עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4557/10

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

           בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (כבוד סגן הנשיא י' כהן, סגן הנשיא א' אברהם והשופט י' אברהם), לפיו הורשע המערער בסיוע לאויב במלחמה, עבירה לפי סעיף 99(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובקשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין.

 

           על המערער נגזרו, ברוב דעות, 10 שנות מאסר, מתוכן 7 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת המעצר, והיתרה 3 שנות מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים שיחול על העבירות נשוא הרשעתו של המערער, וכן קנס כספי.

 

           הערעור הוגש בהתייחס להרשעה ולעונש.

 

האישום

 

1.        המערער הינו יליד ואזרח המדינה שהתגורר בה עד שנת 1971, שאז בהגיעו לגיל 18 עזב את הארץ והסתנן ללבנון. שם התגייס לארגון הפת"ח שבו מילא תפקידים שונים בין היתר בלבנון, סוריה, טוניס ואלג'יר.

 

           עם שובו ארצה הועמד המערער לדין. על פי עובדות כתב האישום שהוגש כנגדו, בתקופה הרלבנטית לכתב האישום התגורר המערער באלג'יר ושימש כפעיל בכיר במנגנון "הגזרה המערבית" של הפת"ח אשר עסק בתכנון פעילות צבאית חבלנית נגד ישראל, באיסוף מידע ובהנחייתם ושילוחם של מחבלים לביצוע פיגועים בתוך ישראל וביעדים ישראליים בחו"ל.

 

           במסגרת תפקידו גייס המערער פעילים לפת"ח מקרב ערביי ישראל עימם נפגש במקומות שונים באירופה. המערער אימן מגויסים בהכנת מטעני חבלה, הטיל עליהם משימות שכללו ביצוע פיגועים, גיוס חוליות צבאיות, איסוף מודיעין על מקומות אסטרטגיים ואיתור נקודות משלש בהן הוסתר אמל"ח, האמור לשמש להוצאתם של פיגועים אל הפועל. המערער מסר למגויסים כספים למימון הפעילות הנדרשת.

 

2.        במהלך חודש ספטמבר 1989 נפגש המערער בבלגרד עם חאלד כנען מכפר טמרה (להלן: חאלד) ובאסם מסארונה (להלן: באסם) בדירתו של פעיל בארגון. שם גייס המערער את חאלד לפעילות בארגון ולביצוע פעולות חבלה ופיגועים בישראל באמצעות מטעני חבלה. המערער הטיל על חאלד להקים בישראל חוליה על ידי גיוס פעילים נוספים.

 

           המערער נפגש פעם נוספת עם חאלד לצורך אימון ולימוד הכנת מטעני חבלה. המערער הנחה את חאלד כי לאחר הנחת המטענים יתקשר לטלפון שמספרו נמסר לו ולאחר מכן יודיע לו על כך על מנת שהארגון יפרסם שהוא אחראי לביצוע הפיגוע. המערער מסר לחאלד כסף להוצאות כרטיס הטיסה לישראל. חאלד פעל בהתאם להנחיות המערער ודיווח לאנשי הארגון השוהים בחו"ל על כוונתו לבצע את הפיגוע. ביום 17.11.89 הניח חאלד את מטען החבלה שהוכן על ידו במקום מסתור במרכז חורב בחיפה. המטען התגלה ופורק על ידי חבלן משטרת ישראל.

 

           במהלך נובמבר 1989 ובמסגרת המשימה שהוטלה עליו גייס חאלד את קרוב משפחתו מטמרה ממדוח חטיב (להלן: ממדוח) להתגייס לפת"ח וכן לחוליה מטעמו. במהלך חודש דצמבר 1989 נפגש ממדוח עם המערער שגייסו לארגון. ממדוח עבר אימונים בהכנת מטעני חבלה וחאלד אומן בהפעלת רמוני יד. המערער הנחה את חאלד וממדוח לבצע פיגועים נוספים בישראל. בין היתר הונחו להצית יערות ולפוצץ בניין מגורים על ידי הנחת מטעני חבלה. המערער הפנה אותם על פי מפה עליה שרטט נקודות משלש באזור ביר אל מכסור, שם נמצא לדבריו מקום מסתור של אמל"ח ובו אקדחים, משתיקי קול, רימונים ולבנות חבלה, והורה להם להעבירם למקום מסתור אחר על פי הוראות מאיש קשר בארגון.

 

           במהלך שנת 1990 בהתאם להנחיות המערער פעלו חאלד וממדוח לגיוס ארבעה פעילים נוספים מקרב ערביי ישראל שפעלו כחוליה מאורגנת שמטרתה הוצאת פיגועים. בחודש יוני 1990 העביר חאלד אמל"ח שהוסתר באזור ביר אל מכסור והעבירו למקום מסתור בטמרה. בהתאם להנחיית המערער הניח ממדוח יחד עם אחר מטען חבלה בתחנת הסעה. בסופו של יום המטען לא התפוצץ ולא התגלה. מטען נוסף שהכין חאלד והניחו במקום מסתור בטיילת בנהרייה התפוצץ אך לא נגרם נזק.

