עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2094/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט א' א' לוי:

 

1.        שני המערערים שבפנינו - ציון בן-עמי (ע"פ 2094/11, להלן: בן-עמי), ושמעון אזולאי (ע"פ 2134/11, להלן: אזולאי), מבקשים כי נבטל את הרשעתם בידי בית המשפט המחוזי בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע וניסיון לייבא סם מסוכן (האישום השני בכתב-האישום). אזולאי מבקש כי נוסיף ונבטל את הרשעתו  באישומים נוספים - האישום השלישי (קשירת קשר לבצע פשע וייבוא סם מסוכן לישראל), והאישום הרביעי (קשירת קשר לבצע פשע וניסיון לייבא סם מסוכן). במישור העובדתי נטען בכתב אישום מתוקן שהוגש לערכאה הדיונית, כי בשנת 2008 נמנו המערערים על קבוצה שפעלה לייבא מפנמה לישראל 108 ק"ג של סם מסוכן מסוג קוקאין, על ידי הסלקתו בתוך רמקולים. אזולאי נמנה על אלה שהיו אמורים לממן את יבוא הסם, בעוד שתפקידו של בן-עמי היה לקבל את הכסף מהמשקיעים השונים ולהעבירו לאחד - מישל בן-סימון (להלן: מישל). לצורך הוצאתו של הקשר אל הפועל, טס אזולאי ואחר (להלן: ט') בחודש דצמבר 2008 לברצלונה כדי לפגוש את מישל, ובהמשך נתגלעו חיכוכים בין המשקיעים לט' שדרשו ממנו לדאוג להגעת הסם בהקדם לישראל. משמשאלה זו לא התגשמה, נקשר קשר אחר שמטרתו היתה להשיב למשיבים את סכומי השקעתם. למטרה זו הובל ט' לחוף הים שם הוכה, ולבסוף הצליח לקבל ממישל סכום של 10,000$ כדי להשיבו לאחד המשקיעים. בעקבות תפיסת הסם בפנמה, ביקש בן-עמי ממישל וט' לסייע לו להשיג דרכון מזויף, ומשדרכון כזה נמסר לו הוא עמד לצאת מישראל, אולם נעצר.

 

           באישום השלישי נטען, כי בחודש ספטמבר 2008 קשר המערער עם ט' ושני אחרים לייבא 2.7 ק"ג של סם מסוכן מסוג חשיש מישראל ליפן. לצורך זה הכין אזולאי מסגרות של תמונות שנועדו להסליק בהן את הסם, ובהמשך טסו שניים אחרים ליפן שם נמכר הסם.

 

           באישום הרביעי נטען, כי עובר לחודש פברואר 2009 קשרו ט', מישל, אזולאי ואחרים לייבא סם מסוכן מסוג מתאמפטמין (ICE) במשקל 3 עד 5 ק"ג מבלגיה ליפן. גם סם זה היה אמור להיות מוסלק במסגרות שיכין אזולאי בנגריתו, אולם בהמשך נתגלעה מחלוקת שבגינה לא יצא הקשר אל הפועל.

 

2.        שני המערערים שבפנינו נעצרו בתאריך 16.9.09, אולם שמיעתן של הראיות החלה רק בחודש אוקטובר 2010 בעדותו של עד-מדינה. ביום ב' בכסלו התשע"א (9.11.2010) הודיעו באי-כוחה של המשיבה וסנגוריהם של 15 הנאשמים בפרשה, כי גיבשו הסכם טיעון מכוחו הוגש כתב אישום מתוקן, שתמצית עובדותיו הובאה לעיל. בעקבות כך הודו המערערים בעובדותיו המפלילות של כתב האישום והורשעו בעבירות שיוחסו להם. הדיון נדחה לצורך קיום ההליכים לעניין העונש, אולם קודם שהגיע מועד זה ביקשו המערערים מבית משפט קמא להתיר להם לחזור בהם מהודייתם. בשתי החלטות שניתנו בחודשים שבט וטבת התשע"א (ינואר 2011) נדחו בקשות המערערים, ובהמשך נגזר עונשם תוך שבית המשפט אינו חורג מן ההסכמות שגובשו לעניין זה. בן-עמי נדון לשמונה וחצי שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 300 אלף ש"ח וחולט רכוש השייך לו בעקבות הכרזתו כסוחר סמים. אזולאי נדון לאחת-עשרה שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 500 אלף ש"ח.

 

           שני המערערים עותרים, כאמור, כי נתיר להם לחזור בהם מן ההודיה ולבטל את הרשעתם, ולהלן נביא את תמצית נימוקיהם. לגרסתם, מתחילת הדרך הם היו נחרצים בדעתם להתמיד בכפירתם בעובדותיו של כתב האישום, אולם נקלעו למצוקה בגינה נאלצו להודות. כוונת הדברים לכך שהמשיבה התנתה את חתימתו של הסכם הטיעון וביצועו בכך שכל 15 הנאשמים בפרשה יתנו לו את ידם. נראה כי לחלק מהנאשמים היה נוח לסיים את ההליך בדרך זו, ועל כן משעמדו המערערים בדרכם עקב טענת החפות שבפיהם, החל נגדם מסע של לחצים בו נטלו חלק הנאשמים האחרים וסנגוריהם. לבסוף, וברגע של חולשה, הסירו המערערים את התנגדותם להסכם, אולם לא לזמן רב, הואיל וזמן קצר לאחר ההרשעה וקודם שנשמעו הטיעונים לעונש, פנו לבית המשפט קמא ולנציגי המשיבה, והודיעו על כוונתם לבקש לחזור בהם מן ההודיה.

 

           בפיו של אזולאי, המיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית, היתה טענה נוספת. מערער זה היה מיוצג בתחילת הדרך על ידי סנגור פרטי, אולם בשלב כלשהו ביקש זה האחרון להשתחרר מהייצוג, ועל כן נתבקשה הסנגוריה הציבורית למלא את החסר. דא עקא, הזמן שעמד לרשות עורכי דין שמונו עד לתחילת שמיעתן של הראיות היה קצר ביותר, ובקשה שהגישו לדחות את הדיון במספר חודשים נענתה בחלקה בלבד. על רקע זה נטען, כי אפשר שהמלצתם של אותם סנגורים לאזולאי להצטרף להסדר הטיעון, נבעה מסד הזמנים בו פעלו. עוד נטען, כי התנהגותו של המערער בישיבות בית המשפט, שהיתה מלווה בהתפרצויות וגררו את הרחקתו מאולם המשפטים, מצביעה על המצוקה בה היה נתון, ועל כן היה מצווה בית משפט קמא לדרוש ולחקור מה עמד ביסוד התנהגותו. לבסוף, נטען כי נכון היה לבטל את הרשעתו של אזולאי, ולו מן הטעם שהוא לא עמד באחד החיובים על פי הסכם הטיעון, היינו, הפקדה של סכום כסף ניכר בקופת בית המשפט לתשלומו של הקנס שעתיד להיגזר.

 

4.        מחמת חשיבותו של הסכם הטיעון, אביא להלן את עיקריו:

 

           ההסכם נערך על דעת כל הנאשמים ובאי כוחם (סעיף 1); ההסכם נערך לאחר שכל עורכי הדין הסבירו לנאשמים (כל עורך דין לנאשם שאותו הוא מייצג) והנאשמים הבינו כי ההסכם אינו מחייב את בית המשפט (סעיף 2); נקבע כי הנאשמים יודו ויורשעו על פי עובדותיו של כתב האישום המתוקן (סעיף 5); הצדדים הצהירו כי לא יהא תוקף להסכם אלא אם יסכימו לו כל הנאשמים והדבר יביא לסיום התיק בכללותו (סעיף 6); לאחר הרשעת הנאשמים ולבקשתם, יידחה הדיון לצורך הטיעונים לעונש וזאת למשך כחודש. במהלך תקופה זו יפקידו הנאשמים עמם הוסכם על גובה הקנס, בקופת בית המשפט, 70% מהקנס המוסכם וכן את סכום הכסף שהוסכם על חילוטו. נקבע כי האמור בסעיף זה הינו תנאי מתלה להסכם, ואם הנאשמים לא יפקידו 70% מהקנס טרם מועד הטיעונים לעונש, ההסכם בטל ומבוטל וכל צד יוכל לטעון לעונש כראות עיניו (סעיף 7); לבסוף, נאמר כי הנאשמים מצהירים כי קראו את ההסכם וכן שהוא הוקרא להם על ידי באי-כוחם והוא מקובל עליהם על כל פרטיו. הסכם זה נחתם על ידי כל הנאשמים, ובכללם המערערים שבפנינו, וכן על ידי סנגוריהם.

