עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 156/09

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט א' גרוניס:

 

 

 

 

 

1. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' אלרון, ר' סוקול ו-כ' סעב) הרשיע את המערער בביצוע שורה של עבירות מין בבתה הקטינה של בת זוגו בתקופה הרלוונטית לאישום (להלן – המתלוננת). על המערער נגזר עונש של 12 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. בנוסף חויב המערער לשלם למתלוננת פיצוי בסך 15,000 ש"ח. בערעור שבפנינו מלין המערער על הרשעתו. לחלופין טוען הוא כי יש להקל בעונש שנגזר עליו.

 

 

 

 

כתב האישום, תשובת המערער ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי

 

 

 

 

2. בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד המערער בשנת 2006 תוארה מסכת האירועים הבאה: בין השנים 2004-1991 היה המערער בן זוגה של אִמה הביולוגית של המתלוננת (להלן – האם). יצוין, כי מן החומר עולה שלפני שהחל הקשר הזוגי בין המערער לבין האם, היה המערער נשוי לאחותו של בעלה לשעבר של האם. במילים אחרות, האם והמערער היו גיסים מנישואין קודמים של השניים. ילדיה הביולוגיים של האם (ובהם המתלוננת) נולדו לה מנישואיה הקודמים כאמור, והמערער היה דודם. בכתב האישום נאמר, כי במהלך התקופה בה היו המערער והאם בקשר זוגי (בשנים 2004-1991) התגורר המערער עם האם ושבעת ילדיה בשלוש דירות שונות. הדירה הראשונה הייתה בקריית-מוצקין (להלן – הדירה הראשונה) ושתי הדירות האחרות בכרמיאל (להלן – הדירה השנייה, ו-הדירה השלישית). בכתב האישום נאמר, כי במהלך התקופה בה היה המערער בקשר זוגי עם האם, שימש הוא למתלוננת כהורה והיה אחראי למחייתה, בריאותה, חינוכה ושלומה. המתלוננת היא ילידת 1988. על-פי הנטען בכתב האישום ביצע בה המערער מספר רב של עבירות מין בין השנים 2004-1992, החל מהיות המתלוננת בת 4 ועד סמוך לאחר הגיעה לגיל 15. מעשיו של המערער כללו, בין היתר, החדרת אצבעותיו ולשונו לאיבר מינה של המתלוננת; נגיעות באיברי גופה המוצנעים; ליטוף איבר מינה; חיכוך איבר מינו באיבר מינה; וחשיפת גופו התחתון ואיבר מינו בפניה. מעשים אלה, אשר מועדם המדויק לא צויין בכתב האישום, נעשו לפי הנטען במספר רב של הזדמנויות בדירה הראשונה, בדירה השנייה, ברכבו של המערער ובמקום עבודתו בבסיס צבאי בצפון הארץ. הוראות האישום שיוחסו למערער הן אלה: ביצוע מספר רב של עבירות אינוס לפי סעיפים 351(א) ו-345(ב)(1) בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין); ביצוע מספר רב של עבירות מעשה מגונה לפי סעיפים 351(ג)(2) ו-348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין; וביצוע מספר רב של עבירות לפי סעיף 351(ד) לחוק העונשין (מעשה מגונה בפני קטין שהוא בן משפחה).

 

 

 

 

3. כתב האישום הביא פירוט של ההתרחשויות. נטען בו, כי במהלך תקופת המגורים בדירה הראשונה בין השנים 1993-1991, נהג המערער להשכיב את המתלוננת במיטתו בשעות הלילה וללטף את איבר מינה (להלן – האירועים בדירה הראשונה). אירועים נוספים שתוארו בכתב האישום התרחשו בדירה השנייה. ראשית נטען, כי בין השנים 1998-1994 או בסמוך לכך נהג המערער להחדיר את לשונו לאיבר מינה של המתלוננת, בעודה עירומה בחדר האמבטיה ולאחר שקילח אותה (להלן – האירועים בחדר האמבטיה). עוד נטען, כי בהזדמנויות רבות במהלך תקופת המגורים בדירה השנייה (בין השנים 2002-1994) היה המערער נוהג להיכנס לחדרה של המתלוננת ולהחדיר את אצבעותיו לתוך איבר מינה. המעשים בוצעו הן בשעות הלילה והן בשעות היום, בעוד המתלוננת צופה בטלוויזיה ביחד עם שני אחיה שהתגוררו עימה בחדר (להלן – האירועים בחדר השינה). עוד נטען, כי בהזדמנויות רבות במהלך תקופת המגורים בדירה השנייה, נהג המערער להציג בפני המתלוננת את פלג גופו התחתון הערום לאחר שסיים להתקלח (להלן – אירועי ההתפשטות). בכתב האישום נאמר עוד, כי בשנת 2000 או בסמוך לכך הקרין המערער סרט פורנוגרפי בפני המתלוננת, הוריד את מכנסיו ותחתוניו וכן את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת, השכיב אותה עליו כשאיבר מינה מול איבר מינו וחיכך את איברי המין האחד בשני (להלן – אירועי הצפייה בסרט הפורנוגרפי). אירועים נוספים שתוארו בכתב האישום התרחשו ברכבו של המערער. ראשית נטען, כי בשנת 2000 ובעודו נוהג ברכבו, הכניס המערער את ידו לתוך מכנסיה של המתלוננת והחדיר את אצבעותיו לתוך איבר מינה. עוד נאמר בכתב האישום, כי במספר רב של מקרים במהלך תקופת המגורים בדירה השנייה, היה המערער נוהג להחנות את רכבו במקום חשוף באזור התעשייה של כרמיאל, ושם היה מחדיר את אצבעותיו לתוך איבר מינה של המתלוננת. המערער, כך נטען, איים על המתלוננת שאם תתנגד למעשיו יריב עם האם. זאת, ביודעו שהמתלוננת חוששת ממריבות בינו לבין האם. יצוין, כי האירועים המתוארים התרחשו על פי הנטען לאחר שהמערער ערך קניות ביחד עם המתלוננת (להלן – האירועים ברכב). לבסוף נאמר בכתב האישום כי באחת הפעמים בה לקח המערער את המתלוננת לבסיס הצבאי בו עבד (להלן – הבסיס הצבאי), הכניס הוא את המתלוננת לאחד המשרדים בבסיס; הניח מזרן על הרצפה; הפשיל את מכנסיו ותחתוניו ואת מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת; השכיב את המתלוננת עליו; וחיכך את איבר מינו באיבר מינה (להלן – האירועים בבסיס הצבאי).

 

 

 

 

בתשובתו לכתב האישום הכחיש המערער כי ביצע את המעשים שיוחסו לו. הוא טען, בין היתר, כי התלונה נגדו הינה עלילת שווא.

