עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6385/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

המשנָה לנשיא מ' נאור:

 

1.             המערערת, עדי בניטה, הורשעה בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין). על העובדות שיוחסו לה לא הייתה למעשה מחלוקת: ביום 25.12.08 נעצה המערערת סכין בחברתה הטובה – אולי חברתה היחידה – טליה אברמוביץ ז"ל בבית אמה של המנוחה בבני ברק וגרמה למותה. השאלה שהייתה טעונה הכרעה לאחר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים היא אחת: האם עומד למערערת סייג אי שפיות הדעת לפי סעיף 34ח לחוק, כתוצאה מכך שבעת המעשה הייתה חסרת יכולת של ממש, בשל מחלה שפגעה ברוחה, להימנע מעשיית המעשה. בית המשפט המחוזי (השופטים א' שהם, מ' סוקולוב ו-י' שבח) השיב על שאלה זו בשלילה והרשיע את המערערת פה אחד בעבירה של רצח בכוונה תחילה. התביעה הסכימה, על רקע מצבה הנפשי של המערערת והפרעת אישיות חמורה ממנה היא סובלת – הכל כפי שעוד יפורט – כי חל בעניינה של המערערת סעיף 300א לחוק העונשין, כך שניתן להטיל עליה עונש מופחת. בדעת רוב השופטים – השופטים שהם ו-שבח – הוטלו על המערערת 22 שנות מאסר, מהן 20 שנה לריצוי בפועל החל מיום מעצרה, והיתרה על תנאי לבל תעבור המערערת כל עבירה של אלימות למשך שלוש שנים. דעת המיעוט (השופטת סוקולוב) הייתה שיש להטיל על המערערת 16 שנות מאסר בפועל. המערערת אף חויבה בתשלום פיצויים בסך 200,000 ש"ח לאמה של המנוחה וכן בפיצוי של 25,000 ש"ח לסבתהּ של המנוחה.

 

           הערעור הוא על ההרשעה ועל תקופת המאסר בפועל. המערערת טוענת כי היה מקום לקבוע, ולו מחמת הספק, כי עומד לה סייג אי השפיות. לחלופין מבקשת המערערת לקצר את תקופת המאסר בפועל. המערערת הגישה ערעור גם על רכיב הפיצוי שהוטל עליה, אך בבוקר הדיון הודיעה על כך שהיא חוזרת בה מטענותיה בעניין זה.

 

2.             כאמור, עובדות האירוע שבמוקד הערעור לא היו שנויות במחלוקת. המנוחה הייתה רווקה והתגוררה עם אמה בבני ברק. היא הייתה בתחילת הריון בלתי רצוי, ותכננה לבצע הפלה. כמה ימים לפני האירוע, במוצאי שבת ה-20.12.2008, הגיעה המנוחה לבית אמה של המערערת בירושלים, שם התגוררה המערערת בתקופה זו. המנוחה נכנסה לחדרה של המערערת, ומן החדר עלו, לפי עדותה של אם המערערת, קולות של צחוק ומוזיקה. אחר כך יצאו השתיים, והמערערת אמרה לאמה שהן יוצאות לבלות. כעבור יומיים, ביום שני בשעת בוקר מוקדמת, ביקשה המערערת מאמה להסיע אותה לתחנה המרכזית בירושלים. היא הסבירה שעליה לנסוע לחברתה טליה, שאמורה לבצע הפלה. אין מחלוקת שהמערערת אכן נסעה עם המנוחה באותו יום בעניין זה לרופא, ולבסוף חזרה לביתה בירושלים. ביום רביעי ה-24.12.2008, הסיעה אמה של המערערת את בתה בשעות הערב שוב לתחנה המרכזית בירושלים. המערערת אמרה לאמה כי טליה אמורה לבצע בבוקר הפלה ולכן היא רוצה לנסוע אליה עוד בערב. המערערת הגיעה לבית המנוחה בשעת ערב מאוחרת. אמה של המנוחה הייתה בבית. היא פגשה במערערת, ובשלב מסוים הלכה האם לישון.

 

3.             על מה שארע משלב זה ואילך, עד לרגע בו קטלה המערערת את חיי המנוחה, אין ראיות זולת גרסת המערערת. בית המשפט המחוזי הפנה לעניין השתלשלות האירועים לאחר שהלכה אם המנוחה לישון אל הודעתה של המערערת במשטרה שנגבתה ביום 25.12.08, מספר שעות לאחר האירוע (ת/48א). בין בליל הדברים שאמרה המערערת בהודעה זו, היא מסרה שהיא קבלה באוזני המנוחה על כך שהמנוחה וידיד של המערערת, יניב שמו, "מדברים עליה מאחורי הגב" ורוצים "לחנך" אותה. לדברי המערערת, היא אמרה למנוחה כי היא מדמיינת שהמנוחה ויניב היו בקשר וכי היא לא במצב נפשי טוב, ואף התקשרה מבית המנוחה לבית החולים "שלוותה" כדי להוכיח למנוחה שהיא מתכוונת להתאשפז. למרות כל זאת, המנוחה לא אישרה כי הייתה בקשר עם יניב, אלא שתקה מול דרישותיה של המערערת, עד שלבסוף, כך לדברי המערערת, המנוחה התפרצה עליה ואמרה "אמרו לך את לא משוגעת, אז מה את רוצה עוד? כאילו מה? את רוצה לאשפז את עצמך, לכי תאשפזי את עצמך" (ת/48א, בעמ' 10). המערערת נעלבה מתגובת המנוחה, שלא גילתה הבנה כלפי מצוקתה ולא עזרה לה, והסבירה כי "אני אומרת לך [למנוחה – מ"נ] תראי באיזה מצב אני, שאני בדמיונות, שאני מדמיינת שהייתם בכזה קשר, ואת עצבנית עליי? כאילו בתור חברה היית באה, מחבקת, מנשקת אותי [...] אני יעזור לך להתאשפז אפילו" (שם, שם). יצוין כי שיחת טלפון לשלוותה אכן התקבלה במציאות, בשעה 4:37.

 

4.             לאחר שיחת הטלפון, יצאה המערערת מבית המנוחה. לדבריה, יצאה במטרה להגיע למשטרה ולהתלונן, אך הבינה שאין לה בסיס להגשת תלונה. בהמשך הלילה, כך סיפרה המערערת בחקירתה במשטרה, היא צלצלה לאחותה מיקי שהייתה בתאילנד ואמרה לה "שכל מה שחשבתי [הקשר בין יניב והמנוחה – מ"נ] התברר כנכון" (שם, בעמ' 27). האחות יעצה לה בתגובה להתרחק מאנשים אלה וללכת משם. לאחר מכן, נכנסה המערערת למרכול, קנתה מעדן חלב, שוקו וכן את הסכין בעזרתו פגעה במנוחה.

 

5.             המערערת חזרה לבית המנוחה לקראת השעה 6:00 בבוקר. כאשר אם המנוחה פתחה לה את הדלת, סיפרה לה המערערת כי שכחה את תעודת הזהות שלה בחדר של המנוחה, ונכנסה לחדר. המנוחה ישנה אותה שעה, וכעבור כעשר דקות, יצאה האם לעבודה. זמן קצר לאחר שהמנוחה התעוררה, תקפה המערערת את המנוחה בסכין ויצאה מן הבית כשהיא מותירה את המנוחה מתבוססת בדמה.

 

           עם צאתה מבית המנוחה, התקשרה המערערת למוקדנית 100 במשטרה ואמרה "אני רצחתי מישהי". המערערת, שהזדהתה בשיחה בשם "עדי", מסרה את שם הרחוב בו בוצע הרצח ללא מספר בית. אחר כך, בשעה 6:45, התקשרה המערערת לד"ר רוט – הפסיכיאטרית שטיפלה בה, הזדהתה בשמה, סיפרה שדקרה את טליה חברתה וביקשה עצה אם לברוח או להתאבד. ד"ר רוט השיבה בשלילה לגבי שתי האפשרויות, וביקשה לדעת אם המערערת הזמינה אמבולנס, אך המערערת ניתקה את השיחה. המערערת עזבה את המקום במונית ונסעה לבית של אחותה אפרת. בינתיים, הגיעה המשטרה, בעקבות המידע שנמסר לה, אל דירת המנוחה, שם מצאו את המנוחה ללא רוח חיים. במקביל, המערערת נסעה בלווי אחותה לביתה של ד"ר רוט, ועם הגיען נעצרה על ידי אנשי המשטרה.

