בעמוד 5). כפי שנזדמן לי לכתוב, "הנושא שבפנינו רגיש במיוחד בשל מיהות הנוגעים בדבר. חולי הנפש מטבע הדברים הם חוליה חלשה במרקם החברתי, כיון שבשל אופי מחלתם עלולה להישלל מהם, ולוא זמנית, היכולת להחליט בגורלם ככל אדם; ובמיוחד – על לא עוול מצדם, אלא בשל הסיכון להם ולזולת מן המחלה שאינה בשליטתם... ממילא מטיל הדבר חובה מיוחדת, ערכית ואנושית, על כל המעורבים בתהליך ההכרעה... לזהירות יתר ולבדיקה מעמיקה של הנסיבות, לרבות הקדשת הזמן המספיק להכרעה מיושבת" (פרשת פלוני, בפסקה ב').

י. בהקשר התשתית הראייתית הצריכה לביסוס החלטת ועדה פסיכיאטרית באשר להארכת משך אשפוז לפי סעיף 10 לחוק, נקבע בפרשת פלוני, כי "ניתן לאמץ את מידת ההוכחה של 'מאזן ההסתברויות', תוך הבנה שההחלטה תתקבל בשים לב למשמעות מרחיקת הלכת ושוללת החירות של אשפוז המטופל – נתון האמור להשתקף בכמותן ובאיכותן של הראיות המובילות להחלטת האשפוז" (פסקה 34 לפסק דינו המקיף של השופט מלצר; הדגשה לא במקור – א"ר). ההוראה בסעיף 10 לחוק, כמותה כהוראה בסעיף 11(א) לחוק – שעל בסיסו ניתנה ההוראה לטיפול מרפאתי כפוי בנדון דידן – שתיהן טעונות הוכחה כי נתמלאו באדם התנאים להוראה על אשפוז כפוי שבסעיף 9 לחוק על חלופותיו, בשים לב למשמעותו הפוגענית של כל אחד מן הסעיפים. נזכיר, כי טיפול מרפאתי כפוי הוא אמנם ברירה "רכה" במידה משמעותית מאשפוז כפוי, אף שעדיין יש בה רכיב הכפייה. ברע"א 8687/09 הנזכרת ציינתי, כי טיפול מרפאתי כפוי הוא אמצעי שפגיעתו פחותה, ועוד נאמר שם:

"דעת לנבון נקל, כי במציאות האנושית קיים פער משמעותי בין אשפוז כפוי – בו נשללת חרות החולה באופן קיצוני, לבין טיפול מרפאתי כפוי – שבמסגרתו יכול החולה לנהל את חייו כרצונו, וההגבלה היחידה עליו, בלא שאקל בה ראש, היא החובה להתיצב לטיפול תקופתי במרפאה; וכדברי ההסבר להצעת חוק לטיפול בחולי נפש, תש"נ-1990, 'הדבר יאפשר לחולה להמשיך את חייו במסגרת המשפחה והקהילה כשעליו רק להתיצב במרפאה מדי פעם לשם קבלת הטיפול' (הצעות חוק תש"נ, 239). נקודה זו יש להטעים; רק אם מופרת הוראה לטיפול מרפאתי כפוי, בידי הפסיכיאטר המחוזי ליתן הוראת אשפוז. על כן, ככל שמתמידה המבקשת בטיפול, בידיה לחיות את חייה בחרות לכל עניין אחר, קרי ברוב רובם הגדול של שבילי חייה" (פסקה ו' להחלטה).

יא. ואכן, בנידון דידן איני מוצא להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות המצערות, יש להותיר על כנה את החלטת הועדה, שלפיה לעת הזאת נדרש המשך הטיפול המרפאתי הכפוי; זאת, משמתנגד המבקש לקבל את הטיפול המומלץ על ידי רופאיו, ומשעברו מצביע על כך שבהיעדר טיפול עלול הוא לפנות למעשים אלימים.עולה מעיון בחומר, כי נשקף מן המבקש סיכון לו ולסובביו, כתוצאה ממחלתו, וכי טיפול מרפאתי כפוי הוא האמצעי המתאים להתמודדות עמו, תוך פגיעה מועטה ככל האפשר בחרותו. נדרש לכגון דא הנשיא ברק:

"מדינת ישראל מכירה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין (סעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). ה"אדם" שזכותו וחירותו מוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל גם את חולה הנפש. ההגנה שחוק היסוד מעניק לכבוד ולחירות מוענקת גם לחולה הנפש. זוהי נקודת המוצא. עם זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות. ניתן לפגוע בהן (סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). מטרת הפגיעה צריכה להיות ראויה. דומה כי הגנה על חולה הנפש והטיפול בו מזה וההגנה על שלום הציבור מזה, היא לתכלית ראויה. הפגיעה צריכה להיות מידתית. אין לפגוע בחירותו של חולה הנפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו או להגנה על שלום הציבור. אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי; ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפיה. תמיד יש לנקוט באמצעי המגשים את המטרה הראויה, ושפגיעתו בחולה הנפש היא הקטנה ביותר. כך הוא הדין בדרך כלל (ראה בג"ץ 3477/95 בן-עטיה נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ"ד מט(11 ,1 ( 5); כך הוא הדין לעניין הטיפול בחולה הנפש (ראה ע"ש (י-ם) 81/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ התשנ"ג (ג) 223)" (פרשת פלונית, בעמוד 711).

יב. לפני סיום, אוכל רק להציע למבקש בכל לשון, כי יאות להתמיד בטיפול, כדי שלא יהיה צורך לשוב ולאשפזו. כך יוכל ליהנות מחרותו בכל יתר רבדי חייו. מאחל אני לו מכל לבי, שהטיפול יגרום לו אי-נוחות מועטה ככל הניתן.

יג. נוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשה.

ניתנה היום, י"ג בכסלו התשע"ג (27.11.12).