 

           במהלך אותה שנה נפגש המערער בבלגרד עם גסאן עמאר מכפר קאסם (להלן: גסאן) אשר גויס לפת"ח. המערער נפגש עם גסאן בבלגרד ומסר לו פרטים על נקודת משלש באזור בבאר שבע. המערער הנחה את גסאן להוציא את האמל"ח שהוסתר שם ולהעבירו למקום מסתור אחר. גסאן גם הונחה על ידי המערער לגייס פעילים נוספים מערביי ישראל לשם ביצוע פיגוע בתחנת אוטובוס באמצעות רימוני יד שיוצאו מנקודת המשלש. במהלך  חודש אוגוסט 1990 ניסה גסאן להגיע לנקודת המשלש אך לדבריו לא הצליח לאתר אותה ודיווח על כך לאיש הארגון.

 

           בהיותו בישראל הציע גסאן לשלושה ממכריו בכפר קאסם להצטרף לחולית חבלה של הארגון לשם ביצוע פגועים והם נענו להצעתו, ובהמשך הדריך אותם גסאן על אופן הרכבת פצצות ומטעני צינור וכן גם התקנת מטעני השהיה. בתחילת חודש דצמבר 1990 נסע גסאן לאלג'יר במטרה לעבור אמונים צבאיים במחנה אימונים. באלג'יר פגש גסאן את המערער ומסר לו תמונות ופרטים אישיים לצורך גיוסו לארגון. המערער הבטיח לגסאן כי חברותו בארגון תקנה לו מלגת למודים על חשבון הארגון. גסאן התאמן במחנה אימונים צבאי באלג'יר במשך מספר ימים בשימוש בכלי נשק שונים ובסיומם נפגש עם המערער פעם נוספת ומסר לו פרטים אודות נקודת משלש אחרת.

 

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

 

3.        בבית המשפט המחוזי כפר המערער בעבירות שיוחסו לו. עם זאת, הודה שהסתנן ללבנון והצטרף לארגון הפת"ח ופעל בו בפעילות שאינה צבאית. לאחר שמיעת ראיות הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט ציין בפסק דינו כי שוכנע מעבר לספק סביר באשמתו של המערער בקבעו שהראיות שנפרשו בפניו מבססות את יסודות העבירות בהן הואשם.

 

           בית המשפט ביסס הרשעתו על שלושה אדנים. הראשון הינו הודעות הנאשם בפני חוקריו. הדברים שפירט המערער בהודעותיו הלכו והתפתחו עם התקדמות החקירה והושלמו בקטעי דברים שמסר בעדותו בבית המשפט.  בית המשפט תיאר בפסק דינו את עיקרי הדברים כפי שנמסרו על ידי המערער היוצרים תמונה שלמה המבססת את עובדות כתב האישום. האדן השני הינו עדותם של שלושה פעילים בארגון הפת"ח אותם גייס והפעיל המערער: חאלד, ממדוח וג'סאן. האדן השלישי הינו שתי חוות הדעת של השב"כ (ת/15 ת/16) המתארות את פעילותו של המערער כפי שנצפתה בעיני קהילת המודיעין בזמן אמת של הפעילות.

 

4.        הודעותיו של המערער. בית המשפט ציין כי המערער בעדותו בבית המשפט אישר את השתייכותו לארגון הפת"ח אך ביקש להמעיט בחשיבות הארגון וביקש למחוק כל גוון "צבאי" מן התפקיד ולשרטטו כתפקיד מנהלתי פיננסי וכדומה. בית המשפט דחה את טענות המערער בעדותו בבית המשפט כמו גם את טענת בא כוחו כי בזמן גביית ההודעות לא היה המערער בקו הבריאות, וכי הדברים שנרשמו בהודעות אינם משקפים את שאמר. נקבע כי במהלך המשפט לא נשמעה כל טענה נגד קבילותן של ההודעות ואף נרשם שאין בפיו של המערער טענה כנגד ההודעות (פרטכל מיום 23.2.09 עמ' 26). בית המשפט שמע את עדויות החוקרים שגבו את ההודעות מהמערער ושוכנע כי ההודעות נתקבלו שלא מתוך לחץ פסול, וכי הדברים נרשמו מפי המערער כפי שמסר אותם לחוקריו. בית המשפט התרשם כי המערער הגיע ארצה לאחר שנים של פעילות בארגון הפת"ח מחוץ לגבולות המדינה על מנת לשוב לארץ מולדתו ולמשפחתו בישראל כשהוא מוכן לתת את הדין על מעשיו. עם זאת, ציין כי נהיר בעיניו שהמערער סבר, שנוכח ההתפתחות המדינית והיחסים החדשים בין הארגון לבין ישראל לא יהיה עליו לשלם על מעשיו, מכל מקום לא תשלום בעל משמעות. מטעמים אלו העדיף בית המשפט את הדברים שהמערער מסר לחוקריו על הדברים המכחישים שמסר בבית המשפט.

