עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 131/08

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

1.        שני מכרים שהפכו ליריבים התעמתו בבית קפה מקומי. אחד מהם עזב את המקום בהליכה. השני, עזב מעט מאוחר יותר בנהיגה, וכאשר הבחין ביריבו עצר לידו ובין השניים התפתח עימות נוסף. או אז שלף הראשון אקדח שנשא עמו וירה שתי יריות שהביאו בסופו של דבר למותו של האחר. מה דינו של היורה ומה היקף אחריותו הפלילית? זו השאלה שהתעוררה בפנינו, וממנה נגזרו שאלות משנה: האם התקיימה במקרה זה "כוונה להמית"? האם מעשה ההמתה היה תוצאה של קנטור? האם יש מקום לבחון את המקרה גם מן הפרספקטיבה של הגנה עצמית?

 

עיקרי העובדות

 

2.        המערער, איהאב זידאן (להלן: המערער), ישב בבית קפה בדלית אל כרמל (להלן: בית הקפה) בלילה שבין 28.6.2006 לבין 29.6.2006 בסמוך לחצות. אותו זמן עבר ליד בית הקפה איהאב חילו ז"ל (להלן: המנוח) ברכבו, כשלצידו יושב אחיו, יוסף חילו (להלן: יוסף). משהבחין המנוח במערער, האט את נסיעתו, קילל אותו, ירק לעברו, ולאחר מכן המשיך בנסיעה. מיד לאחר מכן עזב המערער את בית הקפה והלך לכיוון ביתו עד שנעצר בסמוך לסוכנות ה"טוטו" הממוקמת בצד הכביש המחבר בין דלית אל כרמל לעוספיה (להלן: הכביש) לא הרחק ממקום מגוריו. המערער נשא על גופו אקדח חצי אוטומטי שבתוכו מחסנית טעונה בכדורים.

 

3.        זמן קצר לאחר מכן נסע המנוח ברכבו לכיוון עוספיה כשהוא לבדו. הוא הבחין במערער ועצר את רכבו בסמוך לו. בין השניים התפתח ויכוח. במהלך הויכוח יצא המנוח מהרכב ואילו המערער מצידו שלף אקדח וירה במנוח שתי יריות. כתוצאה מהירי התמוטט המנוח. בעודו שכוב על הקרקע בעט בו המערער בראשו. אחד הקליעים שירה המערער לעבר המנוח, גרם למותו.

 

4.        ביום 29.6.2006 בשעות הערב, מספר שעות לאחר הירי, נצפה המערער בחוף הים בעתלית, כשהוא מחזיק באקדח. חיילים מבסיס סמוך שהוזעקו למקום הודיעו למערער כי הם הזמינו משטרה. בשלב זה זרק המערער את האקדח לים. המערער נעצר על ידי המשטרה ואחד החיילים שלף את האקדח מהים. 

 

5.        המערער הכחיש תחילה את מעורבותו באירוע. במהלך מעצרו שהה עמו בתא  מדובב. לאחר עימות שבוצע בין המערער למדובב, הוא הוחזר לתא המעצר ובדרכו לשם, החל לבכות והועבר לתשאול שבו מסר גרסה באשר למעורבותו במות המנוח.

 

כתב האישום וההליך בבית המשפט קמא

 

6.        נגד המערער הוגש כתב האישום שייחס לו עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן החזקת נשק ונשיאתו שלא כדין, לפי סעיף 144(א)(ב) לחוק העונשין. משפטו התקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 3052/06, סגן הנשיא י' גריל והשופטים א' רזי ומ' פינקלשטיין).

 

7.        בית המשפט קמא שמע עדים רבים, שכל אחד מהם העיד על חלק אחר מאירועי הערב שעליו נסב כתב האישום.

 

8.        האירוע בבית הקפה – ההתרחשויות המקדימות הקשורות לאירוע בבית הקפה זכו להתייחסות בדבריהם של כמה מן העדים. העד מרואן והאבי, עובד בית הקפה (להלן: מרואן) העיד כי ראה את המנוח נוסע בסמוך למקום בנסיעה איטית, מסתכל עליהם וממשיך בנסיעה לכיוון דלית אל כרמל. לאחר מכן, ראה את המערער קם ממקומו והולך בהליכה מהירה לכיוון עוספיה. כעבור כחמש דקות נוספות הוא ראה, לדבריו, את המנוח חולף שוב מול בית הקפה ונוסע אף הוא לאותו כיוון. העד וואג'י בסיס (להלן: וואג'י) שישב עם המערער בבית הקפה טען כי לא הבחין בדבר מה חריג. לעומת זאת, יוסף, אחיו של המנוח, שהיה עמו ברכב בעת שזה עבר ליד בית הקפה, סיפר שהמנוח עצר את מכוניתו, קילל את המערער וירק עליו. הוא העיד כי לאחר מכן הבחין בכך שהמערער מוסיף לדבר ולצחוק, ואז יצא בהליכה מהירה לכיוון ביתו. המערער העיד כי לאחר שהמנוח קילל אותו, הוא קם ממקומו, מבלי לומר שלום לאנשים שישבו לידו ומיהר לביתו משום שפחד מהמנוח.

