עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1747/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט א' שהם:

 

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סג"נ ד' פלפל), בגדרו נדחתה תביעתו של המערער בעילה של הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט.

 

           תביעתו של המערער נדחתה מחמת התיישנות, ולמעלה מן הצורך נדחתה התביעה גם לגופו של עניין.

 

           השאלה העומדת לדיון והכרעה בערעור זה, היא: האם אכן התיישנה תביעתו של המערער?

 

רקע עובדתי

 

2.        המערער רכש, בשנת 1990, זכויות חלוקה של מוצרי חברת טנא נגה (שיווק) 1981, (להלן:טנא נגה) באזור בת-ים ובחלק מיפו ומהעיר ראשון לציון.

 

           המשיבה, תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל, עוסקת בשיווק תוצרת חלב ומוצריו, בין בשם המותג "תנובה" ובין בשמות אחרים, ובאמצעות חברות אחרות שבבעלותה. בכלל זה, שיווקה תנובה את תוצרתה בשם המותג "טנא נגה", ובשנת 1999 אוחדה פעילותה של טנא נגה עם פעילות המשיבה.

 

           ביום 22.4.1996, מכר המערער חלק מזכויותיו בקו ההפצה למר ראובן עובד, כאשר נותר בידו חלק מסוים בשטח ההפצה, שאותו הפעיל במשך מספר חודשים, עד ליום 21.3.1997 (לטענת המערער) או עד לסוף שנת 1996 (לטענת המשיבה).

 

           אין חולק, כי התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 21.3.2004, מקץ שבע שנים מהיום שבו חדל המערער, לטענתו, לשווק את מוצרי המשיבה, שכן לדבריו הוא נפגע באותו יום בתאונת דרכים.

 

           כאמור, טענת המשיבה היא כי החוזה שנקשר עם המערער ביום 8.8.1996 בוטל בסוף שנת 1996 בשל הפרה יסודית של ההסכם על-ידי המערער, אשר לא שילם למשיבה את מלוא התמורה בגין רכישת מוצריה לשם הפצתם באזור השיווק.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

3.        בית המשפט המחוזי בחן, בראש ובראשונה, את טענת ההתיישנות, ועל יסוד הראיות שהוצגו לפניו, הגיע למסקנה כי התביעה התיישנה.

 

           את קביעתו זו ביסס בית המשפט המחוזי על הראיות הבאות:

 

א.        מכתבו של המערער אל המשיבה מיום 28.3.1997, המופנה אל מר דוד מדינה סגן מנהל המחוז של המשיבה, ובו ציין המערער כי מחודש אוקטובר 1996 ועד לחודש דצמבר 1996, חזרו שיקים של לקוחות בסכום של 55,000 ₪. המערער מבקש סיוע בפריסת סכומי השיקים שחזרו "כפי שעשית עם מחלקים רבים". בהמשך, כותב המערער את הדברים הבאים: "למרות שידוע ש-29.12.1996 אני לא עובד אני מבקש להיפגש עם אדם אשר יכול לסגור איתי דברים".

 

           בית המשפט דחה את טענת המערער, לפיה הוא לא עבד רק ביום 29.12.96, וקבע כי הדבר אינו מתיישב עם נוסח המכתב ועם תוכנו, ובעיקר עם משאלתו של המערער לפרוס את חובותיו ולהיפגש עם אדם שיכול "לסגור איתי דברים". משמע, יש במכתב זה משום הודאת בעל דין, לפיה הוא חדל מלשווק את מוצרי המשיבה החל מיום 29.12.1996.

 

           יצויין, כי המכתב נשלח כשבוע לאחר שהמערער היה מעורב, לטענתו, בתאונת דרכים, ומשום מה אין כל אזכור למועד התאונה, כאותו יום שבו הפסיק המערער את פעילותו.

