עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4893/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 4893/12

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט נ' הנדל

כבוד השופט נ' סולברג

המערער:

ליאור עדוי

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 8.5.12 בת"פ 21585-07-11 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' לורך

תאריך הישיבה:

י"ט בכסלו התשע"ג

(3.12.2012)

בשם המערער:

עו"ד ניר רהט

בשם המשיבה:

עו"ד עדי צימרמן

בשם שירות המבחן:

גב' ברכה וייס

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ת"פ 21585-07-11, כבוד השופטת ר' לורך) מיום 8.5.2012.

נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום המתוקן) המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 וסעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי כתב האישום, אלעד גבאלה (להלן: המתלונן), שעובד כטכנאי מזגנים, הגיע אל בית לקוחה, המתגוררת סמוך לבית המערער, וזאת כדי לטפל עבורה במזגן שהתקלקל. המתלונן פנה אל המערער בבקשה כי יסדיר את החוב בסך 80 ש"ח שהוא חב לו. על רקע זאת, תקף המערער את המתלונן באמצעות את חפירה (טורייה), וכתוצאה מכך נגרם שבר ביד ימינו שחייב טיפול בבית החולים.

ביום 27.12.2011, הורשע המערער על יסוד הודאתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. ביום 8.5.2012 נגזר דינו של המערער. בית המשפט המחוזי שקל לחומרה את חומרת המעשים שבהם הורשע המערער שמשקפים מצב של תקיפה מתמשכת, שכן גם כאשר ניסה המתלונן לברוח מהמקום, המשיך לרדוף אחריו המערער, אשר לא עצר אלא באמצעות התערבותו של שכנו. בית המשפט ציין כי העונש המירבי שנקבע בחוק בגין המעשה שהורשע בו המערער הוא 14 שנות מאסר. עוד שקל בית המשפט לחובת המערער את עברו הפלילי שכולל עבירות אלימות מסוגים שונים, עבירות רכוש, עבירות סמים ועבירות מין, שבגינן הוא ריצה מספר מאסרים. בנוסף, ציין בית המשפט את עמדת שירות המבחן שלא בא בהמלצה טיפולית בעניינו של המערער. לבסוף מוסיף ומזכיר בית המשפט את הנזק שנגרם למתלונן שספג שבר בכף ידו ותנועתה הוגבלה למשך כחצי שנה. עוד צוין כי למתלונן נגרמה פגיעה נפשית ורגשית נוכח פרץ האלימות שחווה. מנגד, בית המשפט שקל לזכות המערער את הודאתו; את חרטתו ובקשת הסליחה מהמתלונן; נסיבותיו האישיות הקשות, ובכלל זה העובדה שהוא ורעייתו מטפלים בשבעה ילדים, שמצבה הבריאותי של אחת הילדות מחייב השגחה לאורך כל שעות היום; אופייה הספונטאני של העבירה והיעדר תכנון מוקדם מצד המערער; חלוף זמן לא מבוטל מהרשעתו הקודמת של המערער והשינוי החיובי שהוא עבר; השיקול בדבר שיקום המערער – שבנסיבות העניין אינו בעל משקל מכריע.

לנוכח השיקולים האלה, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא ניתן להיענות לבקשת המערער כי יושת עליו מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, וגזר עליו עונש של 14 חודשי מאסר בפועל; תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; 5 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון; ופיצוי למתלונן בסך של 8,000 ש"ח.

מכאן הערעור שלפנינו.