 

 

 

 

4. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' אלרון, ר' סוקול ו-כ' סעב) הרשיע את המערער בביצוע מרבית המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. בהכרעת הדין הדגיש בית המשפט כי במקרה דנא לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי אם תתקבל גרסתה העובדתית של המתלוננת, יהא בכך כדי למלא את יסודות העבירות בהן הואשם המערער. במילים אחרות ציין בית המשפט המחוזי, כי אם יימצא שגרסתה של המתלוננת מהימנה, הרי לא יהא צורך להמשיך ולבחון את יסודותיה של כל אחת מן העבירות נשוא כתב האישום. לאחר בחינה מעמיקה, סדורה ומפורטת של חומר הראיות, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקבל את גרסתה העובדתית של המתלוננת. בית המשפט ציין, כי עדות המתלוננת הייתה עקבית והותירה רושם אמין. הוא הוסיף והתייחס באריכות לטענות המערער כי אין לייחס מהימנות לגרסת המתלוננת משום שכבשה את גרסתה לאורך שנים רבות; נוכח העובדה שחשפה את תלונתה באופן שאינו עקבי; ובהינתן סתירות שונות שנפלו בגרסתה. עוד בחן בית המשפט את טענת המערער כי המתלוננת רקחה נגדו עלילה, על מנת לסכל את האפשרות שישוב להתגורר עם האם. לאחר שבחן את טענותיו המתוארות של המערער, קבע בית המשפט כי אין בהן כדי לפגום במהימנותה של המתלוננת. זאת, בין היתר, נוכח הראיות והעדויות החיצוניות שהוצגו במהלך המשפט, אשר היה בהן כדי לחזק את גרסת המתלוננת במישורים שונים. עוד הדגיש בית המשפט, כי כבישת גרסתה של המתלוננת והאופן ההדרגתי בו חשפה את תלונותיה כלפי המערער, יש בהם כדי לחזק דווקא את מהימנות גרסתה. לצד זאת ראה בית המשפט לנכון שלא להרשיע את המערער בביצוע האירועים שהתרחשו לפי הנטען בדירת המגורים הראשונה, בעת היותה של המתלוננת בגילאים 4 עד 6 שנים (בכתב האישום נטען, כזכור, כי המערער נהג באותה תקופה לאסוף את המתלוננת למיטתו בשעות הלילה, להכניס את ידו לתחתוניה וללטף את איבר מינה). הסיבה לזיכויו של המערער מביצוע מעשים אלה נעוץ היה בחששו של בית המשפט כי המתלוננת – נוכח גילה הצעיר באותה תקופה - משליכה על העבר "מהאירועים המאוחרים יותר שנחרתו היטב בזכרונה". בית המשפט ראה להדגיש, עם זאת, כי זיכויו של המערער מביצוע מעשים אלה אינו נובע מהיעדר אמון בגרסת המתלוננת באופן כללי, וביתר פירוט בגרסתה בנוגע להתרחשות המעשים האחרים שתוארו בכתב האישום. המדינה אינה משיגה בפנינו על זיכויו של המערער, כאמור, ולפיכך לא נידרש מעתה ואילך לאירועים שהתרחשו על-פי כתב האישום בדירת המגורים הראשונה.

 

 

 

 

5. סמוך לאחר מתן הכרעת הדין, ובמהלך שלב הטיעונים לעונש, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המערער להוספת ראייה חדשה (המדינה לא התנגדה לבקשה). הראיה החדשה שהוגשה הייתה תצהיר מטעם אביה הביולוגי של המתלוננת (להלן – האב הביולוגי). האב הביולוגי היה אחד מעדי התביעה במשפט. בעדותו הוא מסר על פגישה שערך עם המתלוננת כשנה לפני שהגישה את התלונה במשטרה. הוא תיאר בעדותו כי באותה פגישה סיפרה לו המתלוננת על חלק מן המעשים שביצע בה המערער. בתצהיר החדש שהוגש לאחר מתן הכרעת הדין טען האב הביולוגי כי הגרסה שמסר במשפט הייתה שקרית. טענתו הייתה, כי מסר את גרסתו השקרית לבקשת המתלוננת ואִמה, אשר הבטיחו כי ישלמו לו חלק מכספי הפיצויים שתקבל המתלוננת אם יורשע המערער. המערער סבר כי תצהירו של האב הביולוגי מצדיק את ביטולה של הכרעת הדין המרשיעה. נוכח גרסתו העובדתית החדשה של האב הביולוגי נערכה ביום 30.10.2008 ישיבת הוכחות משלימה בה נחקר האב הביולוגי על הגרסה החדשה שהציג. בישיבה נחקרו אף המתלוננת והאם לצורך הזמתה של עדותו החדשה של האב הביולוגי. לאחר שבחן בית המשפט המחוזי את גרסתו החדשה של האב הביולוגי, קבע הוא בהחלטה מיום 25.11.2008 כי אין בה כדי להצדיק את ביטול הכרעת הדין. בית המשפט ציין, בתמצית, כי ההתייחסות בהכרעת הדין לגרסתו הראשונה של האב הביולוגי הייתה רק במסגרת הדיון לגבי דרך חשיפת האירועים על-ידי המתלוננת בפני גורמים שונים. בית המשפט הדגיש, כי עדותו של האב הביולוגי הייתה רק רכיב אחד במארג העדויות הכולל בנושא זה, וכי הייתה לה "חשיבות מועטה להכרעת הדין". למעלה מן הדרוש ציין בית המשפט כי גרסתו המאוחרת של האב הביולוגי אינה מהימנה עליו. זאת, משום שניכר היה שהאב הביולוגי אינו "בטוח" בגרסתו, ומשום שעדותו לא הותירה רושם אמין ולא הייתה רציפה. כמו כן הדגיש בית המשפט כי טענת האב הביולוגי לפיה ביקשו המתלוננת ואִמה "לתפור" לו תיק התבררה כמשוללת כל יסוד.

 

 

 

 

מיד לאחר מתן החלטתו המשלימה המתוארת של בית המשפט המחוזי, ניתן גזר-דינו של המערער. בית המשפט גזר על המערער 12 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. בנוסף חוייב הוא לשלם למתלוננת פיצוי בסך 15,000 ש"ח.