 

ב.        מכתב המשיבה מיום 7.4.1997 שבו נאמר "חלפו למעלה מ-3 חודשים מאז שההסכם בינינו (מיום 8.8.96 – להלן "ההסכם") בוטל ומאז שהפסקת ליתן לנו שירותי שיווק...". בהמשך המכתב, נטען על-ידי המשיבה כי "למרות פניות חוזרות ונשנות אליך לשלם לנו את יתרת חובך בגין תמורת המוצרים (73,000 ₪ נכון ליום 6.4.97, להלן – "החוב"), עד היום לא שילמת לנו את החוב, ולא מקצתו, וגם הצעתנו לפריסת תשלום החוב – נדחתה על ידך".

 

           בית משפט קמא ציין כי מכתב זה, המעיד כי החוזה בין הצדדים פקע כשלושה חודשים לפני מועד כתיבת המכתב, "מקרבנו לתאריך שצויין על-ידי התובע כתאריך בו הפסיק לעבוד". בית משפט קמא הוסיף כי "התובע לא הסביר בעדותו פשר מכתב זה, אם כי העיד באופן כללי שהיה חלק מהמכתבים אותם לא קיבל, כמו מכתב הפיטורין שנשלח אליו אליבא דגירסת הנתבעת".

 

ג.        בית משפט קמא ציין בפסק דינו כי "על מנת להוכיח כי בוצעו קניות של סחורה, יש להראות חשבון יומי, המפרט את המוצרים שנרכשו, או הזמנות".

 

           בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער הציג חשבונות שכאלה לשנים הקודמות לשנת 1997 (ת/6, ת/10, ת/12-ת/15), ולא הציג חשבונות מעין אלה לשנת 1997. בית המשפט הוסיף עוד כי המערער אינו יכול להבנות מהתדפיסים (ת/5 ו-ת/7), המעידים, כביכול, גם על רכישות שבוצעו בשנת 1997, שכן מסמכים אלה "אינם מהווים ראיות ודאיות ושלמות להמשך פעילות התובע, שכן תנועות חשבונאיות עשויות לנבוע מהחזרת צ'קים, הפקדות דחויות שהגיע זמנן, החזרת סחורות או אריזות וכיוצא באלה פעולות". כאמור, לא הוצגו חשבונות יומיים או הזמנות שבוצעו באותה תקופה.

 

           בית משפט קמא ציטט, בהקשר זה, מעדותו של רואה החשבון ברק, אשר הסביר את פשר התנועות בחשבון המערער, תחת העמודה "קניות", ולדבריו אין מדובר ברכישת מוצרים אלא בצ'קים חוזרים או בזיכוי, בגין החזרת סחורה או אריזות.

 

ד.        בית משפט קמא הצביע על קושי נוסף בקבלת גירסתו של המערער, קושי הנעוץ בסתירה שבין האמור בתצהירו, לפיו מי שחילק סחורה באזור שנותר ברשותו היה אדם בשם יפת, בעוד שבעדותו בבית המשפט הוא הבהיר כי עם מכירת הקו לראובן עובד, ביום 22.4.1996, עבר יפת לעבוד עם ראובן עובד.

 

           לגישת בית משפט קמא "השוני בין שתי הגרסאות רב, ופוגם בגרסת התובע שעבד עדיין בקו ביום התאונה. מה גם, שיפת לא הובא לעדות".

 

4.        על יסוד האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי "תמונת המצב, המורכבת מהראיות לחוב של התובע לסוף שנת 1996, מאמירתו של התובע כי מיום 29.12.96 אינו עובד, וכן מכשלונו להוכיח כי המשיך לחלק סחורה עבור הנתבעת בשנת 1997, מובילה למסקנה כי התביעה התיישנה".

 

5.             כפי שצויין לעיל, התביעה נדחתה גם לגופו של עניין, וזאת "לצורך שלימות התמונה", כדברי בית משפט קמא.

 

           בית המשפט קבע כי אין לבעל קו חלוקה, זכויות קניינות בקו זה, "ומקור הזכויות הוא בחוזה בין היצרן למפיץ, ובאין קביעה אחרת בחוזה – הזכויות הינן 'חוזיות' בלבד".

 

           אשר לעילה החוזית, קבע בית משפט קמא כי למשיבה היתה עילה לבטל את ההסכם, בשל הפרתו על-ידי המערער, ולפיכך הוא אינו זכאי לפיצויים. מסקנת בית המשפט היתה כי "ביטול החוזה היה כדין, ללא אשם שהוכח, וללא הפליה שלא הוכחה".