המערער טוען, בין היתר, שעל בית המשפט היה להסתפק במקרה שלפנינו בהטלת עונש של מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות. ואולם, משהחל הוא לרצות את עונש המאסר, יש לדידו מקום לקצרו. עוד נטען כי בית המשפט לא נתן משקל הולם לנסיבות שאפפו את ביצוע העבירה. בין היתר מציין המערער את העובדה שאומנם הטורייה שימשה אותו כנשק קר אך אין המדובר בנשק קר במובן המילולי הרגיל כגון סכין או אגרופן. הבחנה זו לדידו צריכה להיחשב כשיקול לזכותו. עוד ציין כי הוא חבט ביד המתלונן רק פעם אחת. בנוסף, טוען המערער, כי הנזק שנגרם למתלונן אינו ממוקם ברף הגבוה של "חבלה חמורה", במובן זה שאין המדובר בחבלה העולה כדי מום קבע או פגיעת קבע באחד האיברים או החושים. יתרה מזאת, הוא טוען שתקף את המתלונן משום שסבר כי האחרון תקף את רעייתו. כמו כן, מבקש המערער שבית המשפט ישקול לזכותו את חלוף הזמן שבין תקיפת המתלונן (מרץ 2010) למועד הגשת כתב האישום (יולי 2011). המערער טוען עוד שבית המשפט לא העניק משקל הולם להודאתו ולנטילת האחריות על ידו, שכן בכך חסך בזמן שיפוטי יקר ועגמת נפש מהמתלונן. הוא מלין גם על כך שלא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות, החל מהזנחתו בצעירותו, השתקמותו, נישואיו בשנת 2005, היוולדות בתו עם מחלה נדירה הדורשת השגחה מסביב לשעון, הבעיות הרפואיות שמהן סובלת רעייתו וכלה במצב הכלכלי הקשה של המשפחה והיותה מוכרת על ידי רשויות הרווחה. נוסף על כך, טוען המערער כי שגה בית המשפט משלא אימץ את המלצת שירות המבחן להסתפק במאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות והליך על קביעת בית המשפט שלפיה אין לתת את משקל הבכורה לשיקול השיקומי בנסיבות העניין וכי אין ביכולתו של אינטרס השיקום לגבור על השיקולים בדבר הגמול וההרתעה. הוא מציין שבתיקון 113 לחוק העונשין – שאומנם אינו רלוונטי במישרין לענייננו – מוצג שיקול השיקום כשיקול הראשון מבין כלל השיקולים. לדעתו, יש להתייחס לרוח העקרונות המובאים בתיקון האמור.

מנגד, המשיבה טוענת, בין היתר, שאין מקום להתערב בעונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער. לטענתה, בית המשפט מונה את כלל השיקולים, לקולה ולחומרה, ושקלל אותם בעונש שגזר על המערער. עוד טוענת המשיבה כי לפי התוצאה של מעשי המערער, ניתן היה להטיל עונש חמור בהרבה מזה שהוטל בפועל. עוד נטען כי אין לתת משקל לעובדה שהמערער סבר שהמתלונן תקף את רעייתו, וזאת משום שהבעיה טמונה בגישת המערער שלפיה מצא הוא לנכון לפתור את הבעיה – לא משנה מה טיבה – באמצעות שימוש באלימות. המשיבה עוד מכירה בכך שהמערער עובר תהליך של חזרה בתשובה, ושאכן עבירת האלימות האחרונה שבה הוא הורשע בוצעה בשנת 2003, ומקווה שהוא ימשיך בדרכו זו. ואולם, לדידה, המקרה שלפנינו מעיד על כך שהוא לא השתחרר מדפוסי האלימות שטבועים בו, כך שלא מדובר באדם שהשתקם לחלוטין. לבסוף, טוענת המשיבה כי גם נסיבותיו האישיות הקשות של המערער קיבלו ביטוי הולם בגזר דינו של בית המשפט.

לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

הלכה שקנתה שביתה במשפטנו היא כי למעט מקרים יוצאי דופן, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם כן מדובר בעונש החורג "באופן משמעותי מהעונש, שראוי היה להטיל... היינו, שיש בו משום גרימת עוול של ממש..." (ע"פ 419/81 פייביש נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 701, 712 (1981); ראו עוד: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009); ע"פ 9723/03‏ מדינת ישראל נ' בלזר, פ''ד נט(2) 408 (2004); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998)). במקרה שלפנינו, לא מצאנו סטייה קיצונית לחומרה ממדיניות הענישה הראויה. יתרה מזאת, איננו סבורים כי העונש שהוטל על המערער גורם לעוול של ממש. נראה כי בית המשפט שקל את כל השיקולים הרלבנטיים ואף נתן להם משקל הולם, וזאת ניתן אף ללמוד מהתוצאה. על המערער נגזרו 14 חודשי מאסר בפעול בגין עבירה של תקיפה חמורה בנסיבות מחמירות שנקבע לה עונש מירבי של 14 שנים. עונש זה אינו מחמיר כפי שמנסה המערער להציגו, ואלמלא נסיבותיו האישיות, הודאתו ויתר השיקולים לקולה ששקל בית המשפט המחוזי, הרי שבהתחשב בחומרת המעשה, יש להניח כי היה נגזר על המערער עונש חמור יותר. מכאן, מסקנתנו היא שאין עילה המצדיקה חריגה מהכלל של היעדר התערבות בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית.