עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1577/10

 

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

המשנָה לנשיא מ' נאור:

 

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ו-ר' בן יוסף) ב-תפ"ח 1087/07 מיום 12.1.2010. המערער הורשע בביצוע עבירות רצח, חטיפה, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע. בגין עבירות אלו נגזר עליו מאסר עולם, וכן 8 שנות מאסר בפועל, מהן 5 שירוצו במצטבר והיתרה בחופף. הערעור מופנה נגד ההרשעה, ולחלופין נגד חומרת העונש.

 

 

כתב האישום

 

2.        המערער הוא יליד 1978, תושב הרשות הפלסטינית, ללא אישור כניסה לישראל. במשך 6 שנים היה המערער בן זוגה של ולנטינה דומבייב (להלן: המנוחה), ולהם ילד משותף שהיה כבן 5 במועד הגשת כתב האישום. ביום 29.7.2007 הוגש נגד המערער כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו נטען כי במהלך חודש יוני 2007 ביקשה המנוחה לסיים את מערכת היחסים שלה עם המערער, ובמועד זה עזב המערער את ביתם המשותף בלוד. על פי הנטען בכתב האישום, המערער גמר אומר בליבו לרצוח את המנוחה, ואת חברתה אלנה זאורוב (להלן: המתלוננת). לשם ביצוע תוכניתו קשר המערער קשר עם אדם אחר (להלן: האחר) לחטוף את השתיים, להסיען בניגוד לרצונן לשטח פתוח ליד אשקלון, לרצוח אותן ולקבור את גופתן.

 

           על פי כתב האישום, ביום 5.7.2007 התקשר המערער אל המנוחה ואל המתלוננת, והזמין אותן להיפגש עמו למחרת, באמתלה שבכוונתו לחגוג את מסיבת יום הולדתו בתל אביב. למחרת היום, ביום 6.7.2007, התקשר המערער מספר פעמים אל המנוחה ואל המתלוננת, על מנת לוודא שהפגישה תצא אל הפועל, תוך שהוא מוודא כיצד בכוונתן להגיע לתל אביב. באותו ערב, בסביבות השעה 21:00, נסעו המערער והאחר ברכבו של האחר על כביש מספר 1, במטרה להתחקות אחר המנוחה והמתלוננת. בסמוך למחלף גנות הבחינו השניים ברכבה של המתלוננת, אשר נסע אותה שעה לכיוון תל אביב כאשר המתלוננת נוהגת בו. המערער והאחר נצמדו עם רכבם לרכב בו נסעו המתלוננת והמנוחה, גרמו לו לסטות לשולי הכביש והביאו לעצירתו. על פי הנטען, משעצר הרכב התיז המערער לעיניהן של המתלוננת ושל המנוחה גז מדמיע, ונכנס לרכב תוך שהוא דוחף את המתלוננת למושב שליד הנהג, בו ישבה אותה שעה המנוחה. המערער נהג ברכב בו נסעו השתיים, ולא שעה לבקשתן להוריד אותן מהרכב. עוד נטען כי המערער איים עליהן שאם יצעקו לעזרה הוא יירה בהן באקדחו. כל העת נסע האחר ברכבו בעקבות הרכב בו נסעו המערער, המנוחה והמתלוננת.

 

           שני הרכבים הגיעו לפרדס בסמוך לגן יבנה. בשלב זה, על פי כתב האישום, הכניס המערער את המנוחה לספסל האחורי ברכבו של האחר, ומנע ממנה לצאת. האחר קשר את ידיה של המתלוננת באמצעות פלסטר, חסם את פיה באמצעות פלסטר, והכניס אותה לתא המטען ברכבו של האחר. רכבה של המתלוננת נותר בפרדס, בעוד המערער והאחר נסעו ברכבו של האחר, ובו המנוחה והמתלוננת (שהייתה כאמור כבולה בתא המטען), לכיוון אשקלון. על פי הנטען, בשלב כלשהו גילה האחר כי המתלוננת הצליחה לשחרר את ידיה ואת פיה מן הפלסטר, ועל כן כבל את ידיה באזיקים, הדביק פלסטר על פיה, והרכב המשיך בנסיעתו לכיוון אשקלון. בהמשך הנסיעה, כשהיה הרכב כ-10 ק"מ מצפון לקריית גת על כביש מספר 40, הצליחה המתלוננת להשתחרר מן האזיקים, לפתוח את תא המטען ולקפוץ מהרכב בעודו נוסע. כתוצאה מהקפיצה נחבלה המתלוננת בחבלה חמורה, שכללה שטפי דם ושפשופים בכל חלקי הגוף, ושבר באצבע יד שמאל.

