עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7873/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 7873/12

לפני:

כבוד השופט א' שהם

העורר:

פלוני

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז, במ"ת 28251-08-12, מיום 17.10.2012, שניתנה על ידי כב' השופטת ו' מרוז

תאריך הישיבה: כ"ז בחשון התשע"ג (12.11.2012)

בשם העורר: עו"ד עופר בן-נתן

בשם המשיבה: עו"ד סיגל בלום

החלטה

1. לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' מרוז), מיום 17.10.2012 במ"ת 28251-08-12, במסגרתה הוחלט להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים הפליליים בעניינו.

כתב האישום

2. כתב האישום מגולל 33 אישומים שעניינם עבירות מין שביצע, לכאורה, העורר בקטינות באמצעות האינטרנט.

על פי עובדות כתב האישום, בין השנים 2012-2001 נהג העורר להכנס לתוכנות מסרונים מיידים באינטרנט (להלן: תוכנות הצ'ט), וליצור לעצמו זהויות בדויות של נערות ונשים צעירות, באמצעותן השתמש כדי להטריד מינית קטינות, ולבצע בהן, או לנסות לבצע בהן מעשים מגונים. כמו כן, העורר גרם לאותן קטינות לבצע בעצמן מעשי אינוס וסדום, או ניסה לעשות כן, והכל במטרה לספק את צרכיו המיניים ותוך ניצול גילן הצעיר, תמימותן וסקרנותן.

כתב האישום מציין כי העורר נהג להציג עצמו לקטינות, כקטינה המבוגרת מעט מהן, ובעלת נסיון מיני.הוא נהג לבקש מהקטינות לשלוח לו למחשב תמונות שלהן ושוחח עימן על גילן ועל התפתחות גופנית ומינית בגיל זה, תוך שהוא מציע ללמדן נושאים אלו. לאחר שיצר את הקשר עם הקטינות, החל העורר לשוחח עימן, תוך שימוש בתכנים מיניים בוטים. בחלק מהשיחות היה העורר מדריך את הקטינות כיצד לגעת בעצמן על מנת להגיע לסיפוק מיני, ולעיתים היה שולח להן תמונות וסרטונים של חומרי תועבה, תוך שהוא מעודדן לצפות בהם.

בין היתר, גרם העורר לקטינה להחדיר חפצים לאיבר מינה, לקטין לבצע באחותו מעשה סדום ולקטינה אחרת לבצע מעשה מגונה באמצעות חיות המחמד שלה.

עוד הובהר בכתב האישום, כי כחלק מתבנית התנהגותו החוזרת, נהג העורר להחמיא לקטינות על פתיחותן ובגרותן, ואמר כי הוא סומך עליהן כי השיחות שהוא מקיים עימן יוותרו בסוד, והקטינות הסכימו לכך. במקרים אחרים, איים העורר על הקטינות כי יפרסם את תמונותיהן, אם לא יבצעו מעשים מיניים כבקשתו.

3. כתב האישום מייחס לעורר ביצוע עשרות עבירות מין מסוגים שונים, כדלקמן: מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה, לפי סעיף 348(ב), בצירוף סעיפים 345(ב)(1) ו- 345(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: החוק); נסיון למעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה, לפי סעיפים 25 ו-348(ב) לחוק, בצירוף סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(2) לחוק; גרם מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה, לפי סעיף 350 לחוק בצירוף סעיפים 348(ב), 345(ב)(1) ו 345(א)(2) לחוק; נסיון לגרם מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה,לפי סעיפים 25 ו- 350 לחוק, בצירוף סעיפים 348(ב), 345(ב)(1) ו- 345(א)(2) לחוק; גרם מעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה, לפי סעיף 350 לחוק בצירוף סעיפים 347(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(2) לחוק ; נסיון לגרם מעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה, לפי סעיפים 25 ו-350 לחוק, בצירוף סעיפים 347(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(2) לחוק; גרם מעשה אינוס בקטינה שטרם מלאו שש עשרה שנים בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה, לפי סעיף 350 לחוק, בצירוף סעיפים 345(ב)(1) ו- 345(א)(2) לחוק; נסיון לגרם מעשה אינוס בקטינה בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה, לפי סעיפים 25 ו-350 לחוק, בצירוף סעיפים 345(ב)(1) ו345(א)(2) לחוק; הטרדה מינית בקטינה שטרם מלאו לה חמש עשרה שנים, לפי סעיפים 3(א)(3) ו- 3(א)(6)(א) סיפא לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח- 1998.

