עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3090/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

השופט  י' דנציגר:

 

           לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 7.2.2011 ועל גזר דין מיום 11.4.2011 שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' גרשון) בת"פ 487-03-09. המערער הורשע בחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1)-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על המערער הושתו שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל; שנתיים מאסר על תנאי והתנאי הוא שהמערער לא יעבור במשך שלוש שנים עבירת אלימות מסוג פשע ויורשע בביצועה; שנת מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירה של נהיגה בזמן פסילה ויורשע בביצועה; פסילה מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה למשך חמש שנים ופיצוי לטובת המתלונן בסך 50,000 ש"ח.

 

העובדות לפי כתב האישום המתוקן

 

1.        ביום 31.10.2007 בשעה 03:00 לערך, הגיע המערער במונית בה נהג לתחנת דלק "דלקנית" בשפרעם בה עבד אותה עת המתלונן. המתלונן תדלק את המונית והמערער שילם עבור הדלק. המתלונן הבחין כי חלק מהמטבעות שניתנו לו נראים מזויפים ולכן סרב לקבלם. על רקע זה פרץ בין המתלונן לבין המערער דין ודברים והמערער עזב את המקום. כעבור עשר דקות לערך חזר המערער לתחנת הדלק כשהוא נוהג ברכב מיצובישי. המתלונן ניגש לרכב, המערער יצא מהרכב והשניים התווכחו באשר למטבעות האמורים. מייד לאחר מכן המערער אמר למתלונן כי אם הוא "גבר" שיכנס לרכב והם יסעו ליער משום שהמערער אינו רוצה להכותו בתחנה. המתלונן השיב כי על המערער לעזוב את המקום ולא הוא יקרא למשטרה. המערער נכנס לרכב ואמר למתלונן "אם אתה תספיק לעמוד על הרגליים שלך תתקשר למשטרה". המערער נהג ברכבו לעבר המתלונן בכוונה לפגוע בו והרכב פגע במתלונן. המתלונן הוטל על מכסה המנוע ונאחז במגבים. המערער המשיך לנהוג כשהמתלונן שרוע על הרכב עד שהמתלונן נחבט בקונטיינר הניצב בתחנת הדלק. כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו למתלונן חבלות חמורות, שברים באגן וברגל שמאל. המתלונן אושפז בבית חולים בין התאריכים 31.10.2007 – 15.11.2007. במהלך אשפוזו נותח המתלונן. משכך הואשם המערער בגרימת חבלה בכוונה מחמירה.

 

הראיות לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

2.        מהודעות המערער במשטרה ובמענה לאישום עלה כי הצדדים לא היו חלוקים על כך שתחילה הגיע המערער לתחנת הדלק כשהוא נוהג במונית, אז התפתח דין ודברים בינו לבין המתלונן באשר למטבע או מטבעות שהמתלונן סבר כי הם מזויפים. המערער עזב את המקום וחזר כעבור מספר דקות כשהוא נוהג ברכב אחר מסוג מיצובישי. לא הייתה גם מחלוקת שהמערער פגע במתלונן עם רכבו ושכתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות גופניות. אלא שהמאשימה טענה כי מדובר בדריסה מכוונת ולעומת זאת טען המערער כי מדובר בתאונת דרכים שנגרמה בטעות עקב איבוד שליטה על הרכב.

 