 

מערכת היחסים שבין יניב, טליה והמערערת

 

6.             אקדים וארמוז, ופירוט עוד יבוא, כי לדעת מומחה ההגנה ד"ר גיל זלצמן, סובלת המערערת מפסיכוזה המאופיינת על ידי דלוזיות (מחשבות שווא) מסוג יחס ורדיפה. ד"ר זלצמן השתכנע, כמתואר בחוות דעתו, כי קיים ספק סביר לגבי יכולתה של המערערת בעת האירוע להימנע מעשיית המעשה. המנוחה הייתה לדעתו במצוקה אמיתית בערב האירוע והיא "האמינה באמת ובתמים כי נרקמה מזימה נגדה ע"י גורמים רבי עוצמה המונהגים ע"י יניב, וכי טליה [המנוחה – מ"נ], מידן ויניב הם בני ברית בנסיון לפגוע בה" (ס/9, בעמ' 23). נוכח חוות דעת זו וחוות דעת דומה של מומחה ההגנה ד"ר גל שובל, אעמוד על קביעותיו של בית המשפט קמא בנושא יחסיה של המערערת עם יניב ועם המנוחה, יחסים העומדים במרכז טענות ההגנה בעניין סייג אי השפיות.

 

7.             יניב, המבוגר מהמערערת בכמעט עשור, היה ידיד שלה שאיתו גם קיימה לעיתים יחסי מין, כאשר היה כנראה פער צפיות ביניהם באשר לטיב מערכת היחסים. בית המשפט קמא פתח, בצדק, במתואר בהודעתו של יניב במשטרה מיום 28.12.2008 (ת/4), ימים ספורים לאחר הרצח. הודעה זו, כך אוסיף אנוכי, נראית ספונטאנית, ולא פרי תיאום כלשהו. יניב סיפר בהודעתו כי הכיר את המערערת כשהייתה בת 17, הייתה ביניהם מערכת יחסים קצרה של חודשיים, מערכת היחסים נותקה ושוב חודשה, ואחר כך נסע לחו"ל. אחרי שובו חודש הקשר, שלדברי יניב, נועד מבחינתו "למטרות סקס" בלבד. יניב נוכח לדעת כי המערערת מפתחת אשליות לגבי מהות הקשר ביניהם והחליט, כלשונו, "לחתוך".

 

8.             באשר לקשר עם המנוחה: טליה הייתה כאמור חברתה של המערערת. השתיים הכירו בלימודים ב"אנקורי" והקשר ביניהן התחדש מספר חודשים לפני האירוע. יניב סיפר בהודעתו שהמערערת אמרה לו כי היא חושדת שהוא מתקשר לטליה "ושואל אותה מה קורה עם החיים של עדי [המערערת – מ"נ], כביכול עוקב אחריה דרך טניה [המנוחה – מ"נ]" (ת/4, בעמ' 11). הוא חש כי המערערת מאמינה בכך והחליט לנתק את הקשר עמה. עם המנוחה שוחח יניב בטלפון שלוש פעמים, ובפעם האחרונה – מספר ימים לפני הרצח. המנוחה אמרה לו כי הוא מסית את המערערת נגדה ולכן המערערת אינה מוכנה לדבר עמה. יניב מצדו אמר למנוחה כי הוא אינו בקשר עם המערערת וכי לדעתו "יש לעדי [למערערת – מ"נ] בעיה, היא חושבת שאני בכלל עוקב אחריה, דרכך [דרך טליה – מ"נ]" (שם, בעמ' 13). יניב מסר כי הוא לא פגש את המנוחה מעולם.

 

9.             עוד סיפר יניב בחקירתו כי המערערת הייתה מאוהבת בו ושלחה לו מסרונים רבים. היא גם אמרה לו כי היא צריכה אשפוז, כי לא טוב לה וכי קשה לה לשרוד. בבית המשפט העיר יניב כי הוא ניתק את הקשר עם המערערת כשלושה שבועות לפני הרצח, וזאת לאחר ש"היא חזרה ואמרה שהיא חושבת שאני עוקב אחריה, שאני מנסה מאחורי הגב שלה לחנך אותה ואני עוקב אחריה פשוט. וזה לא נכון, זה לא היה נכון" (עמ' 34 לפרוטוקול). לפי עדותו, המערערת החלה להטיח בו האשמות אלה מספר חודשים לפני הרצח. המערערת באה אל יניב גם בטענות כי הוא מדבר עם אמה מאחורי גבה, מדבר עם טליה מאחורי גבה ומנסה לחנך אותה מאחורי הגב שלה. יניב חש כי משהו "לא בסדר" אצל המערערת, המדמיינת דמיונות על דברים שלא קיימים ומאמינה בהם.

 

10.          בית המשפט הפנה לעניין הקשרים של המערערת עם יניב ועם המנוחה גם לעדותה של ד"ר רוט, המטפלת הפסיכיאטרית של המערערת. לגבי יניב, סיפרה המערערת לד"ר רוט כי יחסיה איתו התבטאו ביחסים מיניים פוגעניים המלווים בשימוש בסמים. לדברי ד"ר רוט, המערערת סיפרה כי יניב נהג להתקשר לנשים אחרות במהלך יחסים אינטימיים עמה. המערערת סברה כי יניב לא ראוי לה, אך היא נהנתה מסוג היחסים. המערערת הייתה עסוקה מאוד ביניב, בשאלה מה הוא חושב עליה ובשאלה האם המנוחה באמת מעבירה ליניב מידע אודותיה. ד"ר רוט הציעה מצידה כי המערערת תשוחח עם יניב ועם טליה על מנת לברר את הדברים. לדברי ד"ר רוט, הגיעה המערערת לאחת הפגישות איתה כשהיא מרוצה ושמחה ואמרה לה:  "אני דברתי עם יניב, שאלתי אותו זה פרנויה או אינטואיציה שאתם מדברים עליי [...] אז הוא אמר לה זאת אינטואיציה, זה לא פרנויה" (עמ' 86 לפרוטוקול). המערערת הייתה מאוד שמחה מכך שהצליחה להבין מתוך ההקשר ומכך שקיבלה אישור לכך ששני האנשים הקרובים לה מדברים ביניהם, "שהיא מישהי שמספיק חשוב שידברו עליה בשביל טובתה" (שם, שם).

 

           לגבי המנוחה, סיפרה המערערת לד"ר רוט כי היא חברתה הטובה. עוד סיפרה לה שהיא רוצה לדעת אם יניב וטליה מדברים ביניהם. יודגש כי הקשר בין המנוחה ויניב כפי שתיארה אותו המערערת בפני ד"ר רוט לא היה קשר רומנטי, ואף מדברי המערערת לחוקרים במשטרה ולרופאים שטיפלו בה לאחר האירוע עולה כי היא לא חששה שמא היה קשר רומנטי בין השניים. הדבר עולה גם מעדותה של המערערת בפני בית המשפט קמא. המערערת אמרה לד"ר רוט כי היא חושבת שבתקופה שהיא ויניב לא היו בקשר, דאגה המנוחה לדבר עם יניב ולספר לו כל מה שעובר על המערערת ולהעביר לו דברים שהיא, המערערת, הייתה מספרת למנוחה. בהקשר זה, כתבה המערערת בפורום "וואלה" באינטרנט כי "יש רק שתי אופציות – או שזה פראנויות שלי או שהאינטואיציות שלי מאוד חזקות ובריאות" (ס/17).

 

11.          בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי המערערת לא ייחסה למנוחה כוונה לפגוע בה. המערערת מסרה לד"ר רוט שהיא מוטרדת בשאלה אם המנוחה ויניב מדברים ביניהם מאחורי גבה על בעיותיה. נראה היה לה כי יניב יותר חביב אליה ופחות פוגעני, והיא סברה כי התנהגות זו היא תוצאה של "עבודה מאחורי הקלעים" של טליה, שניסתה לעזור לה. בית המשפט הזכיר בהקשר זה גם כי המערערת סייעה למנוחה בימים האחרונים לחייה בעניין הפסקת ההיריון הלא מתוכנן.

 

           למערכת היחסים של המערערת עם טליה עוד אשוב אגב דיון בטענות ההגנה בעניין מחשבות השווא. אפנה תחילה למחלוקות בעניינים הפסיכיאטריים.

 

המחלוקת בין הפסיכיאטרים

 

12.          בין המומחים לא הייתה מחלוקת על כך שהמערערת סובלת מהפרעה נפשית מסוג Borderline Personality Disorder (הפרעת אישיות גבולית). הפרעת אישיות גבולית באה לידי ביטוי בחוסר יציבות ביחסים בינאישיים, המאופיינים על ידי תנודות חריפות בין הערצה לבוז; הפרעה בזהות: דימוי עצמי או תחושת עצמי בלתי יציבים באופן מובהק ולאורך זמן; אימפולסיביות בהקשרים שיש להם פוטנציאל לפגיעה עצמית; התנהגות אובדנית, איומי התאבדות או חבלה עצמית החוזרים שוב ושוב; חוסר יציבות רגשית הנובעת מתגובתיות יתר של מצב הרוח (כגון עצב חריף, רגזנות או עצבנות הנמשכים מספר שעות); תחושות כרוניות של ריקנות; כעס עז ובלתי מוצדק לרבות קושי לשלוט בו; ומחשבות פרנואידיות חולפות הקשורות למצבי דחק או תסמינים דיסוציאטיביים חמורים.