עוד הואשם העורר בביצוע עבירות של שימוש בגופו של קטין לעשיית פרסום תועבה, לפי סעיף 214(ב1) לחוק; פרסום תועבה ובו דמות של קטין, לפי סעיף 214(ב) לחוק; החזקת פרסום תועבה ובו דמות של קטין, לפי סעיף 214(ב3) לחוק, וסחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

4. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים במשפטו. במסגרת הבקשה טענה המשיבה, כי ברשותה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, הכוללות בין היתר, הודאה מפורטת של העורר בעובדות המיוחסות לו; שיחות המופיעות בתוכנות הצ'ט אשר נתפסו במחשביו של העורר; תמונות של קטינות התואמות לאמור בשיחות בתוכנות הצ'ט שנתפסו במחשביו של העורר; הודעות הקטינות אודות השיחות, הצ'טים והתמונות; וחומר תועבה שנתפס במחשביו של העורר.

לעניין עילת המעצר נטען, כי נוכח מסוכנותו הגבוהה של העורר לשלום ציבור הקטינות, מתקיימת עילת המעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים). מסוכנות המשיב נלמדת מתדירות ביצוע המעשים המיניים, מהם לא התכוון לחדול, אלמלא נתפס; מחומרת המעשים, אותם ביצע המשיב, על אף היותו מודע לגילן הצעיר של הקטינות, ותוך שימוש בזהות פיקטיבית של קטינה דו מינית המנהלת חיי מין חריגים, אותם הציג בפני הקטינות כנורמת התנהגות מקובלת בקרב קטינות בגילן; מהעובדה כי מדובר באדם מתוחכם ומניפולטיבי, היודע לשכנע בשקריו את קורבנותיו התמימים, ומחליף זהויות בדויות לשם סיפוק יצריו; ומתעוזתו של העורר, הניכרת בביצוע השיחות הן בביתו והן במשרדו, תוך כדי שהוא משקר לסביבתו הקרובה, כולל אשתו, ילדיו, עובדיו ומעסיקיו.

לאור כל אלו, הובהר, אין בנמצא חלופת מעצר, שתאפשר פיקוח אפקטיבי על העורר, אשר ימנע ממנו מלהמשיך במעשיו, באמצעות האינטרנט במחשב או בטלפון הסלולארי.

5. בא כוח העורר חלק על קיומן של ראיות לכאורה ביחס לחלק מהאישומים, ולגבי חלק אחר טען כי מדובר בראיות חלשות בעוצמתן, המכרסמות במידת המסוכנות המיוחסת לעורר. לפיכך, נטען, כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

החלטת בית משפט קמא בדבר קיומן של "ראיות לכאורה" ועילת מעצר

6. בית המשפט המחוזי, בהחלטה מנומקת ומפורטת מיום 27.8.2012, בחן את חומר הראיות העומד בבסיס האישומים המיוחסים לעורר, וקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אישומים 1- 20 ואישום 33 לכתב האישום. זאת, על יסוד תוכן הצ'טים, התמונות, עדויות חלק מהקטינות והודאת העורר במקצת מעובדות אותם אישומים. לגבי אישומים 22,21 ו-26 קבע בית המשפט, כי ספק אם קיימות ראיות לביסוס העבירה של פרסום חומר תועבה ובו דמותו של קטין, לפי סעיף 214(ב). בנוגע לאישומים 26,23,21 ו-27 , נקבע, כי חומר הראיות אינו מבסס את העבירה של נסיון לגרם מעשה מגונה אלא את העבירה של נסיון למעשה מגונה. באשר לאישום 25, הבהיר בית המשפט בהחלטתו, כי לא נמצאו ראיות לכאורה להוכחת העבירה של הטרדה מינית, ובנוגע לאישום מס' 29, הובהר כי אין ראיות לכאורה להוכחת נסיון לגרם מעשי אינוס וסדום.