3.        גרסת המערער במשטרה: גרסתו הראשונית של המערער, כפי שעולה מדו"ח הפעולה, הייתה כי התבלבל בהילוכים האוטומטיים ובמקום שיסע קדימה הוא נסע אחורה ופגע במתלונן. בהודעתו הראשונה טען המערער כי לאחר שהמתלונן סירב לקבל את המטבעות הוא אמר למתלונן שהוא ממהר להחזיר את המונית בה הוא נוהג לנביל שחאדה ולאחר שהחזיר את המונית, שב ברכבו (רכב המיצובישי) לתחנת הדלק. כנטען, המערער נסע בתוך התחנה לאט ואז המתלונן התנפל עליו והחל לצעוק ולקלל אותו כשהוא אוחז חפץ כלשהו בידו. המערער פחד ואיבד שליטה על רכבו ואז הוא פגע במתלונן ובקונטיינר שלידו עמד המתלונן. בהודעתו השנייה מסר המערער גרסה דומה. כשנשאל המערער מדוע חזר לתחנת הדלק השיב כי הוא והמתלונן חברים והוא רצה להבין מדוע המתלונן כעס עליו. בהודעתו השלישית שינה המערער את גרסתו. בניגוד לטענתו כי נסע לאט בתוך תחנת הדלק בטרם פגע במתלונן סיפר כי נסע "קצת מהר". המערער טען שכלל לא דיבר עם המתלונן בטרם פגע בו עם הרכב אלא המתלונן הוא שהבחין בו בכניסה לתחנת הדלק ורץ לכיוון הרכב. המערער הכחיש שאיים על המתלונן או שאמר לו שאם הוא "גבר" שיעלה למונית והם ייסעו ליער כדי שיוכל להכותו שם. לדבריו, לא עצר לאחר שפגע במתלונן משום שפחד ונסע ל"חיאת" (סוג של מוקד רפואי) שבשפרעם להזעיק עזרה. כשנשאל מדוע חזר לתחנת הדלק בשנית הוסיף כי "רצה לסדר את העניינים" ורצה להחזיר למתלונן מטבע "טובה במקום המזויפת".

 

4.          עדות המערער בבית המשפט: בעדותו שב המערער על הגרסה לפיה כשחזר לתחנה המתלונן רץ לעברו כשהוא מחזיק חפץ בידו ומקלל אותו וכיוון שהוא "נלחץ" הוא לחץ על דוושת ה"גז" ופגע במתלונן בטעות. בחקירתו הנגדית הכחיש המערער כי מסר ליומנאי המשטרה גרסה כלשהי באשר לאופן קרות התאונה כמתועד בדו"ח הפעולה ולטענתו כל שאמר לו הוא כי דרס מישהו בתחנת הדלק.

 

5.        בית המשפט המחוזי התייחס לעדויות וראיות נוספות ביניהן גם תעודות רפואיות לגבי הפגיעות שנגרמו למתלונן. כן התייחס בית המשפט לחוות דעת של מומחה ההגנה, מר אלכס פלג, לפיה לאור מבנה התחנה יתכן כי המערער התבלבל בכיוון נסיעתו. בחקירתו הנגדית של המומחה השיב כי ביקר בתחנה שנתיים וחצי לאחר מועד האירוע וכי ישנם דברים ששונו בפרק הזמן שחלף מיום האירוע ועד למועד הביקור.

 

6.        גרסת המתלונן במשטרה: בהודעתו השנייה במשטרה מסר המתלונן כי לאחר שחזר המערער לתחנת הדלק כשהוא נוהג ברכב המיצובישי אמר לו המערער שיחזיר לו את המטבעות המזויפים והוא יחליף אותם במטבעות שאינם מזויפים. המתלונן אמר למערער שתחילה ייתן לו את הכסף שאינו מזויף, אך האחרון התעצבן ואמר למתלונן "אם אתה גבר בוא תעלה איתי לרכב וניסע ליער כי אני לא רוצה להרביץ לך כאן בתחנה". המתלונן הורה למערער לעזוב את התחנה אחרת יקרא למשטרה. המערער נכנס לתוך הרכב, אמר למתלונן שהחל לנוע לכיוון המשרד: "אם אתה תספיק לעמוד על הרגלים שלך תתקשר למשטרה" ואז לחץ על דוושת "הגז" ונסע מעט אחורנית ובפתאומיות לחץ שוב על דוושת ה"גז" ונסע קדימה תוך שהוא דורס אותו בכוונה כשהוא פוגע במתלונן בחזית הרכב. המתלונן נשכב על מכסה המנוע ואחז בידיו במגבי הרכב. עוד מסר המתלונן כי המערער "הצמיד אותי בחוזקה לקונטיינר ברזל שהיה במרחק של כמטר וחצי ממני". המתלונן נשאל האם המערער הציע לו עזרה והשיב בשלילה. כמו כן השיב המתלונן כי כאשר הלך לכיוון רכבו של המערער לא החזיק דבר בידיו. בהמשך חזר המתלונן על גרסתו לפיה המערער פגע בו בכוונה וכי הראיה לכך היא שעל מנת לפגוע בקונטיינר היה צריך לעלות על המדרכה הגבוהה ולשם כך לחץ המערער בחוזקה על דוושת "הגז".