 

 

 

 

 

 

הטענות בערעור

 

 

 

 

6. בערעור שבפנינו מלין המערער על הרשעתו ולחלופין על העונש שנגזר עליו. חלק ניכר מטענות המערער מתמקד בניסיון לקעקע את מהימנות גרסתה של המתלוננת בכל הנוגע לאירועים שפורטו בכתב האישום. המערער סבור כי מסקנתו המרשיעה של בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם התמיהות והסתירות השונות העולות מחומר הראיות. נוכח העובדה שבמקרה דנא לא נמצאה מלבד עדותה של המתלוננת כל ראייה ישירה המסבכת אותו בביצוע עבירות מין, סבור המערער כי שגה בית משפט קמא משהרשיעו במרבית המעשים שיוחסו לו. יודגש, כי משקל רב הושם בערעור דנא על שתי טענות עיקריות: האחת, כי לא ייתכן שהמערער ביצע במתלוננת עבירות מין בתוך דירות המגורים בלא שאף אחד מבני המשפחה הבחין במעשים. השנייה, כי התלונה נגדו היא תולדה של מזימה שרקחו המתלוננת והאם על-מנת לנקום בו, בין היתר ממניעים כלכליים (מצד האם) ומתוך רצון של המתלוננת לסכל את האפשרות שישוב להתגורר עם האם. המערער אף הגיש בשלב הערעור בקשה מפורטת להוספת ראיות חדשות אשר לא הוצגו בפני הערכאה הדיונית. ראיות אלה מבססות לגישתו את הטענה בדבר עלילת שווא. לבסוף מלין המערער על העונש שנגזר עליו. טענותיו בנושא זה מתמקדות בעיקר במצבו הרפואי הקשה.

 

 

 

 

המדינה מצידה סומכת ידה על הכרעת הדין ועל גזר הדין. לטענתה, אין מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי ובעונש שגזר על המערער.

 

 

 

 

דיון

 

 

 

 

7. כפי שצויין, הרשעתו של המערער התבססה במקרה דנא על המהימנות הרבה שיוחסה לעדות המתלוננת וכן על ראיות חיצוניות אחרות שהוצגו במשפט אשר תמכו בגרסתה. דעתי הינה, כי ההליך דנא אינו נמנה עם המקרים יוצאי הדופן בהם קיים צידוק להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. נזכיר, כי כל כולו של הערעור על הכרעת הדין מופנה נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע למהימנות המתלוננת. אף אינני סבור כי יש ממש בטענת המערער לפיה התלונה נגדו הינה תולדה של עלילת שווא מצד המתלוננת והאם. אפרט עתה את הטעמים המצדיקים את דחיית הערעור על הכרעת הדין.

 

 

 

 

מהימנות המתלוננת וראיות המחזקות את גרסתה

 

 

 

 

8. ראשית, אין מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי בנוגע למהימנות המתלוננת. עיון בשלוש הודעותיה של המתלוננת במשטרה ובלמעלה מ-150 עמודי הפרוטוקול אשר נרשמו במהלך שבע הישיבות בהן העידה, מלמדים כי המתלוננת מסרה גרסה עקבית וסדורה, הן בהודעותיה במשטרה והן במהלך עדותה במשפט. בית המשפט המחוזי, אשר התרשם במישרין מעדותה של המתלוננת ומהֶלֶך נפשה בעת מסירת העדות, קבע כי היא ראויה לאמון רב ולא מצאתי בטיעוניו של המערער טעם מבורר המצדיק סטייה ממסקנה זו. אומנם, המערער מצביע על מספר סתירות שנפלו בגרסת המתלוננת. אך מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט המחוזי כי מדובר במספר קטן של סתירות צדדיות, אשר אין להן זיקה של ממש לעצם ההרשעה. יצוין, כי טענותיו של המערער בסוגיה זו ממילא אינן מתייחסות בעיקרן לסתירות שנפלו בדבריה של המתלוננת עצמה (למשל, בין דבריה במשפט לבין ההודעות שמסרה במשטרה), אלא לסתירות שוליות, שחלקן יתואר בהמשך, בין גרסתה של המתלוננת לבין עדותם של עדים אחרים. כאמור, דעתי היא כי מדובר בסתירות זניחות, שאינן יורדות לשורשם של דברים ואשר אין בהן כדי לפגום במהימנות המתלוננת. בענייננו, כאמור, מסרה המתלוננת גרסה קוהרנטית וסדורה. הסתירות הקלות שנפלו בה אינן מכרסמות במהימנות גרסתה.

 

 

 

 

9. לצד הדיון במהימנותה של המתלוננת בחן בית המשפט המחוזי בהרחבה ראיות חיצוניות שהוצגו בפניו. בית המשפט המחוזי נימק את הרשעת המערער בכך שאותן ראיות אימתו את גרסת המתלוננת במישורים שונים. נתאר עתה בקיצור חלק מאותן ראיות ועדויות. כזכור, המתלוננת טענה כי המערער היה נוהג להחדיר את לשונו לאיבר מינה בעודה עירומה בחדר האמבטיה. זאת, מייד לאחר שסיים לקלח אותה. אִמה של המתלוננת אישרה, כי המערער נהג לקלח בעצמו את המתלוננת (היא טענה שעשה כן עד כיתה ב' ו"אולי יותר"). עוד היא סיפרה, שלעתים היו השניים שוהים בחדר האמבטיה למעלה משעה (ת/30, עמ' 5, ש' 28-24 ועמ' 6, ש' 5-1). כמו-כן, העידה האם כי המערער היה נוהג לנעול את חדר האמבטיה (עמ' 277 לפרוטוקול, ש' 11-10), אם כי היא הוסיפה וטענה שבמספר מקרים נכנסה לחדר האמבטיה בלא שראתה את המערער מבצע במתלוננת מעשים מיניים (ת/30, עמ' 6, ש' 5). גם המערער אישר כי נהג לקלח את המתלוננת עד גיל 5-4 (עמ' 301 לפרוטוקול, ש' 19-18). לא מצאתי טעם להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי עדויות אלה יש בהן משום תמיכה מסוימת לגרסת המתלוננת בכל הנוגע לאירועים בחדר האמבטיה. הוא הדין לעניין האירועים בחדר השינה של המתלוננת בדירת המגורים השנייה (אותו חלקה עם שני אחיה א' ו-מ'). כזכור, המתלוננת טענה שהמערער נהג לשבת על מיטתה ולהחדיר את אצבעותיו לתוך איבר מינה. טענתה הייתה, כי המעשים בוצעו בשעות הלילה ואף במהלך היום, בשעה שהיא ואחיה צפו בטלוויזיה. הסבר לכך שאחיה של המתלוננת לא היו יכולים להבחין במעשים ניתן למצוא בדברי המתלוננת לפיהם היה המערער מחדיר את ידו אל מתחת לשמיכה (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 27). עוד ציינה המתלוננת, כי בין מיטתה לבין זו של אחד מאחיה הייתה מוצבת ארונית (שם, ש' 14-13). תמיכה מסויימת לעדות המתלוננת ניתן למצוא בדברי אחיה של המתלוננת אשר העידו כי המערער נהג לשבת בדרך-כלל דווקא על מיטתה של המתלוננת בשעה ששלושתם צפו בטלוויזיה (ראו הודעתו של מ', ת/29, עמ' 2, ש' 20-19; ועדותו של א' בעמ' 354 לפרוטוקול, ש' 7-4). בנוסף, העיד האח מ' כי השלושה נהגו לצפות בטלוויזיה באור חשוך (ת/29, עמ' 2, ש' 22-21).

