עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1370/13

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"פ 1370/13

לפני:

כבוד השופט א' שהם

המבקש:

ראובן הירש

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 17.11.2012, בעפ"ת 20412-08-12, אשר ניתן על-ידי כב' השופט כ' סעב

המבקש: בעצמו

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, אשר ניתן על-ידי כב' השופט כ' סעב, בעפ"ת 20412-08-12, מיום 17.11.2012, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית-משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: בית-המשפט לתעבורה), אשר ניתן על-ידי כב' השופט ג' קרזבום, בתת"ע 8502-05-11, מיום 28.6.2012.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, אשר ניתן, כאמור, ביום 17.11.2012.

רקע והליכים קודמים

2. ביום 5.6.2012, הוגש נגד המבקש כתב אישום, אשר ייחס לו עבירה של אי-ציות לתמרור עצור, ואי-עצירה לפני קו עצירה, לפי תקנה 22(א), בקשר עם תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

3. מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 11.7.2010, בשעה 11:00 או בסמוך לה, נהג המבקש ברחוב חלוצי התעשיה בחיפה, ובבואו לפנות ימינה לכיוון רחוב העמלים, לא ציית לתמרור עצור אשר הוצב בכיוון נסיעתו, ולא עצר את רכבו לפני קו העצירה המסומן על הכביש. כל זאת, כאשר עמדה באזור ניידת משטרה ובסמוך לה שוטרת, אשר ראתה את המתרחש ושמרה עם המבקש על "קשר עין רצוף וישיר".

4. ביום 5.6.2012, נערך בבית-המשפט לתעבורה, דיון הוכחות בעניינו של המבקש, אשר במהלכו, ציין המבקש, כי "[...] לפני קו העצירה, זה נכון שאני לא עצרתי [...]". למשמע דברים אלה, הבהיר בית-המשפט למבקש, כי יש בדבריו משום הודייה במיוחס לו בכתב האישום, אך המבקש בחר להמשיך בטיעוניו, במטרה לתקוף, בין היתר, את חוקיות התמרורים שהוצבו בצומת, מושא כתב האישום.

5. ביום 28.6.2012, לאחר שנדחתה בקשת המבקש למחיקת כתב האישום מטעמים של "הגנה מן הצדק", הרשיע בית-המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. זאת, לאחר שקבע, כי בעוד שגרסת השוטרת, עורכת הדו"ח, כפי שהעידה בפניו, היתה עקבית, אמינה, ולא נסתרה בחקירה נגדית, הרי שהמבקש הודה בפני בית-המשפט, כי לא הבחין בתמרור, לא התייחס אליו ועצר את רכבו מספר מטרים אחרי קו העצירה. עמדה זו, כך נקבע, נתמכת גם בתגובתו של המבקש במעמד קבלת הדו"ח, שם טען בפני השוטרת שערכה את הדו"ח, כי "תאמיני לי אני אצא זכאי בדו"ח הזה, אני אטמטם את המדינה, לא ראיתי את התמרור הזה, אני נוסע פה 40 שנה". בהקשר זה ציין בית-המשפט, כי המבקש לא טען, כי התמרור הוסתר לו או שהייתה בעיה כלשהי בשדה הראייה, ולכן, קבע, כי המבקש לא ציית להוראת התמרור, אך ורק מכיוון שלא שם ליבו אליו.

בהמשך, התייחס בית-המשפט לטענות המבקש בנוגע לחוקיות התמרור, וקבע, כי משלא הניח המבקש כל תשתית עובדתית, "ולו לכאורית", להוכחת טענה זו, לא עמד הוא בנטל ההוכחה המוטל על כתפיו. אשר על כן, נקבע, כי אין מקום להישמע לטענת המבקש בנדון.

על-יסוד האמור לעיל, קבע בית-המשפט לתעבורה, כי אשמתו של המבקש הוכחה מעל לכל ספק סביר, ובהתאם לכך הרשיעוֹ בעבירות, אשר יוחסו לו בכתב האישום.

באותו מעמד, גזר בית-המשפט לתעבורה את עונשו של המבקש. לאחר שעמד על עברו התעבורתי המכביד של המבקש, הכולל 80 הרשעות קודמות, גזר בית-המשפט על המבקש קנס כספי בסכום של 300 ₪; וחודש פסילה על-תנאי מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, למשך שנה, לבל יעבור, את אותן עבירות שבהן הורשע בכתב האישום הנוכחי, או אחת מהעבירות המפורטות בתוספת הראשונה ובתוספת השנייה לפקודת התעבורה [נוסח חדש], ויורשע בגינן.

6. ביום 23.8.2012, ערער המבקש, בעצמו, על פסק דינו של בית-המשפט לתעבורה לבית-המשפט המחוזי בחיפה, תוך שטען, כי שגתה הערכה הדיונית משביכרה את גרסתה של עדת התביעה, השוטרת אשר ערכה את הדו"ח, על פני גרסתו שלו, שכן, לטענתו "[...] כל עדותה של השוטרת היא שקר גס". בהקשר זה טען המבקש, כי היה על הערכאה הדיונית לאפשר לו לזמן לעדות שוטר נוסף, אשר נכח במקום ההתרחשות, ביחד עם השוטרת שהעידה בערכאה הדיונית. על-יסוד טענות אלה, עתר המבקש לביטול פסק הדין בעניינו ולהחזרת הדיון לבית-המשפט לתעבורה, כדי לאפשר לו לזמן את השוטר השני לעדות. לחילופין ערער המבקש על חומרת העונש אשר הושת עליו.

ביום 17.11.2012, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על שני חלקיו. בהתייחסו לטענות בנוגע להכרעת הדין, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין, משהעדיפה הערכאה הדיונית את גרסתה של עדת התביעה על פני גרסתו, רצופת הסתירות, של המבקש, אין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. קביעה זו מתחזקת, כך נקבע, לנוכח התבטאויותיו של המבקש בעת הדיון בבית-המשפט לתעבורה, מהן עולה, כי המבקש עצמו הודה בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. כך, בין היתר, הדגיש בית-המשפט המחוזי את עדותו של המבקש, בה ציין, כי "האמת שלא ראיתי שיש שלט עצור, ולא עצרתי כי חשבתי שיש לי זכות קדימה [...]", וכן את אמירתו, בעת שחקר את עדת התביעה, כי "[...] זה נכון שלא עצרתי [...]". עוד הוסיף בית-המשפט המחוזי, כי גם לגופם של דברים אין להישמע לטענות המבקש, שכן מפרוטוקול הדיון בבית-המשפט לתעבורה עולה, בבירור, כי המבקש ידע על קיומו של השוטר הנוסף, ולכן היה עליו לבקש לזמנו לעדות, עוד בדיון בבית-המשפט לתעבורה. משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.

אשר לערעור על חומרת העונש, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין העונש, אשר הושת על המבקש אינו חורג מרמת הענישה המקובלת בעבירות דומות.

על-יסוד האמור לעיל, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, על שני חלקיו.

הבקשה

7. בבקשת רשות הערעור, אשר הגיש המבקש, בעצמו, לבית-משפט זה, הוא חזר על עיקר טענותיו, כפי שנטענו בפני הערכאות הקודמות. כך, בין היתר, חזר המבקש וטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משביכרה את גרסת המשיבה, על פני גרסתו שלו, וזאת, לנוכח הקשיים והסתירות, אשר נתגלו, לכאורה, בעדותה של עדת התביעה. בהמשך טען המבקש, כי הנתונים בדבר עברו התעבורתי, כפי שעמדו בפני הערכאה הדיונית, הם שקריים, והוגשו לבית-המשפט לתעבורה, במטרה להטות את גזר הדין בעניינו.

דיון והכרעה

8. למקרא האמור בבקשת רשות הערעור, סבורני, כי עניינו של המבקש אינו מקים עילה לדיון ב"גלגול שלישי" בפני בית משפט זה.

הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור שמורה אך לאותם מקרים מיוחדים המתגלה בהם שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית נרחבת, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לה, וכן במקרים נדירים, המגלים אי-צדק או חשש מפני עיוות-דין (ראו, רע"פ 1068/13 מלסה נ' מדינת ישראל (20.2.2013); רע"פ 1315/13 סלאימה נ' מדינת ישראל (20.2.2013); רע"פ 861/13 פנאדקה נ' מדינת ישראל (6.2.2013); רע"פ 757/13 סייגבקר נ' מדינת ישראל (24.1.2013). בנדון דידן, אין חולק, כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה כל שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים לה. מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

יתירה מזאת, לאחר עיון בבקשה, כמו גם בצרופותיה, הגעתי לידי מסקנה כי לא זו בלבד שטענותיו של המבקש, אינן מעלות כל שאלה משפטית כבדת משקל, אלא שהן מתמצות בניסיון "למקצה שיפורים" במסגרת ערעור נוסף, וזאת, כפי שקבעתי לא אחת, אין בידי לאפשר. בהקשר דומה ציינתי, כי:

"לא יעלה על הדעת, כי בקשת רשות ערעור תהא כר ל'מקצה שיפורים' לבעל דין שאינו שבע רצון מהתוצאה אליה הגיעה ערכאת הערעור, תתעלם מהקריטריונים הנהוגים בשיטת משפטנו למתן רשות ערעור, ותהווה, הלכה למעשה, ערעור נוסף על הכרעתו של בית-המשפט המחוזי" (רע"פ 9019/12 חטיב נ' מדינת ישראל (17.12.2012); וראו גם, רע"פ 575/13 סייגבקר נ' מדינת ישראל (24.1.2013); רע"פ 9454/12 טקאטקה נ' מדינת ישראל (7.1.2013)).

דברים אלה יפים גם בענייננו.

למעלה מן הנדרש, אבקש להתייחס בקצרה לטענותיו של המבקש בנוגע לעברו התעבורתי. כאמור לעיל, טען המבקש, כי הערכאות הקודמות הוטעו לחשוב, כי באמתחתו 80 הרשעות בעבירות תעבורה, בעוד שהדבר אינו נכון. לטענה זו אין כל בסיס. גיליון הרשעותיו של המבקש הונח בפניי הערכאות הקודמות, והוא מונח גם בפני, ועולה ממנו, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי עברו התעבורתי של המבקש מכביד עד למאוד, וכולל 80 הרשעות קודמות, שביניהן מספר לא מבוטל של הרשעות בעבירות חמורות. לפיכך, אין להישמע לטענותיו של המבקש בנדון, וראוי היה לוּ טענה זו כלל לא הייתה נטענת.

9. סוף דבר, משלא מצאתי הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת הליך שיפוטי נוסף, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין עוד צורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע העונש, אשר הושת על המבקש.

ניתנה היום, ‏י"א באדר התשע"ג (‏21.2.2013).