 

7.        עדות המתלונן בבית המשפט: בחקירתו הראשית מסר המתלונן גרסה דומה לזו שמסר בהודעתו השנייה במשטרה. בחקירתו הנגדית שלל המתלונן אפשרות כי הפגיעה בו נגרמה עקב איבוד שליטה של המערער על הרכב. כמו כן שלל המתלונן את הטענה כי הוא זה שהחל לגדף את המערער כשזה חזר לתחנה או כי הוא רץ לעבר המערער כדי להתקיף אותו או כי החזיק חפץ בידו.

 

הכרעת הדין

 

8.        בפתח סיכומיו טען הסנגור טענת הגנה מן הצדק. לטענתו, מחקירתו הנגדית של ד"ר קורן, שהעיד מטעם המאשימה אודות פציעותיו של המתלונן ועל מנגנון החבלה, עלה כי באת כוח המאשימה שוחחה עמו לפני מתן עדותו והסבירה לו כי קיימות שתי גרסאות לאפשרות הפגיעה במתלונן. התובעת הסבירה כי דובר על שיחה של עשר דקות לפני מתן העדות בה ביקשה מהרופא שיסביר לה מושגים רפואיים שלא היו ברורים לה. בית המשפט המחוזי קבע כי גם ללא עדותו של ד"ר קורן ניתן לאמץ את גרסת המתלונן לאור מכלול הראיות. בית המשפט קבע עוד כי אכן היו מחדלי חקירה בתיק דנן, ובפרט בהתחשב בכך שמיד לאחר האירוע לא הגיעו למקום בוחן תנועה או ניידת מז"פ. ואולם, בית המשפט קבע כי לאור הראיות הקיימות אין במחדלי החקירה שנפלו במקרה דנן כדי להביא לזיכויו של המערער. כמו כן הדגיש בית המשפט כי המערער תרם תרומה משמעותית לפגיעה בזירת האירוע בכך שהזיז את רכבו מהמקום ועזב את תחנת הדלק בניגוד להוראת סעיף 144 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בית המשפט המחוזי לא קיבל את הטענה כי המערער נהג בהתאם לתקנות משום שהזיז את רכבו כדי להזעיק עזרה. בית המשפט קבע כי המערער יכול היה לעשות כן באמצעות הטלפון הנייד שהיה ברשותו.

 

9.        בית המשפט המחוזי נתן אמון מוחלט בגרסת המתלונן, ולעומת זאת קבע כי בדברי המערער נמצאו שקרים וריבוי גרסאות. כן הדגיש בית המשפט כי גרסת המתלונן נתמכת בתעודות רפואיות ברורות וכי גרסתו היא סדורה וקוהרנטית, החל מהחקירה המשטרתית ועד לעדותו בבית המשפט, בעוד שלמערער שלל גרסאות. בית המשפט קבע כי אין בחוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה כדי לחזק או לתמוך בעדות המערער ובגרסתו, בין היתר משום שהביקור של המומחה נעשה למעלה משנתיים לאחר קרות התאונה.

 

           לאור כל האמור הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער על פי האמור בכתב האישום המתוקן.