7. בית המשפט המחוזי הדגיש בהחלטתו כי מסוכנותו של העורר עולה מעצם המעשים שלכאורה ביצע, ובלשונו של בית המשפט "אדם בוגר ומשכיל אשר את לילותיו, לאורך עשר השנים האחרונות, בילה באובססיביות אל מול המחשב, עוסק בפיתוין של מאות נערות תמימות לביצוע מעשים מגונים בגופן, הכל לשם סיפוק צרכיו המיניים. המעשים משקפים את הסכנה הרבה הנשקפת מהמשיב לקטינים בפרט ולציבור בכלל".

עוד נקבע, כי מסוכנותו של העורר מתעצמת נוכח שיטות פעולתו, שכללו אימוץ זהויות בדויות שונות אותן הוא עירב, כביכול, בשיחות ועידה שערך עם הקטינות כדי לרכוש את אמונן. על מנת להכניע חלק מהקטינות לרצונותיו נהג העורר לכנותן בכינויים שלא אהבו לשמוע כגון "תינוקת" או "ילדותית", נהג להביע כעס או להעמיד פני עצוב ומאוכזב, הכל בהתאם לאופיה של הילדה עימה שוחח. באחד המקרים הבהיר העורר לקטינה כי הוא "מתוסכל" נוסח סירובה להתערטל ולגעת בגופה, וציין כי היא מצויה "בפיגור נוראי" ב"התפתחותה המינית".

על מידת המסוכנות של העורר הצביעה גם תאוותו המינית שלא ידעה גבולות, שבחסותה, כך הבהיר בית המשפט, גרם העורר לשני אחים לבצע מעשי גילוי עריות ולקטינה אחרת לבצע מעשים מיניים עם חיות המחמד שלה. זאת לאחר שדאג להעביר לקטינים מסרים מעוותים, לפיהם מדובר במעשים טבעיים ונורמאליים, בהם הוא עצמו, בזהויותיו הבדויות, התנסה מגיל צעיר ,כאשר היוצאים מן הכלל הם אלו שאינם מוכנים לבצעם.

חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, מיום 24.6.2012, חיזקה גם היא את המסקנה בדבר מסוכנותו של העורר. בחוות הדעת נקבע כי העורר סובל "מהפרעה פדופילית, משיכה פתולוגית לקטינות", וכן הובאה במסגרתה תגובתו של העורר למעשיו, המצביעה על כך כי הוא אינו נוטל אחריות על המעשים ואינו מכיר בחומרתם. בתגובה זו טען העורר כי לא גרם לקטינות כל נזק משום שלא נפגש עימן פנים אל פנים, וכי עליהן "להודות לו בכך שהוא 'חינך' אותן מינית".

8. יחד עם זאת, לאור הצורך לשקול חלופת מעצר, מכוח סעיף 21(ב)(1) לחוק, "ומבלי לטעת תקווה בלב המשיב" נענה בית המשפט לבקשת העורר לקבל תסקיר מעצר אודותיו.

תסקיר המעצר

9. בתסקיר המעצר הבהיר שירות המבחן, כי ייתכן שהעורר "פיתח סטייה מינית פדופילית והבופילית (משיכה מינית כלפי קטינות שבגרו מינית), כשהוא ממוקד בצרכיו, אינו מגלה אמפטיה כלפי קורבנותיו".להערכת שירות המבחן, בהעדר טיפול משמעותי ואינטנסיבי, תוך שקילת מתן טיפול תרופתי "נוכח רמת דחפים גבוהה והתמכרותו למין באמצעות רשת האינטרנט, קיים סיכון משמעותי להמשך התנהגות פוגענית כלפי קטינות". שירות המבחן בחן את האפשרות לשחרור העורר למעצר בית מלא בבית אמו, בה אין מחשב, ולשם כך נפגש עם שבעה מפקחים פוטנציאליים, הנמנים על בני משפחת העורר ועם חבר המשפחה.