 

9.        בין האירוע בבית הקפה לבין אירוע הירי – המערער העיד כי ברגיל משך הזמן הדרוש לו כדי להגיע מבית הקפה אל ביתו נע בין 10 ל-15 דקות. מהעדויות השונות עלה כי אירוע הירי התרחש לפחות 15 דקות לאחר שיצא המערער מבית הקפה. יוסף העיד כי חלפו בין 15 ל-20 דקות בין האירוע בבית הקפה לבין המועד שבו הודיעו לו שאחיו נורה. מרואן העיד כי עברו בין 10 ל-15 דקות בין הרגע שבו המנוח עבר בפעם השנייה ליד בית הקפה לבין הרגע שבו הוא קיבל הודעה שהיה "רצח למטה". שני עדים נוספים – כמיל נאסר אל דין (להלן: כמיל) ו-נידאל חאתום (להלן: נידאל) העידו כי ראו את המערער ליד ביתו, קודם לאירוע הירי. לאחר מכן נוכחו לדעת שבמקום שעמד המערער נורה המנוח. המערער העיד כי כשפגש את המנוח היה במרחק של כ-10 עד 20 מטר מביתו.

 

10.      אירוע הירי – למפגש השני בין המערער לבין המנוח, שבו התקיים גם אירוע הירי, לא היו עדי ראיה. עדה המתגוררת בסמוך למקום סיפרה ששמעה קולות צחוק ודברי לעג, אך לא זיהתה את הנאמר, והיה לה ספק אם שמעה קללות. או אז שמעה יריות ושקט. ד"ר קונסטנטין זייצב, הפתולוג מטעם המדינה (להלן: הפתולוג), העריך בחוות דעתו (ת/40) כי המערער נורה מטווח של יותר ממטר. הפתולוג מצא פצע מעבר קליע בכתפו השמאלית של המנוח וכן מצא פצע כניסת קליע בצד שמאל של בית החזה של המנוח. פצע כניסת קליע נוסף נמצא באמה הימנית, שבה נמצאו גם פצעי שפשוף. נוסף על כך מצא הפתולוג פצעי שפשוף, דימומים תת עוריים ופצעי קרע בפניו של המנוח. בכל הנוגע לפצעי השפשוף הניח הפתולוג כי מקורם במכות או בנפילות, וציין כי אין קשר ביניהם לבין המוות. בעדותו התייחס הפתולוג למיקומם של פצעי הירי בגוף. הוא העריך כי הקליע שנורה לבית החזה משמאל נכנס ככל הנראה גם לאמה הימנית של המנוח ואילו קליע נוסף נכנס לכתפו השמאלית. הפתולוג העריך כי בסך הכול פגעו במנוח שני קליעים, וכי הקליע שחדר לבית החזה של המנוח גרם למותו. על-פי חוות הדעת של מעבדת הנשק שני התרמילים שנמצאו בזירת האירוע נורו מאקדחו של המערער.

 

11.      התנהגות המערער מיד לאחר הירי – להתנהגותו של המערער בשלב זה היו שני עדים – סלים סעיד חלבי (להלן: סלים) ו-ויסאם נאסר אל דין (להלן: ויסאם), שנסעו יחדיו במכוניתו של סלים, כשהאחד נוהג והשני יושב לצידו. ויסאם, העיד כי שמע שלושה "טקטוקים" וסבר כי רכבם משמיע קולות. לעומת זאת, סלים העיד כי שמע שלוש יריות. כשהמשיכו השניים בנסיעתם, הם הבחינו במערער כשהוא בועט בראשו של המנוח שהיה מוטל על הרצפה, וכן בכך שעמד בסמיכות מקום בעודו מחזיק אקדח. השניים הוסיפו כי כשראו את המנוח מוטל על הכביש הם לא הבחינו ב"שום דבר" בידו. מאחר שהבחינו בכל אלה תוך כדי נסיעה, עלה סלים על המדרכה בשגגה, אך מיד לאחר מכן ירד ממנה והמשיך בנסיעתו. המערער עצמו אמר בחקירתו במשטרה כי הבחין בכך שנצפה על-ידי שניים שחלפו במקום במכונית. כמו כן, הוא ציין כי לאחר הירי דרך פעמיים על פניו של המנוח.

 