 

גזר הדין

 

10.      בית המשפט המחוזי קבע כי מעשהו של המערער חמור וראוי להוקעה ולעונש הולם שיהיה בו כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים. בית המשפט דחה את הטענה כי היה צורך בעריכת תסקיר נפגע עבירה מהטעם שבית המשפט עצמו התרשם מהמתלונן שעדותו נתמכה בתעודות רפואיות. ברם, בית המשפט המחוזי ציין כי יש לתת משקל לכך שכתב האישום הוגש זמן רב לאחר קרות האירוע וכי לחלוף הזמן יש משמעות. עוד צויין כי אין למערער עבר פלילי למעט הרשעות בתחום התעבורה. בית המשפט הוסיף כי למערער משפחה ושני ילדים קטינים. בית המשפט הטעים כי המערער לא הורשע ולא ייענש על הפקרה לאחר פגיעה. לצד כל אלה ציין בית המשפט כי חרף הנסיבות לקולא יש לתת משקל לכך שהמערער עבר עבירה חמורה ביותר כאשר חזר לתחנת הדלק כדי "לגמור חשבון" עם המתלונן ודרס אותו, לאחר שהמתלונן אמר כי יקרא למשטרה אם לא יסתלק מהתחנה. בהקשר זה הוסיף בית המשפט כי יש לראות בחומרה רבה את העובדה כי המערער שהוא נהג מונית השתמש ברכב כדי לתקוף ולחבול במתלונן. משכך הושתו על המערער העונשים שפורטו לעיל.

 

תמצית טיעוני הצדדים

 

11.      כנגד הכרעת הדין טוען המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד שלומי בלומנפלד – כי מחדלי החקירה שנפלו במקרה דנן מנעו מהמערער אפשרות להציג ראיות התומכות בגרסתו ואשר היה בהן כדי להפריך את גרסת המתלונן. כך למשל טוען המערער כי אם בוחן תנועה היה בודק ומתעד את שרידי הצמיגים ניתן היה לבסס את כיוון נסיעתו ביחס למתלונן ובכך לבסס את טענתו כי פגע במתלונן בשוגג. כן טוען המערער כי אם טכנאי מז"פ היה בוחן את הקונטיינר היה מוצא כי אין יסוד לטענת המתלונן כי המערער הטיחו בקונטיינר. בנוסף טוען המערער כי אם המשטרה הייתה בודקת את הרכב היה ניתן להפריך את טענתו של המתלונן לפיה אחז במגבי הרכב וכתוצאה מכך נגרם להם נזק. כן נטען כי בעזיבת המקום על ידי המערער אין כדי להצדיק את אי צילום רכבו בסמוך לאחר האירוע באופן שהיה יכול להפריך את גרסת המתלונן. כמו כן נטען כי ניתן היה לצלם את הקונטיינר המוזכר בעדותו של המתלונן בסמוך לאחר קרות האירוע וכן ניתן היה לצלם סימני צמיגים ולאתר הימצאותם של שברי זכוכית במקום.

 

12.      כנגד גזר הדין טוען המערער כי טעה בית המשפט משלא זקף לזכות המערער את העובדה כי מיד לאחר הפגיעה נסע להזעיק עזרה. לא מדובר במקרה של הפקרה והמערער אף לא הואשם בכך. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל ממשי לעובדה כי ממועד האירוע ועד להגשת כתב האישום חלפה שנה ומחצה. בטיעוניו בעל פה לפנינו חזר בו המערער מטיעוניו כנגד סכום הפיצוי שנפסק לטובת המתלונן. עוד נטען כי שלילת רישיון נהיגה למשך חמש שנים פוגעת באופן בלתי סביר במקור פרנסתו של המערער.  