 

 

 

 

10. אירוע נוסף שתיארה המתלוננת זכה אף הוא לתמיכה בחומר הראיות. הכוונה היא למעשים שביצע המערער במתלוננת בבסיס הצבאי בו עבד. כך, ידעה המתלוננת להצביע במהלך השחזור שנערך לה על המשרד המסוים ועל המיקום המדויק בו ביצע המערער את המעשים שתוארו בכתב האישום (ראו דו"ח הובלה והצבעה (ת/11) מיום 16.2.2006, עמ' 2, ש' 28-21; ת/11ג, תצלומים 23-20). המערער, מצידו, העלה גרסה לא עקבית באשר לאירועים בבסיס הצבאי. למשל, לאחר שנשאל בחקירתו במשטרה אם הגיע בעבר עם המתלוננת אל הבסיס טען המערער כי "אף פעם לא יתנו [להיכנס] עם ילדים לבסיס כי זה בסיס צבאי" (ת/3, גליון 2, ש' 49-48). אך בהמשך טען כי ייתכן שהמתלוננת נכנסה עמו לבסיס, ועל גרסה זו חזר אף במהלך עדותו במשפט (עמ' 320-319 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף את העובדה כי במהלך המשפט נמסרה עדותו של מ', קצין המחסנים בבסיס הצבאי (שהתייצב כעד הגנה; עמ' 351-343 לפרוטוקול). עדות זו תומכת בגרסת המתלוננת בכל הנוגע לתיאור המחסן. מטעמים אלה, ובהתחשב במידת המהימנות הרבה שייחס בית המשפט לעדות המתלוננת באופן כללי, דעתי היא כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפטי המחוזי כי המערער ביצע בבסיס הצבאי את המעשים שיוחסו לו. לבסוף יצוין, כי לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בדבר מהימנות גרסתה של המתלוננת בנוגע לאירועים נוספים שתוארו בכתב האישום (הצפייה בסרט הפורנוגרפי; האירועים בהם חשף המערער בפניה את גופו העירום; והמעשים שביצע בה בעודם ברכב). בשולי הדברים יצוין, כי בכתב האישום נאמר כי במקצת האירועים המתוארים חשה המתלוננת מטושטשת לאחר שהמערער השקה אותו בשוקו. בחלק מן העדויות הועלתה סברה ולפיה החדיר המערער כדורי שינה למשקאות שנתן למתלוננת. דא עקא, בית המשפט בחר שלא לקבוע ממצאים בעניין זה, בין היתר בהיעדר אישום מפורש נגד המערער בעבירה הנוגעת להחדרת כדורי השינה.

 

 

 

 

11. המערער טוען כי לא יעלה על הדעת שביצע מדי יום במתלוננת עבירות מין בלא שאף אחד מיושבי הבית שם לב למעשיו. אכן, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין לשלול את האפשרות כי המתלוננת הפריזה בשל חלוף הזמן בתיאור תדירות המעשים שביצע בה המערער. אך בצדק מציינת המדינה, כי אפילו בוצעו המעשים בתדירות פחותה יותר מזו שתיארה המתלוננת, קיים מענה בחומר הראיות לתמיהתו של המערער לפיה אף לא אחד מיושבי הבית הבחין במעשיו. ראשית, מדברי המתלוננת בעדותה ניתן ללמוד שהמערער ניסה להסתיר את מעשיו (למשל, עמ' 170 לפרוטוקול, ש' 13). לכך יש להוסיף שמעדויות בני המשפחה עולה כי הללו חשדו במערער לאורך השנים. כך, ציין האח מ' כי הבחין במערער מספר פעמים כשהוא נכנס לחדרה של המתלוננת בשעות הלילה (עמ' 239 לפרוטוקול, ש' 30-28). עוד סיפר האח מ', כי כשהיה קטן ראה באחד המקרים את המערער "נוגע ב[מתלוננת] באיבר המין שלה כאילו הוא מדגדג אותה אבל הוא נגע בה שם למטה..." (ת/29, עמ' 1, ש' 13-12) ובהמשך אף סיפר לאמו על כך (עמ' 240 לפרוטוקול, ש' 4-3). גם האם סיפרה על אירועים מחשידים שונים. לדוגמה, תיארה האם מקרה בו התעוררה באמצע הלילה וראתה את המערער "יוצא ונכנס מספר פעמים מהחדר של [המתלוננת]" (ת/30, עמ' 2, ש' 21-20). האם סברה שהמערער נכנס לחדר השינה על-מנת לכסות את המתלוננת ואת אחיה, אך לאחר שחלפו מספר דקות בלא שהמערער שב לחדר השינה, נכנסה האם לחדרה של המתלוננת וראתה את המערער "יושב ליד המיטה של [המתלוננת] על הרצפה והידיים שלו על השמיכה שלה" (שם, ש' 26-25). האם סיפרה כי צעקה על המערער אשר אמר לה בתגובה "לא שום דבר רק יש לי יובש בידיים וחיפשתי משחה" (שם, ש' 27; וראו עדות האם בעמ' 272-271 לפרוטוקול). בהודעתה במשטרה הוסיפה האם וציינה כי שאלה את המתלוננת, בעת היותה בכיתה ב', אם המערער "נגע בה" (ת/30, עמ' 4, ש' 27-26; אם כי בהמשך עדותה סיפרה האם כי מעולם לא חשדה במערער כי הוא מבצע במתלוננת עבירות מין, ת/30, עמ' 7, ש' 23-20). עוד טענה האם כי במהלך שידור ידיעה חדשותית בה צפתה ביחד עם המתלוננת, ואשר עסקה בנפגעות של תקיפה מינית, אמרה לה המתלוננת "אני יותר או גם מסכנה" (ת/30, עמ' 7, ש' 13-7). הנה כי כן, לאורך השנים התרחשו מספר אירועים בהם נחשפו חלק מבני המשפחה להתנהגות תמוהה ומחשידה של המערער ולאמירות של המתלוננת, אשר בדיעבד אפשר להבינן כמתייחסות למעשים שביצע בה המערער. בהתחשב בכך, איני סבור שיש ממש בטענת המערער לפיה אין זה סביר שביצע את המעשים שיוחסו לו בלא שמישהו מבני המשפחה הבחין במעשיו.