 

5.        עדותם של הפעילים. אשר לשלושת העדים אותם גייס המערער, השלושה הועמדו בשעתו לדין, הורשעו ודינם נגזר לתקופות מאסר שונות. לאחר שהמערער הגיע ארצה ונעצר זומנו השלושה לחקירה ומסרו גרסאות מפלילות כנגד המערער. דבריו של כל אחד מהם פורטו בהרחבה בפסק הדין כאשר עיקרי הדברים התגבשו לכתב האישום כנגד המערער.

 

(1)      עד התביעה ד"ר גסאן עמאר - גסאן למד רפואה ברומניה, שם גויס לפת"ח בתמורה לסיוע כספי שקיבל. הוא נפגש בבלגרד עם האחראי עליו בארגון ששמו עבד אל והאב, הוא המערער, שמסר לו פרטים אודות נקודת משלש בבאר שבע שם הוסתרו רימוני יד. גסאן קיבל מהמערער מפה והוא הנחהו להשתמש בחלק מהרימונים לשם ביצוע פגועים בישראל במקומות הומי אדם. עוד הנחהו המערער להעביר את הרימונים הנותרים לנקודת משלש אחרת. גסאן גם הונחה לגייס באמצעות המערער חברים נוספים לחוליית חבלה. המערער מסר בידיו כסף לשם מימון פעולתו. גסאן הגיע לישראל ב-1990, ניסה לאמת את מקום נקודת המשלש באזור באר שבע אך לא מצא אותה. גסאן גייס לארגון שלושה מבני כפר קאסם, אימן אותם בהפעלת מטענים, ודיווח על כך לאיש קשר שדיווח על מעשיו למערער. גסאן סיפר על פגישה נוספת עם המערער באלג'יר בשדה התעופה משם נסעו לדירת המערער שדאג לרשמו במשרדי הארגון כחבר בזרוע הצבאית. המערער הנחה את גסאן לנסוע למחנה אימונים שם התאמן בפרוק והרכבת כלי נשק, הכנת מטעני נפץ ותפעול רימוני יד. עם סיום האמון שב גסאן אל דירת המערער שסיפר לו אודות נקודת משלש חדשה בה מצוי נשק בצירוף מפה. בשנת 1994 הועמד גסאן לדין בגין מעשיו. 

          

           עדותו של גסאן הייתה מהימנה על בית המשפט והשתלבה בדברים שמסר המערער בחקירתו בהודעתו, ובכלל זה תאמה עדותו פרטים אודות המפגשים ביניהם ושמות המעורבים. בית המשפט קבע כי ההבדלים בין עדות גסאן והודעת המערער אינם יורדים לשורשו של עניין ואין בהם לפגום בעדותו של גסאן.

 

(2)      עד התביעה חאלד כנעאן - הוא עד התביעה השני עליו התבסס בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו.            חאלד הורשע בשנת 1991 בעבירות ביטחון. חאלד גילה עוינות לתביעה, ומסר דברים סותרים לדברים שמסר לחוקרי המשטרה ולגרסתו עת הועמד לדין. עם זאת, אישר חאלד בבית המשפט שבמשטרה מסר עדות אמת.

 

           בית המשפט העדיף את ההודעה שמסר חאלד לחוקריו במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, בטרם גיבש החלטתו שלא לשתף פעולה עם התביעה. בהודעתו סיפר כי גויס בהמבורג שבגרמניה במטרה לבצע פיגועים בישראל ותמורת משכורת חודשית. בהנחיית מי שגייס אותו נסע ליוגוסלביה שם פגש את המערער שהציג עצמו כאחראי בארגון. המערער הנחה את חאלד לבצע פיגועים, האחד במרכז הכרמל והשני בנהריה. עוד הנחהו המערער לגייס שותפים נוספים לחוליה וצייד אותו בסכומי כסף. המערער לימד אותו כיצד להכין מטענים, וכיצד לנהוג אם ייתפס בידי המודיעין הישראלי. כששב לישראל הטמין חאלד מטען שהתגלה ופורק מבלי להתפוצץ. חאלד גייס לארגון את בן דודו ממדוח חטיב, השניים נפגשו בבלגרד עם המערער שהטיל עליהם לבצע פיגועים שונים על ידי שריפת יערות ופיצוץ בניין על ידי הנחת מטען ליד בלוני גז, וכן הנחה אותם לגייס צעירים נוספים לשם ביצוע פיגועים. המערער נתן לשניהם באותה הזדמנות כסף. חאלד סיפר שהניח עם ממדוח מטען חבלה בצומת קריית אתא - קריית ביאליק. הוא גם פנה לבן כפרו זיאד אבו אלהיג'א, גייסו לשורות הארגון, והניח יחד איתו מטען בנהרייה. הוא מוסיף כי הגיע לנקודת המשלש בביר אל מכסור, שפרטיה נמסרו לו על ידי המערער, נטל את האמל"ח והעבירו לטמרה, שם החביאו.