 

13.      המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד זיו אריאלי – אוחזת בנימוקיו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי אין במחדלי החקירה הנטענים כדי לכרסם בגרסת המתלונן. המשיבה טוענת כי מחדלי החקירה הנטענים אינם רלבנטיים היות שאין מחלוקת כי המערער פגע במתלונן כשהוא נוהג ברכבו. המחלוקת היחידה היא האם פגיעה זאת נעשתה בכוונה או בשוגג ועניין זה יכול שיוכרע רק באמצעות מתן אמון בגרסה אחת על פני האחרת. מעבר לכך טוענת המשיבה כי המערער הזיז את רכבו מהזירה ולכן בחינת הרכב בידי טכנאי מז"פ לא הייתה מועילה להגנתו. המשיבה טוענת כי אין להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כן טוענת המשיבה כי אין להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי אשר שקל את הנסיבות הנטענות ואיזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים.

 

דיון והכרעה

 

14.      לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ובאסמכתאות אליהן הפנו הצדדים ולאחר שנשמעו לפנינו טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו וכך אמליץ לחבריי לעשות.

 

15.      מוקד הערעור כנגד הכרעת הדין הוא בטענה למחדלי חקירה שקיפחו, כנטען, את יכולתו של המערער להוכיח גרסתו. בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זו והגיע לכלל מסקנה כי אכן נפלו מחדלי חקירה אך אין בהם כדי להביא לזיכויו של המערער. אף אני הגעתי למסקנה זו.

 

           כידוע, הלכה היא כי מחדלי חקירה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו [ראו למשל: ע"פ 7164/07 אלהוושלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2008), פסקה 8 והאסמכתאות הנזכרות שם; עוד ראו לאחרונה פסק דינו של השופט נ' סולברג בע"פ 8447/11 סולימאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.9.2012), פסקה 23 והאסמכתאות הנזכרות שם]. יש לבחון בעת בדיקה של טענה בדבר מחדלי חקירה את השאלה האם המחדלים הנטענים הם חמורים במידה המעוררת חשש שהגנת הנאשם קופחה כיוון שהתקשה להתמודד כראוי אם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו. בדיקה זו נעשית תוך שקלול המחדלים הנטענים על רקע התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט [כן ראו פסק דינו של השופט נ' סולברג בע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.2012), פסקה 25]. בהקשר זה יפים דבריו של השופט ס' ג'ובראן בע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2007):

 

"השאלה היא ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה למערער עוול...

מטרת החקירה המשטרתית היא למצוא ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו...

ככלל, אין לומר שמחדלי חקירה יובילו בהכרח לזיכויו של המערער. נפקותו של המחדל תלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי, ובפרט בשאלה, האם עסקינן במחדל כה חמור, עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של המערער באופן שיתקשה להתמודד עם חומר הראיות המפליל אותו או להוכיח את גרסתו שלו. על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות." (שם, פסקה 20).

 

 

16.      הגם שנפלו מחדלי חקירה במקרה דנן, לגביהם אדגיש דברים מספר בהמשך, סבורני כי בתיק שלפנינו ישנה תשתית ראייתית מספקת להרשעת המערער. ביסוד הרשעתו של המערער עמדה גרסתו של המתלונן שהערכאה הדיונית קבעה שהיא מהימנה, סדורה וקוהרנטית אשר יש להעדיפה על פני גרסתו הפתלתלה והבלתי מהימנה של המערער. בהתאם לשיטת המשפט הפלילי הנוהגת במדינתנו אין מניעה כי בית המשפט ירשיע נאשם על יסוד עדות יחידה, למעט אותן מגבלות שהחוק מטיל, כמו למשל במקרה של ביסוס הרשעה על יסוד עדות יחידה של נפגעי עבירות מין או במקרים אחרים בהם נדרשת תוספת ראייתית כמו למשל במקרה בו קטין אינו מעיד בבית המשפט [ראו למשל: ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 392 (1993)]. אכן, בבוא בית המשפט לבסס את ההרשעה על עדות יחידה מטבע הדברים עליו להזהיר עצמו פן ישגה וירשיע חף מפשע [ראו למשל: ע"פ 77/64 ברנבלט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) (1964)]. אלא שבמקרה דנן לא הונחה כל תשתית ראייתית לפיה למתלונן היה מניע להעליל על המערער עלילת שווא. גם הבדיקות הרפואיות שבוצעו במתלונן מצביעות על פציעות שקשה להלום כי נגרמו בשוגג. בסופו של יום התיק דנן הוכרע על יסוד ממצאי מהימנות אשר בית משפט זה אינו נוטה, ככלל, להתערב בהם לאחר שהערכאה הדיונית התרשמה מהעדים באופן בלתי אמצעי, למעט באותם מקרים חריגים שנקבעו בפסיקה [ראו למשל: ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.2009),  פסקה 32; ע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2009), פסקאות 21-20; ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009), פסקה 31)]. איני סבור כי מקרה זה נמנה על החריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה.