שירות המבחן התרשם כי המפקחים המוצעים הינם אנשים רציניים "שערים לבעייתיות הקשה במצבו..ולאופי האישומים המיוחסים לו", ולהערכתו, יש בכוחם "להוות גורמי סמכות שיציבו ..גבול ביחס להתנהגות בעייתית תוך הרחקתו מאמצעים אלקטרוניים העלולים להעלות את הסיכון להישנות התנהגות פוגענית מצידו". לאור זאת, ותוך מודעות לחומרת העבירות ומידת הסיכון במצבו של העורר, סבר שירות המבחן כי ניתן לשקול את שחרורו של העורר "לחלופת מעצר הרמטית בבית אמו...תוך הפקדת ערבויות מתאימות, כשכל הזמן יהיה בפיקוח שני ערבים וייאסר עליו שימוש בכל אמצעי אלקטרוני שמאפשר גישה לאינטרנט". בנוסף, הומלץ להעמיד את העורר בפיקוח של שירות המבחן למשך חצי שנה, במהלכה ייבחן שילובו בטיפול המותאם לצרכיו ולמידת הסיכון במצבו.

חוות הדעת הפסיכולוגית והפסיכיאטרית מטעמו של העורר

10. במהלך הדיון שנערך בבית המשפט המחוזי, ביום 27.12.2012, הגיש העורר שתי חוות דעת מטעמו.

האחת, חוות דעת פסיכולוגית, בה נקבע כי "מניע משמעותי ברקע לפעולותיו היו האלמנטים ההיפר סקסואליים וכי הבחירה בקורבנות שבין היתר היו קטינות היתה כנראה על רקע אופורטוניסטי (ניצול גילן ותמימותן) יותר מאשר על בסיס משיכה מינית לקטינות". עם זאת, הובהר בחוות הדעת, כי על מנת לשלול קיומה של סטייה מינית נדרשת בדיקה פסיכיאטרית. באשר לרמת מסוכנותו של העורר, נטען, כי מאחר שכל העבירות בוצעו תחת זהות בדויה ותוך שימוש ברשת האינטרנט, ניתן להסיק, ברמה הראשונית ולא באופן מדוייק, כי אם תמנע גישתו של העורר לאינטרנט "רמת המסוכנות הצפויה ממנו עשויה לִפְחות לרמה המינימאלית האפשרית". עוד סבר הפסיכולוג, כי הרקע לביצוע העבירות הוא קשיים פסיכולוגיים אותם ניתן לפתור באמצעות הליך טיפולי מתאים, כאשר העורר הביע מוטיבציה גבוהה לקבלו.

חוות הדעת השניה הינה חוות דעת פסיכיאטרית, אשר קבעה כי העורר סובל מהפרעה מגדרית, ולא מהפרעה פדופילית. להערכת הפסיכיאטר מדובר "בפתולוגיה מינית בסיסית ומורכבת אשר בסבירות גבוהה גרמה לבצוע פעילויות בניגוד לחוק", ויש להתמודד עימה באמצעות טיפול משולב של כשנה ומחצה, אותו יש להתחיל באופן מיידי, כאשר קיימת אצל העורר מוטיבציה לתיקון המצב בו הוא נמצא. עוד נאמר בחוות הדעת, כי הכרחי לנתק את העורר משימוש במחשב. לדעתו של הפסיכיאטר, בית הסוהר אינו המסגרת המתאימה לביצוע התוכנית הטיפולית המומלצת.