 

           על פי כתב האישום, המערער והאחר חזרו לפרדס, והמתינו למתלוננת מתוך תקווה כי היא תחזור לקחת את רכבה. בשלב כלשהו במהלך החטיפה, כך נטען, רצח המערער בכוונה תחילה את המנוחה, בהרעלה או בחנק. משלא הגיעה המתלוננת לפרדס, הטמינו המערער והאחר את גופתה של המנוחה בתוך שיח ונמלטו מן המקום.

 

3.        בגין האמור הואשם המערער ברצח, עבירה לפי סעיפים 300(א)(2) ו-300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); בשני מקרים של חטיפה לשם רצח, עבירה לפי סעיף 372 לחוק; בחבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק; ובקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק.

 

ההליכים בבית המשפט המחוזי

 

4.        במענה לכתב האישום מסר המערער את גרסתו. המערער אישר כי שהה בישראל שלא כחוק, כי היה בן זוגה של המנוחה, וכי עזב את ביתם המשותף אחרי שיחסיהם עלו על שרטון. גרסתו של המערער הייתה כי פגש לראשונה באדם האחר ביום האירוע, בעת שהיה בטיילת בתל אביב, ושתה עמו לשוכרה לרגל יום הולדתו. לפי גרסתו, לאור יחסי הידידות שנוצרו בינו לבין האדם האחר, התלווה אליו האדם האחר לנסיעה, במהלכה פגשו במתלוננת ובמנוחה. המערער הסכים כי אכן התקשר מספר פעמים למנוחה ולמתלוננת על מנת לוודא כי יבואו למסיבת יום הולדתו. הוא מסר כי פגש בהן בערב האירוע בשוליו של כביש 1. לפי גרסתו, לאחר שרכבן של המתלוננת והמנוחה עצר בצד הכביש, הוא נכנס לרכבן ונסע עמן כשהוא שרוי בגילופין, בכוונה לשוחח עם המנוחה על סיום יחסיהם והטיפול בילדם. המערער אישר כי במהלך הנסיעה המתוארת עצר את הרכב בפרדס סמוך לגן יבנה, ואחריו עצר האדם האחר, שנסע כל העת אחרי הרכב בו נסע המערער. לפי גרסת המערער, הוא עבר לרכבו של האדם האחר, ויחד עמו המנוחה והמתלוננת. בשלב כלשהו במהלך הנסיעה ברכב, לגרסת המערער, שמע המערער כי המתלוננת יצאה מן הרכב. לטענתו הוא והאדם האחר חיפשו את המתלוננת ללא הצלחה, והמשיכו בנסיעה.

 

           המערער כפר בכל יתר פרטי כתב האישום, וכן בכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הוא הכחיש כי חטף את המנוחה ואת המתלוננת, וכי לצורך כך קשר קשר עם אחר. עוד הכחיש כי הוא אחראי לחבלה החמורה שנגרמה למתלוננת, וכי הוא גרם למות המנוחה.

 

5.        העדה המרכזית מטעם התביעה הייתה המתלוננת, שהייתה חברתה הקרובה של המנוחה, והכירה את המערער והמנוחה מספר שנים לפני האירוע. המתלוננת אף התגוררה עם המערער והמנוחה בביתם בתקופה שקדמה לעזיבת המערער את הבית. עדותה של המתלוננת – אליה עוד נשוב ביתר פירוט – היא המסד העיקרי עליו הושתתו כתב האישום וההרשעה. בתמצית ייאמר, כי בית המשפט נתן אמון מלא בגרסתה של המתלוננת, ומצא לה תימוכין רבים בחומר הראיות. יודגש כבר עתה, כי כפי שעולה מפירוט עובדות כתב האישום שהובא לעיל, עדותה של המתלוננת מוגבלת לשלב בו עדיין הייתה חלק מן ההתרחשות – היינו, עד לבריחתה מתא המטען של הרכב.