 

           בית המשפט מצא חיזוק לעדותו של חאלד בחוות דעתו של ראש מעבדת חבלה במחוז הצפון שהיה בהם לבסס את שאירע עם מטען החבלה שהטמין חאלד בנהריה. עוד קבע בית המשפט כי גרסתו הכתובה של חאלד מתיישבת עם גרסת המערער כפי שהיא מופיעה בהודעותיו. גם אם נמצאו אי התאמות הרי שהן שוליות ואין בהן להמעיט מכוחן הראיתי של הודעותיו של חאלד או של המערער.

 

(3)      העדות השלישית עליה התבסס בית המשפט המחוזי היא עדותו של ממדוח חטיב - ממדוח גם הוא הועמד לדין, הורשע ונאסר. גם עד זה ביקש לחמוק בבית המשפט מלמסור גרסה באומרו שהוא מבקש להשאיר את עברו מאחוריו. עם זאת אישר את אמיתות הדברים שמסר בזמנו לחוקריו ואת אמיתות הדברים שמסר בפני בית הדין הצבאי. סנגורו הסכים שהודעותיו שנמסרו בחקירה ופרטכל דבריו בפני בית הדין הצבאי יוגשו לבית המשפט. בהודעותיו מצא בית המשפט תיאור גיוסו לארגון ואופן פעולתו במסגרת הארגון. חאלד גייס אותו ויחד נסעו ליוגוסלביה שם פגשו אחד מבכירי הארגון, עבד אל ואהב, הוא המערער, שגייס אותו לארגון, ולאחר מכן לימד ואימן אותו להכין מטענים מאולתרים. המערער מסר לו נקודת משלש ליד ביר אל מכסור שם ימצא רימוני יד, אקדח, נפצים ולבנות חבלה, והטיל עליו לבצע פיגועים באמצעות מטענים מאולתרים. ממדוח תיאר בהודעותיו את החיפוש בנקודת המשלש, את הנחת המטענים בצומת קריית ביאליק - קריית אתא ובסביניה וטען כי סרב להתלוות לחאלד להנחת מטען בנהריה. הוא גייס את מאמון סהלה לשורות הארגון ותכנן איתו ועם חאלד לשרוף יער.

 

6.        חוות דעת מודיעיניות. הנדבך השלישי בראיות התביעה כפי שפורטו בהכרעת הדין הן חוות הדעת של אנשי שב"כ (ת/15 ת/16) שכאמור תיארו את פעילות המערער כפי שנצפתה על ידי קהילית המודיעין בזמן אמת, כמו גם פעילותו של ארגון פת"ח בשנים הרלבנטיות. עם זאת, ציין בית המשפט כי די במסכת הראיות המתבססת על שני האדנים הראשונים כדי להוכיח את עובדות כתב האישום גם ללא חוות דעת אלו.

 

7.        בית המשפט בחן את טענות הסנגור, ולא מצא שיש בהן לשנות ממסקנתו כפי שהיא עולה ממסכת הראיות שנפרשה בהרחבה ובפירוט על ידיו, ולאחר שעברה את כור ההיתוך של הערכאה הדיונית יש בה כדי להוכיח מעבר לספק סביר את אשמתו של המערער. באשר לביסוס יסודות העבירות בהן הואשם המערער, לאחר בחינת האישומים קבע בית המשפט כי יסודות אלו מתקיימים. העבירות בהן הואשם המערער מגדירות "אויב" בין היתר כ"ארגון מחבלים". הפת"ח, במסגרתו פעל המערער, היה מוכרז כארגון טרור בעת שנעשו המעשים המתוארים בכתב האישום, שזה המועד לגביו יש לבחון את ההכרזה ולמולה ביצוע המעשים. כן נקבע כי העובדות שהוכחו מבססות היטב הן את היסוד העובדתי של העבירות והן את היסוד הנפשי הנדרש. לבסוף דחה בית המשפט את טענת המערער לקיומה של הגנה מן הצדק בקובעו כי שוכנע שביעורו של חומר חקירה מסוים נעשה שלא מתוך כוונת זדון, וכי לא היה בכך לפגוע בהגנתו של המערער.