החלטת בית משפט קמא בעניין היתכנותה של חלופת מעצר

11. בהחלטה מיום 17.10.2012, קבע בית המשפט, כי כל חוות הדעת שהוגשו בעניינו של העורר מלמדות על סכנה חמורה הנשקפת ממנו, כשהכל מסכימים שמדובר באדם בעל הפרעת אישיות, מסוג זה או אחר, שאינו שולט בדחפיו המיניים. עוד הדגיש בית המשפט את מסוכנותו של העורר, הנובעת מהתמכרות בלתי נשלטת ליחסי מין באינטרנט, ובשים לב לשיטותיו המתוחכמות , באמצעותן היתל במאות נערות צעירות. תחכום זה, איפשר לעורר להמשיך במעשיו לאורך השנים, אף שלצידו שהו הגורמים, שאת מועמדותם כמפקחים הציע העורר לצורך שקילת חלופת מעצר, ואיש מהם לא הבחין במעשיו. בנסיבות אלו, כך נקבע, גדולה הסכנה להישנות העבירות מצידו של העורר.

בית המשפט ציין עוד, כי הינו מודע לעמדת הגורמים המטפלים, לפיה יידרש העורר לטיפול ארוך ואינטנסיבי, ואולם אין מדובר בשיקול הרלוונטי לשאלת מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו, כל עוד העורר לא החל בקבלת טיפול כאמור, עוד טרם מעצרו. בנסיבות דנן, לא זו בלבד שהעורר נמנע מקבלת טיפול, אלא הוא אף לא ראה את הפסול במעשיו.

לבסוף קבע בית המשפט, כי לנוכח אישיותו החריגה של העורר; דחפיו הבלתי נשלטים; תחכומו הרב; יכולתו לפעול במסתור משך שנים ארוכות; אי הפנמת חומרת מעשיו, והעדר חרטה על ביצועם או חמלה כלפי קורבנותיו, לא ניתן לתת בו אמון, ומכאן גם לסמוך על מפקחיו, שמא העורר יהתל בהם. לאור זאת, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, ודחה את הבקשה לשחררו לחלופת מעצר.

הערר על החלטת בית המשפט המחוזי

12. לטענת בא כוח העורר, עו"ד עופר בן-נתן, החלטת בית משפט המחוזי לעצור את העורר עד לתום ההליכים בעניינו, עומדת בניגוד לחוות הדעת שהוגשו לבית המשפט מטעם העורר, מהן עולה כי ניתן להפחית את מסוכנותו באמצעות כלים טיפוליים ועל ידי חסימת גישתו לאינטרנט. עוד נטען, כי החלטת בית המשפט אינה מתיישבת עם המלצת שירות המבחן, אשר בחן בקפידה את המפקחים שהוצעו על ידי העורר, והמליץ לשחררו למעצר בית, בפיקוחם של שניים מהם. בנסיבות אלו, לא עמדו בפני בית המשפט כל תימוכין למסקנתו, לפיה חלופת המעצר, אשר הוצעה על ידי העורר, אינה מאיינת את מסוכנותו.

העורר הוסיף וטען, כי הנחת בית המשפט, כי הוא הצליח גם בעבר להתל בקרוביו, ועל כן לא ניתן להסתפק בחלופת המעצר, אינה מבוססת ומוטעית מיסודה. במהלך התקופה בה בוצעו לכאורה, המעשים, לא התגורר העורר עם מי המפקחים, אלא עם רעייתו, אשר איננה מוצעת כמפקחת. שירות המבחן היה זהיר בהמלצתו וקבע, כי העורר יהיה מפוקח, כל העת, על ידי שני ערבים בו זמנית, ובכך הקטין למינימום את החשש, כי זה יפר את תנאי המעצר.

לטענת בא כוח העורר, הסיכוי שהעורר יצליח לחמוק משני מפקחיו, ישיג גישה לאינטרנט, כאשר אין כלל חיבור לאינטרנט בבית אימו, וינהל שיחות ארוכות עם קטינות, חרף הקשיים שכבר נגרמו לו עקב מעצרו, הינו אפסי.

לסיום הובהר, כי תכליתו של המעצר עד תום ההליכים הינה תכלית מניעתית. המטרה היא להבטיח כי העורר לא יוכל לחזור ולבצע, במהלך משפטו, עבירות מהסוג בהן הואשם. בנסיבות דנן, כאשר כל העבירות בוצעו באמצעות האינטרנט, ללא כל נסיון ליזום מפגש פיזי עם הקטינות, הרי שחלופת המעצר, כפי שהוצעה על ידי שירות המבחן, נותנת מענה לחשש שמא העורר יחזור ויבצע עבירות נוספות, במהלך משפטו.