12.       עדים בזירת הירי עצמה – העד הראשון שהגיע לזירת הירי, לאחר שהמערער עזב את המקום, מאהר ליהאני (להלן: מאהר), הבחין במנוח כשהוא שכוב על בטנו על הכביש, בסמוך לרכבו. מאהר הזמין עזרה רפואית והבחין בכך שהמנוח עדיין נשם באותה עת נשימה חלשה. מאהר העיד כי לא הבחין בכך שהמנוח אחז דבר מה בידיו, וכי גם לא הבחין בחפץ על גופו, למעט שני טלפונים ניידים על מותניו. בנוסף הוא העיד כי לאחר שהגיעו אנשים נוספים לזירה, בא למקום גם יוסף ולקח את רכבו של המנוח, עוד קודם להגעת האמבולנס. לאחר מכן יוסף חזר למקום וניסה להרים את גופת המנוח, אך מנעו זאת ממנו. מאהר ציין באופן נחרץ כי בפעם הראשונה שבה יוסף נכח בזירת האירוע הוא לא לקח דבר מגופתו של המנוח. עד נוסף, אייל פארו (להלן: אייל), שעבר בזירת הירי לאחר שכבר נכחו בה מספר אנשים העיד כי ראה את המנוח שוכב על בטנו והבחין בתרמיל אחד של אקדח ליד המנוח ובתרמיל נוסף על גבי מכוניתו של המנוח. הוא ציין שלאחר מכן הגיע צוות רפואי שהפך את המנוח על גבו וניסה לבצע בו החייאה. אייל העיד כי יוסף הגיע למקום בפעם הראשונה ולקח את רכבו של המנוח רק חמש דקות לאחר שהוא עצמו הגיע לזירה. לדבריו, באותה עת יוסף לא נגע באחיו ולכן שלל את האפשרות שיוסף יכול היה לקחת משהו שהיה על גופו. הוא ציין שבסמוך למנוח הבחין במכשיר טלפון נייד בלבד. השוטר הראשון שהגיע לזירה העיד כי ביצע סריקה מסביב לגופת המנוח במטרה למצוא כלי נשק אך הבחין רק בתרמיל שהיה מונח כחצי מטר מהגופה. הוא הוסיף והעיד כי בפעם השנייה שבה יוסף הגיע לזירה היה זה לאחר שכבר בוצעה סריקה בסמוך לגופה ולאחר שזו כוסתה על-ידי מד"א. יוסף עצמו העיד כי הגיע לזירה לאחר ששמע שאחיו נורה. לדבריו, מאחר שנלחץ הוא עזב את המקום ברכב, ורק לאחר מכן חזר לזירת הירי, ניגש לגופת המנוח שהייתה כבר מכוסה, אך אז מנעו ממנו להרימה. לדבריו, בקרבת המנוח נמצא מכשיר טלפון נייד, שאותו הוא הרים. לאחר מכן נסע להודיע להוריו את שאירע. בשלב זה, שב לזירת הירי בפעם השלישית. יוסף העיד כי לא לקח דבר מזירת האירוע למעט מכשיר הטלפון הנייד והרכב, וכי מסר את מכשיר הטלפון הנייד למשטרה כעבור מספר ימים. בחקירתו הנגדית נשאל יוסף האם למנוח היה נשק, והשיב על שאלה זו בשלילה. לדבריו, למנוח מעולם לא היה נשק.

 

13.      עדות המדובב – המדובב ששהה עם המערער בימים הראשונים של מעצרו העיד כי המערער התוודה בפניו שירה במנוח ושעשה כך מאחר שחשש שהמנוח מתכוון לפעול כסוכן סמוי מטעם המשטרה ולמסור מידע עליו ועל אחרים (בלשון העד – "לצאת סמוי"). המדובב העיד גם שהמערער סיפר לו שאם יהיו נגדו ראיות הוא יטען שלמנוח היה נשק ביד. מיד לאחר מכן המדובב שינה את גרסתו והעיד כי הוא עצמו הציע למערער לטעון כך, בעוד שהמערער אמר לו כי למנוח לא היה כלום ביד.

 

14.      גרסת המערער במשטרה – תחילה הכחיש המערער כל מעורבות באירוע, אך לאחר ארבעה ימי חקירה הודה בכך שירה במנוח. על-פי הגרסה שמסר, לאירועי אותו ערב קדמה אווירה רעה בינו לבין המנוח שהתעלל בו פיזית ונפשית, וככלל התנהגותו של המנוח נמאסה עליו. בהתייחס לאירועי אותו ערב טען המערער כי פגש במנוח באקראי לאחר שישב בבית הקפה בכפר. המערער ניגש לרכבו של המנוח. לשאלתו של המנוח מדוע הוא מסתכל עליו בצורה מסוימת, הוא השיב כי הסיבה לכך היא התנהגותו של המנוח אליו. המערער מסר תחילה גרסה לפיה בשלב זה יצא המנוח עם סכין מרכבו. במהלך החקירה השתנתה גרסתו בעניין זה והוא ציין כי אינו בטוח אם המנוח החזיק בסכין.

 

15.      תשובת המערער לכתב האישום – בתשובתו לכתב האישום טען המערער כי לאירוע הירי קדמה התקרית בבית הקפה. המערער טען כי המנוח נסע בסמוך למקום וכשהבחין בו המנוח, עצר את רכבו, צעק לעברו קילל וגידף אותו ואף ניסה לתקוף אותו. המערער טען כי המנוח נמנע מתקיפתו רק משום שאחיו ואנשים נוספים התקהלו במקום. המערער טען כי הוא עזב את בית הקפה משום שפחד מהמנוח וכאשר הלך לכיוון ביתו, הבחין שהמנוח נוסע לעברו. הוא טען שניסה להימלט מן המנוח אך זה חסם את דרכו תוך שהוא מאיים על חייו. כן טען כי המנוח שלף נשק שנחזה להיות אקדח. המערער ציין כי בשלב זה שלף את האקדח שנשא וירה במנוח.