 

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

 

8.        בגזר הדין נחלקו שופטי בית המשפט המחוזי בדעותיהם. דעת המיעוט, מפי כב' השופט א' אברהם, קבעה שחומרתם של מעשי המערער מצדיקה עונש של שנות מאסר רבות, אלא שלטעמו לא ניתן להתעלם ממאורעות עשרים השנים האחרונות. המערער ביצע את המעשים כחבר בכיר בארגון הפת"ח, ארגון שמאז שנכרתו הסכמי אוסלו שינה את עמדתו, ומאז נושא ונותן הוא לשלום עם ישראל. העובדה שארגון שלחם בישראל הפך לשותף למשא ומתן לשלום משליכה לטעמו באופן משמעותי על העונש שיש להשית על המערער. כפי שאין מי שמעלה על הדעת לעצור את בכירי אש"פ הנושאים ונותנים עם ראשי מדינת ישראל, כך יש להעניש את המערער שלא לפי מידת החומרה ההולמת את מעשיו. צוין כי המערער תמך באנשי אש"פ בתהליך השלום בטרם החליט לשוב ארצה, וכי טענה זו נתמכה במזכר השב"כ שהוגש לבית המשפט. בסופו של יום הגיע שופט המיעוט למסקנה שיש לגזור על המערער עונש של שלוש שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) כמו גם מאסר מותנה. עם זאת צוין כי המקרה לא מצדיק הטלת קנס.

 

           מנגד, סברו שופטי הרוב, כב' השופטים י' כהן ו-י' אברהם, שהעונש שהוצע על ידי דעת המיעוט הינו עונש מקל מאוד ביחס לחומרת המעשים שביצע. המערער שימש כפעיל בכיר שעיסוקו בפעילות צבאית-חבלנית נגד ישראל, איסוף מידע ושילוח מחבלים לביצוע פיגועים בישראל ומחוצה לה. הודגש כי אין מדובר בתכנון בלבד כי אם בהוצאת מעשים מן הכוח אל הפועל, גיוס פעילים, אימונם, והטלת משימות חבלה שכללו הנחת מטענים במקומות הומי אדם. דעת הרוב גרסה כי אכן חלף זמן רב ונשתנו העיתים, לרבות שיתוף הפעולה עם הגורמים בפת"ח, וכך גם השתנתה התנהלותו של המערער לאחר הסכמי אוסלו. באלה, נקבע, יש כדי להקהות מחומרת המעשים אך לא במידה שמציע שופט המיעוט. באיזון שיקולים אלו עם חומרת המעשים, התמשכותם על פני 11 שנים, והצורך לבטא את הרתיעה והסלידה ממעשיו של המערער, ראוי לגזור עונש חמור יותר מזה שהוצע על ידי דעת המיעוט. כן נתנה דעת הרוב משקל לחומרא לכך שמדובר באזרח ישראלי. משכך החליט בית המשפט בדעת הרוב לגזור על המערער עשר שנות מאסר, מתוכן שבע שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי המעצר, והיתרה שלוש שנות מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, כאשר התנאי יחול על העבירות נשוא הרשעתו של המערער; כן הוטל קנס כספי בסך 25,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו.

 

           מכאן הערעור שבפנינו, המופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.

 

טיעוני הצדדים

 

9.        בא כוח המערער ביקש לטעון בקצרה לעניין ההרשעה כשעיקר טיעוניו הופנו לעניין העונש. לטענתו, המערער לא הודה במעורבות בפיגועים, ואף לא הודה שלימד להכין מטענים שכן הוא אינו יודע להכין מטענים. לגבי הפיגועים בסביניה ובטיילת בנהריה הוא לא ידע עליהם ואין הוכחה שידע. הוא טוען כי המערער היה איש כספים של פת"ח ואכן גייס אנשים לארגון אך עסק בכספים בלבד.

 

           לעניין העונש אישר הסנגור כי מרשו עזב את הארץ בהיותו בן 18 ויצא ללבנון עם עוד 3 חברים, חבריו חזרו מיד והוא הצטרף לארגון פת"ח. לטענת הסנגור, מאז כריתת הסכמי אוסלו רצה המערער לחזור לארץ, ובשלב כלשהו השב"כ אפשר לו לשוב לישראל. המערער שב תוך הבנה שלא יועמד לדין, אחרת לא היה שב לארץ. כן טוען הסנגור שאנשים במעמדו שביצעו מעשים קשים יותר, עם דם על הידיים, חזרו לארץ לאחר הסכמי אוסלו וכלל לא הועמדו לדין. הסנגור הוסיף וטען כי מאז הסכמי אוסלו פעל המערער למען השלום. הוא עזר לשב"כ ומסר לו פרטים חיוניים. הוא סייע לטייס בזמן שביו, והציל תושב שפרעם שהעיד לטובתו כי הוא לא ריגל לטובת ישראל. לטענת הסנגור העמדת אנשים מסוגו של המערער לדין אינה הוגנת ואינה מעודדת אנשים מסוגו לפעול למען השלום.