לפיכך, התבקשתי לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת.

באת כוח המשיבה, עו"ד סיגל בלום, טענה בתגובה, כי אין כל חלופת מעצר העשויה לאיין את רמת המסוכנות של העורר, עליה עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו.

דיון והכרעה

13. במסגרת הערר שלפניי מבקש העורר לאשר את חלופת המעצר, אשר הומלצה על ידי שירות המבחן, ולבטל את החלטת בית משפט קמא לעוצרו עד לתום ההליכים במשפטו. יובהר, כי הצדדים אינם חלוקים בדבר קיומן של ראיות לכאורה, בעוצמה כזו או אחרת, לאשמתו של העורר, לגבי מרבית העבירות המיוחסות לו, ובנוגע לקיומה של עילת מעצר, מכוח סעיף 21 (א)(ב) לחוק המעצרים, היא עילת המסוכנות.

לאחר עיון בחומר שהונח לפניי והקשבה לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

14. אכן, מצוות המחוקק כעולה מסעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים היא לבחון את האפשרות "להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". מטרות המעצר, הינן כידוע, מניעת סיכון לבטחונו של אדם, בטחון הציבור או בטחון המדינה (סעיף 21(א)1(ב) לחוק) וכן סיכול האפשרות לשיבוש הליכי משפט (בהתאם לסעיף 21(א)1(ב) לחוק).

ואולם, הלכה פסוקה היא כי שקילת האפשרות לשחרור הנאשם לחלופת מעצר, טעונה בחינה דו שלבית. ראשית, על בית המשפט לבחון אם חלופת מעצר כלשהי עשויה, ברמה העקרונית, לאיין את מסוכנותו של הנאשם. במידה שהתשובה לכך חיובית, חובה על בית המשפט לבחון את מידת ההתאמה של חלופות מעצר קונקרטיות לנסיבות שלפניו (ראו, לעניין זה, בש"פ 3002/06 סעאידה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.2006); בש"פ 7792/12 ג'בארין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2012); בש"פ 6422/07 טאייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.08.2007); בש"פ 5721/12 בביקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 14.8.2012)). לאור זאת, במקום שבו בית המשפט סבור כי לא ימַצא מזור למסוכנות הנאשם באמצעות חלופת מעצר, אין גם כל טעם בעריכת תסקיר מעצר בעניינו לצורך בחינת היתכנותה של חלופה כלשהי (בש"פ 7718/12 פסיסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.2012); בש"פ 8677/10 כנעאנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.12.2010); בש"פ 7953/10 חלאדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.11.2010)); לנסיבות בהן ראוי להזמין תסקיר מעצר ראו חיה זנדברג "תסקיר מעצר" המשפט יג 155 (2008)).

זאת ועוד, שיקול מרכזי בהחלטת בית המשפט לבחון אפשרות לחלופת מעצר בנסיבות שלפניו, הינו מידת אמונו בנאשם. לעניין זה יפים הדברים שהובאו בבש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385, 391 (2000):

"חלופת מעצר, לרבות מעצר בית, מתבססת על אמון שבית-המשפט רוחש לנאשם. שהרי, אין חלופת מעצר אלא אם יש עילת מעצר, ואין עילת מעצר אלא אם יש יסוד סביר לחשש בדבר מסוכנות הנאשם, בדבר הימלטות מן הדין או שיבוש הליכי משפט. אם, אף-על-פי-כן, בית-המשפט מסתפק בחלופת מעצר, אין זאת אלא משום שהוא סומך על הנאשם שלא ינצל את השחרור מן המעצר כדי לעבור עבירה, להתחמק מן הדין או לשבש את הליכי המשפט. התנאים המגבילים של חלופת המעצר, יהיה זה מעצר בית ותהיה זו ערבות כספית, לעולם אינם מסלקים את החשש במידה מספקת, אלא אם הם מתאספים לאמון שהנאשם יקיים את תנאי השחרור, המפורשים והמשתמעים. אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה" (ראו גם בש"פ 6119/10 נאסר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.8.2010); בש"פ 2517/09 אורמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.2009)).