 

17.      הגם שהגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור כנגד הכרעת הדין סבורני כי אין להקל ראש במחדלי החקירה שנפלו במקרה דנן. אכן, אין מניעה כי בית המשפט יכריע משפט פלילי על יסוד העדפת עדות אחת על פני אחרת וזהו מנהג של יום ביומו. ואולם, בית המשפט אינו בוחן כליות ולב והשתתת הרשעה על יסוד ממצאי מהימנות, מעוררת את החשש שמא יורשעו בדין חפים מפשע. משכך, לטעמי מוטלת החובה על רשויות החקירה להעמיד את כל המשאבים הדרושים על מנת לאתר ראיות פיסיות ואחרות שהן ראיות אובייקטיביות שיהיה בהן כדי לספק עוגן חיצוני לעדות.

 

           בע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.8.2012) הדגשתי כי:

 

"המשטרה צריכה להתמקד בחקר האמת... חקר האמת משמעו, בין היתר, השגת ראיות אובייקטיביות ופוזיטיביות, איתור עדי ראיה וגילוי ממצאים פיסיים לשם ביצוע בדיקות פורנזיות ואחרות...

 

עדיפה לטעמי שיטת חקירה במסגרתה רותמת המשטרה את מיטב משאביה לשם איתור ראיות של ממש אף מחוץ לחדר החקירות" (שם, פסקאות 93-92 לחוות דעתי).

 

 

           אכן, גם אם הזיז המערער את רכבו מהזירה, לא היה בכך לטעמי לייתר בדיקת הרכב בסמוך לאחר מכן. כך גם אין בפי המשיבה הסבר מניח את הדעת לאי תיעוד תחנת הדלק, סימני צמיגים ושברי זכוכית כמו גם היעדר תיעוד בנוגע לקונטיינר שכנגדו הוטח המתלונן. אני מודע לכך שמשטרת ישראל מוגבלת במשאבים אך אין בכך כדי להצדיק הימנעות מביצוע פעולות חקירה בסיסיות שלא ניתן להשלים עם אי ביצוען. זאת יש להזכיר, בחינת נפקותם של מחדלי חקירה מתבצעת בכל תיק ותיק על פי נסיבותיו. בתיק זה לא היה במחדלים הנטענים כדי להביא לזיכויו של המערער.

 

18.      כמו כן אמליץ לחבריי לדחות את הערעור כנגד חומרת העונש. כלל הוא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009)]. איני סבור כי המקרה שלפנינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. אכן, העונש שהושת על המערער אינו עונש קל, אך הוא נקבע לאחר שבית המשפט המחוזי איזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים. לכל אותן נסיבות לקולא הנטענות על ידי המערער ניתן משקל בגזר הדין וככל הנראה היה נגזר על המערער עונש חמור יותר אלמלא אותן נסיבות:  חלוף הזמן; היעדר עבר פלילי ואזעקת עזרה. משך הפסילה שהושת על המערער אינו מן הקצרים אולם בכך ניתן ביטוי הולם לחומרת מעשיו ולעובדה שעשה שימוש ברכב לשם פגיעה באחר. 