 

16.      עדות המערער בבית המשפט – בעדותו בבית המשפט טען המערער כי בבית הקפה המנוח ירק וקילל אותו בלבד. באשר לאירוע הירי עצמו הוא העיד שהמנוח עצר לידו וקילל אותו. לדברי המערער, הוא התקדם לעבר חלון הרכב על מנת לשוחח עם המנוח אך המנוח קילל אותו ואיים עליו. המערער נעמד ליד החלק האחורי של הרכב ואז יצא ממנו המנוח והתקדם לעברו בצורה שאיימה עליו. המערער הוסיף והעיד, כי לפני שירה, הבחין בכך שהמנוח מתכוון להוציא מכיוון בטנו דבר מה שעל טיבו לא עמד. בעדותו העריך המערער כי כשירה במנוח הוא עמד במרחק מטר ממנו וכי כיוון לעבר חזהו. המערער הוסיף כי מעולם לא ירה באקדח לפני כן וכי אינו מבין באקדחים.

 

17.      בכל הנוגע לעבירה של החזקת ונשיאת נשק שלא כדין, המערער הודה בעדותו כי אכן החזיק בנשק ונשא אותו על גופו לפחות במשך שבוע, למרות שידע כי הדבר אסור.

 

פסק דינו של בית המשפט קמא

 

18.      לאחר שבחן את העדויות החליט בית המשפט קמא להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו. להלן נביא את עיקרי הממצאים העובדתיים ששימשו בסיס לפסק דינו.

 

19.      באשר לאירוע בבית הקפה קבע בית המשפט קמא כי המפגש בין המערער והמנוח לא היה אלים וקולני כפי שניסה המערער להציגו. אמנם, המנוח ירק על המערער וקילל אותו, אך הוא לא תקף אותו פיזית מעבר לכך.

 

20.      בית המשפט קמא הוסיף ובחן את פרק הזמן שחלף בין המועד בו עזב המערער את בית הקפה לבין המועד שבו המנוח נורה. הוא סבר שאילו המערער היה ממהר לביתו הוא היה מגיע אליו עוד בטרם שפגש שוב את המנוח. בהקשר זה הוא אף הצביע על כך שהמערער נצפה עומד סמוך לביתו מבלי שנכנס אליו. מכל אלה הסיק בית המשפט קמא כי המערער המתין למנוח בסמוך לביתו.

 

21.      באשר להתרחשות באירוע הירי עצמו הסיק בית המשפט קמא מעדותו של הפתולוג כי בעת שירה המערער את הירייה שפגעה בכתפו השמאלית של המנוח לא עמד האחרון כשפניו לעברו של המערער.

 

22.      בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי ממכלול העדויות עולה שיוסף לא לקח מזירת האירוע כלי נשק כלשהו – לא מגופת המנוח ולא ממקום הסמוך לה. בהמשך לכך, הוא קבע כי המנוח לא החזיק בידו כלי נשק ואף לא נשא נשק על גופו במהלך האירוע שבו נורה. בקובעו זאת הצביע בית המשפט קמא גם על הסתירות המהותיות בגרסאות השונות שמסר המערער.

 

23.      בית המשפט הצביע על בעיית המהימנות של המערער שמסר גרסאות שונות, ולא נתן טעמים לשינויים שחלו בהן.

          

24.      בית המשפט קמא ציין כי אינו נזקק לעדותו של המדובב בנסיבות שבהן קיימות ראיות "מוצקות" נגד המערער, מה גם שחלקים שלמים ומהותיים מעדותו של המדובב לא נקלטו בהקלטת השיחות בינו לבין המערער.

 

25.      מן הבחינה המשפטית, ולאחר שהונח הבסיס לקביעה שהמערער המית את המנוח (גם על-פי חוות הדעת הפתולוגית וחוות הדעת של מעבדת הנשק) פסק דינו של בית המשפט קמא התמקד בהיבטים הנוגעים לשאלה האם ניתן להרשיעו בעבירת הרצח.

 

26.      כוונה להמית – בית המשפט קמא קבע כי המערער החליט להמית את המנוח. את קביעתו זו הוא ביסס על כלי הנשק שבו עשה המערער שימוש – כלי נשק קטלני; העובדה שהירי בוצע מטווח קרוב, כלל שתי יריות וכוון למקום רגיש בגופו של המנוח – חזהו. בית המשפט קמא מצא תימוכין נוספים לכוונתו של המערער בהתנהגותו לאחר הירי – הוא דרך על ראשו של המנוח ונמנע מלפעול להזעקת עזרה. בית המשפט קמא דחה את טענתו של המערער כי נהג כפי שנהג מתוך פחד.

 

27.       קנטור – בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי לא התקיים בנסיבות העניין קנטור. קביעה זו התבססה, בעיקרו של דבר, על כך שלמעשה לא התקיים במקרה זה אף היסוד הסובייקטיבי לקנטור. המנוח אומנם קילל את המערער ופגע בו, אך לא במידה שהיה בה כדי להשפיע עליו ולגרום לו לאבד שליטה ולהמית את המנוח. בית המשפט קמא הצביע בהקשר זה גם על עדותו של וואג'י שסיפר כי המערער עזב את בית הקפה כרגיל, ללא פחד או בהלה מצדו. רק בעדותו במשפט השמיע לראשונה את הטענה שקונטר ושהמנוח קילל אותו, אך המערער לא הציג את הקללות כאירוע ייחודי. בית המשפט קמא אף סבר שטענת הקנטור אינה מתיישבת עם גרסת ההגנה העצמית – היינו על תגובה מושכלת למעשה שנחזה כשליפת כלי נשק. בנוסף לכך, בית המשפט קמא סבר כי במקרה הזה לא מתקיים אף היסוד האובייקטיבי של הקנטור, על בסיס התנהגותו של המנוח (שתוארה על ידי המערער ועל ידי יוסף) באירועים שקדמו לירי שלשיטתו, לא הגיעו לדרגה שיש בה כדי להצדיק אובדן עשתונות.