במילים אחרות, בהעדר אמון בנאשם, יתקשה בית המשפט להניח כי הוא יעמוד בתנאי שחרורו ממעצר, ועל כן לא יהא מנוס מהמסקנה כי אין בחלופת המעצר כדי להגשים את תכליות המעצר.

מן הכלל אל הפרט

15. בנסיבות דנן, עילת מעצרו של העורר הינה מסוכנותו הרבה, מפאת החשש כי ישוב ויבצע עבירות דומות לאלו שיוחסו לו בכתב האישום. על מסוכנות זו עמד בהרחבה בית המשפט המחוזי, ודעתי בעניין זה, כדעתו.

מסוכנות העורר נלמדת מהעובדה כי הוא ביצע, לכאורה, עבירות מין רבות בעשרות קטינות, ובמהלך תקופה ארוכה של כעשר שנים. עוד מתבססת המסקנה האמורה על הערמומיות והתחכום שאפיינו את דרכי פעולתו של העורר. כאמור לעיל, העורר ביקש לספק את יצריו המיניים המעוותים תוך שהוא מאמץ לעצמו, באופן שיטתי ועקבי, זהויות בדויות אשר יסייעו לו לרכוש את אמונן של הקטינות, ולהפיל אותן ברשתו. העובדה, כי העבירות בהן הואשם העורר בוצעו על ידו במשך תקופה כה ארוכה, במקביל לניהול אורח חיים נורמטיבי וחיי משפחה, מעידה על תעוזתו הרבה ומוסיפה נדבך משמעותי למסקנה בדבר מסוכנותו. מסוכנות העורר ניכרת גם בעובדת היותו בעל דחפים מיניים בלתי נשלטים, עליה ניתן ללמוד מתסקיר המעצר וכן מחוות הדעת שהוגשו מטעמו של העורר עצמו, מהן עולה כי רק מניעת גישתו לאינטרנט, עשויה לסייע לו להתחיל בהליך טיפולי כלשהו. עוד נלמדת המסוכנות הטמונה בעורר גם מהעדר האמפטיה כלפי קורבנותיו והעדר החרטה על מעשיו. מחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי עולה כי העורר לא הפנים את הפסול שבהתנהגותו, הוא סבור כי כלל לא הזיק לקטינות, משום שלא פגש בהן פנים אל פנים, ואף טען כי במעשיו תרם לחינוכן המיני. דברים דומים עולים גם מדברי העורר בפני הפסיכיאטר שבדק אותו מטעמו, וכן מתסקיר המעצר.

ודוק : העובדה כי העורר לא נפגש, ואף לא תכנן להפגש, עם קורבנותיו אינה רלוונטית להערכת מסוכנותו, כאשר עסקינן בעבירות המבוצעות באמצעות האינטרנט, שלצערי, הולכות ומתרבות במקומותינו.

בנסיבות אלו, סבורני, כי אין די בחלופת מעצר, תהא אשר תהא, כדי לאיין את רמת מסוכנותו הגבוהה של העורר. במצב דברים זה, ספק אם היה צורך להענות לבקשת העורר, ולהורות לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינו.

16. ואולם, גם האמור בתסקיר, אין בו כדי לכרסם במסקנת בית משפט קמא בדבר המסוכנות הנשקפת מהעורר ובתוקף החלטתו שלא לשחררו לחלופת מעצר. במסגרת התסקיר עמד שירות המבחן על התמכרותו של העורר למין באמצעות האינטרנט ועל "רמת דחפים גבוהה"; על האפשרות שפיתח סטייה מינית פדופילית והבופילית; על העדר אמפטיה לקורבנותיו; ועל "הסיכון המשמעותי" שהעורר ימשיך לפגוע בקטינות, בהעדר טיפול "משמעותי ואינטנסיבי", שייתכן ויכלול גם טיפול תרופתי.