 

 

 

 

אופן חשיפת המעשים – חיזוק לעדות המתלוננת

 

 

 

 

12. זאת ועוד, אופן חשיפת המעשים על-ידי המתלוננת יש בו משום חיזוק של ממש לגרסתה. על-מנת להבהיר את הדברים יש לתאר בקצרה את הדרך בה חשפה המתלוננת את המעשים שביצע בה המערער. כעשרה חודשים לפני הגשת התלונה למשטרה סיפרה המתלוננת על מעשיו של המערער למי שהיה חברה דאז, מ'. מ', כך מסרה המתלוננת, ניסה להוריד את חולצתה. בתגובה נבהלה המתלוננת ובכתה וסיפרה למ' כי המערער התעלל בה מינית ונגע בה (ת/24, עמ' 6, ש' 28-23). מ' אישר בעדותו במשפט את גרסת המתלוננת (אך טען שהמתלוננת סיפרה לו על המעשים ביום העצמאות ולא בפסח, ראו עמ' 292 לפרוטוקול, ש' 17-15, ועמ' 293, ש' 5-1). ת', חברתה של המתלוננת, הייתה האדם הבא לו סיפרה המתלוננת על מעשי המערער. גרסת המתלוננת הייתה, כי כעשרה חודשים לפני הגשת התלונה סיפרה לה חברתה ת' כי נאנסה בעבר. בתגובה החליטה המתלוננת "לשתף" את ת' ולספר לה כי עברה בעצמה התעללות מינית. ת' הניחה שהמתלוננת מתכוונת למערער (ת/24, עמ' 4, ש' 23-14). בעדותה במשפט אישרה ת' את הדברים (עמ' 245 לפרוטוקול, ש' 28-21). מהודעתה במשטרה של נ', חברה נוספת של המתלוננת, עולה כי כחודשיים לפני הגשת התלונה סיפרה לה המתלוננת כי המערער נגע בה והתעלל בה מינית. זאת, לאחר שנ' סיפרה למתלוננת כי בעבר חשה שמישהו עוקב אחריה (ת/28, עמ' 1, ש' 21-13 וכן עמ' 232 לפרוטוקול, ש' 27-25).

 

 

 

 

13. האדם הבא לו סיפרה המתלוננת על מעשי המערער הייתה מ', חונכת בפרוייקט פר"ח בבית-הספר בו למדה המתלוננת (להלן – החונכת). החונכת שוחחה עם המתלוננת כחודשיים לפני הגשת התלונה. בהודעתה במשטרה סיפרה המתלוננת כי נושא השיחה היה פרידתה מחברה מ'. במהלך השיחה שאלה החונכת את המתלוננת אם נתקלה בעבר באלימות כלפיה. המתלוננת, בתגובה, סיפרה לה כי עברה התעללות מינית (ראו הודעת המתלוננת ת/24, עמ' 7, ש' 15-11). החונכת אישרה את הדברים בהודעתה במשטרה וציינה כי המתלוננת סיפרה לה שבן זוגה לשעבר של אִמה פגע בה והתעלל בה מינית (ת/27, עמ' 1, ש' 18-8, ועמ' 2, ש' 22-20). עוד אמרה החונכת בהודעתה, כי המתלוננת סיפרה שהמערער נהג להיכנס לחדר האמבטיה ולצפות בה כשהיא מתקלחת (שם, עמ' 1, ש' 28-27). לאחר השיחה המתוארת נפגשה המתלוננת עם רכזת המרכז לקידום לנוער בעיריית כרמיאל (להלן – הרכזת). בשיחתן סיפרה המתלוננת לרכזת על חלק ממעשיו של המערער (ראו תיאור הפגישה בין השתיים במכתבה של הרכזת מיום 19.1.2006 לפקידת הסעד העירונית (ת/21) ובהודעתה של הרכזת (ת/23)). לאחר הפגישה עם הרכזת נפגשה המתלוננת עם פקידת הסעד העירונית וסמוך לאחר מכן הגישה תלונה למשטרה (עדות הרכזת, עמ' 13 לפרוטוקול). יודגש, כי מספר חודשים לפני הגשת התלונה סיפרה המתלוננת אף לאחיה ש' כי המערער "נגע" בה (עדות המתלוננת, עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 26-23; עדות האח ש', עמ' 282 לפרוטוקול, ש' 28-22). המתלוננת הוסיפה והעידה כי אִמה לא שמעה ממנה על כוונתה להגיש תלונה נגד המערער, אלא מפי האח ש', וכי רק לאחר מכן פנתה האם למתלוננת וזו אישרה כי בכוונתה להגישה תלונה (ת/26, עמ' 4, ש' 26-21).

 

 

 

 

14. העדויות המתוארות מלמדות באופן ברור כי המתלוננת חשפה את גרסתה בהדרגה, במהלך השנה שקדמה להגשת התלונה. האופן ההדרגתי בו חשפה המתלוננת הוא אופייני לקורבנות של עבירות מין (ראו למשל, ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 13 (טרם פורסם, 13.9.2010), והאסמכתאות שם). זאת ועוד, המתלוננת סיפרה על חלק מן המעשים שביצע בה המערער כתגובה ספונטנית לדברים שסיפרו לה אחרים ולאירועים שחוותה להם הייתה זיקה מסויימת, מבחינת המתלוננת, לאופי המעשים שביצע בה המערער. כך, לחברה דאז מ' סיפרה המתלוננת על מעשיו של המערער לאחר ש-מ' ניסה להוריד לה את החולצה. בפני חברותיה ת' ו-נ' חשפה המתלוננת את המעשים לאחר שסיפרו לה על אירועים שחוו בעבר בעלי אופי אלים. צדק בית המשפט המחוזי משקבע, כי האופן הספונטני המתואר בו חשפה המתלוננת את מעשי המערער יש בו משום חיזוק לגרסתה. יוער, כי לא נעלמה מעיניי טענת המערער כי נפלו מספר סתירות או אי-התאמות שוליות בין גרסת המתלוננת לגבי חשיפת העדות לבין גרסתם של העדים האחרים בסוגיה זו. למשל, העובדה שהחונכת טענה כי שיחתה עם המתלוננת נסבה במקור על מריבה אלימה בינה לבין החבר מ', בעוד שהמתלוננת לא סיפרה על אירוע אלים בינה לבין מ'. אך לדעתי אין בסתירה זו או בסתירות האחרות שאליהן הפנה המערער, אותן נכון יותר לתאר כאי-התאמות שוליות שאינן נוגעות לליבת הגרסאות השונות, כדי לפגום במהימנות הכוללת של גרסת המתלוננת. בשולי הדברים יצוין, כי בהכרעת הדין נאמר שאביה הביולוגי של המתלוננת היה אחד מאותם אנשים להם סיפרה המתלוננת על מעשי המערער. כפי שצויין, חזר בו האב הביולוגי לאחר מתן הכרעת הדין מגרסתו המקורית וטען כי זו הייתה שקרית. בהחלטתו המשלימה מיום 25.11.2008 ציין בית משפט קמא כי על אופן חשיפת המעשים ועל המשקל שיש ליתן לו לצורך הערכת מהימנותה של המתלוננת ניתן היה ללמוד אף בהתעלם מגרסתו המקורית של האב ובהסתמך על העדויות האחרות בנושא זה. סבורני, כי בכך צדק בית המשפט המחוזי.