 

           חרף לשונו הברורה של ההסכם, נקט בית המשפט המחוזי במשנה זהירות כאשר לא הסתפק בהצהרות הנאשמים בהסכם הטיעון, ובפרוטוקול ישיבת יום ב' בכסלו התשע"א (9.11.2010) העלה על הכתב את הצהרות באי-כוח המערערים, עו"ד הלוי, ועו"ד באומן, היינו, שהסבירו לשולחיהם את ההסכם, שהם הבינו אותו, והם מבקשים לחזור מכפירתם ולהודות בעובדותיו של כתב האישום המתוקן. גם בכך לא הסתפק בית המשפט קמא, והוא טרח ופנה לכל אחד מהנאשמים, ובכללם המערערים, ומפי הכל נשמעה הצהרה זהה, לאמור: "הבנתי את עובדות כתב האישום המתוקן ואני מודה בהם, הוסבר לי ואני מבין שבית המשפט אינו כבול לעונש המוסכם".

 

5.        סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, עוסק בחזרת נאשם מהודיה:

 

"הודה הנאשם בעובדה, אם כהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו".

 

 

           על פרשנותו של סעיף זה בפסיקה עמד כב' השופט גרוניס בע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4) 145, 152 (2004); וכן ראה ע"פ 3991/04 מאהרן רג'בי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005):

 

"סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי נאשם רשאי לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט אם הרשה זאת בית-המשפט "מנימוקים מיוחדים שיירשמו". בפסיקתו של בית-משפט זה נדונה השאלה מה הם אותם נימוקים מיוחדים המצדיקים מתן היתר לחזרה מהודיה. לא נקבעו מסמרות בעניין זה. ככלל, נפסק כי היתר כאמור יהא מוצדק רק בנסיבות חריגות. אלו מתקיימות למשל כאשר מתוך מכלול הנסיבות מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי, או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודייתו (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, בעמ' 579; ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, בעמ' 621; ע"פ 763/03 שמואל נ' מדינת ישראל; י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך ב) [5], בעמ' 1002-996). גישה המקלה יותר עם הנאשם הובעה על-ידי השופטים א' גולדברג ונתניהו, בניגוד לעמדתו החולקת של השופט אור, בגדרו של ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת (להלן - עניין סמחאת). לפי גישת הרוב, אין להכביד על נאשם, שרצונו לחזור בו מההודיה אינו נובע מתוך תכסיס פסול אלא מטעם ענייני וכן. די בכך שהנאשם סובר כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, ומטרתו היחידה היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו כדי שיותר לו לחזור בו מן ההודיה (עניין סמחאת, בעמ' 803-802). יש לציין כי בפסקי-הדין שנזכרו לעיל, אשר החילו את הגישה המחמירה, דובר בנאשמים אשר ביקשו לראשונה לחזור בהם מהודיותיהם במסגרת הערעור, לאחר שהערכאה הדיונית גזרה את דינם. אכן, יש טעם רב בכך שרק בנסיבות נדירות יוּתר לנאשם לחזור בו מהסדר טיעון לאחר גזירת דינו, שאם לא כן הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד (ראו עניין פלוני, בעמ' 579). אין אלה פני הדברים במקרה שבו מבקש הנאשם לחזור בו מהודייתו עוד לפני מתן גזר-הדין. בנסיבות כאלה קטן החשש שמא מדובר בתכסיס. על יסוד זה איבחן בית-המשפט בעניין סמחאת את נסיבות המקרה שעמד לפניו לעומת אלו שבעניין פלוני (ראו עניין סמחאת, בעמ' 801). הגישה המקלה יותר לגבי חזרה מהודיה מתבקשת כאשר הבקשה מוגשת לפני מתן גזר-הדין. מובן שאף במקרה כזה אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי, אלא יש להתחשב ביתר הנסיבות". (ההדגשה הוספה).

 

6.        כאמור, הודיית המערערים היתה חלק מהסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, ובגדרו התנתה המשיבה כי "אין תוקף להסכם זה אלא אם יסכימו לו כל הנאשמים והדבר יביא לסיום התיק בכללותו" (סעיף 6 להסכם). נראה כי המשיבה ראתה יתרון בסיומם של ההליכים בדרך של הודיית כל המעורבים מבלי שיהיה צורך לשמוע ראיות, ואפילו יהא הדבר כרוך בשינוי בעובדות המפלילות והסכמה לעניין העונש. המערערים היו ערים לתנאי זה, ולפיכך נראה כי הם החליטו שלא לעמוד בדרכם של יתר הנאשמים בפרשה, שביקשו לסיים את ההליכים בדרך שתבטיח להם בקרה מסוימת על סעיפי ההרשעה והעונש, ומשאלה השיגו את מטרתם ראו המערערים את עצמם חופשיים לעתור לביטול ההודיה, ובדרך זו להחזיר את המשיבה למצב ממנו ביקשה להימנע - הוכחתו של כתב האישום בדרך של הבאתן של ראיות. ובמלים אחרות, יש להניח לטובת המשיבה, כי לו ידעה שתצטרך להוכיח את כתב האישום שלא על דרך הודיות הנאשמים, היתה בוחרת לנהל משפט כהלכתו בעניינם של כל הנאשמים בפרשה. עתה, משההליכים בעניינם של הנאשמים האחרים הפכו לעובדה מוגמרת, יש בהתנהלות המערערים משום הפרה בוטה של ההסכם שבינם למשיבה, וסבורני כי אין להתעלם גם מנתון זה במכלול השיקולים קודם להכרעה בערעורים אלה.

 

7.        על אף האמור, הייתי נוטה להתיר למערערים לחזור בהם מהודייתם, לו רק שוכנעתי כי יש ממש בטענותיהם בדבר ה"לחץ" בו היו נתונים ואי-הבנה את מהות ההודיה. לעניין ה"לחץ" לא הובאו בפני הערכאה קמא ראיות כלשהן, ואין סיבה להניח את קיומו כדבר מובן מאליו. סנגוריהם של המערערים נטלו חלק במשא ומתן הממושך שקדם לגיבושו של הסכם הטיעון, וככל שנכחו בהפעלתו של לחץ מסוג כלשהו נגד שולחיהם, היו ממהרים להודיע על כך לבית המשפט, שהרי אם לא היו נוהגים כך היו מכשילים את הערכאה קמא במלאכתה. מטבע הדברים, אפשר שהלחצים עליהם מלינים המערערים הופעלו שלא בנוכחות הסנגורים, ברם, בנסיבות אלו היו המערערים מצווים להביא את הדבר לידיעת באי-כוחם, עובר להכרעת הדין, במטרה להבהיר לאלה, ובאמצעותם לבית המשפט, כי הודאתם הודאת שווא היא. העובדה שלא הונחו בפנינו תצהירים מטעם הסנגורים בהם נאמר כי היו עדים להפעלתו של לחץ על שולחיהם, ואף לא על כך שהמערערים התלוננו בפניהם, קודם להרשעתם, על לחצים מסוג זה, הנה בעיני מכרעת ושוללת מכל וכל את הטענה בדבר הודאת שווא.