 

           עד נוסף מטעם התביעה היה דב אדן, נהג רכב שעבר בכביש 40 באקראי בסביבות השעה 12 בלילה, ואסף את המתלוננת משולי הכביש לאחר שנחלצה מן הרכב. העד העיד כי המתלוננת הייתה מבוהלת וחבולה, וכי עם כניסתה לרכבו סיפרה המתלוננת שרודפים אחריה, ושנחטפה עם חברתה. העד העיד כי המתלוננת סיפרה לו שאחד מהחוטפים הוא בעלה של חברתה, וכי החוטפים אזקו אותה והכניסו אותה לתא המטען, משם נמלטה. לפי עדותו של העד, המתלוננת ביקשה כי יביאו אותה לתחנת המשטרה, וכך עשה.

 

           עד שלישי מטעם התביעה היה מדובב שהוכנס לתא המעצר בו שהה המערער, ולפי עדותו המערער התוודה בפניו על רצח המנוחה. תיעוד השיחה בין המערער למדובב היה חלקי, וזאת לטענת המשיבה בשל תקלה טכנית. ייאמר כבר עתה, כי בית המשפט לא ראה לסמוך על עדותו של המדובב, בשל אותה תקלה בתיעוד ונוכח הזהירות המתחייבת בבחינת עדויות מדובבים.

 

           עוד העידו במהלך המשפט שוטרים שהיו מעורבים בחקירה, הרופא שטיפל במתלוננת, רופא שערך את נתיחת הגופה, ונציגה מהחברה הסלולארית "פרטנר".

 

           ראיה נסיבתית עליה נסמכה התביעה היא את חפירה ומכוש שנמצאו בסמוך למקום מציאת הגופה. על כלי העבודה לא נמצאו טביעות אצבע, אולם על ידית את החפירה נמצאו סימני דם. דגימת DNA שנלקחה מסימני הדם נמצאה תואמת למערער.

 

6.        מטעם ההגנה העידו המערער עצמו, אחותו ואחיו. גרסתו של המערער, כפי שיפורט בהמשך, התפתחה לאורך החקירות ובבית המשפט. בחקירתו הראשונה במשטרה מיום 8.7.2007 הכחיש המערער כל מעורבות באירוע. בחקירותיו השונות לאחר מכן אישר המערער חלק ניכר מן הפרטים המופיעים בכתב האישום. כאמור, לתאו של המערער הוכנס בעת מעצרו מדובב, אשר מסר כי המערער התוודה בפניו כי חטף יחד עם אדם אחר את המנוחה והמתלוננת, ורצח את המנוחה בהרעלה. ואולם, בכל חקירותיו של המערער, וכן במענה לכתב האישום ובעדותו בבית המשפט, הכחיש המערער מכל וכל כי גרם או התכוון לגרום למותה של המנוחה. על עדות המדובב לא היה בית המשפט מוכן לסמוך ממצאים.

          

           אחותו של המערער העידה כי יחסיהם של המערער והמנוחה היו תקינים. לפי עדותה, המערער הגיע לביתה בשעות הבוקר המוקדמות של יום ה-7.7.2012, וכאשר קמה מאוחר יותר ראתה אותו משוחח בטלפון. כששאלה אותו עם מי דיבר, אמר לה כי התקשרו ואמרו שהילד בבית ושהמנוחה אינה נמצאת. עוד העידה כי המערער נראה לה עצוב, ושרוי בגילופין.

 

           אחיו של המערער העיד אף הוא כי היחסים של  המערער והמנוחה היו תקינים, וכי הוא פעל לפייס בין המערער לבין המנוחה אחרי פרידתם הראשונה. עוד העיד האח כי כאשר ביקר בביתם של המערער והמנוחה, נהגה המנוחה להתלונן על כאבים וסחרחורות; וכי המערער הציע לעבוד במקומה ולפרנס את המשפחה.