 

           בנוסף, קבע בית המשפט כי המערער לא הוכיח את נזקו, אפילו היה זכאי לפיצויים שכן "רווחיותו של קו החלוקה שנותר בידי התובע היתה זעומה", ולכל היותר מדובר ב- 1,000 ₪ לחודש, דבר ההופך את הפעלת הקו לבלתי כדאית.

 

6.        יצויין, כי תחת הכותרת "מכירת הזכויות ומשמעות סיום החוזה", נאמר בפסק הדין כהאי לישנא: "התובע עבד בקו, לאחר מכירת חלקו הארי, במשך כמעט כשנה (מיום 22.4.1996 ועד 21.3.1997) והציג ראיות לקבלת עמלות במשך תקופה של שמונה חודשים – מיום המכירה ועד לסוף שנת 1996" (ההדגשה שלי – א.ש.).

 

           המערער מבקש להבנות מדברים אלה של בית משפט קמא, באשר למועד סיום ההפצה, בעוד שהמשיבה טוענת כי מדובר בפליטת קולמוס גרידא, שאינה מתיישבת עם הקביעות העובדתיות המפורשות של בית משפט קמא.

 

הערעור

 

7.        בערעור שהגיש על פסק דינו של בית משפט קמא, טוען המערער כי התובענה שהגיש לא התיישנה, שכן הוא עבד בפועל כסוכן בלעדי של המשיבה עד ליום 21.3.1997, מועד בו נפצע בתאונת דרכים במסגרת עבודתו.

 

           עוד נטען, כי המערער לא "ישן" על זכויותיו שכן במהלך התקופה שחלפה, עד להגשת התביעה, ביום 21.3.2004, נוהלו מגעים עם המשיבה מתוך כוונה להגיע לפתרון הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, מגעים שהעלו חרס, המערער מוסיף וטוען כי חוזה ההפצה שנקשר בינו לבין המשיבה מעולם לא בוטל, ולא נמסרה לו הודעת ביטול מטעמה של המשיבה.

 

           המשיבה לא הציגה בבית המשפט העתק של הודעת הביטול, ולטענת המערער הוא המשיך לעבוד בקו החלוקה עד לפציעתו, ביום 21.3.1997. חיזוק לטענתו זו, רואה המערער בדפי החשבון משנת 1997, מהם עולה כי "חשבון המערער המשיך להתנהל אצל המשיבה גם בחודשים פברואר ומרץ לשנת 1997 ואף לאחר התאונה". ולטענתו, הסכומים המופיעים בדפי החשבון, תחת עמודת הקניות, מעידים בבירור כי המערער עבד כסוכן של המשיבה גם בשנת 1997.

 

           המערער טוען בנוסף, כי לא היתה כל עילה לבטל את ההסכם מבחינתה של המשיבה, שכן הטענה בדבר קיומו של חוב בסך 73,000 ₪ לקראת סוף שנת 1996 "היתה סתמית, חסרת שחר ולא הוכחה". המערער הדגיש כי "אף ביהמ"ש הנכבד קמא בפסק דינו קבע כי המערער עבד בקו החלוקה שלו עד ליום 21.3.97", וזאת בהסתמך על האמור בפסק הדין (עמ' 14 ש' 5), לפיו "התובע עבד בקו, לאחר מכירת חלקו הארי, במשך כמעט כשנה (מיום 22.4.1996 ועד 21.3.1997)".

 

           לסיכום, טוען המערער כי תביעתו לא התיישנה, והיה אף מקום לקבלה לגופו של עניין.

 

תשובת המשיבה

 

8.        לגישת המשיבה, ערעורו של המערער נסב על קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, שבהן אין מקום להתערבותה של ערכאת ערעור.

 

           אשר לנושא ההתיישנות, נטען על-ידי המשיבה כי המערער לא עמד בהתחייבויותיו הכספיות כלפיה, ולמעשה הוא נטש את קו החלוקה, שהסתבר כבלתי רווחי. המשיבה טוענת כי גרסת המערער, לפיה ההסכם בא לידי סיום רק לאחר תאונת הדרכים, הינה גרסת בדים, שעה שהראיות מלמדות כי ההסכם בוטל בסוף שנת 1996.