 

           ובאשר להבנתן של העובדות המפלילות, אשוב ואפנה למה שמוסכם על הכל, היינו, שהסדר הטיעון גובש לא בעקבות מהלך פזיז ונמהר, אלא בעקבות מגעים ממושכים עם המשיבה, על דעתם של הנאשמים כולם, ובכללם המערערים. יתרה מכך, הסנגורים טרחו לשוחח עם שולחיהם ולהבהיר להם את השקפתם באשר למצבם נוכח הראיות שבידי המשיבה, וכך אמר עו"ד הלוי בסעיף 12 להודעת הערר:

 

"הח"מ [עו"ד הלוי] הסביר למערער [ציון בן עמי] את מצב הראיות כנגדו, ובהתאם לזאת את סיכוייו לצאת זכאי בדין אל מול הסיכון שיורשע לכן גם המליץ הח"מ [עו"ד הלוי] למערער [בן עמי] כן לחתום על ההסדר, במסגרתו יודה בניסיון ייבוא הסמים וייגזר עליו עונש של שמונה וחצי שנות מאסר".

 

 

           עינינו הרואות שאין כל ספק שהמערערים הבינו היטב את העובדות המפלילות שיוחסו להם, וכן את השלכותיהן במובן ההרשעה והעונש בו הם עתידים לשאת. על כן, נראה כי החלטתם לחזור בהם מהסכמתם מקורה בכך שלאחר מעשה סברו כי עשו מקח טעות, ומכאן רצונם לשוב ולפתוח את ההסכם כדי להגיע עם המשיבה למה שהוגדר בלשונם כ"הבנות חדשות". בכך לא די כדי להתיר להם לחזור בהם מהודייתם, הואיל ומטרתו של צעד זה הוא להשיג רווח משני. ובאשר לטענה לפיה נוכח אי-הפקדת הסכומים הקבועים בהסדר הטיעון - גם עניין זה אינו מגלה עילה להתיר חזרה מהודיה. הצדדים שצפו אפשרות זו טרחו וקבעו כיצד יש לנהוג אם היא תתממש. כל שעשה בית המשפט המחוזי היה שהוא הלך בדרך אותה התוו הצדדים, וממילא גם בעניין זה לא שגה.

 

           בנסיבות אלו אינני סבור כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא התיר למערערים לחזור בהם מהודייתם, ומכאן דעתי כי יש לדחות את הערעורים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט א' רובינשטיין:                

 

פתח דבר

 

א.        לאחר עיון החלטתי להצטרף לעמדתו של חברי השופט לוי, שאינה נעתרת לערעורים. טעמי חברי מקובלים עלי ביסודם, אך אטול חרות לעצמי לפרש במקצת הרחבה את טעמיי שלי, שכן, לא אכחד כי התלבטתי במידת מה, יותר לגבי המערער בע"פ 2134/11 שמעון אזולאי, ופחות לגבי המערער בע"פ 2094/11 ציון בן עמי, כפי שאפרט. אך בסופו של יום באתי לכלל מסקנה כי לא הוכח בפנינו שהיו נימוקים מיוחדים, כדרישת המחוקק בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, להתיר את החזרה מהודיה לגבי שני המערערים. אומר כבר כאן, כי חלק ניכר מהכרעתי כרוך בעובדה שהמערערים היו מיוצגים כראוי בהליך בבית המשפט קמא, על ידי סניגורים פליליים מנוסים, ובית המשפט קמא בדק עמם, בנוכחות סניגוריהם את הודייתם.

 

הטענות בערעורים והדיון

 

ב.        חברי השופט לוי פירט בדרכו התמציתית את נימוקי המערערים: טענתם העיקרית היא כי המדינה התנתה את הסדר הטיעון בהצטרפות כל חמישה עשר הנאשמים בפרשה, ועל שני המערערים הופעל לחץ מצד שאר הנאשמים וסניגוריהם. נטען כי פנייתם לחזרה מן ההסדר היתה סמוכה למועד ההסדר ובטרם מתן גזר הדין. עוד נטען, כי המערער אזולאי החליף את ייצוגו והסניגורים מטעם הסניגוריה הציבורית שהועמדו לו לא הכירו כהלכה את החומר כאמור, בסד הזמנים שנקבע, ואף התנהגותו החריגה של המערער במשפט מעידה על מצוקתו שחייבה תשומת לב מיוחדת מטעם בית המשפט.

 

ג.        בפנינו טען עו"ד הלוי למערער בן עמי, כי יש להבחין בין העובדה שבן עמי היה מיוצג על-ידיו והוא הסביר לו את מהות ההסדר כעולה מן הפרוטוקול, ולבין העובדה שבית המשפט היה אמור לבחון את בקשתו לחזור מן ההסדר גם אם מדובר בסיטואציה לא שגרתית בטרם גזירת העונש; זאת- מה גם שהחזרה לא תהא קשה מקום ששלושה עשר מחמישה עשר נאשמים, עניינם מצוי בפסק דין חלוט, ומלאכת התביעה לא תהא איפוא שקולה לניהול המלא של התיק על הטרחה שבכך. כך, גם אם אין לשלול משפטית אפשרות של הסדר טיעון  כמו בנדון דידן, שבו עומדת התביעה על הסכמת כל הנאשמים (נושא שאליו נשוב); ואולם, יש לזכור, כך עו"ד הלוי, כי גם בית המשפט היה מעוניין בהסדר, כדי לחסוך משפט ממושך של כמעט 150 עדים.

 

ד.        עו"ד ד"ר הורוויץ (שלא ייצגה בבית המשפט קמא) טענה למערער אזולאי, כי התיק דנא הוא מקרה בולט של פגיעה באוטונומיה של המערער, אשר עמד על חפותו לאורך המשפט, וסניגוריו, שלא הספיקו ללמוד את החומר, היו במלכוד, שכן זמן קצר בלבד ניתן להם ללימוד התיק, בעוד המערער נתון במכבש לחצים. העובדה היא, כך נטען, שהמערער התקשר לסניגורו כבר למחרת יום ההודיה בבית המשפט וביקש לחזור בו, על כן, היה על בית המשפט לחקור ולדרוש אם אכן היתה ההודיה מרצונו החופשי. נטען עוד, כי הבקשה לחזרה מהודיה באה בטרם גזר הדין, כי הסדר טיעון המותנה באחרים יוצר חשש משמעותי להודיית שווא, וכי לכריכת כל הנאשמים יחדיו היתה השפעה על בית המשפט.

 

ה.        עו"ד גולדשטיין טענה למדינה, כי כל הנאשמים אישרו בפני בית המשפט קמא שהם מכירים את הסדר הטיעון, ואין טענה של כשל בייצוג; היה מו"מ ארוך לענין ההסדר כשהכל מיוצגים, ואין ראיה ללחצים בזמן אמת, מעבר לעצם הלחץ המובנה בגיבושו של הסדר הטיעון; עוד הזכירה, שהיה מדובר בעוגן ראייתי של עד מדינה. גם בארה"ב, כך נאמר, אין דופי בהסדרים מותנים.