 

13.          למערערת היסטוריה פסיכיאטרית ארוכה, הממלאת דפים רבים בתיקי המוצגים של בית המשפט. היא הייתה, לסירוגין מאז שנת 2003, בטיפול פסיכיאטרי של הפסיכיאטרית ד"ר דינה רוט. בעברה השתמשה המערערת בסמים, אשר השפיעו עליה לרעה והחריפו את התסמינים של הפרעתה הנפשית. בית המשפט המחוזי עמד בהרחבה רבה בהכרעת דינו על ההיסטוריה הפסיכיאטרית של המערערת לאורך השנים. על כל המפורט שם אין צורך לחזור. אין ספק, מכל העדויות, שאדם מן הישוב שהיה מתבונן במערערת, בהתנהגותה ובמעשיה לאורך זמן, היה מגיע למסקנה שלמערערת ישנה בעיה נפשית. כאמור, יניב התבטא בעדותו שחש שמשהו "לא בסדר" עם המערערת.

 

14.          למעשה, אין כל מחלוקת על כך. כאמור, לא הייתה מחלוקת בין מומחי התביעה וההגנה כי המערערת סובלת מהפרעת אישיות גבולית. אכן, קיומה של הפרעה זו, והשפעתה על מידת השליטה של המערערת במעשיה, באו לידי ביטוי בעונש המופחת שהוטל עליה, אולם על פי הפסיקה אין בהפרעה זו כדי להביא את המערערת, ולו מחמת הספק, לגדרי הסייג של אי שפיות הדעת (ראו למשל: ע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל, פסקה 14(ד) לפסק דינו של השופט עמית (טרם פורסם, 11.8.2011) (להלן: עניין בחטרזה)). סייג זה, הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין, קובע כי:

 

34ח. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש –

 

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

 

(2) להימנע מעשיית המעשה.

 

           המחלוקת המרכזית בין שורת המומחים שהעידו מטעם התביעה לבין מומחי ההגנה נעוצה בשאלה האם, בנוסף להפרעת האישיות הגבולית, סובלת המערערת גם ממחלה שפגעה ברוחה בגינה הייתה חסרת יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. במונחים רפואיים, השאלה היא האם סבלה המערערת מפסיכוזה שהתבטאה במחשבות שווא (דלוזיות) מסוג יחס ורדיפה. מומחי ההגנה – ד"ר זלצמן וד"ר שובל – קבעו בחוות הדעת מטעמם כי המערערת הייתה נתונה במצב פסיכוטי עוד מספר חודשים לפני ביצוע הרצח, במועד האירוע וגם לאחר מכן במהלך מעצרה ואשפוזה, עקב קיומן של מחשבות שווא של יחס ורדיפה.

 

15.          ד"ר זלצמן קבע בחוות דעתו כי המערערת סובלת מהפרעה דלוזיונאלית, וזאת שלא בהשפעה של סמים. הקריטריונים לסוג זה של פסיכוזה (הרלבנטיים לענייננו) הקרוי Delusional Disorder, מופיעים בתרגום בחוות דעתו של ד"ר זלצמן. במקור, ה-DSM-IV קובע כך:

 

"Diagnostic criteria for 297.1 Delusional Disorder

 

A. Nonbizarre delusions (i.e., involving situations that occur in real life, such as being followed, poisoned, infected, loved at a distance, or deceived by spouse or lover, or having a disease) of at least 1 month’s duration.

 

[ …]

 

E. The disturbance is not due to the direct physiological effects of a substance (e.g., a drug of abuse, a medication) or a general medical condition".

 

(Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders 301 (4th ed. 1994)      (DSM-IV להלן:)).

 

16.          ד"ר שובל ציין בחוות דעתו מיום 29.1.2009 (ס/24) כי המערערת סובלת מפסיכוזה פרנואידית פעילה המתבטאת בהצפה של מחשבות שווא מסוג יחס רדיפה, והייתה עסוקה ב"קונספירציה" אשר לדבריה נרקמה נגדה, ושבה שותפים גורמים שונים בסביבתה כולל חבריה, אחותה, המשטרה, עורך דינה וגם אחת השופטות שישבו בעניינה בבית המשפט קמא. בחוות דעת משלימה מיום 21.4.2009 (ס/25), ציין ד"ר שובל כי המערערת עדיין נמצאת במצב פסיכוטי פעיל, המתבטא בין השאר במחשבות שווא רדיפתיות שונות.

 

17.          לבית המשפט המחוזי הוגשו חוות דעת רבות של מומחים מטעם התביעה ושל שני מומחי ההגנה הנזכרים. חוות הדעת הוגשו לבית המשפט בכמה "סבבים", כך שהמומחים יכלו להגיב לדברי חבריהם המומחים ולדברים שנמסרו מפי עדים אחרים. חלק ממומחי התביעה ומומחי ההגנה נחקרו על פני מאות דפי פרוטוקול. לאחר עיון בכל אלה ובהיסטוריה הפסיכיאטרית של המערערת, הממלאת אף היא כאמור מוצגים רבים, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה ברורה כי יש להעדיף את עמדת מומחי התביעה. עיינתי אף אני בחומר הרב שהונח בפני בית המשפט המחוזי. אף אם ניתן לחלוק על חלק מההנמקות, לא ראיתי עילה להתערב במסקנה לפיה אין מקום להחיל על המערערת ולו מחמת הספק את סייג אי השפיות.

 

18.          תחילה אסיר מעל הפרק טענה שחזרה ונשנתה בדיון בערעור מפי ההגנה: אין חולק על כך שמאז תיקון מס' 39 לחוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, ס"ח 1481, די לנאשם לעורר ספק סביר בשאלה אם חל עליו סייג אי השפיות. כך, סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין קובע כי כאשר "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג" (ההדגשות הוספו – מ"נ; ראו גם ע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.2006); ע"פ 8373/11 פושקריוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.7.2012)). סנגורה של המערערת, עורך הדין פרופסור קנת מן, טען, וחזר וטען, כי העובדה ששני מומחים בעלי שם הגיעו לכלל מסקנה כי חל על המערערת סייג אי השפיות יש בה כשלעצמה כדי לעורר למצער ספק סביר בשאלת תחולת הסייג האמור.

 

19.          לא אוכל לקבל טענה זו. מבלי לפגוע בכבודם של מומחי ההגנה, שאין לי שום סיבה להניח שיש לחשוד בהם במסירת חוות דעת מוטה, חוששתני שאם נקבל את עמדת בא כוח המערערת, אזי כמעט בכל הליך בו תועלה טענה בדבר סייג אי שפיות,  לא ניתן יהיה שלא לזכות את הנאשם בגלל סייג זה, ולו מחמת הספק. משמעות עמדתו של בא כוח המערערת היא שכל אימת שיציג מומחה שאינו מוטה מטעם הנאשם טענה הסותרת את טענת התביעה, לא ניתן יהיה להרשיע את הנאשם משום שיתקיים בעניינו ספק סביר. זאת, לכאורה אף כאשר הטענה כלל לא בוססה, או למצער מבלי לדון בשאלה האם הטענה הייתה משכנעת בעיני בית המשפט. עמדה זו שוללת למעשה את שיקול דעתו של בית המשפט.

 

           מבחנן של חוות דעת הוא בעימות נותן חוות הדעת עם הדעה האחרת בחקירה נגדית, בעימותה של חוות הדעת עם העובדות שהוכחו במשפט ועם העובדות שבית המשפט קובע בסופו של דבר, בעימותה בחקירה מול ספרות מקצועית רלבנטית, וכל כיוצא באלו. על בית המשפט לשקול בפתיחות את חוות הדעת מזה ומזה ובסופו של דבר להעדיף – ולו מחמת הספק – את חוות הדעת אותה יש להעדיף. אין הנחה מוקדמת שדי בחוות דעת נגדית של מומחי ההגנה כדי לעורר ספק. גם אין מונים כמה מומחים ניצבים מכל צד. מבחנה של חוות דעת, כמו של כל עדות או עדות מומחה, הוא בסופו של יום במשקלה הסגולי (ראו למשל: ע"פ 10193/07 הרוש נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ו לפסק דינו של השופט רובינשטיין (טרם פורסם, 18.4.2012) (להלן: עניין הרוש); ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 724, פסקה 7 לפסק דינו של המשנה לנשיא (בדימוס) אור (2004) (להלן: עניין ברוכים)).