אשר להמלצה המופיעה בתסקיר, כלל ידוע הוא כי בית המשפט אינו מחוייב לקבל את המלצת שירות המבחן (בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2005); בש"פ 9302/08 אלעקובי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2008); בש"פ 7848/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.2010)), קל וחומר, כאשר בנסיבות דנן תוכנו של התסקיר אינו מתיישב עם ההמלצה הסופית המופיעה בו.

17. לדעתי, לא נפלה טעות במסקנת בית משפט קמא, לפיה אין אפשרות ליתן אמון בעורר, באופן המאפשר לשחררו לחלופת מעצר. זאת, הגם שלטענת סנגורו, העורר מעולם לא היתל באותם מקורבים, אשר שירות המבחן מצא אותם ראויים לשמש כמפקחיו, אם ישוחרר לחלופת מעצר בבית אמו. מאחר שמדובר בעורר מתוחכם וערמומי, אשר הצליח לבצע את העבירות במסתור ולאורך שנים רבות, אין זה מעלה או מוריד אם הצליח להערים על אשתו, עימה התגורר באותה תקופה, על אנשים שעבדו בחברתו או על מי מהמקורבים אשר הומלצו לשמש כמפקחיו. די בכך שהעורר הוכיח את יכולותיו המפותחות להמשיך ולבצע את העבירות האסורות, שאת חומרתן טרם הפנים, מבלי שאיש יעלה על עקבותיו.

18. עוד יש להדגיש, כי העובדה שהעורר זקוק לקבלת טיפול אינטנסיבי בתחום עבריינות המין, כפי שעלה מחוות הדעת הטיפוליות בעניינו, אינה מהווה, ככלל, שיקול רלוונטי בשלב ההחלטה בנושא מעצרו עד לתום ההליכים. לעניין זה, ניתן להקיש מההלכה שנקבעה בדבר שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לשם קבלת טיפול גמילה מסמים, לפיה " מקומם של הליכי טיפול וגמילה הוא בשלב ביצוע העונש ולא בשלב המעצר וכי רק במקרים חריגים, התלויים במסוכנות הנאשם, בסיכויי הצלחת הטיפול ובשאלת כנות רצונו של הנאשם להיגמל – יתאפשר שחרורו לחלופת מעצר לשם הליך גמילה" (בש"פ 8791/10 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.2010); ראו גם בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סוויסה (לא פורסם, ניתן ביום 21.3.2011); בש"פ 5733/12 דוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.9.2012); בש"פ 7304/12 עידן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2012)). בענייננו, כאשר ספק אם העורר הפנים את חומרת מעשיו, אין מקום לשחרורו לחלופת מעצר לשם קבלת טיפול הולם.

19. למעלה מן הדרוש להחלטה בערר שלפניי, אבהיר כי בית משפט קמא מצא ראיות לכאורה למירב העבירות בהן הואשם העורר, ובכך התקיים התנאי הנוסף להמשך הארכת מעצרו של העורר. העובדה כי בית המשפט הטיל ספק בדבר קיומן של ראיות לכאורה בנוגע למקצת מהאישומים הנוגעים לעורר, אינה פוגמת במסקנה בדבר המשך מעצרו, לאור יתר הראיות העומדות לחובתו, ובייחוד נוכח מידת המסוכנות המשתקפת מן העורר (על היחס האפשרי בין עוצמת הראיות לכאורה לבין עוצמתה של עילת המעצר בעת שקילת חלופת המעצר, ראו מרדכי לוי "הראיות לכאורה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים – בחינה נוספת" משפטים לד 549, 557 (תשס"ה)).

20. סיכומם של דברים, דעתי היא כי צדק בית המחוזי כאשר קבע כי חלופת המעצר המוצעת לא תוכל לסכל את הישנות העבירות, ולמנוע את הסיכון הממשי לפגיעה בשלומן של קטינות נוספות.

לאור האמור, דין הערר להדחות.

ניתנה היום, ‏ו' בכסלו התשע"ג (‏20.11.2012).