 

הכרעה

 

ו.        סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, מתיר לבית המשפט להרשות חזרה מהודיה, כאמור, "מנימוקים מיוחדים שיירשמו". פרשנותו של סעיף זה נדונה פעמים רבות בפסיקה, וחברי הביא מע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 145, ודברי השופט גרוניס שם, המזכיר (עמ' 152) אף לגבי הגישה המקלה באישור חזרה מהודיה, כשהבקשה לחזרה מוגשת לפני גזר הדין, שגם אז "אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי, אלא יש להתחשב ביתר הנסיבות". אטעים, כי חוט השני בפסיקה הוא בדיקת הנסיבות לגופן; בע"פ 3914/08 עאסלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), נזדמן לי לומר (פסקה י(2)) כי "ההכרעות נסבות בעיקר על עובדותיו של כל מקרה; זאת, משלא קבע המחוקק אמות מידה לנימוקים המיוחדים". הוספתי שם לאחר סקירת הפסיקה, כי "סוף דבר, חזרה מהודיה אפשרית במקרים חריגים, וכמובן ככל שהמדובר בשלב מוקדם יותר תהא הנטיה ליברלית יותר. אך עינינו הרואות, כי כחוט שני עיקרי עוברות, בראש וראשונה, שאלת רצונו החופשי והבנתו של הנאשם בשעת ההודיה". ולענין העיתוי, בע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), צוטט (בפסקה ט) מע"פ 5583/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם אמר השופט פוגלמן (פסקה 5):

 

"היסוד להבחנה בין פסקי הדין בהם יושמה הגישה המקובלת והמחמירה יותר ובין פסק הדין בעניין סמחאת (הכוונה לע"פ 3754/91 סמחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ה(5) 798 שבו יושמה גישה מקלה יותר – א"ר) נעוץ, בעיקרו של דבר, בעיתוי הגשתה של הבקשה לחזרה מהודיה".

      

           גישה זו בנויה ביסודה על כך שאם ממתין נאשם עד לאחר גזר הדין, ועל פיו ישקול אם לטעון לחזרה מהודיה – מעורר הדבר ספק רב בכנות עמדתו. בענייננו נטען כי הבקשה הוגשה טרם גזר הדין; ואולם, בנידון דידן אין עולה לאמיתה שאלת הקשר בין העונש הנגזר להעלאת הטענה של חזרה מהודיה. הסדר הטיעון היה מה שקרוי "סגור", קרי, ללא טיעון גמיש לעונש. על כן ידע כל אחד מן המערערים מה יהא עונשו; הסיכוי כי בית המשפט יתערב בהסדר היה קלוש עד מאוד. על כן, הטענה לגבי עיתוי העלאת הבקשה לפני גזר הדין, כתומכת בקבלתה (תוך הסתמכות, למשל, על ע"פ 5583/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אינה תקפה על צד האמת במקרה דנא, מקום שבו הנאשם ידע מה יהא עונשו; גם אם בית המשפט לא היה כבול בהסדר במישור המשפטי. אין לכך משמעות רבה. ראיה לדבר,  בפועל אירע שכיוון שהמערער לא שילם את הקנס המוסכם שהושת  בהסדר בטרם הטיעונים לעונש, נטען לעונש לגביו חופשית, אך בית המשפט- בגזר הדין מ-1.2.11- השית את שנקבע בהסדר (בכפוף לתיקון במועדי התשלום).

 

ח.       ד"ר הורוויץ הפנתה לדברים שנכתבו על ידי, לענין עבודתה של התביעה הכללית שלפיהם (בציטוט מורחב במקצת):

 

במה מתייחדת התביעה הכללית מן הסניגוריה (לרבות הציבורית, שעל קיומה יש לברך)? היא מתייחדת בהיותה שירות הציבור במבט הכולל ולא רק בפרטני (אם כי גם לסניגוריה הציבורית תפקיד ציבורי מסוים). ככזאת, על פניה להיות מופנים בראש ובראשונה לאינטרס הציבור, קרי לחקר האמת. אין היא 'מחפשת' את החשוד או את הנאשם; אין היא מבקשת הרשעה בכל מחיר. לתביעה – הרשעה אינה בהכרח ניצחון; זיכוי אינו בהכרח הפסד, בה במידה שאין הוא מלמד בהכרח על כך שלא היה מקום להגשת כתב-אישום. על התביעה לחנך את עצמה לחיפוש האמת. זהו מותר התביעה הכללית – להשתתף בעשיית הצדק, לאו דווקא בהרשעה בכל מחיר".

 

(מתוך מאמרי "התביעה הכללית בשנת היובל למדינת ישראל ולהכרזה האוניברסלית על זכויות האדם", עלי משפט, תש"ס, 17; נדפס גם בספרי נתיבי ממשל ומשפט (תשס"ג-2003, 70, 75).  

 

 

           על דברים אלה, מלפני כתריסר שנים, הייתי חוזר גם כיום; ולטעמי ראוי שהתביעה הכללית תתמיד בהפנמתם, ואכן היא פועלת כך על פי רוב, תוך חריגים שיש לקוות כי הם מעטים, העלולים לנבוע אם מלחץ ציבורי ואם מלהיטות יתר פרטנית של  התביעה. נזכור כי התובע בישראל אינו עומד לבחירה ציבורית כחלק מן התובעים המדינתיים בארה"ב, למשל, שעל כן תיתכן שם לעיתים תופעה של "דהירה על הסוס הלבן", לשם כותרות בציבור (ההגינות מחייבת לומר, כי גם שופטים רבים עומדים לבחירה בערכאות מדינתיות שם). התובע הישראלי, במשטרה או בפרקליטות, הוא משרת הציבור וזו הראשית והאחרית, וייבחן בראש וראשונה במאמץ לחשיפת האמת. ואולם, בבחינה הפרטנית העולה מן התיק שלפנינו, לא נטען וגם לא באה ראיה כי התביעה חרגה ממלאכה מקצועית בתיק קשה ורב נאשמים זה. על כן, לא נושא זה לפנינו.

 

על הסדר הטיעון הכרוך ("הסדר חבילה")

 

ט.       הנושא הספציפי בו עסקינן- "הסדר הטיעון הכרוך", או "הסדר חבילה" בפלילים, החל על מספר נאשמים בתיק - אינו ענין פשוט, ויש בו פנים לכאן ולכאן; וגם אם "השורה התחתונה" היא של לגיטימיות משפטית, הוא מחייב זהירות רבה. המדובר בהסדר שבו מתנה התביעה את הסכמתה בהצטרפות כל הנאשמים בתיק, שאם לא כן אין היא רואה אינטרס להקל עם מי מהם, ככל שיהא עליה לנהל את התיק על כל המשתמע.

 

י.        אודה כי האינטואיציה הראשונית שלי, למצער, היתה מסויגת מהסדר כזה: התלות ההדדית בין נאשמים, שכל אחד מהם הוא כמובן אדם לעצמו, אינה מדיפה על פניה ניחוח טוב. היא עלולה לפתוח פתח לתופעות לא רצויות של לחץ קבוצתי מצד הנאשמים המעוניינים בהסדר כלפי אלה שאינם נלהבים לו, ואין צורך להפליג בדמיונות לענין זה. התביעה, מצידה, כמובן יכולה לומר באורח לגיטימי: "לדידי ישנן ראיות חזקות לכתב האישום כמות שהוא, ואם עלי לנהל הליך הוכחות, אעשה כן אותו כלפי כולם; אין לי ענין בהסדר אם הוא יחול על חלק מן הנאשמים בלבד, שכן מה הועלתי בתקנתי לאינטרס הציבורי לחסוך במשפטי הוכחות ארוכים, אם יתנהל המשפט ממילא; על כן, אעמוד על כתב האישום המקורי, ויתנהלו ההוכחות כסדרן. רק אם נחסך ממני וממשאבי הציבור כל זה, יש בי נכונות לתקן את כתבי האישום ולמתנם, וכן לבוא לקראת הנאשמים בהסדר העונש, אך לא בלעדי הסדר כולל". עמדה זו אולי איננה "נחמדה"', אך היא לגיטימית. אלא שתפקידו של בית המשפט בכגון דא, הוא ההקפדה הרבה על חופשיות ההודיה - וכל המרבה בבדיקות לענין זה הרי זה משובח - אל מול הנאשמים והסניגורים כאחת; ראו ע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נזדמן לי לומר לגבי חובת בית המשפט כי:

 

"זכויותיו הדיוניות של הנאשם בכף המאזניים, והן טעונות שמירה, ואף אם את הדגל הדיוני, כשהנאשם מיוצג, צריך סניגורו להרים – על בית המשפט 'ליטול פיקוד' מאחריותו לעשיית המשפט... לכן, במקרים של הסדר טיעון, אל מול הזמן שנחסך לבית המשפט אשר אינו צריך לשמוע ראיות ולהכריע ביניהן בפסק דין מנומק, עליו להקדיש תשומת לב רבה לבירור אמיתות ההודיה, ובמידת הצורך (לדוגמה, כאשר הוא מתייחס בהחלטותיו לגירסה סותרת שנמסרה לאחר ההודיה) - גם לנמק את דבריו. בחלק מן המקרים הללו אין מנוס משמיעת ראיות".