 

10.      בא כוח המדינה מנגד מטעים כי התשתית הראיתית נגד המערער איתנה מאוד ומבוססת בעיקרה על הודאתו שלמעשה די בה על מנת לבסס את ההרשעה כנגדו. לכך מתווספות שלוש עדויות המצביעות על פעילות המערער. באשר לעונש טען הפרקליט כי שלושת שופטי ההרכב בבית המשפט המחוזי עמדו על חומרת המעשים, ועל הצורך לשדר מסר של הרתעה כלפי אזרחי ישראל ממעורבות בעבירות אידיאולוגיות מסוג זה. מדובר באזרח ישראלי שפעל במשך 11 שנה פעילות חמורה המדברת בעד עצמה. אכן, המערער היה פעיל למען השלום לאחר הסכמי אוסלו, אך גם שופטי הרוב שיקללו נתון זה במסגרת העונש שגזרו על המערער, שהיה עשוי להיות גבוה בהרבה. הפרקליט הוסיף וטען כי לא נטען על ידי ההגנה כי הובטח למערער על ידי השב"כ שלא יועמד לדין, ולפיכך אין לתת משקל לעובדה שהתירו לו לשוב לארץ. ההתייחסות המחמירה אל המערער נובעת גם ובעיקר מהיותו אזרח ישראלי. עוד נטען כי טענת האכיפה הבררנית  נטענה בעלמא וללא ביסוס. לסיכום טען בא-כוח המדינה כי מדובר בעונש המתחשב  בכלל השיקולים ומעביר מסר מאוזן.

 

דיון והכרעה

 

11.      אומר מיד כי הטענות לעניין ההרשעה נטענו על ידי בא כוח המערער בחצי פה, וכפי שלמעשה אישר בפנינו התמקדותו היא לעניין הקלה בעונש. מכל מקום, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על תשתית ראייתית מוצקה, כפי שפורטה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ועיקריה הובאו לעיל. עיון בהודעותיו של המערער בחקירותיו, ובעדויות גיסאן, חאלד וממדוח שגויסו על ידו ופעלו בשליחותו, בשילוב קטעי דבריו של המערער בפני בית המשפט, כשאלה מצטרפות לחוות דעת השב"כ, מובילים למסקנה חד משמעית לפיה יש לאמץ את פסק דינו של בית המשפט המחוזי שכן לא נמצאה כל עילה להתערבותנו. מההודעות עולה כי המערער לא רק ידע על פעילות הנחת המטענים, אלא הוא זה שהורה לפעילים לבצעה (ראו למשל הודעתו של ממדוח, ת/41, גיליון מס' 1; הודעתו של חאלד, ת/23, גיליון מס' 2). המערער עצמו מודה בכך בהודעותיו. כך למשל הוא מציין: "אני הטלתי על ג'סאן משימה והיא לקחת מטענים אשר היו אמורים להיות מוסתרים בנקודת משלש בסמוך לבאר שבע ובהמשך לבצע בעזרתם פיגועים" (ת/12, עמ' 3). אשר על כן, דין הערעור לעניין הכרעת הדין להידחות.

 

12.      לעניין גזר הדין, לטעמי גם בעניין זה דין הערעור להידחות. על חומרת העבירות אין חולק, ועל כך הסכימו שלושת חברי ההרכב בבית המשפט המחוזי. המערער השתייך לארגון טרור ופעל במסגרתו לביצוע פיגועים נגד אזרחים ישראלים. העובדה שמדובר בארגון השותף כיום או בעבר לתהליך השלום, אינה משליכה על חומרת המעשים, שכן העיקר הוא המעשים שביצע המערער במסגרת הארגון ולא עצם השתייכותו לארגון. במסגרת פעילותו גייס המערער חברים לארגון, אימן אותם בהכנת מטענים, והטיל עליהם משימות שכללו גיוס חברים נוספים וביצוע פיגועים ברחבי ישראל. המערער היה זה שהנחה, הורה ואימן את הפעילים לביצוע פיגועים, ולו דיווחו הפעילים לאחר הביצוע. הוא גם זה שמסר כספים לאותם פעילים. בהנחייתו הניחו הפעילים מספר מטענים במקומות שונים בישראל, שלמרבה המזל לא התפוצצו, או התגלו בטרם התפוצצו. מטענים אלו, יש להניח, סיכנו את חייהם של אזרחים ישראלים רבים, והעובדה שהתוצאה הקשה נמנעה היא רק עניין של מזל. חומרתם של מעשים אלו, אם כן, מצדיקה הטלת עונש מאסר ממושך על המערער. לזאת יש להוסיף את השיקול ההרתעתי שחובה לגלמו במסגרת הענישה שתוטל על המערער. לו היינו בתקופה בה השלום המיוחל כבר הושג, והטרור כבר אינו מאיים על רחובות ישראל, יתכן וניתן היה לתת משקל מועט בלבד לשיקול זה. מאחר שטרם הגענו אל מצב אוטופי זה, ומאחר שמעשי טרור עדיין מאיימים על מדינת ישראל, אין מנוס ממתן משקל משמעותי בגזירת העונש לשיקול ההרתעה מפני ביצוע מעשי טרור על ידי אזרחים ישראליים כנגד אזרחים ישראליים (ראו והשוו רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.06)).  