 

           המשיבה מוסיפה וטוענת כי הוצגו ראיות למכביר המלמדות על ביטולו של החוזה בסוף שנת 1996, ובכלל זה: מכתבו של המערער מיום 28.3.1997, בו נאמר כי הפסיק להפיץ את מוצרי המשיבה ביום 29.12.1996; מכתבה של המשיבה מיום 7.4.1997 שבו נאמר כי חלפו למעלה משלושה חודשים מאז בוטל ההסכם; העדר מסמכים וחשבוניות המעידים על רכישת סחורה בשנת 1997, והעדר מסמכים המלמדים על קבלת עמלה מהמשיבה בשנה זו.

 

           לכך יש להוסיף את שקריו של המערער באשר להפעלת הקו בשנת 1997 (עד להתרחשות התאונה) והסתייעותו בעוזר בשם יפת, כאשר בחקירתו הנגדית אישר המערער כי אותו יפת החל לעבוד עם ראובן עובד, אשר רכש את החלק הארי של קו החלוקה, במחצית שנת 1996.

 

           לסיכום, נטען על-ידי המשיבה כי "לאור כל שלל האינדיקציות שפורטו לעיל ושנקבעו על ידי בית משפט קמא, הרי שבדין קבע בית המשפט כי הפצת המוצרים הסתיימה בחודש דצמבר 1996 ובדין דחה בית המשפט קמא את תביעת המערער בגין התיישנות".

 

 

 

דיון והכרעה

 

9.        סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), קובע לאמור:

 

"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".

 

           כפי שנקבע בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003):

 

"תכלית מוסד ההתיישנות הוא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי, ושמירה על עניינו של הציבור ... עניינו של התובע מחייב כי יינתן לו מרווח זמן מספיק להכין את תביעתו ולהגישה, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה בה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל, ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל; האינטרס הציבורי מחייב מצד אחד כי תינתן לתובע שהות  לעשות לפתרון הסכסוך מחוץ למערכת השיפוט. מצד אחר, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגיטימיים של גורמים שונים, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק" (שם, בעמ' 444).

 

           סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

 

          

           בע"א 8438/09 רובאח חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (לא פורסם, 19.4.2012) נדונה משמעות המונח "עילה תביעה" בהקשרים שונים הנזכרים בדברי חקיקה ובפסיקה, וככל שהדבר נוגע לנושא ההתיישנות, נקבע כי:

 

"מועד לידתה של עילת התובענה לצורך מירוץ ההתיישנות, הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. במילים אחרות, מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות - היה זוכה בפסק דין" (וראו גם רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל [לא פורסם, 19.9.2010]; ע"א 2113/10 בן דוד נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [לא פורסם, 18.7.2012]).

 

10.      בענייננו, נדרש בית משפט קמא להכרעה עובדתית באשר למועד לידתה של עילת התובענה לצורך מירוץ ההתיישנות. לעניין זה, נדרש בית משפט קמא לשאלה אימתיי הפסיק המערער את פעילותו בקו ההפצה, ובאיזה מועד בוטל, אם בכלל, הסכם ההפצה שנחתם עם המשיבה. לאחר בחינת הראיות שהונחו לפניו, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי המערער חדל להפיץ את מוצרי המשיבה בסוף שנת 1996, מועד בו נמסרה לו הודעה על ביטול ההסכם. כאמור, המדובר בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, בהם לא תטה ערכאת ערעור להתערב;

 

"למעט במקרים נדירים ויוצאי דופן שבהם מוצא בית המשפט כי על רקע חומר הראיות, העובדות שנקבעו על-ידי הערכאה דלמטה אינן מתקבלות על הדעת, מופרכות על פניהן וחסרות כל הגיון, או שנעלמו מבית המשפט עובדות מהותיות שעשויות היו לשנות את פסיקתו .... ביסוד הכלל האמור עומד היתרון ממנו נהנית הערכאה הדיונית, כמי שיכולה להתרשם באופן בלתי אמצעי ומקרוב מהתנהגות העדים בעת מתן עדותם ... כמי שנוברת ובוחנת לעומק וביסודיות את חומר הראיות וקובעת ממצאים על סמך בחינה ישירה ושיטתית שלו" (ע"א 11172/05 אלון נ' חדד [לא פורסם, 21.10.2009], וכן ראו ע"א 5787/08 קאפח נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות [לא פורסם, 10.8.2010]; ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה [לא פורסם, 1.8.2011]; ע"א 9622/07 הולין נ' קופת חולים כללית [לא פורסם, 30.5.2010]).