 

20.          רק כדי לסבר את האוזן – במהלך משפט זה עלו וירדו טענות נוספות, ובהן טענתו של ד"ר שובל, עליה לא חזרה ההגנה בסופו של דבר, לפיה המערערת לא הייתה כשירה לעמוד לדין. טענה זו לא הועלתה על ידי ד"ר זלצמן, אולם ד"ר זלצמן עצמו, בחקירתו בבית המשפט, תמך בשלב מסוים ברעיון שחל סייג אי השפיות גם בשל כך שכתוצאה מהפרעת הנפש, הייתה המערערת נעדרת יכולת להבין את אשר היא עושה. גם טענה זו לא נטענה בסופו של דבר. ללמדך – שאין די בעצם העלאתה של טענה על ידי מומחה בעל שם כדי ליצור ספק סביר.

 

21.          הפסיקה רואה התערבות בהעדפת עדות מומחה מסוימת, לרבות מומחה רפואי, על פני עדות נוגדת כעניין של התערבות בעובדה. השופטת ארבל עמדה על הטעמים לכך ב-ע"פ 10166/09 פלונית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.11.2010), והסבירה:

 

"הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בשאלות מקצועיות ובעדויות מומחים שהגישו את חוות דעתם לבית המשפט ונחקרו במשך שעות, ולעתים אף ימים, על דוכן העדים לגבי עמדתם. לבית המשפט מתאפשרת הסתכלות על דרך בחינת החומר המקצועי, וכן התרשמות ישירה מהמומחים, התייחסותם להיבטים השונים של הסוגיה שבפניהם, אופן בדיקתם והדרך שבה גיבשו מסקנותיהם. לפיכך, מקום שבו בחרה הערכאה הדיונית לבכר חוות דעת מומחה אחת על פני האחרת, בשאלות מקצועיות או בשאלות שברפואה, תימנע בדרך-כלל ערכאת הערעור מלהתערב בהכרעתה (ראו, לדוגמה, ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24, 30 (2001); ע"א 10776/06 בראון נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 30.9.09) והאסמכתאות שם; ע"א 6540/05 סולל בונה נ' אברמוביץ' (לא פורסם, 1.12.08) (להלן: פרשת סולל בונה); ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו (לא פורסם, 28.11.07); ע"א 2412/06 פלוני נ' עיריית טירת הכרמל (לא פורסם, 20.1.09) ע"פ 7492/07 חג'ג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2009))" (ההדגשות הוספו – מ"נ).

 

           ראו גם: ע"פ 7010/09 אבשלומוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.7.2012).

 

22.          יתרה מזאת, העדפת חוות דעת של מומחה אחד על משנהו כרוכה ושלובה לא אחת, וכך גם בעניינו, בקביעת ממצאים שבעובדה. אדגים: עולה מהחומר הפסיכיאטרי כי היו למערערת בעבר גלישות פסיכוטיות. בפני בית המשפט המחוזי התעוררה השאלה אם גלישות אלה היו על רקע שימוש בסמים – דבר השולל את האפשרות לראות את המערערת כמי שפעלה בהשפעת דלוזיות על פי הקריטריונים שצוטטו לעיל לקיומה של הפרעה דלוזיונאלית. ד"ר זלצמן, מומחה מטעם ההגנה, נחקר ארוכות בשאלה זו וברור מתשובותיו כי אין שום תיעוד למקרה בהיסטוריה של המערערת בו הייתה גלישה פסיכוטית וגם נערכה בדיקת שתן לשלילת שימוש בסמים. עוד ברור מהחומר שהוגש שהיו, בוודאות, מקרים בהם הגלישה הפסיכוטית הייתה על רקע סמים. ההגנה טוענת, עם זאת, כי אין להוציא מכלל אפשרות שלא בכל המקרים השתמשה המערערת בסמים עובר לגלישה הפסיכוטית. בית המשפט קמא קבע כי הגלישות הפסיכוטיות שהיו למערערת בעברה היו על רקע שימוש בסמים. קביעה זו היא קביעה שבעובדה, ואין על כן מקום להתערב בה. ודוקו: בין כך ובין כך, גם אם היו בעברה של המערערת גלישות פסיכוטיות שאינן כרוכות בשימוש בסם, בסופו של יום השאלה עליה עלינו להשיב היא מה אירע במקרה הקונקרטי. על כן, לא ראיתי להאריך בעניין זה.

 

23.          עוד אבהיר כי התרשמויות כלליות של עדים בדבר הידרדרות במצב הנפשי של המערערת בתקופה שקדמה לאירוע אינן תורמות תרומה ישירה למחלוקת שבין הצדדים. כבר ציינתי כי אין ספק שלמערערת בעיות נפשיות, בעיות בגינן אף זכתה לעונש מופחת. ציון עובדות כמו זו שהמתלוננת נהגה לבכות בסמוך לאירוע, שהייתה רזה מאוד וכל כיוצא באלה, אינן מקדמות אותנו בהכרעה בשאלה הטעונה הכרעה, והיא האם, בהתאם למצבה הנפשי בעת האירוע, חל בעניינה של המערערת סייג אי השפיות.

 

24.          על פי הפסיקה, כדי שהמערערת תבוא בגדרו של סייג אי השפיות יש הכרח שבעת האירוע הייתה במצב פסיכוטי (או למצער שקיים ספק שמא היא הייתה במצב כזה; וראו: עניין בחטרזה, פסקה 14(ד) לפסק דינו של השופט עמית). בחוות דעתו, ציין כאמור ד"ר זלצמן כי המערערת הייתה במצב פסיכוטי בעת האירוע, במהלך החודשים שלפני האירוע וגם לעת מתן חוות הדעת ביום 16.8.2009 (ס/9, בעמ' 23)). בטענה כי המערערת הייתה במצב פסיכוטי לאורך תקופה כה ארוכה פתחה ההגנה חזית רחבה. אין אנו עוסקים לשיטתה בפסיכוזה קצרה, בעת המעשה או ממש בסמוך לכך, כשלמעשה לא היו עדים, כפי שקורה במקרי רצח רבים. בית המשפט המחוזי הזכיר כי בתקופה הסמוכה לאירוע הייתה המערערת מטופלת באורח אינטנסיבי על ידי ד"ר רוט, שפגשה בה לעיתים אף מספר פעמים בשבוע. ד"ר רוט פגשה במערערת בפעם האחרונה ארבעה ימים לפני האירוע, ואולם אין ברישומיה של ד"ר רוט לאורך כל תקופה זו שום ביטוי למצב פסיכוטי אצל המערערת. יוזכר כי ד"ר רוט גם שוחחה עם המערערת ממש בסמוך לאחר הרצח, כיוון שהמערערת צלצלה אליה לשאול אם להתאבד או לברוח, ולדברי ד"ר רוט אף בשיחה זו לא היה נשמע כי המערערת שרויה בפסיכוזה (עמ' 90-89 לפרוטוקול).

 

25.          בהקשר זה, אבהיר כי איני מייחסת כל משקל לכך שבתשובה לשאלה שנשאלה, אמרה ד"ר רוט כי אינה יכולה לשלול קיומה של פסיכוזה אצל המערערת. האמירה "איני יכולה לשלול" היא חסרת כל משקל לענייננו (ראו והשוו: ע"פ 8373/11 פושקריוב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של השופט זילברטל (טרם פורסם, 23.7.2012)). ההגנה טוענת – אף שהדברים לא הוטחו ב-ד"ר רוט במהלך חקירתה – כי ד"ר רוט מנסה לגונן בדיעבד על עצמה, כיוון ששגתה באבחון המערערת. אפילו היינו הולכים לקראת ההגנה בעניין זה – וכשלעצמי איני רואה מקום לכך נוכח האופן בו חקרה ההגנה את ד"ר רוט (וראו והשוו: עניין הרוש, פסקה ל' לפסק דינו של השופט רובינשטיין) – לא היה בכך כדי להועיל להגנה. טעם הדבר נעוץ בכך שאחרי המעצר, שהיה כמתואר, מיידי, נבדקה המערערת באופן אינטנסיבי מאוד על ידי רופאים רבים, ואיש מהם לא התרשם מהיותה במצב פסיכוטי. אעמוד על חלק מהראיות בעניין מצבה של המערערת לאחר מעצרה.