 

 

י"א.     המלומד (וכיום השופט) ד"ר עמי קובו, בספרו נאשמים בלתי עקביים בבתי המשפט (תש"ע), דן בנושא דנא (עמ' 167-165). הוא מתאר את הרציונל לענין זה - חסכון הזמן במשפט, שאילולא הוא - אין למדינה ענין בהסדר; אלא שכנגד מדיניות זו עומד החשש פן יילחץ נאשם חלש על ידי נאשמים חזקים או בקרב בני משפחה. הוא מפנה לפסק דיננו בע"פ 635/05 אמג'ד דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם – 26.11.07), (חוות הדעת העיקרית נכתבה על ידי השופט ד' חשין), שם היתה "כבילה" בין שני אחים בתיק רצח, שאיפשרה לאחד מהם הרשעה בעבירת סיוע לרצח. המלצת המחבר, שראוי להזכיר כי כיהן שנים רבות בסניגוריה הציבורית הארצית, היא כי "יש לקבוע כלל אתי-מקצועי אשר יאסור על התביעה לנקוט במדיניות של עסקאות חבילה... התניה זו יוצרת לחץ רב על נאשמים להודות באשמה, גורמת לכך שהנאשם יודה באשמה מתוך מניעים זרים, מזמינה ומעודדת מסכת של לחצים בין הנאשמים לבין עצמם, פוגעת ברצון החופשי של הנאשמים, ויוצרת חשש משמעותי להודאות שווא בעצמה".

י"ב. אמנם אינטואיטיבית הייתי רוצה להזדהות עם דברים אלה; אך בהם – וגם בחומר המשוה שהציגו בפנינו הצדדים – חסר, לדעתי, בכל הכבוד, רכיב נוסף: תפקידם של הסניגורים. כאשר הנאשם מיוצג, ונוכח החיסיון הנתון לדברים המוחלפים בינו לבין סניגורו, הדעת נותנת כי ברוב רובם של המקרים אם לא בכולם, ישתף הנאשם את הסניגור בבעיות הכרוכות בהסדר הטיעון, ועל כן יהא על הסניגור לשקול את הדברים והשלכותיהם ולהסבירם, ואף להימנע מן ההסדר במקרה המתאים. בפרשת דענא הנזכר, שבה התערבנו, הוברר כי היו בעיות בהסדר מתחילה, והצעת הסניגור לתביעה בהרשעות בין שני האחים היתה הפוכה ממה שקבע בית המשפט.

 

           לא למותר לציין לשלמות התמונה, כי לימים שב המערער דשם והורשע ברצח (ראו ע"פ 8107/09 מיום 27.6.11).

 

י"ג.     איני מתעלם גם מן הכתיבה האקדמית שהביאה ד"ר הורוויץ, כגון א' גזל, "הסדרי טיעון ובעיית החף", משפטים ל"ה; וכן מ' קרמניצר ול' לבנון, "ביקורת שיפוטית על הסדרי טיעון", מתוך "מגמות בדיני ראיות ובסדר דין פלילי, אסופת מאמרים לכבודו של פרופ' אליהו הרנון, 289, המזהירים מפני סיטואציות של הודאת שווא ועוול במקרה קונקרטי, דברים נכוחים אלה מצביעים על הצורך בזהירות שינהג בית המשפט, המופקד על המקרה שלפניו.

 

י"ד.     הצדדים ציידו אותנו בחומרי משפט משוה בקשר להסדרי הטיעון הכרוכים (או ה"שזורים") (plea wiring), הקרויים לעתים גם בשם "package deal plea agreements" - "הסדרי טיעון של עיסקת חבילה". המדינה הסתייעה בפסק הדין בנושא הכאוב המוכר לכל ישראלי והוא פרשת ג'ונתן פולארד שטרם תמה למרבה הצער. הובא פסק הדין בערעורUnited States v Pollard, 295, 959 F2d, 1011, U.S. App. D.C. 7 , שם ברוב דעות (1:2) נדחתה עמדתו של פולארד, בבקשה מ-1990, באשר לביטול הסדר הטיעון שערך ב-1986. אחד מטיעוניו המרכזיים היה כי אולץ באופן לא חוקתי להסדר טיעון כיון שעניינה של אשתו (הראשונה) נכרך בעניינו שלו, והוא רצה לסייע לה, והממשל לא היה נכון לוותר על הכריכה - כל זאת בשעה שאשתו סבלה בכלא מבעיות בריאות קשות. בית המשפט לערעורים, ברוב דעות (השופטים סילברמן ובאדר-גינסבורג) קבע, כי "כריכת הסדרי טיעון" אינה בלתי חוקתית, וצימצם את האפשרויות לחזרה בהקשר זה מההסדר (פסקה 29). בית המשפט גם סבר, כי אף אם "הסדר טיעון כרוך" יוצר "סכנות כפייה מיוחדות" – “special dangers of coercion” (פסקה 32), לא בא הדבר לביטוי באותו מקרה. שופט המיעוט לא חלק בנושא זה, וייסד דעתו על עוול מסוג אחר, שלא ניכנס אליו עתה. בפרשה אחרת United States v. Caro, 997 F2d, 657 ביטל בית המשפט החלטה שלא לאשר הסדר, וקבע כי הגם שאין הסדרי טיעון כרוכים אסורים, הם מציבים סיכון כפיה נוסף על זה הקיים בהסדר טיעון של יחיד, וכדברי בית המשפט (פסקה 10):

 

“Quite possibly, one defendant will be happier with the package deal than his codefendant(s); looking out for his own best interests, the lucky one may try to force his codefendant(s) into going along with the deal. The Supreme Court has therefore observed that tying defendants’ plea decisions together ‘might pose a greater danger of inducing a false guilty plea by skewing the assessment of the risks a defendant must consider’. Bordenkircher v. Haves, 434 U.S. 357, 364 n. 8, 98 S. Ct. 663, 668 n. 8, 54 L. Ed. 2d 604 (1978) (dictum)”.  

 

           בפרשה נוספת, 72 f3d 156 United States v. Farley, 315 U.S.App.D.C. 240, סבר בית המשפט לערעורים (פסקה 16), כי אין לדרוש משופט דיוני לחקור ולדרוש במיוחד בנושא החלטתו הרצונית  של נאשם במקרים של הסדר כרוך, לאחר שנשאל הנאשם ספציפית אם אולץ או נכפה עליו ההסדר (פסקה 15).

 

ט"ו.     מנגד טענה באת כוחו המלומדת של אזולאי, כי בפסק הדין של בית המשפט העליון בארה"ב לא נדון במישרין נושא הסדרי הטיעון הכרוכים. פרשת Bordenkircher (אוזכר מעלה) נאמר, כי הסדרים כאלה might pose a greater danger of inducing a false guilty plea by skewing the assessment of the risks a defendant must consider” ("עלולים להציב סכנה גדולה יותר של השאת הודיה כוזבת על ידי עיוות הערכת הנזקים שעל נאשם לשקול"). עוד נטען, כי בארה"ב הדרישה במקרה של הסדרי טיעון בבתי משפט פדרליים כוללת את חובתו של בית המשפט לבדוק עם הנאשם אישית "כדי להחליט כי ההודיה רצונית, ולא באה כתוצאה מכוח, איומים או הבטחות (הוסף: מעבר להבטחות בהסדר הטיעון עצמו)":

 

“… determine that the plea is voluntary and did not result from force, threats or promises (other than promises in the plea agreement”).