 

           עדות נוספת נשמעה מפיו של ג'וני ראובן, נהג שחלף בליל האירוע בכביש מספר 4. ראובן העיד כי בסביבות חצות רכב מאזדה בצבע כהה יצא במהירות משביל עפר אל הכביש ליד הכניסה לאשדוד, ובו נסעו שלושה גברים ובחורה. על פי עדותו, הרכב נסע במהירות לכיוון אשדוד, וביצע פניית פרסה לכיוון תל אביב. ייאמר כבר עתה, כי בית המשפט לא היה מוכן לקבוע כי הרכב אותו ראה ראובן הוא רכבה של המתלוננת או רכבו של האדם האחר.  

 

7.        טענותיו העיקריות של המערער בבית המשפט המחוזי היו כדלקמן: ראשית, טען כי עדות המתלוננת אינה אמינה, וכי אף שאינו חולק על מסלול הנסיעה שתיארה המתלוננת, הוא לא ביצע את העבירות המיוחסות לו. המערער ייחס את מעשי העבירה עליהם העידה המתלוננת לאחר שהיה עמו. שנית, טען המערער כי עדות המדובב איננה אמינה ואיננה קבילה. שלישית, טען כי סיבת מותה של המנוחה לא התבררה. רביעית, טען כי מחדלי חקירה שונים פגעו בהגנתו, ובהם אי-בדיקת שעת מותה של המנוחה על ידי פתולוג, אי-בדיקת תקינות מערכת החשמל ברכבה של המתלוננת, והעובדה שכפפה שנמצאה ליד גופתה של המנוחה לא נבדקה באופן מקיף. חמישית, טען כי ראיות נסיבתיות שונות תומכות בגרסתו וסותרות את גרסת המשיבה. בהקשר זה, ציין המערער כי בליל האירוע בשעה 1:34 התקבלה הודעת טקסט במכשיר הסלולארי של המנוחה שאותר אותה שעה בבת ים, וכי ראיה זו צריכה לפעול לטובתו. שישית, טען כי ניתוח איכוני הטלפון הסלולארי תומך בגרסתו.

 

           המשיבה, כאמור לעיל, סברה שדי בחומר הראיות ובעדויות שהוצגו כדי להביא להרשעת המערער במיוחס לו.

 

8.        בית המשפט, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת מפי ראש ההרכב השופטת נ' אחיטוב (ובהסכמת השופטים מ' דיסקין ו-ר' בן יוסף), דחה את כל טענותיו של המערער, למעט טענתו בדבר גרסת המדובב. בעניין זה, קבע בית המשפט שנוכח עברו הפלילי של המדובב, התיעוד הלקוי של שיחתו עם המערער, והזהירות היתרה המתחייבת בבחינת עדויות מדובבים – לא ניתן לקבוע ממצא ראייתי כלשהו על יסוד עדות המדובב. 

 

           בית המשפט מצא כי קיימות סתירות של ממש בין תיאור עובדות האירוע בגרסתה של המתלוננת ובין התיאור המופיע בגרסתו של המערער, ועל כן הקדיש חלק ניכר מהכרעת הדין לבחינת מהימנותן של גרסאות סותרות אלה. בסופו של יום, נתן בית המשפט אמון מלא בגרסתה של המתלוננת, והעדיף אותה על פני גרסתו של המערער. נקבע כי המתלוננת העידה בכנות ובדייקנות, ומסרה גרסה משכנעת בעלת היגיון פנימי. בית המשפט דחה טענות שונות מפי סנגורו של המערער, אשר חלקן מועלות כעת אף בפנינו, בדבר חוסר מהימנותה של המתלוננת. חיזוקים לעדותה של המתלוננת מצא בית המשפט בעדותו של דב אדן, הנהג שאסף את המתלוננת משולי כביש 40; בדוח מציאת רכבה של המתלוננת בפרדס; בלוח צילומים המתעד חבלות על גופה; בעדותו של רופא במחלקה האורטופדית בבית החולים ברזילי שהעיד על השבר באצבעה; ובפירוט שיחות ואיכונים ממכשירי הטלפון הסלולארי של המערער, של המתלוננת ושל המנוחה.