 

26.          לאחר המעצר וחקירה, הועברה המערערת למרכז לבריאות הנפש (להלן: מב"ן) גהה על ידי המשטרה. ביום 26.12.2008 בשעה 3:49 בבוקר, נכתב על ידי המחלקה הדחופה מכתב שהוגש על ידי ההגנה כמוצג ס/19. במכתב, החתום על ידי ד"ר פנינה דורפמן ו-ד"ר ארד אורנה, מצוין בין השאר כי המערערת אמרה לאחת הרופאות כי "את לא מבינה איזה התעללות עברתי חצי שנה". עוד מצוין במכתב שהמערערת הייתה נסערת לעיתים בשיחה. המערערת לא הייתה מוכנה לפרט למה התכוונה בעניין ההתעללות ושללה מחשבות שווא של רדיפה. במכתב נרשם "תוכני חשיבה לא הופקו מחשבות שווא ברורות". באותו יום, 26.12.2008, אושפזה המערערת בבית החולים "אברבנאל" בצו בית המשפט לשם הסתכלות. בחוות דעת מיום 18.1.2009 של ד"ר אורן, ד"ר שלמן ו-ד"ר משיח (ת/98ב), נקבע כי המערערת אינה פסיכוטית לעת הבדיקה. אחרי שראו את חוות הדעת של ד"ר שובל מטעם ההגנה, מסרו ד"ר שלמן ו-ד"ר אורן חוות דעת משלימה ביום 24.2.2009 (ת/98ג), ובה ציינו כי אין שינוי במסקנתם כי המערערת אינה חולת נפש. מבלי לפרט את כל הליכי המעצר, אזכיר כי אחרי אשפוזה של המערערת ב-מב"ן הוגשה ביום 20.4.2009 חוות דעת של ד"ר גרינשפן ואחרים (ת/102). כל המומחים הללו היו תמימי דעים כי המערערת לא הייתה במצב פסיכוטי.

 

27.          קשה לקבל – ובית המשפט המחוזי אכן לא קיבל זאת – שכל הרופאים והבודקים בהליכי המעקב והאשפוז הממושכים שלאחר המעצר לא הבחינו במצב פסיכוטי אצל המערערת, אילו היה כזה. המערערת נצפתה על ידי פסיכיאטרים לפני האירוע ולאחריו. לפני האירוע נפגשה המערערת עם ד"ר רוט, עמה שוחחה גם מיד לאחר הרצח, ולאחר האירוע היא הייתה בהסתכלות ממושכת למספר חודשים. התצפיות של כל מי שצפה בה במהלך תקופות אלה מצדיקות את מסקנות בית המשפט המחוזי. כך, רוחב חזית היריעה שהתבטאה בטענה בדבר קיומם של מצבים פסיכוטיים לפני האירוע וזמן רב לאחריו מביא לדחיית טענת ההגנה. טענה זו אינה נדחית בשל כך שמספר רב יותר של מומחים העידו מטעם התביעה. הסיבה לכך שמספר כה רב של מומחים מטעם התביעה מסרו חוות דעת נעוצה בכך שהמערערת הייתה נתונה להסתכלות פסיכיאטרית בצו בית המשפט, וגם הייתה מאושפזת חודשים ארוכים ב-מב"ן. במסגרות אלה עברה המערערת בדיקות רבות ויומיומיות. די באמור לגבי מצבה של המערערת לפני המעשה ולאחריו כדי להצדיק את מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה המערערת לא הייתה במצב פסיכוטי גם בשעת מעשה.

 

חוסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה

 

28.          ההגנה טוענת כזכור כי המערערת סבלה מהפרעה דלוזיונאלית מסוג יחס ורדיפה, וכי בשל מחשבות שווא אלה הייתה חסרת יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. בית המשפט קמא דחה גישה זו. בהכרעת הדין הזכיר בית המשפט כי כשחזרה המערערת לבית המנוחה בשעת בוקר מוקדמת, היא אמרה לאם המנוחה כי שכחה את תעודת הזהות שלה, והמתינה כעשר דקות עד שהאם יצאה מן הבית. בכך, לדברי בית המשפט, יש אינדיקציה מסוימת, גם אם לא ראיה מובהקת, כי המערערת לא הייתה חסרת יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. בית המשפט קבע כי המניע לרצח הוא שהמערערת חשה דחויה, מושפלת ומבוזה נוכח היעדר המענה מצד המנוחה לשאלותיה בנוגע לקשר בין המנוחה ובין יניב ונוכח שוויון הנפש שהפגינה המנוחה לאחר הצהרתה של המערערת כי בכוונתה להתאשפז בבית החולים הפסיכיאטרי שלוותה  (פס' 25(ו) להכרעת הדין).

 

29.          בית המשפט קמא שם את הדגש בהחלטתו על כך שהמערערת לא הייתה משוכנעת כלל ועיקר בקיומן של מחשבות שווא, אלא הביעה לכל היותר חששות או חשדות כי אלה הם פני הדברים. המערערת הקדישה – כך צוין – זמן ואנרגיה לבירורים אם יש בסיס לחשדותיה או שמא מדובר בתחושות בלתי מבוססות. היא חזרה והציקה ליניב בשאלה "האם מדובר בפרנויה או באינטואיציה", והפנתה שאלות דומות למנוחה. עצם הצגת הדברים באופן זה, כך ציין בית המשפט, מלמד כי המערערת לא הייתה משוכנעת שחשדותיה מבטאות את המציאות. גישתה של המערערת אינה מתיישבת עם מחשבות שווא כהגדרתן בספרות המקצועית ובפסיקה, לפיהן מדובר במחשבות שבהן מאמין החולה עד כדי כך שקשה לשכנעו בדבר אי נכונותן אף כשיש הוכחות נחרצות לדבר. כפי שמגדיר זאת ה-DSM-IV:

 

delusion A false belief based on incorrect inference about external reality that is firmly sustained despite what almost everyone else believes and despite what constitutes incontrovertible and obvious proof or evidence to the contrary. The belief is not one ordinarily accepted by other members of the person’s culture or subculture (e.g., it is not an article of religious faith). When a false belief involves a value judgment, it is regarded as a delusion only when the judgment is so extreme as to defy credibility. Delusional conviction occurs on a continuum and can sometimes be inferred from an individual’s behavior. It is often difficult to distinguish between a delusion and an overvalued idea (in which case the individual has an unreasonable belief or idea but does not hold it as firmly as is the case with a delusion).

 

(DSM-IV, "Glossary of Technical Terms",    בעמ' 765).

 

           בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי המערערת אף לא ניתקה קשר עם יניב ועם המנוחה. יתרה מזאת, המערערת גם לא ייחסה ליניב, ובוודאי לא למנוחה, כוונות או רצון להזיק לה או להרע עמה, ובמרבית המקרים טענה וגם כתבה כי השניים ביקשו להיטיב עמה ולשמור עליה באותן שיחות שהתנהלו "מאחורי גבה". בכך יש אינדיקציה נוספת, גם אם לא מוחלטת, לכך שהיא לא הייתה שבויה במחשבות השווא.

 

30.          ההגנה מבקשת לחלוק על קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין אי קיומן של מחשבות שווא. היא מבקשת לשכנע כי התלבטות המערערת בדבר נכונותן של מחשבות השווא אודות "קונספירציה" הגיעה לקיצה עובר לרצח, וכי בשלב האירוע האמינה המערערת באמונה שלמה כי מחשבותיה שיקפו את המציאות כהווייתה וכי אכן נרקם נגדה קשר שמטרתו להביא למותה (פס' 27 לעיקרי הטיעון מטעם ההגנה; פס' 175, 179 להודעת הערעור).

 

31.          קשה שלא להעיר כי המערערת טענה רק בדיעבד, אחרי מעשה הרצח, שהייתה לשותפים לקונספירציה כוונה להביא למותה. את דברים שאמרה המערערת בדיעבד יש לקחת עם קב חומטין: בית המשפט קמא עמד על כך שהמערערת ניסתה בדיעבד ליהנות מן הסייג של אי שפיות, כיוון שכך להשקפתה תשתחרר יותר מהר. באשר לדברי המערערת לפני האירוע – עיינתי, וחזרתי ועיינתי, בדברי באי כוח המערערת בכתב ובעל פה, ואף בסיכומים שהוגשו מטעמם לבית המשפט קמא, המשתרעים על פני לא פחות מ-253 עמודים. ההגנה בטיעוניה לא השאירה אבן על אבן, ואולם לא עלה בידיה להצביע ולו על מקרה אחד שבו מסרה המערערת, עובר לאירוע, כי היא חוששת כי השותפים לקונספירציה מתכוונים לגרום למותה. המערערת טענה רק כי טליה ויניב מדברים "מאחורי גבה". עובדה זו הייתה, אגב, נכונה במידה מסוימת על פי עדותו של יניב, כאשר לא מן הנמנע שהמערערת הסיקה מתוך דברים ששמעה מיניב כי שוחח עם המנוחה, ואם כן כלל אין זו מחשבת שווא. המערערת דיברה בזמן אמת על רצון "לחנך אותה", ופה ושם דיברה על כוונה להרחיקה מהעיר תל אביב (למשל בפני "המתקשרת", וראו ס/30), אין עם זאת אינדיקציה לכך שהמערערת חששה לפני האירוע מפני איום על חייה. לא רק זו אלא שעיון בחקירת המערערת במשטרה בשעות שלאחר הרצח (ת/48א) מעלה כי אף בשלב זה, דיברה המערערת על חששה מפגיעה נפשית ומעלבון, אך לא מפני פגיעה פיזית בה מצד המשתתפים בקונספירציה. כך למשל, סיפרה המערערת בחקירה:

 

"ת. בקיצור כמה אנשים החליטו שבא להם לחנך אותי כביכול. כי יכול להיות שבאמת אני לא טלית שכולה תכלת. לא עשיתי שום דבר ברוע אבל דיברתי יותר מדי, סיפרתי יותר מדי [...] בקיצור איזה בחור אחד כנראה החליט שבא לו פשוט לחנך אותי, ללמד אותי איך להתנהג ועד הסוף [...] והוא לא הכיר את טליה אבל היה לו את המספר שלה מפעם. הם היו בקשר כל התקופה הזאת בלי ידיעתי כמובן. אבל לא בקשר מיני או משהו כזה. קשר שרצו ללמד אותי, להתנקם בי. אתה מבין? זה... זה סיפור אה... ואז כבר די, כאילו ניסיתי בכל דרך. אמרתי לטליה אני בדיכאון, אני בזה. כאילו אמרתי רק ש... כאילו שתספר לי, שתראה מה המצב שלי בתור בן אדם יענו, שתראה שזה כבר... שזה כבר עובר כל גבול."