 

 

 

 

כבישת התלונה

 

 

 

 

15. טענה נוספת שהעלה המערער בניסיון לקעקע את מהימנות המתלוננת נוגעת לכבישת התלונה. המערער טוען, כי העובדה שהמתלוננת כבשה את תלונתה במשך שנים ארוכות פוגעת במהימנותה. טענת המערער נסמכת על כך שבמהלך התקופה בה התגורר עם האם וילדיה לא סיפרה המתלוננת לאיש על המעשים שביצע בה לטענתה. המערער אף מדגיש כי בחודש יולי 2004, לאחר שהסתיים הקשר בינו לבין האם, הוציא בית משפט השלום בעכו צו הגנה האוסר עליו להיכנס לדירתה של האם או להטרידה (להלן – צו ההגנה). המערער מפנה למכתב מטעם המתלוננת שהוגש לבית משפט השלום במהלך הדיון (ת/20). לטענתו, במכתב זה לא נזכרה טענה בדבר התעללות מינית.

 

 

 

 

נקודת המוצא לצורך בחינת טענות המערער בנושא כבישת התלונה, הינה כי מקום בו קורבן עבירה מציג הסבר המניח את הדעת לגבי האיחור בהגשת התלונה, הרי שלא יהיה בכך כדי לכרסם במידת האמינות שיש לייחס לגרסתו (ראו ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 385, 392-391 (2004)). במקרה דנא קיימים נתונים רבים המספקים הסבר לכבישת התלונה. טענת המתלוננת כי כבשה את תלונתה על רקע האווירה הקשה בבית והפחד מן המערער מתיישבת עם חומר הראיות. כך, תיארו המתלוננת, אִמה ואחיה את המערער כמי שהשליט טרור בבית. האם טענה כי המערער היה צועק, מאיים ושובר חפצים (ת/30, עמ' 2, ש' 15-13; עמ' 265-264 לפרוטוקול). גם מ', אחד מאחיה של המתלוננת אשר חלק עמה את חדר השינה בדירה השנייה, העיד על אווירה קשה בבית (ת/29, עמ' 2, ש' 11-5). המתלוננת סיפרה אף היא באריכות, במהלך עדותה במשפט, על התנהגותו של המערער כלפיה וכלפי יושבי הבית לאורך השנים. מחומר הראיות עולה כי יחסו של המערער למתלוננת היה כפייתי. האח מ', למשל, ציין בהודעתו כי המערער "היה מקנא ל[מתלוננת] חבל על הזמן כאילו זאת אשתו..." (ת/29, עמ' 1, ש' 8; עמ' 239 לפרוטוקול, ש' 17). האח ש' העיד במשפט כי המתלוננת "קיבלה יותר תשומת לב. אם זה מתנות, אם זה... [המערער] תמיד היה לוקח אותה איתו" (עמ' 284 לפרוטוקול, ש' 20). ברי, כי מערכת היחסים המורכבת בלשון המעטה בין המערער לבין המתלוננת, עשויה להסביר את כבישת הגרסה. בפני בית משפט קמא הונחו הסברים נוספים לעיכוב בהגשת התלונה. המתלוננת טענה כי דאגה לאִמה וחששה שהמערער יריב איתה אם תחשוף את המעשים שביצע בה. עוד טענה המתלוננת כי לאחר שעזב המערער את הבית חששה היא מתגובות הסביבה ופחדה כי לא יאמינו לה (עמ' 196 לפרוטוקול, ש' 20-15). הנה כי כן, המתלוננת סיפקה הסברים רבים לעיכוב בהגשת התלונה נגד המערער. ההסברים שנתנה המתלוננת הם טיפוסיים למי שנעשו בו עבירות מין במשפחה מגיל צעיר (ראו והשוו, ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 927-925 (2001)). יש לזכור, כי עסקינן בעבירות מין במשפחה שהחלו להתבצע במתלוננת מעת היותה רכה בשנים. לאור הטעמים המפורטים לעיל, מסקנתי היא כי צדק בית משפט קמא משקבע כי אין בכבישת התלונה כדי לפגום במהימנות המתלוננת. יודגש, כי ההסברים שסיפקה המתלוננת לכבישת התלונה מסבירים גם מדוע לא חשפה את המעשים במהלך הדיון בבקשה למתן צו הגנה שהתנהל בפני בית משפט השלום בעכו בשנת 2004.

 

 

 

 

16. סיכומם של דברים, הרשעת המערער התבססה בעיקרה על עדות המתלוננת. בנוסף, היפנה בית המשפט לחיזוקים שונים שנמצאו בחומר הראיות אשר אימתו את גרסת המתלוננת. תשתית ראייתית זו די היה בה לצורך הרשעת המערער. ודוקו: בענייננו חל סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות). סעיף זה קובע, כי בהליכים פליליים בהם מתברר חשד לביצוע עבירות מין, רשאי בית המשפט לבסס את ההרשעה על סמך עדותו של הקורבן לעבירת המין, ובלבד שהנימוקים לכך יפורטו בהכרעת הדין (ראו, ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 50-48 (1988); ע"פ 7396/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (טרם פורסם, 7.5.2009); יעקב קדמי על הראיות – חלק ראשון 226-219 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)). מקובל לומר כי מקום בו נמצאו ראיות חיצוניות התומכות בגרסת הקורבן ובמיהמנותו, יהא בהן בדרך-כלל כדי למלא אחר דרישת ההנמקה הקבועה בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (ראו, ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425-424 (2004); ע"פ 465/06 אביבי נ' מדינת ישראל, פיסקה 34 (טרם פורסם, 6.2.2008)). כפי שצוין, דעתי היא כי במקרה דנא מילא בית המשפט המחוזי אחר חובת ההנמקה, בבססו את ההרשעה על עדות המתלוננת אותה מצא מהימנה, ועל שורה של ראיות ועדויות חיצוניות שחיזקו אותה.