 

28.      הגנה עצמית – לבסוף, בית המשפט קמא קבע כי למערער גם לא עומד סייג ההגנה העצמית. לעניין זה עמד בית המשפט קמא על כך שלא הוכח שהמנוח החזיק בידו או נשא על גופו כלי נשק כלשהו במעמד הירי. בית המשפט קמא הוסיף והצביע על כך שגרסת המערער השתנתה מספר פעמים ונמצאה כלא מהימנה. למעלה מן הצורך הדגיש בית המשפט קמא כי הן מעדויותיו בבית המשפט והן מחקירותיו במשטרה לא הסתמן כי המערער פחד מהמנוח. הוא סיפר שניגש ביוזמתו לחלון הרכב של המנוח, עובר לירי, לאחר שהאחרון עצר לידו. מכל מקום, בית המשפט קמא קבע גם כי לא התקיימו התנאים הנדרשים לתחולתו של סייג ההגנה העצמית, בכל הנוגע לשימוש בנשק חם, בנסיבות שבהן המנוח לא שלף את הנשק שהיה לכאורה בחזקתו ולא כיוון אותו לעבר המערער ולהימנעות מעזיבה של זירת האירוע. משכך, לא נמצא בסיס לטענת ההגנה העצמית אף במתכונת של "הגנה עצמית מדומה", היינו הגנה עצמית המבוססת על סברה מוטעית שלה טען המערער, שהמנוח אכן עמד לסכן אותו.

 

29.      מחדלי חקירה – בית המשפט קמא דחה גם את הטענה כי התקיימו במקרה זה מחדלי חקירה. בכל הנוגע לאירוע המקדים בבית הקפה הופיעו בפני בית המשפט קמא שלושה עדים ועדויותיהם התיישבו זו עם זו. למעשה, גם המערער בעדותו לא טען כי המנוח ניסה ממש לתקוף אותו. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט קמא שעדותו של בעל המסעדה שלא נחקר לא הייתה מסייעת. באשר להימנעות מעריכתם של מחקר תקשורת ושל חיפוש בביתו של המנוח וברכבו קיבל בית המשפט קמא את הסבריו של חוקר המשטרה, פקד אפי רז. בהקשר זה, בית המשפט קמא עמד על כך שרכבו של המנוח נתפס על ידי המשטרה עוד ביום האירוע. כמו כן, הוא הדגיש שבמהלך החקירות שנערכו והעימותים שנערכו למערער בימים הראשונים למעצרו הוא הכחיש כל מעורבות באירוע הירי. ממילא בשלב זה לא הועלתה על-ידו הטענה שהמנוח נשא נשק ולכן לא היה בסיס לעריכת חיפוש אחר נשק כאמור.

 

30.       גזר הדין – כאמור, בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. בנסיבות אלה, הוא השית עליו עונש של מאסר עולם בגין עבירת הרצח. בגין העבירה של החזקת ונשיאת נשק שלא כדין, הטיל בית המשפט קמא על המערער שנת מאסר בפועל שלגביה קבע כי ירצה אותה בחופף לעונש מאסר העולם. בנוסף קבע בית המשפט קמא כי עונש מאסר מותנה שהוטל על המערער בבית המשפט השלום בחיפה ביום 28.3.2004 (ת"פ 1544/04) ובו נקבע כי אם המערער יעבור בתוך תקופה של שלוש שנים עבירת אלימות פיזית נגד גופו של אדם ויורשע בה יושת עליו עונש מאסר של 15 חודשים, יופעל במצטבר. בית המשפט קמא התחשב בעניין זה בגיליון הרשעותיו של המערער שכלל מספר הרשעות בגין עבירות חוזרות ונשנות של אלימות.

 

טענות המערער

 

31.      הערעור שבפנינו כוון, בעיקרו של דבר, נגד המסקנות המשפטיות העולות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. מלכתחילה, עיקרי הטיעון שהגיש התייחסו גם לסתירות ובעיות בעדויות שעליהן סמך בית המשפט קמא את פסק דינו, ובכלל זה לעניין מהימנותו של יוסף, אחיו של המנוח בכל הנוגע לאפשרות שזה העלים כלי נשק שנשא עמו המנוח. אולם, בסופו של דבר מיקד בא-כוחו של המערער את הטענות במסקנות המשפטיות שגזר בית המשפט קמא מן המצע העובדתי שהניח.

 

32.      כוונה להמית – באשר לשאלת קיומה של כוונה להמית טען המערער כי לא הוכח ששמר עמו את האקדח לצורך פגיעה במנוח. כן לא הוכח שציפה לפגוש את המנוח בבית הקפה או לאחר מכן. למעשה, לטענתו, הוא ברח מבית הקפה על מנת להימנע מעימות נוסף עם המנוח. הוא שלף את האקדח שנשא עמו רק לאחר שהמנוח יצא מרכבו והתקדם לעברו, וירה במנוח רק לאחר שהאירוע הסלים. לדבריו, לו רצה להמית את המנוח היה עושה זאת במהלך חילופי הדברים ביניהם עוד כאשר נשען על חלון רכבו של המנוח. לשיטתו, טענתו מתחזקת דווקא לנוכח העובדה שירה רק שתי יריות, ולאחר שבעט במערער עזב את המקום. לו חפץ במותו, כך נטען, יכול היה להוסיף ולירות בו. לעומת זאת, המנוח היה בחיים בעת שעזב את הזירה, שהרי נמצא בעודו נושם על-ידי העד מאהר.