 

ש. זה פגע בך שהיא הייתי איתו בקשר?

 

ת. ברור. מה זאת אומרת? לא... לא בקשר זוגי, לא בקשר מיני [...] שכל מה שאני מספרת לה היא הולכת ומספרת לו [...] והוא יודע בדיוק איך להתנהג איתי ועשו ממני קרקס" (ת/48א, בעמ' 5-4; ההדגשות הוספו – מ"נ).

 

           וכן:

 

"חשבתי אני כאילו אתעמת איתה כזה. לא בריב אבל כאילו יגיד לה כל מה שאני חושבת על מה שהיה וזה [...] כל הלילה כזה הסברתי לה טוב מאד. לא באלימות. לא בכלום. פשוט דיברתי איתה במילים על כמה שאני פג... כאילו שהייתי פגועה. ניסיתי להסב... להחדיר לה כאילו שתבין כמה שזה פוגע, שכנראה זה לא... זה לא (?)... שהם חושבים שהם יכולים ללמד בן אדם או לחנך בן אדם או לעשות לו שיעורים לחיים, ווואלה הוא יקום וילמד להתמודד עם זה לבד. זה הגישה של יניב" (שם, בעמ' 27; ההדגשות הוספו – מ"נ).

 

           וגם כי:

 

"[...] חשבתי שיש אנשים אנושיים. לא שאני אומרת על עצמי אנושית. אלב [כך במקור – מ"נ] יש אנשים אנושיים שהם רואים שבן אדם מגיע למצב חמור שהוא... אשכרה מתחנן על החיים שלו ואני אומרת לה אימא שלי כאילו... היא רואה אותי נגמרת לה מול הפרצוף. אימא שלי אשכרה רואה אותי נגמרת לה מול הפרצוף. ולא. על הזין שלהם. אז כן, אז זה פוגע דברים כאלה. לא פוגע סתם כדי להיעלב. זה פוגע בנפש. מאוד מאוד קשה. נכנסתי לתסביכים רציניים. אני הפסקתי לעבוד כי אני פחד... לא רציתי לצאת מ... כאילו... שיסתכלו עליי על הפרצוף בגלל הסרטים על שיניב היה מכניס אותי. והוא היה ממשיך וממשיך וטוחן לי כל פעם [...] חשבתי שאם אני באמת יראה שאני כן מסכנה אז... אז ירחמו באיזשהו שלב. לא יודעת. כמה אפשר להיות אכזריים? אבל אולי הוא צדק, באמת זה היה שיעור לחיים שלי שבאמת יש אנשים כאלה" (שם, בעמ' 56; ההדגשות הוספו – מ"נ).

 

           הנה כי:

 

"ואז באתי אליהם לפני יומיים לנתנאל הזה [בן זוגה של אם המנוחה – מ"נ]. פתאום הוא ישב. [...] אז הוא אמר יכול להיות שרצו להתנקם בך בחודשים ב... בתקופה האחרונה על כל מ... זה. אולי את מדברת יותר מדי, אולי זה. אבל זהו. זה היה שיעור לחיים. את עכשיו למדת. זה היה שיעור" (שם, בעמ' 7-6; ההדגשות הוספו – מ"נ).

 

32.          לא ראיתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי המערערת לא סבלה ממחשבות שווא. מסקנה זו של בית המשפט עולה בקנה אחד בראש ובראשונה עם ההגדרה של דלוזיות ב-DSM-IV, כפי שצוטטה לעיל. בהקשר זה, לא מן המותר לציין כי הגדרת הדלוזיה ב-DSM-IV, להבדיל מהקריטריונים של לקיומה של הפרעה דלוזיונאלית, לא הובאה בחוות הדעת של ד"ר זלצמן. הנה כי כן, הדלוזיה, על פי ההגדרה אינה עולה בקנה אחד עם התלבטות באשר לנכונות המחשבות במציאות.

 

33.          המערערת טוענת כי מחקרים עדכניים העוסקים בהפרעה דלוזיונאלית מסוג רדיפתי מראים כי מחשבות השווא, שהן תוצר של המחלה, אינן מתקיימות, בהכרח, באותה עוצמה לאורך תקופה ארוכה. לעניין זה צירף בא כוח המערערת להודעת הערעור ספרות מקצועית, והוא מפנה גם לקטע מעדותו של מומחה ההגנה ד"ר שובל בעמ' 777-776 לפרוטוקול. איני סבורה כי עלינו לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי, לא בשל הספרות שצורפה לערעור ולא בשל עדותו של ד"ר שובל. אבאר:

 

34.          עיון בחקירות המומחים, הן מומחי ההגנה והן מומחי התביעה, מעלה כי יש ביניהם תמימות דעים בעניין משמעותן של דלוזיות. הדבר אינו מפתיע, כיוון שה-DSM-IV כולל, כאמור, הגדרה לדלוזיה, אותה ציטטתי לעיל. כך, למשל, הבהירה ד"ר שלמן, מומחית מטעם התביעה כי "מחשבת שווא זו אמונה חזקה, לא מציאותית, לא תואמת לתרבות של בן אדם והשכלתו ולא ניתנת לשכנוע, זה פר הגדרה של מחשבת שווא. לא כל בן אדם שטוען שעושים לו כישופים, שעושים קונספירציה נגדו, עין רעה, הוא בהכרח בעל מחשבות שווא" (עמ' 172-171 לפרוטוקול; ההדגשות הוספו – מ"נ). בדומה, הבהיר ד"ר גרינשפן, גם הוא מומחה מטעם התביעה, כי "דלוזיה, ההגדרה שלה היא מחשבת שווא שלא ניתנת להפרכה. הבן אדם כל כך מאמין בה שאי אפשר לשכנע אותה, שלולא כך היא לא הייתה מחשבת שווא [...] מרגע שאנחנו אומרים שזאת דלוזיה, זה לא משהו שהיום הוא כך ולמחרת הוא אחרת [...] כי ההגדרה פר הגדרה דלוזיה, מחשבת שווא שלא ניתנת להפרכה, אי אפשר לשכנע אותי [את הלוקה בדלוזיה – מ"נ]" (עמ' 261 לפרוטוקול; ההדגשות הוספו – מ"נ).

 

35.          דברים ברוח דומה שמענו גם מפי מומחה ההגנה, ד"ר זלצמן. ד"ר זלצמן הבהיר כי מי שמחזיק במחשבת שווא "מחזיק בה בכוח ואי אפשר לשכנע אותו לוותר עליה" (עמ' 709 לפרוטוקול; ההדגשות הוספו – מ"נ). במקום אחר אמר: "דלוזיה בהגדרתה, אתה מחזיק ברעיון ואי אפשר לשכנע אותך" (עמ' 735 לפרוטוקול). באשר למערערת, אמר  ד"ר זלצמן כי לדעתו היא אכן התלבטה לאורך כל הדרך, אך פעלה רק כשהגיעה למסקנה שחשדותיה בעניין "הקונספירציה" אמיתיים (שם). ד"ר שובל התבטא בתחילת עדותו ברוח דומה לדברי שאר המומחים. ד"ר שובל הסביר כי למערערת יש דלוזיות – קרי, מחשבות שאין להן בסיס אמיתי, וכי היא "בטוחה בהן בטחון מלא שלא ניתן לערערו (עמ' 757 לפרוטוקול, וראו גם בעמ' 760).