 

19.      אשר על כן, סבורני כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו וכך אציע לחבריי לעשות.

 

          

                                                                                      ש ו פ ט

 

 

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

 

א.            מקובלת עלי חוות דעתו של חברי השופט דנציגר. אשר למחדלי החקירה, לעתים חש אני כי קולנו בהקשר זה קורא במדבר, חרף נסיוננו ונסיונם של בתי המשפט בכלל בהערכת תיקים וראיות. לא אחת נדרשנו לצורך בהדרכת חוקרים ובליווי החקירות באופן שיצמצם מחדלי חקירה, ומקוה אני כי ההנחה אינה שבית המשפט יעשה תדיר את מלאכת ברירת התבן מן הבר חרף מחדלי החקירה. בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נזדמן לי להידרש בהרחבה לנושא מחדלי החקירה; וחלפו שש שנים מאז ניתן פסק הדין ההוא; האם עולם כמנהגו נוהג? הנה מקצת מן הנכתב שם:

 

"נאמר לא אחת כי בבסיס חובת החקירה, המוטלת על הרשויות, עומדת החובה לפעול לחקר האמת והחובה להביא לדין את האשם האמיתי בביצועה של העבירה. חובת הרשויות למיצוי הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, בהיותו אמצעי לחשיפת האמת. ברוח זו נפסק כהאי לישנא: 'מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו' (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472, השופט - כתארו אז - ברק). לאור זאת, השאלה היא מהי הנפקות והמשמעות של מחדלי החקירה. מבקש אני להניח כי זהו האתוס של גורמי החקירה. אך – מבלי להטיל דופי – יש צורך באמצעי הדרכה ופיקוח תדירים כדי שלא יהא חלילה חשש למדרון חלקלק; מתוך חולשות אנוש, הרצון לפתור תעלומות פשע עלול לגבור על בקשת האמת.

      

במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו... על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות".

 

ולהלן:

"... לא בכדי בחזית הדיון, בגישה מרחיבה באה פסיקה מבתי המשפט המחוזיים, הנתקלים בשפיר ובשליה של הראיות, ולא אחת מהדהד מפיהם תסכול של מחדלים בחקירה ונפקותם".

 

ועוד:

"... השאלה היא ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה לנאשם עוול, בנסיבותיו של מקרה פלוני, בכך שהמשטרה חדלה בחקירה בצורה זו או אחרת. לטעמי ככלל אכן אין דוקטרינת הנזק הראייתי נחוצה בגדרי עשיית הצדק במשפט הפלילי, שכן – כפי שציינה הפסיקה שהובאה מעלה מוטל הנטל במשפט הפלילי על התביעה וככלל איננו מועבר לנאשם, וממילא השאלה היא האם מצבור הראיות, בהינתן מחדל כזה או אחר, מביא להרשעה בלא ספק סביר. ואולם במדינת חוק מתוקנת, כפי שמבקשים אנו להיות, הציפיה היא כי התביעה תפרוש בפני בית המשפט תשתית ראייתית רחבה, וכי בהדריכם את החוקרים על גורמי התביעה, הפרקליטות או התביעה המשטרתית, לדרוש כי ככל הניתן לא תונח אבן רלבנטית שאינה הפוכה. חרף העומס המוטל על גורמי האכיפה אין מקום להתעלמות מכלל זה, והבקרה התביעתית צריכה לכלול אותו, ובמקרים רבים כך אכן קורה. יהיו איפוא מקרים חריגים שבהם תהא נפקות למחדלים כאלה, הן בבחינה מדוקדקת במיוחד של הראיות שהוגשו, והן – במקרים קיצוניים – אף מעבר לכך, בהנחת הנחות לטובת הנאשם, שמא נגרם לו עוול.