 

11.      סבורני, כי לא נפל פגם בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, לפיה הפסיק המערער לפעול בקו ההפצה בסוף שנת 1996, וליתר דיוק ב-29.12.1996.

 

           עובדה זו מוכחת, בראש ובראשונה, ממכתבו של המערער עצמו אל מנהלי המשיבה, מיום 28.3.2007. יש חשיבות רבה לאשר נאמר במכתב ולא פחות מכך, לאשר לא נאמר בו. במכתבו זה מודיע המערער, מפורשות, כי אינו עובד מיום 29.12.1996, וניסיונו של המערער לטעון כי הכוונה ליום זה בלבד, נדחה, בצדק, על-ידי בית משפט קמא. זוהי הודאת בעל דין במיטבה, שנמסרה בזמן אמת, ולא בחלוף תקופה ממושכת מאז המועד הנקוב במכתב. לעומת זאת, אין המערער מזכיר, ולו במילה אחת את אירוע התאונה (שהתרחשה לטענתו כשבוע קודם לכן), כמועד רלבנטי להפסקת העבודה בקו ההפצה.

 

           לראיה חשובה זו, יש להוסיף את העובדה, לפיה הוצגו סכומי עמלות ששולמו למערער על-ידי המשיבה בשנת 1996, כפי שהדברים דווחו לשלטונות המס, ואין כל זכר לעמלות ששולמו למערער בשנת 1997.

 

           זאת ועוד, כל החשבונות היומיים שהוצגו בבית המשפט הינם משנת 1996, ואין, ולו חשבון אחד, המעיד על רכישות בשנת 1997. אשר לדפי החשבון, בהם הופיעו תנועות כספיות תחת העמודה "קניות", הובהר כי מדובר בשיקים חוזרים או בהחזרי אריזות ומוצרים, ואין מדובר ברכישת מוצרי המשיבה. כראייה לכך, ניתן להצביע על תנועה בחשבון באותה עמודה, שהתבצעה ביום 30.3.1997, כאשר אין מחלוקת כי במועד זה, גם לשיטתו של המערער, לא היתה כל הפצה של מוצרים על-ידו, ולא היו רכישות מהמשיבה. גם שקריו של המערער, בדבר הסתייעות בעוזר בשם יפת, במועד שבו התרחשה התאונה, מבלי שהלה הובא לעדות, תומכים במסקנה כי המערער לא פעל כמפיץ בשנת 1997, ולמעשה זנח את החוזה או ביטל אותו בהתנהגות.

 

           אשר לביטול חוזה בהתנהגות, בין אם מדובר בביטול הדדי ובין אם על-ידי צד אחד, ראו, למשל, ע"א 10258/06 Bielloni Castello SpA נ' גלובל רוטו שקע (1983) בע"מ (לא פורסם, 8.7.09), וכן ע"א 4946/94 אגברה נ' אגברה, פ"ד מ"ט(2) 508 (1995).

 

           יצויין, כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי מועד לידתה של עילת התובענה הוא ביום שבו חדל המערער מלהפיץ את מוצרי המשיבה, בקו ההפצה שעדיין עמד לרשותו.

 

12.      בנוסף לממצא שעניינו מועד הפסקת פעילותו של המערער כמפיץ מוצרי המשיבה, קבעה הערכאה הדיונית כי ההסכם בוטל על-ידי המשיבה בסוף שנת 1996. אכן, לא עלה בידי המשיבה להציג את מכתב הביטול ששלחה, לטענתה, אל המערער, וזאת בשל חלוף הזמן והטמעתה של טנא נגה בעסקיה של המשיבה.