 

36.          לפי המתואר עד כאן, דומה שכל המומחים היו תמימי דעים בעניין משמעותה של דלוזיה ובכך שאת מי שיש לו דלוזיות – לא ניתן לשכנע. זאת, עד לתפנית שחלה אצל ד"ר שובל, בקטע אליו הפנתה ההגנה, בו טען כי הפרעה דלוזיונאלית יכולה להתאפיין גם במצב שבו החולה אינו בטוח כי מחשבות השווא שלו הן אכן המציאות (עמ' 777 לפרוטוקול). קראתי את חקירתו הנגדית של ד"ר שובל בעניין זה, והמעט שאוכל לומר הוא כי אין בדברים שאמר כדי לשכנע בקיומן של מחשבות שווא אצל המערערת, וכי הם אף עומדים בסתירה לדברים שאמר הוא עצמו, כמצוטט לעיל.

 

37.          אשר לספרות המקצועית שצירפה ההגנה להודעת הערעור – מבלי להתיימר לקבוע מה משמעות הדברים שהוצגו ומה משקלם, הדרך הנכונה מצד ההגנה הייתה להציג למומחים בחקירתם ספרות מקצועית שלטענתה אינה עולה בקנה אחד עם חוות הדעת של המומחים, ולא לצרף ספרות כזו לכתבי הטענות. נוכח ההסכמה הרחבה שעלתה בעדויות כי את המחזיק בדלוזיות אי אפשר לשכנע, אך טבעי היה שבית המשפט יקבע את אשר קבע – דהיינו שלמערערת היו חשדות והתלבטויות בדבר התרקמותה של "קונספירציה" נגדה, אך לא דלוזיות. בשים לב לדעת כל המומחים, כולל ד"ר זלצמן, בעניין זה, אין מקום לקבוע כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע, על יסוד חומר הראיות שהונח לפניו, כי המערערת לא הייתה משוכנעת כלל ועיקר בקיומן של מחשבות שווא, אלא שהיא הביעה חשדות או חששות בעניין. כמו כן, לא שגה בית המשפט המחוזי אף בקביעתו כי חששותיה וחשדותיה של המערערת אינן משקפות מחשבות שווא כהגדרתן בספרות המקצועית.

 

           אשר לסברתו של ד"ר זלצמן לפיה מיד לפני הרצח נתקבעה המערערת במסקנה כי אכן בוודאות נעשתה נגדה קונספירציה, אומר כי אין לתיאוריה זו בסיס בראיות, ולכאורה אין היא עולה בקנה אחד עם התזה שהציגו ד"ר זלצמן ו-ד"ר שובל, לפיה סבלה המערערת ממחשבות שווא עוד חודשים לפני האירוע. זאת ועוד, על פי הקריטריונים ב-DSM-IV למחשבות שווא שצוטטו לעיל, כדי לקבוע קיומה של הפרעה דלוזיונאלית יש צורך שמחשבות השווא יתקיימו משך לפחות חודש.

 

38.          אדגיש כי אפשר ויש ממש בטענות אחרות של ההגנה, כגון הטענה שתכנון אינו עומד בסתירה לקיומן של מחשבות שווא (ראו והשוו: עניין ברוכים, פס' 41-40 לפסק דינו של המשנה לנשיא (בדימוס) אור), אך די באמור עד כה כדי להביא למסקנה שאין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין לומר שהמערערת סבלה ממחלת נפש ואף אין לומר כי הייתה חסרת יכולת של ממש להימנע ממה שעשתה.

 

39.          אשר על כן, אין מקום להתערבות בעניין ההרשעה.

 

הערעור על העונש

 

40.          אכן, סעיף 300א הוא המסגרת המשפטית המתאימה להסקת מסקנות מכך שהמערערת סובלת מהפרעות אישיות (לעניין ההבדלים שבין התנאים הנדרשים לסייג אי השפיות לבין אלה הנדרשים לצרכי עונש מופחת על פי סעיף 300א לחוק העונשין, ראו: עניין בחטרזה, פסקה 14 לפסק דינו של השופט עמית). ציינו בפתח הדברים כי בית המשפט גזר על המערערת בדעת רוב 20 שנות מאסר בפועל. נעמוד כעת ביתר הרחבה על ההליכים הנוגעים לגזר הדין בבית המשפט המחוזי. בפתח הטיעונים לעונש, הצהירה המשיבה כי היא מסכימה כי סעיף 300א לחוק העונשין חל בעניינה של המערערת. הסעיף קובע:

 

300א. על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:

 

(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח –

 

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

 

(2) להימנע מעשיית המעשה.

 

(ב) ....

 

41.          בית המשפט קמא עמד בגזר הדין על נסיבות חייה של המערערת: מתסקיר של שירות המבחן עלה כי המערערת הייתה עדה לאלימות ולפגיעה מינית מצד אביה כלפי אמה ואחיותיה, עד היותה כבת חמש. המערערת החלה להשתמש בסמים בגיל 13, כאשר צריכת הסמים שלה גברה עם השנים והפכה למאסיבית בעקבות ניתוח רפואי שעברה בגיל 16. במהלך השנים ובעקבות החרפה משמעותית בהרגלי השימוש בסמים, פנתה המערערת לטיפול פסיכיאטרי והשתתפה במספר מסגרות לגמילה מסמים. לאור מצבה הנפשי המורכב, שכלל ניסיונות אבדניים, המליץ שירות המבחן כי תהיה נתונה בהשגחה ובפיקוח וכן במעקב טיפולי במהלך שהותה במאסר. בנוסף, הומלץ כי בין שיקולי הענישה יובאו בחשבון נתוניה של המערערת וההתרשמות ממצבה הנפשי טרם ביצוע הרצח.

 

42.          לבית המשפט הוגשו גם שני תסקירי נפגעי עבירה: האחד לגבי אמה של המנוחה, והשנייה לגבי סבתהּ. מהתסקיר בעניין האם עלה כי זו מתקשה לעכל את אבדן בתה, וכי היא רואה חשיבות רבה בכך שהמערערת תישא במלוא האחריות למעשיה. המלצת התסקיר הייתה כי ייכלל בעונש גם מרכיב של פיצויים, אשר אמנם לא יקהה את הכאב אך יאפשר לאם "לממש את משאלתה להנציח בדרכה את בתה המנוחה, ובכך לאפשר המשכיות סמלית וזיכרון". באשר לסבתא, עלה כי מצבה הבריאותי הלך והידרדר מאז הרצח, וכי היא מוגבלת ביותר בהליכה וכמעט ואינה יוצאת מהבית, שם היא מבלה שעות מול תמונת המנוחה.

 

43.          במסגרת הראיות לעונש, העידו מטעם ההגנה מספר קרובי משפחה ומכרים של המערערת. העדים תיארו את האלימות אליה הייתה חשופה בבית בילדותה, את טוב ליבה ואת יכולתה לחוש אמפתיה כלפי כל הזקוק לעזרה. עוד העידו כי המערערת חייתה בתוך תנודות קיצוניות, וכי מדובר באישה לא יציבה החווה כאב עצום ממנו היא מנסה לברוח. במהלך הצגת ראיות ההגנה לעונש, ביקשה המערערת את רשות הדיבור ופנתה אל אם המנוחה בבקשה לנחמה. כך, אמרה לה המערערת כי היא מבינה שייסורי מות המנוחה, לו היא גרמה, ילוו את האם עד סוף חייה. עוד אמרה המערערת כי על אף שהיא סובלת בכלא, אין בליבה ספק כי סבלה של האם קשה הרבה יותר.

 

44.          המשיבה הודיעה בתחילת טיעוניה לעונש כי על אף הסכמתה כי סעיף 300א לחוק העונשין חל על המערערת, היא מבקשת להטיל עליה מאסר עולם. המשיבה ציינה כי הפחתת העונש על פי סעיף 300א נתונה לשיקול דעת השופט, ועליו להשתכנע כי מדובר בנסיבות ייחודיות המצדיקות זאת. לדברי המשיבה, לא התקיימו נסיבות כאלה במקרה הנדון, שכן סעיף 300א לא נועד לתת לגיטימציה לרצח אכזרי ונתעב כגון זה שביצעה המערערת. המשיבה טענה כי יש בהפחתת עונשה של המערערת כדי לגמד את הפגם המוסרי שברצח אכזרי ומתוכנן של חברתה הטובה ביותר.

 

           המשיבה הזכירה כי המערערת ביצעה את הרצח לאחר שעזבה את הבית ורכשה סכין עם להב ארוך, וכי ייתכן שניתן היה להציל את חיי המנוחה אילו הזעיקה המערערת עזרה במועד. על כן, ביקשה המשיבה לגזור על המערערת מאסר עולם. לחלופין, טענה המשיבה כי יש לגזור על המערערת עונש שלא יפחת מ-25 שנות מאסר. בנוסף, ביקשה לגזור על המערערת פיצוי לטובת אם המנוחה לפי סעיף 77 לחוק העונשין, בסך 258,000 ש"ח. באשר לסבתא, טענה המשיבה כי ניתן להסתפק בסכום פיצויים נמוך יותר.