 

33.      קנטור – לשיטת המערער היסוד הסובייקטיבי של הקנטור התקיים במקרה זה באופן מובהק, בהתחשב בכך שהמנוח התעלל בו בתקופה שקדמה לאירוע הירי וגם בערב האירוע עצמו. המערער הוסיף וטען כי התקיים במקרה זה גם היסוד האובייקטיבי של הקנטור.

 

34.      ההגנה העצמית – טענתו הראשונה והעיקרית של המערער הייתה שסבר כי המנוח עומד לתקוף אותו, ולכן ראה עצמו אנוס להגן על עצמו, על סמך ניסיונו הקודם עם המנוח, לרבות באותו ערב עצמו. לשיטתו של המערער, הוא פעל לאחר שחש סכנה לחייו והמעשה היה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שנדמתה כמסכנת את חייו באופן ממשי. המערער סבור כי הוכחו כל התנאים של הגנה עצמית – הוא נקלע  לאירוע בעל כורחו, לאחר שנרדף על ידי המנוח במשך תקופה ארוכה. בנוסף, למרות שלא הוכח שהמנוח נשא על גופו נשק, המערער טוען כי סבירות תגובתו צריכה להיבחן על פי נסיבות העניין ותוך התחשבות בתחושת הסיכון שחש.

 

עמדת המדינה

 

35.      המדינה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. באשר לצד העובדתי, המדינה טענה כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא. המדינה ביקשה גם לדחות את הטענות המשפטיות שהעלה בא-כוחו של המערער.

 

36.      כוונה להמית – המדינה הצביעה בהקשר זה על כך שהמערער ירה באקדחו במנוח מטווח קצר, ירה פעמיים (ולא פעם אחת בלבד), ואף הוסיף ודרך על ראשו של המנוח לאחר הירי. כמו כן, לשיטתה קיומו של מניע לפעולתו של המערער – שהיה מצוי בעימות עם המנוח – תומכת דווקא בכך שפעל מתוך כוונה לבוא חשבון עם המנוח.

 

37.      קנטור – לשיטת המדינה, כפי שציין בית המשפט קמא, דווקא גרסתו של המערער כי פעל לשם הגנה על עצמו שומטת את הקרקע מתחת לטענת הקנטור בפן הסובייקטיבי שלה. במלים אחרות, המערער, אף לשיטתו, פעל ביישוב הדעת, ולא תוך איבוד עשתונות. מכל מקום, בנסיבות העניין, כך נטען, לא התקיים היסוד האובייקטיבי של הקנטור.

 

38.       הגנה עצמית – בהקשר זה, נטען כי כאשר עצר המנוח עם רכבו ליד המערער, המערער לא ניתק מגע, דבר שהיה מעיד על חשש, להיפך הוא ניגש למכוניתו של המנוח. המערער עמד במקום ולא מיהר לביתו כפי שטען.

 

הכרעתנו

 

39.      לאחר שבחנו את הדברים הגענו לכלל דעה שדין הערעור להידחות. כבר בפתח הדברים נציין כי לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, שלגביהן העלה תחילה המערער טענות בהודעת הערעור שלו. בסופו של דבר, כפי שכבר צוין, הדיון שהתקיים בפנינו התמקד בפן המשפטי של הדברים. ככלל, וכפי שנסביר, לא מצאנו אחיזה של ממש לטענות שעניינן הגנה עצמית וקנטור. השאלה העיקרית שהתעוררה במקרה זה נגעה לסוגיה של כוונה להמית. אולם, בסופו של דבר, גם בעניין זה הגענו לכלל דעה כי דין הערעור להידחות.

 

כוונה להמית

 

40.      כפי שציינו, אנו סבורים שהשאלה העיקרית שמעורר מקרה זה היא האם פעולתו של המערער נבעה מתוך כוונה להמית את המנוח. דומה שלא יכול להיות ספק שבנסיבות העניין המערער ביקש לפגוע במנוח. אולם, האם אמנם גמלה בו הכוונה להמיתו?

 

41.      האם המערער צפה את מותו של המנוח וחפץ בו? איננו בוחנים כליות ולב, ולפיכך צפונות לבו של המערער צריכות להיבחן על-פי אופי מעשיו וטיבם. החזקה העובדתית שנוהגת בפסיקתם של בתי המשפט, על סמך ניסיון החיים, היא שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו (ראו: ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 648 (1996); ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 376 (2.7.2003); ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 594 (2003)). בנוסף לכך, בע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 358, 364-363 (1988) התווה השופט ד' לוין "מבחני עזר" לזיהוי הלך רוחו של מי שמבצע מעשה המתה, ובהם: הכלי ששימש לביצוע המעשה; טיב הפגיעה; כמות הפגיעות; ומיקומן של הפגיעות בגופו של הנפגע. כמובן, מבחני העזר אינם עומדים לבדם, וההכרעה בכל מקרה, מבוססת על מכלול נסיבותיו.