 

 

 

 

הטענה בדבר עלילת שווא

 

 

 

 

17. לפני סיום, יש להידרש לטענה נוספת שהעלה המערער ולפיה התלונה נגדו הינה תולדה של עלילת שווא אותה רקחו במשותף המתלוננת והאם. בתמצית סבור המערער, כי המניע שעמד מאחורי הגשת התלונה היה רצונה של המתלוננת למנוע ממנו לחדש את הקשר עם האם ולשוב ולהתגורר עמה. המתלוננת, כך טוען המערער, חששה שמא יצֶר הוא את צעדיה, על רקע החינוך הקפדני שנקט כלפיה במהלך השנים. אשר למניע של האם להגשת התלונה, טוען המערער כי האם ביקשה לנקום בו על-כך שסירב לחדש עמה את הקשר ועל כך שלא הסכים לסייע לה בתשלומי משכנתה. המערער מפנה, בהקשר זה, לראיות חדשות שלגביהן הוגשה מטעמו בקשה להוספת ראיות חדשות בערעור. ראיות אלה מלמדות, לטענת המערער, כי האם הניעה את המתלוננת להגיש את התלונה נגדו.

 

 

 

 

הלכה פסוקה היא, כי טענה בדבר עלילת שווא צריכה להיות "ממשית והגיונית" (ראו ע"פ 932/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פיסקה 14 (טרם פורסם, 6.4.2011). דעתי היא כי אין ממש בטענת העלילה שהעלה המערער. זאת, בשל מספר טעמים שיפורטו עתה. ראשית, האופן ההדרגתי והספונטני בו חשפה המתלוננת את תלונתה אינו מתיישב עם טענת העלילה. אדרבה, וכפי שצויין בהרחבה, אופן חשיפת המעשים מחזק את עדות המתלוננת. בנוסף, בצדק מציינת המדינה כי המתלוננת לא הפריזה בתיאור מעשיו של המערער. כך למשל, המתלוננת לא טענה בכל שלב כי המערער החדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה. בנוסף, האם לא טענה כי ראתה את המערער מבצע עבירות מין במתלוננת. יש להניח כי אילו היו המתלוננת והאם מבקשות להעליל עלילת שווא, היו הן מוסרות גרסה המסבכת את המערער בביצוע מעשים חמורים מאלה שיוחסו לו. כמו-כן, טענת המערער בדבר מזימה משותפת של האם ושל המתלוננת אינה הגיונית ולוקה בסתירה פנימית. זאת, משום שטענת המערער כי המתלוננת ביקשה למנוע את שובו לבית המשפחה ואת חידוש הקשר עם האם אינה מתיישבת עם טענתו לפיה ביקשה האם לנקום בו על כך שסירב לחזור להתגורר עמה ובתוך כך לשאת בתשלומי המשכנתה. לכך יש להוסיף את העובדה שהאם לא היוותה גורם בהגשת התלונה. מן העדויות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי, הנוגעות לאופן חשיפת התלונה ואשר תוארו בהרחבה לעיל, עולה כי אחיה של המתלוננת ש' הוא שסיפר לאם על כוונתה של המתלוננת להגיש תלונה נגד המערער. זאת, זמן קצר מאוד לפני הגשת התלונה. גם עדותה של הרכזת לקידום נוער בעיריית כרמיאל, עימה שוחחה המתלוננת מספר ימים לפני הגשת התלונה, מלמדת כי המתלוננת לא סיפרה באותו שלב לאם על המעשים שביצע בה המערער. המסקנה המתבקשת היא, כי יש לדחות את טענת המערער כי המתלוננת והאם העלילו עלילת שווא נגדו. יוער, בשולי הדברים, כי בעדותו בבית המשפט המחוזי ציין המערער מספר פעמים כי אין הוא סבור שהאם עומדת מאחורי הגשת התלונה אלא רק המתלוננת (למשל עמ' 308 לפרוטוקול, ש' 11-2). זאת, בניגוד להודעותיו במשטרה שם טען כי מדובר בעלילה משותפת. במילים אחרות, הטענה שהעלה בפנינו המערער (ובהודעותיו במשטרה), כי מדובר במזימה משותפת של האם ושל המתלוננת, היא טענה ממנה חזר המערער במהלך עדותו במשפט. המדינה סבורה כי אין לאפשר למערער להעלות בערעור טענות אותן זנח בעדותו במשפט. אך אפילו נתעלם מכך שהמערער חוזר ומעלה בפנינו טענה עובדתית אותה זנח במהלך משפטו, הרי די בנימוקים האחרים שפורטו כדי להוביל אל המסקנה כי טענת המערער בדבר עלילת שווא שרקחו נגדו המתלוננת והאם במשותף אינה סבירה ואינה מעוגנת בראיות.

 

 

 

 

הבקשה להוספת ראיות

 

 

 

 

18. כפי שצוין, המערער הגיש בקשה להוספת ראיות חדשות בערעור הנוגעות לטענת המזימה. ראיות אלה מלמדות, לגישת המערער, כי האם העלילה עליו עלילת שווא. דעתי היא, כי דין הבקשה להוספת ראיות חדשות להידחות. זאת, ולוּ מן הטעם שראיות אלה אינן מבססות את טענת המזימה וממילא אינן יכולות להוביל לשינוי בתוצאת המשפט. בנוסף, לגבי מרבית הראיות החדשות לא נתן המערער כל הסבר מדוע אלו לא הוצגו בפני הערכאה הדיונית (לסקירת התנאים לצירוף ראיות חדשות בשלב הערעור, ראו למשל, ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 26 (טרם פורסם, 6.4.2009), והאסמכתאות שם). כך, ביקש המערער לצרף לערעור תמליל הקלטה של שיחה מיום 28.4.2010 שערכו שני בניו הביולוגיים מנישואיו הקודמים עם ס', חברתה של האם, ועם בעלה. כמו-כן ביקש המערער לצרף שני תצהירים מטעם בניו הביולוגיים, "בנוגע להתרשמותם הבלתי אמצעית" מהשיחה עם ס'. לטענת המערער, עולה משיחה זו כי האם סיפרה ל-ס' שהפלילה את המערער במעשים שלא ביצע. עיינתי בתמליל ההקלטה ומקובלת עליי טענת המדינה כי אף שבניו של המערער ניסו להפעיל על ס' לחץ במהלך השיחה על-מנת שתאשר כי האם סיפרה לה ש"תפרה תיק" למערער, הרי ס' לא אישרה את הדברים וציינה כי אינה יודעת אם האם תפרה למערער תיק. גם התצהירים מטעם המערער ומטעם האם שהוגשו לבית משפט השלום בעכו במהלך הדיון בבקשה לצו הגנה, אותם מבקש המערער לצרף כראיות חדשות בערעור, אינן מבססות את טענת המזימה. זאת, אף לא על פני הדברים. הוא הדין לעניין ארבעה תצהירים מטעם גורמים שונים שצורפו לבקשה להוספת ראיות. שלושה מאותם תצהירים מתייחסים אך ורק לאמירות כלליות לכאורה של האם ולא לאמירות בדבר כוונה לטפול על המערער עלילה כי התעלל מינית במתלוננת (מדובר בתצהיריהם של בתו הביולוגית של המערער מנישואין קודמים; של גיסתה של האם; ושל באת-כוח המערער בהליכים בבקשה למתן צו הגנה שהתנהלו נגדו בבית משפט השלום בעכו). התצהיר הרביעי עליו נסמך המערער נערך על-ידי א', מי שהייתה בת זוגו במועד הגשת התלונה. א', יש לציין, היא אחותה של גיסתה של האם. בתצהיר סיפרה א', כי שמעה את האם אומרת למערער במהלך שיחה טלפונית שנערכה מספר חודשים לפני הגשת התלונה, כי "אם לא תחזור הביתה... אני אגיד כי אנסת את הבת שלי, מאז שהיא קטנה..." (תע/3, סעיף 11). דעתי היא כי גרסה זו אינה יכולה לבסס ולוּ לכאורה את טענת המזימה. זאת, משום שבמהלך המשפט הבהיר המערער באופן מפורש כי א' לא ידעה מעולם על כל איום של האם כלפיו (עמ' 306 לפרוטוקול, ש' 5-1). תצהירו של אביה הביולוגי של המתלוננת אותו מבקש המערער לצרף לערעור, אשר הוגש לבית משפט קמא לאחר מתן הכרעת הדין, אינו מסוגל אף הוא להפוך את הקערה על פיה בכל הנוגע לממצאים שנקבעו בהכרעת הדין. בנושא זה מקובלת עלי החלטתו המשלימה של בית המשפט המחוזי שהתייחסה לגרסתו החדשה של האב הביולוגי. החלטה זו אינה מצדיקה התערבות.