 

ולבסוף:

"אף אם מחדלים אלה היו בתום לב - וחזקה על המשטרה שאכן כך הדבר - כלל גדול הוא, ויפה הוא בכל עת, 'לא תעשו עוול במשפט' (ויקרא, יט, טו), ומצווים אנו ליזהר שמא לא נגיע לידי מצב של גרימת עוול. במקרה זה נחה דעתי כי עוול כזה לא נגרם, אך ההדרכה העצמית של רשויות החקירה והתביעה צריך שתזכור תדיר את האמור.

 

נזכור: בסופו של יום, התוצאה עלולה להיות כליאתו של אדם, ואף בעולמה של היהדות עקרון חירות האדם הוא עקרון יסוד, ששימש כמורה דרך להלכות רבות, ושלאורו יש לנהוג: 'והרי חירות האדם בגופו הוא הכלל הגדול שבמערכת משפטנו ובעולמה של יהדות' (ב"ש 15/86 מדינת ישראל נ' אבי צור, פ"ד מ(1) 706, 713 (השופט -  כתארו אז - אלון)); 'חכמינו הורונו: 'חביב אדם שנברא בצלם' (אבות ג, יד). ערך יסוד זה שבעולמה של יהדות הוא הוא התשתית, לב לבו של עקרון חירות האדם. חביבותה של חירות כל יחיד ויחיד, של חופש כל אדם באשר הוא אדם, ממנה פינה וממנה יתד לחביבותם של חירות הביטוי וחופש ההפגנה' (ב"ש 1,6,16/87 אברהם דננאשוילי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 281, 289 (השופט – כתארו אז - אלון)). דברים אלה, הגם שנאמרו לעניין מעצרו של אדם טרם משפט, יפים גם לענייננו, ומהם פינה ויתד לכל עניין העשוי להביא לכליאתו של אדם, מן הראוי שהרשויות ישוו לנגד עיניהן בעת ניהול החקירות, שכן, טענות מן הסוג האמור נטענות חדשות לבקרים, וגם אם לא אחת אין לטענות בסיס, יארע גם אחרת".

 

 

הבאתי דברים אלה במקצת אריכות כדי להטעים את ההלכה בנושא וגם את הצער, כי הרושם הוא שבתיקים רבים מדי מתגלים מחדלי חקירה. אמנם, מודע אני לכך שסניגורים, כידם הטובה ובחתירתם לסייע לשולחם, מעלים טענות רבות בדבר מחדלים, ועל בית המשפט לבור בין עיקר לטפל וטקטי. אבל ישנם, כמו בענייננו, גם מחדלים "על אמת". חברי מנה במקרה דנא את המחדלים שניתן לעמוד עליהם, ושוב, גם אם לא הגיעו אלה לכלל עוול ועילת התערבות, האין ראוי למשטרה ולפרקליטות להפיק שוב ושוב לקחים לעניין הדרכה ופיקוח על חקירות?

 

ב.            ולבסוף, הערה לעניין התנהלות התיק בבית משפט זה. צר לי שמסיבות שונות כאלה ואחרות נשמע תיק זה, של ערעור על הכרעת הדין ועל גזר דין בן שלוש שנים, שבו התיצב המערער לריצוי העונש ביוני 2011, רק בספטמבר 2012. אכן עלי להדגיש שעל פי תולדות התיק לא כל האמור רובץ לפתחו של בית המשפט. אך המדובר בערעור על הכרעת הדין וגזר הדין, שבסדר גדול כזה של ענישה ראוי היה לשמעו לפני כן, שמא יתקבל הערעור וייצא המערער יושב במאסר לשווא. אמנם, לא  כך אירע בסופו של יום, נוכח התוצאה.

 

ג.             סוף דבר, מצטרף אני לעמדת חברי.

 

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופטת ד' ברק-ארז

 

           אני מסכימה.

                                                                                      ש ו פ ט ת

 

          

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

 

           ניתן היום, ב' בחשון תשע"ב (18.10.2012).

 

 

           ש ו פ ט                                  ש ו פ ט                           ש ו פ ט ת

 

 

 

 

 

 

 

 

________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11030900_W07.doc   חכ/

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il