                 

                (סעיף 11 (b)(2) לכללי הפרוצדורה הפלילית).

 

           לשיטת ד"ר הורוויץ, יש לראות את הפסיקה שהביאה המדינה על רקע חובה זו, ומכל מקום יש צורך, לפי פרשת Caro הנזכרת, בזהירות מיוחדת בתחום זה. עוד הפנתה לפסיקה מדינתית בארה"ב כגון זו שבפרשת In re Iberra 34 cal. Ed 277 (1983), שלפיה נדרש כי בית המשפט יחקור וידרוש בכלל הנסיבות של "הסדר חבילה".

 

ט"ו.     ד"ר הורוויץ נדרשה גם לפן העיוני בעקבות שאלת חברי השופט מלצר, והפנתה למאמר (יחיד כנראה), שפורסם בנושא זה, מאת Bruce & Green “Pakage Plea Bargaining and the Prosecutor's Duty of Good Faith”, Criminal Law Bullettin 507 (1989), ועיקרו – ההסדר הכרוך אושר חוקתית, אך נדרש כי התביעה תגלה רמה גבוהה של תום לב. המאמר מסכם (עמ' 549-548), שהגם שבתי המשפט אינם מפשפשים במניעי התביעה בתיקים כאלה, לתובעים אחריות אתית, ועל כן  עליהם להיזהר ב"הסדרי חבילה", וניתן להשתמש באלה כאשר "משפטם של כל הנאשמים המואשמים יחדיו לא יהא ארוך בהרבה ממשפטו של כל נאשם יחיד"; ומכל מקום, על בתי המשפט להידרש לתום הלב של התביעה (עמ' 549).

 

ט"ז.       סופם של דברים, גם אם לא נרחיק לקצה של ביטול האפשרות ל"הסדרי טיעון כרוכים", חובה על בית המשפט, על התביעה ועל הסניגוריה, להיות ערים לרגישותם המיוחדת של הסדרים אלה, ולזהירות הרבה המתחייבת.

 

ושוב לתיקינו שלנו

 

י"ז.      עלינו לבדוק אפוא את הסדר הטיעון דנא על פי נסיבותיו. הסדר הטיעון הוצג לבית המשפט קמא ביום 9.11.10, לאחר שבראשית אותו יום דובר עדיין על מועדי הוכחות; נזכור, כי המדובר היה בחמישה עשר נאשמים, ובסניגורים רבים שייצגום. לאחר הפסקה הודיעה התביעה על הסדר טיעון שלגביו הצהירה כי "הסדר הטיעון יוצג ויכנס לתוקף רק לאחר שתתקבל הסכמה של כל נאשם וכל סניגור וייחתם ההסכם גם על-ידי הנאשם וגם על-ידי הסניגור... אבקש שחברי יסבירו את ההסדר ואת כתב האישום המתוקן לנאשמים...". ואכן ניתנה הפסקה, ולאחריה הודיע התובע על הסדר הטיעון והגישו לבית המשפט. מכאן ואילך הצהירו באי כוח הנאשמים בפני בית המשפט, אחד אחד, כי הסבירו לשולחיהם את ההסכם. לעניינו של הנאשם בן עמי הודיע עו"ד הלוי בחזרו לגביו על דברים שנאמרו לגבי נאשם אחר, קרי, כי ההסכם הוסבר על-ידיו לנאשם והוא הבינו ומבקש לחזור מכפירתו, ולהודות בעובדות נשוא כתב האישום המתוקן. לנאשם אזולאי היו שלושה עורכי דין – דן באומן, איתי בר עוז ורן  עמר, ועו"ד באומן ציין "הסברתי לנאשם 6 את ההסכם, הוא הבין אותו, מבקש לחזור בו מכפירתו ולהודות בעובדות נשוא כתב האישום המתוקן". בית המשפט פנה בהמשך לנאשמים, והן מר בן עמי הן מר אזולאי הצהירו (כאחרים) "הבנתי את עובדות כתב האישום המתוקן ואני מודה בהם, הוסבר לי ואני מבין שבית המשפט אינו כבול לעונש המוסכם". בהמשך לכך הוכרע הדין על פי ההסדר.  יום הדיון הארוך הסתיים אחרי 19:00.  יצוין כי בהסדר הטיעון עצמו נאמר כי הוא נערך על דעת כל הנאשמים ובאי כוחם ובהסכמתם, וכי אין לו תוקף אלא אם תהא הסכמה כללית והדבר יביא לסיום התיק בכללותו; ופורטו הן עונש המאסר והן הקנס שיוטלו לפיו על כל נאשם.

 

י"ח.      בן עמי היה מיוצג כל העת, לרבות  במו"מ עם התביעה על הסדר (יחד עם שאר הנאשמים) על ידי עו"ד הלוי, המציין בהודעת הערעור (פסקה 16),  כי  "הסביר למערער את מצב הראיות כנגדו, ובהתאם לזאת את סיכוייו לצאת זכאי בדין אל מול הסיכון שיורשע. לכן גם המליץ הח"מ למערער (ש"לא שש אלי ההסדר", כאמור בפסקה 15 להודעת הערעור- א"ר) כן לחתום על ההסדר במסגרתו יודה בניסיון יבוא הסמים  וייגזר עליו עונש של שמונה וחצי שנות מאסר". רק ביום 30.12.10, כתום קרוב לחודשיים, הודיע המערער לבא כוחו כי חתם על ההסדר בשל לחצים ואיומים מצד חלק מן הנאשמים, ולאחר מכן באה הפניה לבית המשפט ב- 2.1.11. בדיון  בבקשה לחזרה מהודיה  ב- 3.1.11 ציין עו"ד הלוי, כי המליץ למערער לחתום על ההסדר, אך המערער טוען ללחצים כאמור, בלא פירוט. מר בן-עמי עצמו טען שנלחץ על ידי  הנאשמים ועורכי הדין ובית המשפט שנתן לצדדים הפסקות. בית המשפט דחה בו ביום את הבקשה  בנימוק שלא נמסרו כל עובדות המאששות אותה, ושההודאה היתה עניינית. אף אני סבור בסופו של יום, כי טענת מר בן עמי שטרם טיעונים לעונש ביקש לחזור בו מהודאתו, אינה יכולה לעמוד. העיקר הוא, כי הוא היה מיוצג לאורך כל המו"מ, כי סניגורו הסביר לו את הדברים והמליץ בפניו, וגם בבית המשפט הודיע את אשר הודיע; הוא לא הפנה את תשומת לב סניגורו על אתר לכל לחץ שהוא, ושניהם לא הפנו את תשומת לב בית המשפט ללחצים הנטענים. הבקשה הוגשה כחלוף הזמן. אין איפוא להיעתר למבוקשו של מר בן- עמי.

 

י"ט.  אשר למר אזולאי-  כאן היו שאלות רבות יותר. היו חילופי סניגורים, ולאחר שעורך דינו הפרטי שוחרר ב-19.8.10 – כחודש וחצי לפני תחילת ההוכחות ולאחר שלא הושג הסדר שכר טרחה – מונתה הסניגוריה הציבורית וביקשה דחיה, ובית המשפט דחה שני מועדי הוכחות שנקבעו לראשית אוקטובר 2010, אך הותיר על כנם מועדים אחרים (ראו פרוטוקולים מ-6.9.10). מועדים אלה – 39 במספר - אמורים היו להחל ב-10.10.10, ועו"ד באומן הסניגור החדש, פנה לביטול מועדי אוקטובר ונובמבר לאחר שפגש לראשונה את המערער ב-4.10.10. הסניגוריה הציבורית ת"א-מרכז פנתה בבקשה דומה.  בית המשפט דחה בקשה זו ב-5.10.10, בציינו שההיערכות לתיק נמשכה שנה ויותר ומדובר ב-15 נאשמים. עוד הובהר כי סניגורו של מר אזולאי יוכל לחקור את עד המדינה – העד המרכזי - אחרון, לאחר שאר עורכי הדין, כך שיוכל להיערך; ואם יזדקק לארכה נוספת יגיש בקשה וזו תישקל. בינתיים ניתנה איפוא בידי עו"ד באומן תקופה מסוימת ללימוד התיק.