 

 

 

 

הנה-כי-כן, התשתית הראייתית החדשה עליה נסמך המערער אינה מסוגלת לבסס על פני הדברים את טענת המזימה. ממילא אין בכוחן של הראיות אותן ביקש המערער לצרף לערעור כדי לשמוט את יסוד המסד עליו נשענה ההרשעה. די בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה להוספת ראיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הערעור על חומרת העונש

 

 

 

 

19. המערער מלין על העונש שנגזר עליו. כפי שצויין, הטיל בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 12 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. כמו-כן חויב המערער לשלם למתלוננת פיצוי בסך 15,000 ש"ח. בגזר-הדין ציין בית המשפט כי המתלוננת חוותה במהלך ילדותה סבל רב כתוצאה ממעשיו של המערער וקבע כי יש להרתיע אחרים מלבצע מעשים דומים לאלה שביצע המערער. עוד התייחס בית המשפט להערכת שירות המבחן כי למערער רמת מסוכנות מינית בינונית. בית המשפט הדגיש, כי הערכת המסוכנות מצדיקה הטלתו של עונש מרתיע. בכל הנוגע לשיקולים לקולא קבע בית המשפט כי גילו של המערער כמו גם חלוף הזמן מאז ביצוע המעשים אינם יכולים לשמש שיקולים ממשיים בגזירת הדין. אשר למצבו הרפואי של המערער קבע בית המשפט, כי אף שאין להתעלם מנתון זה, הרי במקרה דנא אין בו כדי למנוע מאסר לתקופה ממושכת. זאת, משום שהמערער יוכל לקבל טיפול רפואי הולם בבית הסוהר. שיקולים נוספים אותם שקל בית המשפט היו זיכויו של המערער מביצוע המעשים שיוחסו לו בין השנים 1994-1992; רף הענישה המקובל; ונסיבותיו של המקרה דנא. בערעור על גזר הדין מתמקד המערער במצבו הרפואי הקשה. מספר ימים לפני שמיעת הטיעונים בערעור הוגשה לעיוננו חוות-דעת רפואית בעניינו של המערער מטעם שירות בתי הסוהר. במהלך הדיון בפנינו ביום 15.11.2010 טען בא-כוח המערער כי חוות-הדעת של שירות בתי הסוהר אינה מתייחסת למכלול הנתונים הרפואיים הרלוונטיים. אי-לכך, נעתרנו לבקשת בא-כוח המערער והתרנו לו להגיש חוות-דעת רפואית עדכנית (החלטה מיום 15.11.2010). חוות-דעת עדכנית כאמור לא הוגשה. תחת זאת הגיש בא-כוח המערער השלמת טיעון לעניין מצבו הרפואי של המערער, אליה צורפו מסמכים רפואיים שונים. המערער טוען כי מסמכים אלה מלמדים, כי עבר אירוע מוחי במהלך שהותו בבית-הסוהר וכי הוא סובל ממחלות לב וריאות קשות. לטענתו, מצבו הרפואי החמור מצדיק הקלה משמעותית בעונש. המדינה, מצידה, סבורה שבית המשפט המחוזי התחשב במצבו הרפואי המצער של המערער וכי אין במסמכים החדשים שהוגשו כדי להצדיק הקלה בעונש.

 

 

 

 

20. בחנתי את החומר החדש שהוגש המתייחס למצבו הרפואי של המערער. לאחר ששקלתי את השיקולים הצריכים לעניין הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער. אכן, נראה כי מצב בריאותו של המערער אינו קל ואף החמיר מאז החל לרצות את עונשו. אולם מנגד, חובה על בית המשפט להתחשב בחומרת מעשיו של המערער ובמצבה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי בחן שיקולים אלה ובצדק קבע כי יש מקום להטיל על המערער עונש חמור המבטא את שיקולי הגמול וההרתעה. יוזכר, בהקשר זה, כי במהלך תקופה ארוכה שנמשכה שנים, ולאורך רוב תקופת ילדותה של המתלוננת, ביצע המערער במתלוננת עבירות מין קשות ביותר. עוד יש לזכור, כי המערער היה למתלוננת כאב לכל דבר ועניין. ברי, כי עונשו של המערער חייב לתת ביטוי משמעותי למעשיו. אשר למצבו הרפואי של המערער, הרי אף אם זה החמיר מאז החל לרצות את עונשו, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערער יוכל לקבל טיפול רפואי הולם בבית-הסוהר. בהקשר זה יצוין, כי בחוות-הדעת הרפואית מטעם שירות בתי הסוהר מיום 11.11.2010 נאמר כי מצבו הכללי של המערער הינו "משביע רצון" וכי הוא זוכה לטיפול ותשומת לב מלאה במרפאת בית הסוהר. מטעמים אלה לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנוגע לגזירת העונש. למען הסר ספק יובהר, כי למסקנה זו הגעתי אף לאחר שעיינתי במסמך הרפואי החדש שצירף המערער ביום 18.5.2011.

 

 

 

 

אציע, איפוא, לחבריי לדחות את הערעור על כל רכיביו.

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

השופט א' א' לוי:

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

 

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.

 

 

 

 

ניתן היום,‏ י"א באב תשע"א (11.8.2011).

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09001560_S11.doc גק

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il