 

42.      לאחר שבחנו את הדברים, אנו סבורים כי הונח בסיס לקביעה כי המערער התכוון להמית את המנוח. מלכתחילה, שקלה לטובתו של המערער העובדה שלא הגיע לזירת הירי על מנת לפגוע במנוח וכן שלא הצטייד בנשק על מנת לפגוע בו. אדרבה, הוא הלך לכיוון ביתו והמנוח הגיע לעברו. בכך נבדל עניינו ממקרים רבים אחרים שנדונו בפסיקתו של בית משפט זה ובהם יוחסה עבירת הרצח למי שחזרו לזירת עימות על מנת לנקום ולהשיב ליריב מנה אחת אפיים (השוו: ע"פ 8828/08 ניאזוב נ' מדינת ישראל (3.2.2011) (להלן: עניין ניאזוב); ע"פ 10209/06 אל הייזל נ' מדינת ישראל (3.9.2012) (להלן: עניין אל הייזל)). בנוסף לכך, אף אם מתקבלת הגרסה "המרוככת" באשר לאירועי בית הקפה, יש לתת את הדעת על השאלה אם מעשיו של המערער מתיישבים עם האפשרות שהוא רק רצה להדוף את המנוח באופן התקפי, ולא ליטול את חייו – פעולה שאמנם אינה בגדר הגנה עצמית כמובנה בחוק, אך אינה מתיישבת עם כוונה להמית.

 

43.      אולם למעשה, בענייננו, העובדה שהמערער לא תכנן לפגוש במנוח אינה בעלת משמעות לצורך ההכרעה בשאלה האם החליט להמית את המנוח. גם אם המפגש בין המנוח למערער היה ספונטאני והירי נבע מתחושה של זעם שהתעורר במערער ולא נבע ממחשבה ותכנון אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהמערער גמר אומר להמית את המנוח באותה עת (ראו: ע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 710, 716 (2004); ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל (4.9.2007), בפסקה 15; ע"פ 8667/10 ניג'ם נ' מדינת ישראל (27.12.2012), בפסקה 23).

 

44.      בעיקרו של דבר, מכריעות את הכף בענייננו עובדות משמעותיות אחרות. לא ניתן להתעלם מן המשמעות הברורה של ירי מטווח קצר לאזור רגיש שפגיעה בו צפויה להיות קטלנית (ראו: ע"פ 4574/00 רזילוב נ' מדינת ישראל (10.3.2002), בפסקה 7, (להלן: עניין רזילוב); עניין ניאזוב, בפסקה 21; ע"פ 1902/10 אדרי נ' מדינת ישראל (7.1.2013), בפסקה 11 (להלן: עניין אדרי)). בית המשפט קמא הצביע על כך שהמערער לא הסתפק בירייה בודדת. בנסיבות אחרות, ייתכן שניתן היה לומר ששתי יריות אינן מעידות באותה מידה על כוונה נחושה כמו מקבץ של כמה יריות (ראו והשוו: ע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל (16.2.2009), בפסקה 14; עניין אל הוזייל, בפסקה י"ח). אולם, לא השתכנענו כי אלה היו פני הדברים בנסיבות שבפנינו.

 

45.      למעלה מן הצורך, לא למותר להזכיר כאן את התנהגותו של המערער אחרי הירי. המערער פגע בראשו של המנוח בעוד הוא שוכב על הקרקע פצוע ומיד לאחר מכן נמלט מהמקום מבלי לסייע למנוח או להזעיק עזרה. לעתים, גם התנהגות מסוג זה עשויה להעיד על קיומה של כוונה להמית (עניין אדרי, שם; עניין רזילוב, שם). נראה שכך גם במקרה שבפנינו.

 

קנטור       

 

46.      אנו תמימי דעים עם המסקנה כי לא נמצא בנסיבות העניין בסיס לטענת הקנטור. אכן, כפי שהעיד המערער עצמו, דווקא הטענה שפעל בתגובה למה שנחזה כהתקפה שולל באופן אותנטי את הטענה שפעל במצב של אובדן עשתונות.

 

47.      באופן ספציפי יותר, לא מצאנו אחיזה לכך שהתקיימו במקרה זה יסודות הקנטור – היסוד הסובייקטיבי והיסוד האובייקטיבי כאחד (ראו: דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 646 (2006)). המערער ביסס את טענתו באשר ליסוד הסובייקטיבי של הקנטור על כך, שלגרסתו, הוא היה נתון להשפלות ואיומים מצד המנוח במשך תקופה ארוכה. הוא תיאר את אירוע הירי כתגובה לכעס שצבר כנגד המנוח, כמו גם להתנהגותו של המנוח בסמוך לירי. אין בידינו לקבל את טענתו. בעיקרו של דבר, הונחה תשתית עובדתית רק לעימות שהתקיים בבית הקפה. אכן, אירוע זה כלל מידה של השפלה, הקשורה ביריקה לעבר המערער. אולם, עד לאירוע הירי חלף זמן שבו המערער "התקרר", ולו במידת מה. המערער עצמו העיד שהמנוח קילל אותו עובר לאירוע הירי "קללות רגילות". אם כן, אפשר שהאירוע שקדם לירי עורר במערער כעס מחודש, אך לא כזה שכרוך בסערת נפש מיוחדת. על כך יש להוסיף, בהתייחס ליסוד האובייקטיבי של הקנטור, כי כעניין של מדיניות שיפוטית ראויה, עימותים, יריבות ואף אי-נעימות פומבית, אינם מצדיקים, כשלעצמם, קבלתה של טענת קנטור (ראו גם: ע"פ 7300/09 חכמון נ' מדינת ישראל (4.7.2012); עניין אל הייזל, בפסקה כ"ב).