 

כ. לאחר מכן בא תהליך ההסדר. במהלך התקופה  שקדמה להסדר היתה התנהגותו של המערער לא שיגרתית, תוך אי הסכמה לעלות לאולם הדיונים. בסופו של יום, כפי שיפורט להלן, בהמלצת סניגורו, קיבל עליו את ההסדר.

 

כ"א.    אכן, כבר ב-12.11.10 כתב עו"ד באומן לתובעים הודעת דוא"ל שאמרה: "אני חייב לשתף אותכם בעובדה ששמעון אזולאי צלצל אלי למחרת הדיון, כלומר ביום רביעי בבוקר עם המסר שהוא רוצה לחזור בו מהודאתו שכן זו באה כתוצאה מלחצים רציניים שהופעלו עליו על-ידי נאשמים ועורכי דין. עוד לא קיימתי אתו שיחה רצינית על כל ההשלכות ואני לא אעשה שום צעד פזיז וחפוז. אני רוצה שהדברים יהיו שקולים, אני ממש לא מתלהב מבקשה לחזרה להודיה שיש בה לטלטל את כל המערכת, ואני גם לא בטוח באיזה מקום זה שם אותי. מכל מקום, חשוב לי ליידע אתכם שהרהורי הכפירה שלו היו מיידיים". הסניגור פנה כדבריו שוב לתביעה ב-13.12 (לא הוצגה בפנינו פניה זו). אציין, כי משלא נענה היה עליו שלא להמתין עד ערב הטיעון לעונש בהגשת בקשתו (שנמסרה ב- 25.1.11). אמנם יצוין כי בדרך, ב-3.1.11, נערך דיון בפני השופט גרוניס בבית משפט זה בבש"פ 9739/10, באותו מועד ציין עו"ד באומן בשם מר אזולאי, כעולה מן ההחלטה, "כי בכוונת שולחו לבקש מבית המשפט המחוזי להתיר לו לחזור מהסדר הטיעון". סמוך לכך הוגשה בקשה לבית המשפט המחוזי לקבוע לאזולאי מועד דיון נפרד מן המועד שנקבע לטיעונים לעונש, שכן בדעתו לבקש לחזור מהודיה "כפי שהודע לתובעים הנכבדים עוד לפני זמן רב". הדבר נומק בלחצים וחילוקי דעות בין הנאשמים האחרים למר אזולאי.

 

כ"ב.    הבקשה הוגשה בסופו של דבר ב-25.1.11 ונדונה ב- 31.1.11,  היא הזכירה את התנהגותו של המערער שלא הסכים לעלות לאולם הדיונים בימים שקדמו להסדר. אין כל רמז בבקשה, כי עורך דינו, שהיה בתיק מזה זמן מסוים והכיר את הדברים (גם אם היה עליו להתכונן עוד לחקירות), התרשם אז שהמערער מצוי במצב של הודיית שווא; והלא אם אכן היה המבקש "תשוש פיזית ונפשית" ורצונו החופשי נפגע, היכן היה סניגורו בעת ההודיה עצמה, והרי אמור היה לזעוק כי ההודיה ניתנת בלחץ. הסניגור אומר (בלא תצהיר, כפי שציין חברי השופט לוי, אך יש לקבל באמון את דבריו) שלא השתתף לכל אורך המו"מ בהסדר הטיעון (חלקית כן), אך גם אם בפגישות מסוימות עם הפרקליטות לא נכח, הוא נכח בפגישה המכרעת ב-9.11.10. על פגישה זו אומר עו"ד באומן בישיבת 31.1.11 שדנה בבקשה לחזרה מן ההודיה (עמ' 304), כי ירד באותו יום יותר מפעם למערער, אשר שהה במרתף המעצרים ולא רצה לעלות, וגם בית המשפט עודדו לשוחח עמו, ו"היתה השיחה האחרונה עם המבקש למטה בנוכחותי ובנוכחות עו"ד אחרים, עו"ד חימי, עו"ד זילברשלג, עו"ד דורון נוי ואנוכי. אנחנו הסברנו לנאשם את הדברים כהוייתם, את הסיכונים שהוא לוקח, את סד הזמנים, את האולטימטום (כל אלה קשורים בתנאי לוח הזמנים שהציבה התביעה במהלך המו"מ - א"ר), את העובדה שאחרים רוצים בכך, ובאותו רגע אני סברתי שההסדר סביר והמלצתי לו לקבל אותו" (הדגשה הוספה – א"ר). נציגת התביעה  בדיון ב- 31.1.11 ציינה כי למדה מן הסניגוריה שהמערער מעוניין לא בחזרה מן ההודיה אלא במעבר לטיעון פתוח (קרי, שלאמיתו של דבר מעוניין המערער בשינוי בעונש ולא בהרשעה – א"ר). הסניגוריה ציינה כי דברים אלה נבדקו על-ידיה עם התביעה תיאורטית, אך המערער הוריד אפשרות זו מן הפרק (עמ' 306). בית המשפט שאל את עו"ד באומן כיצד איפשר לנאשם לקחת חלק בהסדר הטיעון, ותשובתו (עמ' 307) היתה כי "לתפיסתי הנאשם הוא במרכז, כלומר, הוא זה שיכול לקחת אחריות או לא, והוא זה שבסופו של דבר אמור לרצות את העונש. עו"ד הוא יועץ, וביום שבו הנאשם, 9.11.10, החליט לקחת את הסדר הטיעון ולקבל עליו את העונש אני קיבלתי את עמדתו... לאור הסיכונים שהנאשם עמד בפניהם, ההסדר נראה לי באותו רגע כסביר. לדעתי זו לא השאלה הרלבנטית". הנאשם עצמו הוסיף דברים, תוך הטחת אשמות בלתי ברורות בעורך דינו הקודם, ותוך הטלת ספק בכוח עמידתו של סניגורו הציבורי הנוכחי מול הסניגורים האחרים; הוא תיאר לחץ שבו היה נתון, ובסופו של דבר "זה עבד ובאיזה שהוא שלב נשברתי ואמרתי, לא משנה לי כבר מה צריך לקרות, אני לא יודע מה עו"ד באומן מדבר, ראיתי רק את הפה שלו זז". דברים אלא אינם תואמים את הסברו של הסניגור, עו"ד פלילי מיומן. אכן, מאמין אני כי המערער התלבט; הוא ידע שהסכמתו משמעה 11 שנות מאסר, ולאו מילתא זוטרתא היא, וההתלבטות היא אנושית. יתר על כן, אני מאמין כי היתה "דינמיקה קבוצתית" שיצרה סוג של לחץ נפשי, וגם  בית המשפט גילה דעתו  כי הוא מעוניין בהסדר. התלבטתי, אך הגעתי למסקנה כי כל אלה אינם משמיעים הודיית שווא, שכן המערער הכיר את חומר הראיות וכן גם סניגורו (ונזכור, היה בתיק עד מדינה), וכפי שיפורט להלן.

 

כ"ג.     עו"ד באומן ציין עוד (עמ' 303), כי "נקודת הכובד בטיעון המרכזי כיום הוא התהליך שעבר הנאשם לא מבחינת הייעוץ המשפטי שהוא קיבל, הייעוץ המשפטי הוא לא הענין. אני בתור סניגור יכולתי להסביר לנאשם את המצב שנוצר ולהסביר את הסיכונים שהוא חשוף אליהם בתיק לא פשוט מסוג זה, ולומר את דעתי מבחינת סבירות העונש, אבל נקודת הכובד היא לא הייעוץ המשפטי ואנחנו לא טוענים היום שהנאשם הודה בגלל יעוץ משפטי שגוי והסניגור, לאחר שהוא היטיב לקרוא את התיק, שקל את הדברים אחרת ".