 

45.          טיעונה המרכזי של ההגנה לעניין העונש נגע לאופן הפעלתו של סעיף 300א לחוק העונשין. ההגנה הסבירה כי המחוקק ביקש להבחין בין מי שעבר עבירת רצח בקור רוח לבין מי שעשה כן כשהוא נתון להשפעתה של הפרעה נפשית חמורה אשר הגבילה במידה ניכרת את יכולתו להבין את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשייתו. ההגנה הדגישה כי כל הרופאים הפסיכיאטרים קבעו כי למערערת היו תחושות פרנויה, שהן אחד התסמינים להפרעה נפשית גבולית חמורה, וכי היה לדבר קשר ישיר לביצוע הרצח.

 

           ההגנה טענה כי הקשר של המערערת עם ד"ר רוט ורצונה להתאשפז מלמדים שביקשה לטפל בעצמה ולהיטיב את מצבה הנפשי, וכי הפסיקה רואה את רצונו של אדם לטפל בעצמו כשיקול לקולא אף אם התוצאה היא כשלון. עוד טענה ההגנה כי המערערת קרובה מאד למצב פסיכוטי, ומשכך ראוי להעמיד את עונשה מתחת ל-15 שנות מאסר. את סוגיית הפיצויים הותירה ההגנה לשיקול דעת בית המשפט, תוך שציינה כי למערערת אין יכולת לעמוד בנטל כספי כלשהו.

 

46.          כאמור, דעות השופטים היו חלוקות באשר לתקופת המאסר בפועל שיש לגזור על המערערת. השופטים שהם ושבח עמדו על מטרתו של סעיף 300א, וציינו כי הסעיף נועד להתמודד עם מקרים שבהם יש אחריות פלילית, אלא שבשל הנסיבות המיוחדות של המקרה אין הנאשם באותה דרגה מוסרית עם רוצח. השופטים עמדו על כך שהמערערת רצחה באכזריות וללא תכלית את חברתה הטובה, ואף הותירה אותה מתבוססת בדמה מבלי להזעיק עזרה. מנגד, ציינו השופטים כי אין מחלוקת שהמערערת לוקה בהפרעת אישיות חמורה בגינה קיבלה טיפול. השופטים הדגישו כי סמכות הענישה שבסעיף 300א היא סמכות שבשיקול הדעת, הן לעניין הפחתת העונש והן למידת ההפחתה, וכי תחולת הסעיף בעניינה של המערערת אינה מחייבת, מניה וביה, להפחית את עונשה.

 

           נוכח כל השיקולים, קבעו השופטים כי האיזון הראוי בין חומרת מעשי המערערת ומידת האכזריות וקור הרוח שגילתה ובין מצבה הנפשי החמור הנמצא בהטלת עונש של 20 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרה, ושנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, שיופעל במידה ותעבור כל עבירת אלימות מסוג פשע. עוד גזרו השופטים על המערערת פיצויים בסך 200,000 ש"ח לאמה של המנוחה וכן פיצוי בסכום של 25,000 ש"ח לסבתהּ.

 

47.          השופטת סוקולוב הצטרפה למסקנת שופטי הרוב כי קיימת הצדקה להפחית את עונשה של המערערת בהתאם לסעיף 300א לחוק העונשין. ואולם, חלקה עליהם באשר למידת ההפחתה הראויה, כשלעמדתה ראוי להטיל עונש מאסר מופחת מזה שגזרו עליה שופטי הרוב. השופטת סוקולוב עמדה על כך שהפרעת האישיות בה לוקה המערערת מצויה במדרג העליון של ההפרעה, וכי יכולת המערערת לרסן ולשלוט בעצמה הוגבלה עקב כך במידה רבה. עוד הזכירה השופטת סוקולוב את הקושי של המערערת להתמודד עם מצבי לחץ ואת התחושות הפרנואידיות שהיו לה לעיתים קרובות. כמו כן, קבעה השופטת סוקולוב שצדקה ההגנה בעמדתה כי העובדה שהמערערת פעלה לכאורה בתכנון ובקור רוח אינה סותרת את היותה לוקה בהפרעה נפשית חמורה. לבסוף, הזכירה השופטת סוקולוב אף את תסקיר המבחן בעניינה של המערערת. נוכח כל זאת, קבעה השופטת סוקולוב כי ראוי לגזור על המערערת 16 שנות מאסר בפועל. כאמור, היא הצטרפה לדעת הרוב באשר למאסר על תנאי ולפיצויים.

 

48.          בדיון לפנינו ביקשה ההגנה, באופן חלופי, להקל בצורה משמעותית מן העונש שהוטל על המערערת. ההגנה טוענת, כטענה חלופית לטענתה כי למערערת עומד סייג אי השפיות, שרק כפסע היה בין מצבה של המערערת לבין מי שחל עליו סייג זה. ההגנה עמדה על הרקע הקשה של המערערת מילדותה ועל מצבה הנפשי הקשה עובר לאירוע, גם אם אינו נובע ממחלת נפש. התביעה מצידה בקשה לסמוך ידיה על דעת הרוב.

 

49.          שקלנו בכובד ראש את טענות הצדדים על רקע חומר הראיות הרב לו נחשפנו בערעור זה. בסופו של דבר, ואף שסברנו שדעת הרוב הייתה נכונה לשעתה ומנימוקיה, באנו לכלל מסקנה שיש מקום להפחית במידה מסוימת את עונש המאסר בפועל שנגזר על המערערת ולהעמידו על 18 שנים. הסיבה להחלטתנו זו נעוצה בשיפור מסוים שחל במצבה של המערערת ובניסיונות שיקום שהיא עושה, כפי שהדבר משתקף מתסקיר שירות המבחן וגם מהתנהגותה בבית המשפט. שירות המבחן עומד על התייצבות מסוימת במצבי הרוח של המערערת, על יכולת ויסות טובה יותר ועקביות רבה יותר בהתנהגותה. התסקיר מציין עוד כי המערערת חשה בושה במעשיה ומבינה שהיא זקוקה להליך טיפולי, אף שהיא ממשיכה לטעון כי פעלה כאוטומט. היא גם חשה תחושת אשמה כלפי משפחתה של המנוחה. כמו כן, על אף קושי שיש לה להשתתף בקבוצות טיפוליות עקב קושי להיחשף, הצליחה המערערת להתמיד בקבוצה פסיכו-חינוכית של תקשורת בינאישית, ובקבוצה נוספת בה חשה קושי. היא מגלה מוטיבציה גבוהה מאוד להיעזר בפסיכולוגית והיא נחשפת יותר ומגלה יכולת רב לעבוד על עברה ועל העבירה שביצעה. נמסר כי הפסיכולוגית שטיפלה במערערת עזבה את שירות בתי הסוהר. אנו תקווה כי תמצא למערערת פסיכולוגית אחרת בהקדם האפשרי.

 

           ניתן היה לעמוד על שיפור במצבה של המערערת גם על יסוד התנהגותה באולם בית המשפט במהלך שמיעת הערעור. כעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, לא חדלה המערערת להתערב במהלך שמיעת הראיות, לעניין ושלא לעניין. לעומת זאת, בדיון לפנינו המערערת שלטה בעצמה. למעט קריאת ביניים אחת בעקבותיה הזהרנו את המערערת, עלה בידיה לא להתערב במהלך הדיונים כולם.

 

50.          ציינו כי לעת מתן גזר הדין, דעת הרוב נראית לנו מדעת המיעוט והיא נותנת ביטוי לעקרון קדושת החיים עליו מצווים לשמור גם הסובלים מהפרעות נפשיות. ואולם, בכל זאת סברנו כי אם ניתן למערערת עידוד על ידי הפחתה מסוימת בעונשה, הדבר עשוי להביא להתמדה בניסיונותיה להתמיד בשיפור מצבה הנפשי והתנהגותה, לטובתה שלה ולטובת הציבור כאחת.

 

           סוף דבר: הערעור על הכרעת הדין נדחה. הערעור על העונש מתקבל חלקית, במובן זה שעונש המאסר בפועל יעמוד על 18 שנים. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

 

                                                                                            המשנָה לנשיא

 

השופט צ' זילברטל:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                     ש ו פ ט

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

           אני מסכימה.

 

           הטענה שהוצגה בפנינו בעניינה של המערערת היתה שפעלה כשהיא נתונה במצב פסיכוטי שאף נמשך בתקופת אשפוזה לאחר האירועים שבגינם הועמדה לדין. מצב פסיכוטי זה לא אובחן על-ידי אנשי המקצוע שתחת השגחתם נמצאה באותה תקופה, כפי שציינה חברתי המשנָה לנשיא מ' נאור בפסקאות 27-25 לפסק דינה. משכך לא נמצאו תימוכין לטענה שעליה הושתת הערעור על הכרעת הדין.  

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור.

 

           ניתן היום, ‏י"ט בכסלו התשע"ג (‏3.12.2012).

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11063850_C03.doc רכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il