 

הגנה עצמית

 

48.      טענת ההגנה העצמית צריכה להידחות בנסיבות העניין, מאחר שאינה עומדת בתנאים הבסיסיים שמציב הדין לשם החלתה. גם אם נניח לטובתו של המערער כי  מבחינתו הסובייקטיבית פעל מתוך תחושת נרדפות, אין די בכך. סעיף 34י לחוק העונשין קובע את התנאים להגנה עצמית כדלקמן:

 

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

 

 

49.      בהתאם לכך, על מנת שיעמוד לזכותו של המערער סייג זה לאחריות פלילית עליו לעמוד בשישה תנאים: מיידיות – הפעולה היתה צריכה להיות נדרשת באופן מיידי כדי להדוף את התקיפה ולהיפסק מיד עם הדיפתה; תקיפה שלא כדין – הפעולה צריכה להיעשות לתקיפה שלא כדין; סכנה – התקיפה האמורה צריכה להיות מן הסוג המעמיד את הפועל בפני "סכנה מוחשית של פגיעה בחייו..."; התנהגות פסולה – התקיפה אמורה להיות כזו שלא נבעה מהתנהגות פסולה של הפועל עצמו; נחיצות – הפעולה צריכה להיות דרושה, הן המובן האיכותי במובן זה שלפועל לא עמדו דרכי פעולה חלופיות הן במובן הכמותי, היינו שלא ניתן היה להשתמש בכוח פחות בעוצמתו; סבירות (תנאי שנובע גם מסעיף 34טז לחוק העונשין) –  הפעולה צריכה להיות סבירה בנסיבות העניין, היינו למנוע נזק שהולם את הנזק שגרמה (ראו: ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80, 90-88 (2004); ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (25.10.2006), בפסקאות 16-13; ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (22.2.2007), בפסקאות 14-13).

 

50.      על-פי המצע העובדתי שהניח בית המשפט קמא, המערער לא עמד בתנאים הנדרשים על מנת שיעמוד לזכותו סייג ההגנה העצמית לאחריות פלילית. המפגש החוזר בין המערער לבין המנוח התרחש מרחק של מטרים ספורים מביתו של המערער. על כן, בעיקרו של דבר, המערער יכול היה לסור לביתו ולהימנע מעימות חוזר עם המנוח. גם אם נניח שהמפגש הפך לבלתי נמנע, הרי שלאירוע הירי קדמו לכל היותר התגרויות מילוליות מצד המנוח, שלא היוו סכנה מוחשית מבחינתו של המערער. זאת ועוד, בעת שהמערער שלף את אקדחו הוא לא זיהה באופן ברור כלי נשק אצל המנוח, כך שהפעולה שנקט לא הייתה נחוצה, ולא כל שכן לא הייתה נחוצה באופן מיידי. המערער בחר בירי לעבר פלג גופו העליון של המנוח, ולא חדל אף לאחר ירייה אחת. גם אם נקבל את הטענה כי המערער חש מאוים הוא יכול היה לבחור בתגובה מתונה יותר שיש בה כדי להרתיע. אשר על כן, אין מנוס אף מדחייתה של טענת ההגנה העצמית.

 

סוף דבר

 

51.      בסיכומו של דבר, הערעור נדחה על כל חלקיו. פסק דינו של בית המשפט קמא נותר על כנו. המערער יישא בעונש שהשית עליו בית המשפט קמא – מאסר עולם בגין עבירת הרצח, ובנוסף לכך שנת מאסר בפועל בגין העבירה של החזקת ונשיאה של נשק שלא כדין (בחופף לעונש של מאסר עולם) ועונש מאסר נוסף של 15 חודשים מכוח התנאי שהופעל, שאותו יישא במצטבר.

 

52.      המערער נכשל בביצועה של החמורה בעבירות שבספר החוקים. עם זאת, למקרא שרשרת האירועים לא יכולנו שלא לחוש בצער גם עליו, על כך שהתפתה ללכת אחר כעסו ועלבונו. בכך הוא לא רק המיט כליה על המנוח, אלא גם הנחית מכה אנושה על עתידו כאדם צעיר שעמד בפתחם של החיים. לא יכולנו גם שלא לשוב ולהתקומם כנגד הקלות הבלתי נסבלת של הלחיצה על ההדק בתנאים שבהם נשק ללא רישיון אינו בבחינת תופעה נדירה. אף האירוע שבפנינו יכול היה להסתיים אחרת, אם ברגע שבו ניצת כעסו של המערער לא היה בידו אקדח טעון.

 

השופטת ע' ארבל:

 

           אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינה המבוסס והמנומק של חברתי השופטת ד' ברק-ארז ומכל טעמיה.

 

השופט צ' זילברטל:

 

           אני מסכים.

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז.

 

           ניתן היום, י' באדר התשע"ג (20.2.2013).  

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08001310_A13.doc   אמ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il