 

כ"ד.    סוף דבר, בהחלטה מפורטת מיום 31.1.11 נדחתה הבקשה לחזרה מהודיה; לא נתקבלה טענת המערער באשר ללחץ שהופעל עליו, ונקבע כי לא הוכחה; גם טענת "ערפול החושים" לא נתקבלה, משהמערער ידע לתאר כהלכה ובפירוט את כל אירועי היום בו ניתנה ההודיה. כשלעצמי איני יכול לומר מה היתה תרומתם של סניגורי נאשמים אחרים בשכנוע המערער, אך העיקר הוא בעיני בשורה תחתונה, כי סניגורו שלו נכח והסביר לו והמליץ לפניו לקבל את ההסדר, ושניהם לא שיתפו את בית המשפט בטענה של לחצים או קשיים.

 

כ"ה.    אטעים עוד, כי בסיפת ההסדר - עליו חתמו המערער ובא כוחו - נאמר: "הנאשמים מצהירים כי קראו את ההסכם וכן ההסכם הוקרא להם על-ידי באי כוחם והוא מקובל עליהם על כל פרטיו ולראיה באו הנאשמים ובאי כוחם על החתום...". בישיבת הטיעון מיום 9.10.11 אישרו את ההסדר הן המערער הן בא כוחו, וכפי שכתב חברי השופט לוי (פסקה 7), בין אם הסניגור נוכח בעצמו בלחץ ובין אם המערער צריך היה להביאו לידיעתו, היה מקום להביא זאת לידיעת בית המשפט, והדבר לא נעשה. בסופו של יום עניין זה מטה את הכף; הודיה אינה יכולה להיות "תכנית כבקשתך".  על פי כל האינדיקציות, ובראש וראשונה חוות דעת הסניגור שנמסרה לשולחו, אין מדובר במי שהורשע חרף חפותו. על כן מצטרף אני לחוות דעתו של חברי.

 

כ"ו.     ובטרם חתימה, פסק דין זה הוא אחד האחרונים שבהם היתה לי הזכות לישב לדין עם חברי השופט א"א לוי, הפורש היום מן השיפוט, בגזירת תעודת הזהות, לאחר שלושים ושלוש שנים של תרומה גדולה במערכת השפיטה לכל דרגותיה, תחילה בשפיטה הצבאית; זאת, הן בתחומו העיקרי, המשפט הפלילי, בו היה מראשי המדברים ומתוי הדרך, והן בתחומי משפט אחרים, לרבות הלכות חשובות במשפט הציבורי בסוגיות רגישות העומדות בליבת ענייני המדינה. אפשר לקרוא עליו, כאיש מבית לוי, את דברי הנביא מלאכי על הכהנים משבט לוי (ב', ז') "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא-נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון". השופט לוי הוא אדם ייחודי בדרכו, והטביע חותם שיפוטי ואישי בעבודתו השיפוטית, אשר ייזכר לזמן רב. כמי שלמד ממנו, מבקש אני לאחל לו בריאות טובה, אריכות ימים והמשך עשיה; "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" (תהלים צ"ב, ט"ו).

 

                                                                                                ש ו פ ט

                

השופט ח' מלצר:

 

1.             הנני מצטרף למסקנתם של חברי השופטים: א' א' לוי ו-א' רובינשטיין כי דין הערעורים להידחות וכן מסכים אני לעיקרי נימוקיהם. עם זאת הנני מרשה לעצמי להוסיף מספר הערות קצרות:

 

א)   השיקולים השונים אותם העלו באי-כוח הצדדים בהקשר ל"הסדרי טיעון כרוכים" וכן המקורות ההשוואתיים שהציגו – ראויים לקביעת עמדה ולהתייחסות סטטוטורית. לפיכך יש, לדעתי, לשלב נושא זה במסגרת הטיפול בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 65) (הסדר טיעון), התש"ע-2010 (הצ"ח 536 מתאריך ח' באב התש"ע (19.7.2010) עמ' 1362). זה המקום להוסיף כי הסתמכות המדינה על מה שנפסק בארצות הברית בפרשת פולארד בסוגיה האמורה – מכבידה, ועקרונית נוטה אני לגישה החלופית, אותה הציעה ד"ר ענת הורוויץ, פרקליטתו המלומדת של המערער שמעון אזולאי, שגרסה כי: "כאשר מוצג בפני בית המשפט הסדר טיעון מסוג "עסקת חבילה", שומה עליו לערוך בירור יסודי ומעמיק בדבר נסיבות עריכת ההסדר ורצונו החופשי של כל אחד מהנאשמים להתקשר בהסדר הטיעון" (סעיף 60 לנימוקי הערעור). דומה עלי שכך עשתה הערכאה הדיונית במכלול הנסיבות שלפנינו. 

 

ב)   מקריאת החומר שבתיקי הערעורים מתקבל הרושם כי המערערים שבכאן ביקשו לחזור בהם מהודאותיהם, בין השאר על מנת להשיג לעצמם יתרונות דיוניים ומהותיים בעת ניהול מחודש של המשפט, אם הדבר יינתן להם (לאחר ששאר הנאשמים כבר הודו). היענות לבקשתם על אף הצהרות התביעה כי תסכים רק ל"הסדר חבילה כולל" – היתה פותחת פתח לתכסיסנות פסולה ולכן לא היה מקום לקבלה. השוו: ע"פ 3227/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.2010), שם בית המשפט, מפיו של חברי, השופט נ' הנדל, לא התיר לנאשם לחזור בו מהודייתו בנסיבות שבהן שינוי עמדתו של הנאשם נבע, בין היתר, מרצון להשיג יתרון טקטי, בהתבסס על מידע נוסף שהגיע אליו לאחר הודאתו – לגבי עדות המתלונן בתיק מקביל.

 

ג)    בהסדר, מושא הערעורים, נקבע (שם, בסעיף 7) כדלקמן:

 

"האמור בסעיף זה  (הפקדה על חשבון סכום הקנס שהוסכם – התוספת שלי ח"מ), הינו תנאי מתלה להסכם ואם הנאשמים לא יפקידו 70% מהקנס טרם מועד הטיעונים לעונש ההסכם בטל ומבוטל וכל צד יוכל לטעון לעונש כראות עיניו".

 

הוראה זו יש לקרוא, לשיטתי, בצמידות לעיקרון, שבא לידי ביטוי בסעיף 28(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שתחולתו רחבה מכוח סעיף 61 לחוק האמור, וניתן להחילו למצער אנלוגית גם פה, על פיו: "היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי – אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו". מכאן מתבקש כי שמעון אזולאי, אשר לא הפקיד את הקנס המוסכם – לא יכול היה לטעון לבטלות ההסדר מסיבה זו. עם זאת בית המשפט הנכבד קמא התיר לצדדים בעניינו של אזולאי לטעון לעונש באופן חופשי ובסופו של יום גזר עליו רק את העונש המוסכם ואף פרס לו את הקנס המוסכם בריווח שמעבר לקבוע בהסדר וזאת לפנים משורת הדין ובהתחשב במצבו הכלכלי הקשה.

 

2.             לא אוכל לסיים מבלי להצטרף לאיחולים ולדברי הפרידה המרגשים של חברי, השופט א' רובינשטיין מהשופט א' א' לוי, ממנו למדתי הלכות רבות. בהתחשב בענוותנותו של השופט א' א' לוי – לא ארחיב ואסתפק בדברי חז"ל שהורו אותנו: "אל יפטר אדם מחברו, אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו" (ברכות ל"א, ע"א).

 

                                                                                                ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.

 

 ניתן היום, ‏י"ג בתשרי התשע"ב (‏11.10.2011).

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11020940_O02.docהג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il