 

13.      טיעונה העיקרי של ההגנה, הן בפני בית המשפט המחוזי והן בפנינו, התמקד בטענה שיש לתת משקל לעובדה שלאחר הסכמי אוסלו אין רואים יותר בפעילי הפתח כפעילי טרור, וכי מדובר בארגון שמנהיגיו היו שותפים לשיחות השלום עם ישראל. כן נטען שהמערער עצמו תמך בהליך השלום ופעל לקידומו, ואף שיתף פעולה עם השב"כ. טענה נוספת נוגעת לאכיפה בררנית כלפי פעילי טרור שפעלו לפני הסכמי אוסלו.

 

           אומר תחילה באשר לטיעונים אלו, שכולם נלקחו בחשבון, הן על ידי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי והן על ידי דעת המיעוט. ההבדל בין הרוב למיעוט נבע מהמשקל שיש לייחס לטענות אלו, ומאופן איזונן אל מול שיקולים אחרים, כגון הרתעה כללית. לטעמי, אין להתערב באיזון שערכה דעת הרוב בין השיקולים השונים.

 

14.      באשר לטיעון הכללי שעניינו בתהליך השלום וההסכמים השונים בין מנהיגי הפת"ח לבין ישראל. לטעמי שיקול זה אינו צריך לקבל משקל רב בשיקוליו של בית המשפט בבואו לגזור את הדין במקרה כגון המקרה דנן. ראשית אציין, על מנת להעמיד את הדברים על דיוקם, כי הפת"ח עודנו מוגדר כארגון טרור, והגדרה זו טרם בוטלה (כן ראו סקירה העוסקת בפעילות טרור בה עסק הפת"ח לאחר הסכמי אוסלו בתפ"ח (תל-אביב-יפו) 1158/02 מדינת ישראל נ' ברגותי, פסקאות 7-10 (לא פורסם, 20.5.04)). אולם העיקר הוא כשעסקינן בענישה הראויה, כפי שהערתי לעיל, כי החומרה של מעשיו של המערער אינה נובעת מעצם השתייכותו לארגון טרור, אלא ממעשיו במסגרת הארגון ומניסיונותיו לגרום לפגיעה באזרחי ישראל. חומרה זו לא השתנתה לאחר הסכמי אוסלו. אמנם, ישנם שיקולים המצדיקים כחלק מתהליכים מדיניים כאלו או אחרים, לפתוח דף חדש עם פעילי הארגון, אלא ששיקולים אלו עניין הוא לגורמים המדיניים לשקול בדרך כלל, ולא על בית המשפט. לצד זאת בהחלט יש מקום לשיקולים הנוגעים לחלוף הזמן ולשינוי התנהגותו של הנאשם הספציפי. כך למשל, פעילותו של המערער למען השלום, וסיועו לגורמי שב"כ לאחר תום האירועים נשוא כתב האישום, מהווים ודאי שיקול לגיטימי במלאכת הענישה, כבכל משפט פלילי הנותן משקל לחרטתו ולשינוי דרכיו של הנאשם שלפניו. לפיכך, צודק הסנגור כי יש מקום לשיקול שעניינו בעידוד פעילי טרור לעבור לפעול בדרכי שלום, אך סבורני כי שיקול זה מקומו בבחינת התנהגותו הפרטנית של הנאשם, כבכל גזר דין פלילי המביא בחשבון את שיקומו של הנאשם.

 

15.      באשר לטענת האכיפה הבררנית, לא מצאתי לה ביסוס בטיעוני ההגנה. בא-כוח המדינה הדגיש כי רשויות האכיפה סבורות שיש לנהוג כלפי פעילי טרור שהם אזרחים ישראליים ביתר חומרה בהשוואה לפעילי טרור שאינם אזרחים ישראליים, וזאת משיקולי הרתעה. חובת הנאמנות של אזרחים ישראליים למדינתם היא גדולה יותר, ומי שסרח ופשע כלפיה ישא את הדין בכל החומרה. ההגנה לא הציגה בפנינו נתונים המלמדים כי ישנה אכיפה בררנית ככל הנוגע לאזרחים ישראליים שהיו שותפים לפעילות טרור. לפיכך אין באפשרותנו להידרש אף לטענה זו.

 

16.      המסקנה מן האמור כי יש להתחשב בשיקולי הענישה במקרה זה רק בשינוי דרכו של המערער ובפעילותו החיובית לאחר ביצוע המעשים נשוא כתב האישום לקראת שובו ארצה, וזאת כמובן לצד נסיבותיו האישיות. לטעמי, לולא שיקול זה היה ניתן להטיל על המערער עונש חמור בהרבה לאור חומרת מעשיו, חובותיו כאזרח והצורך בהרתעה הקיים לצערנו גם כיום, כפי שציינתי לעיל (ראו למשל ע"פ 5259/04 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 4.6.06), שם הוטלו עשר שנות מאסר על פעיל טרור שחבר לפעילי הג'יהאד האסלאמי והתנז'ים של הפת"ח, על אף שלא נגרם כל נזק בסופו של יום). וכבר ציינתי בעבר, במקרה בו הוחמר עונשו של אדם שסייע לפעיל בפלג השייך לארגון הפת"ח, כי-

 

"אכן, בימים אלה בהם נעשה מאמץ עילאי להבטיח את שלומם של אזרחי המדינה כולם מפני אלה המבקשים לפגוע בהם, קיימת חשיבות בענישה מרתיעה שתביא למשיכת היד מעיסוק בכל פעילות שיש בה להקל או לסייע לפעילותם של ארגוני הטרור" (ע"פ 10680/04 מדינת ישראל נ' כנעאנה, פסקה 7 (לא פורסם, 10.11.05)).