 

           ואולם, ממכתבה של המשיבה מיום 7.4.1997 עולה בבירור כי ההסכם בוטל לפני למעלה מ-3 חודשים, ועוד נאמר במכתב כי "מאז הפסקת ליתן לנו שרותי שיווק".

 

           בית משפט קמא קבע, על יסוד מכתב זה ועדויות מנהלי המשיבה, כי נשלחה למערער הודעה על ביטול ההסכם, ואינני רואה כל סיבה או טעם להתערב בממצא עובדתי זה. יצויין, כי בניגוד לטענת המערער, נשלחו אליו התראות על חובות שנצברו, וכן נמסרה לו הודעה על הכוונה לממש את ערבותו הבנקאית. המערער עצמו ביקש להסדיר את חובותיו, כעולה ממכתבו מיום 28.3.1997, ולפיכך היתה למשיבה עילה להודיע על בטלות ההסכם, כעולה מסעיף 29א (2) להסכם שעניינו "ביטול ההסכם על-ידי החברה".

 

            יש סמיכות זמנים, גם אם לא זהות מלאה, בין מועד הפסקת פעילותו של המערער כמפיץ מטעם המשיבה, לבין מועד ביטולו של החוזה על-ידי המשיבה עצמה, כך שבכל מקרה החל מרוץ ההתיישנות בסוף שנת 1996, ובין כך ובין כך, התביעה התיישנה.

 

13.      נותר עוד לדון בטענת המערער, לפיה בית משפט קמא קבע בעמוד האחרון לפסק דינו (עמ' 14 ש' 5), כי המערער עבד בקו החלוקה במשך כמעט כשנה מיום 22.4.1996 ועד ליום 21.3.1997. אין ספק כי מדובר בפליטת קולמוס מבחינתו של בית משפט קמא, דבר העומד בסתירה חזיתית לקביעותיו העובדתיות בגוף פסק הדין. (ראו, למשל, דברי בית משפט קמא בעמ' 6 לפסק הדין, בהתייחסותו למכתבו של המערער מיום 28.3.97). הדבר גם אינו עולה בקנה אחד עם מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה התיישנה התביעה, וזאת בין היתר בהסתמך על "אמירתו של התובע כי מיום 29.12.96 אינו עובד" (עמ' 7 לפסה"ד ש' 3-2).

 

           הדרך לתקן טעות קולמוס נקבעה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), שזו לשונו:

 

"מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, 'טעות' - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה".

 

           אין חולק, כי המשיבה לא פנתה לבית משפט קמא, על מנת לתקן את הטעות, שהיא לכל הדעות בבחינת פליטת קולמוס, ולפיכך היא החמיצה את המועד לתיקון הטעות על ידי הערכאה הדיונית.

 

           במצב דברים זה, אין ניתן לפעול בהתאם לסעיף 81 (א) לחוק בתי המשפט, והשאלה המתבקשת היא, כיצד עלינו להתייחס לדברים שנאמרו על-ידי בית משפט קמא, הסותרים את תוכנו ורוחו של פסק הדין?

 

14.      דומני, כי בנסיבות שתוארו, יש בסמכותנו לתקן את הטעות, גם בשלב הערעור, בין אם מכוח סמכותו הטבועה של בית משפט זה (ראו והשוו לבג"צ 6496/99 עמותת א.ל.ע.ד. נ' בית המשפט העליון, פ"ד נה(1)193 (1999)), ובין אם בדרך של פרשנות פסק הדין שבו מופיעות קביעות סותרות או אמירות הדורשות הבהרה (ראו בג"צ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1(1991); רע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח(5) 785, (1994), ובג"צ 5376/08 סמיה נ' בית הדין הרבני (לא פורסם, 8.4.2010).

 

15.      משלא נמצא בסיס להתערבותנו בהחלטת בית משפט קמא לדחות את התביעה מחמת התיישנות, יש לדחות את הערעור.

 

           המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך 30,000 ₪.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופטת א' חיות:

 

           אני מסכימה.

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

השופט נ' הנדל:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם.

 

 

           ניתן היום, ח' באלול התשע"ב (26.8.2012)

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11017470_I05.doc   יא+הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il