 

           העונש שהוטל על המערער בסופו של יום מביא בחשבון את השיקול האמור בדבר שינוי דרכיו של המערער, ומאזן נכונה בין השיקולים באופן אשר אינו מצדיק את התערבותנו. לפיכך, אם תישמע דעתי נדחה את הערעור על שני חלקיו.

 

           בהסכמת הצדדים הורנו ביום 21.12.11 על הסרת איסור הפרסום בתיק.

 

                                                                                                           ש ו פ ט ת

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                          ש ו פ ט

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

          קראתי את חוות דעתה של חברתי השופטת ע' ארבל. בכל הנוגע לערעור על הכרעת הדין, מצטרף אני למסקנתה שלפיה יש לדחותו. אף לטעמי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על חומר הראיות שהונח בפניו, והמערער לא הציג טעם אשר יש בו כדי להצדיק את התערבותנו. בכל הנוגע לגורלו של הערעור על גזר הדין, דרכינו נפרדות. לא אוכל להצטרף למסקנתה שלפיה אף ערעור זה דינו להידחות. לטעמי, יש לקבל את הערעור ולהפחית את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער לתקופה של שלוש שנות מאסר, כפי שקבע שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי, סגן הנשיא א' אברהם.

 

           נדמה כי אין חולק על חומרת המעשים שביצע המערער והעבירות בהן הורשע. המערער, אזרח ישראלי, עזב את הארץ בהגיעו לגיל 18 והתגייס לארגון הפת"ח. במסגרת תפקידו בארגון המערער גייס ואימן פעילים אחרים, חלקם אזרחי ישראל, במטרה לבצע פיגועים בישראל. מסכים אני עם דברי חברתי שמעשיו של המערער במסגרת פעולותיו בארגון הפת"ח סיכנו את חייהם של אזרחים ישראלים. זאת, בין היתר, שכן בהנחייתו הונחו מטעני חבלה במקומות שונים בארץ. מדובר במעשים נפשעים לפי כל קנה מידה משפטי ומוסרי, ויש לגנותם. מסכים אני אף לקביעתה של חברתי שלפיה אין זה אלא עניין של מזל שמטענים אלה לא התפוצצו וגרמו לאסון כבד. מעשים אלה כשלעצמם מצדיקים הטלת עונש מאסר ממושך.

 

           יחד עם זאת, מדובר במקרה לא פשוט המצדיק התלבטות באשר לעונש הראוי, אשר מאזן נכונה בין חומרת העבירות שתוארה לעיל לבין שיקולים אחרים. לאחר שעיינתי בגזר הדין ובטענות המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי בשאלת המשקל שיש לתת לטענה בעניין שינוי העיתים, עדיפה בעיני עמדתו של שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי על פני עמדת שופטי הרוב ועמדת חברי השופטת ארבל והשופט עמית.

 

           לטעמי, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהארגון בו היה המערער פעיל, ארגון הפת"ח, אינו עוד ארגון טרור הפועל להשמדתה של מדינת ישראל באמצעים אלימים. אלא, מדובר בארגון עמו ניהלה ישראל משא ומתן לשלום וקיימה מגעים מדיניים וכלכליים. בנסיבות אלה מקובלת עלי מסקנתו של סגן הנשיא א' אברהם שלפיה אין להעניש את המערער במידת החומרה ההולמת, בנסיבות רגילות, את המעשים בהם הורשע. שיקול זה הוא לטעמי שיקול מרכזי בקביעת העונש הראוי במקרה זה, ויש לתת לו משקל גדול יותר מאשר לשיקולי ההרתעה והגמול. בנוסף, לשיקול זה מצטרפים שיקולים נוספים לקולה, וביניהם העובדה שהמערער סייע לשבויים ישראלים במהלך מלחמת לבנון, וכן העובדה שלאחר הסכמי אוסלו, ועוד בטרם חזר לארץ והועמד לדין, הביע תמיכה בתהליך השלום.

 

           לאור כל האמור לעיל, לו תישמע דעתי, יופחת עונש המאסר שהוטל על המערער בבית המשפט המחוזי ויעמוד על שלוש שנות מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם.

 

                                                                                                              ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.

 

           ניתן היום, כ"ט בטבת תשע"ב (24.1.12).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10045570_B10.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il