 

           אשר לגרסתו של המערער, קבע בית המשפט כי היא איננה עקבית ולא ניתן לתת בה אמון. בית המשפט סקר את גרסאותיו השונות של המערער – החל  בהכחשה הגמורה בתחילה ועד גרסתו האחרונה בבית המשפט – ומצא כי קיימות בהן סתירות שאינן מעידות על אמינות. עוד נקבע כי גרסתו האחרונה של המערער שהוצגה בבית המשפט אינה מתיישבת עם השכל הישר, ויוצרת סיפור רצוף באירועים בלתי רגילים והתרחשויות תמוהות וחסרות פשר.

 

           על כן נקבע שהתשתית העובדתית העולה מעדותה של המתלוננת ומן החיזוקים לה היא כדלקמן: לא הוכח שהמערער היה במצב שכרות; הוכח כי המערער הפעיל נגד המתלוננת ונגד המנוחה גז פלפל, כי דחף את המתלוננת והמנוחה לרכב בכוח, וכי לקח את המתלוננת והמנוחה לפרדס מבודד שם הורה לאחר לקשור את ידיה ופיה של המתלוננת ולהכניסה לתא המטען; הוכח כי המערער הורה לאחר לקשור את המתלוננת פעמיים נוספות, לאחר שהסתבר שהשתחררה מן הכבלים, וכי המתלוננת נאלצה לברוח בקפיצה מהרכב בעת נסיעתו.

 

9.        נוכח התשתית העובדתית האמורה הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות של חטיפה, קשירת קשר וחבלה חמורה. אשר לעבירת החטיפה, קבע בית המשפט שאין להרשיע את המערער בעבירות של חטיפה לשם רצח שיוחסו לו (עבירה לפי סעיף 372 לחוק), אלא בעבירות של חטיפה (עבירה לפי 369 לחוק), וזאת משום שלא ניתן לבסס מסקנות בדבר שאיפה או כוונה לבצע רצח במהלך החטיפה. בית המשפט קבע כי לצורך ביצוע עבירת החטיפה קשר המערער קשר עם האחר, שזהותו כאמור אינה ידועה, ולכן הרשיע אותו בעבירת קשירת הקשר. בנוגע לעבירת החבלה החמורה, קבע בית המשפט שהמערער לא חלק על קיומן של החבלות שנגרמו למתלוננת, אך לשיטתו לא צפה את קפיצתה מן הרכב הנוסע ולכן לא ניתן לייחס לו עבירה זו. בית המשפט קבע כי נוכח כבילתה של המתלוננת והכנסתה לתא המטען של הרכב על ידי המערער, בריחתה והחבלות שנגרמו לה כתוצאה מכך היו תוצאה סבירה וצפויה של מעשיו. על כן הורשע המערער גם בעבירה של חבלה חמורה (עבירה לפי סעיף 333 לחוק בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק).

 

10.      אשר לעבירת הרצח, דן בית המשפט בהרחבה בראיות המבססות את אחריותו של המערער לגרימת מותה של המנוחה. בית המשפט קבע, על יסוד חוות הדעת הפתולוגיות שהוצגו מטעם התביעה ומטעם ההגנה, כי מועד מותה המדויק של המנוחה, וכן סיבת מותה המדויקת, אינם ידועים. בית המשפט דן בעדותו של ג'וני ראובן, וכן בטענתו של המערער כי בליל האירוע בשעה 1:34 לפנות בוקר התקבלה הודעת טקסט במכשיר הסלולארי של המנוחה בבת ים – וקבע כי אין בראיות אלה כדי להועיל למערער או כדי לשנות את התמונה העובדתית של האירוע. בית המשפט מצא כי קיימות אי-התאמות עובדתיות בין דיווחו של ראובן לבין פרטי המקרה שלפנינו –ובראשם מספר האנשים שהיו ברכב וכיוון נסיעתו – אשר אינן מאפשרות לקבוע כי הרכב אותו ראה ראובן הוא רכבה של המתלוננת או רכבו של האדם האחר. מעבר לכך, קבע בית המשפט כי אף אם מדובר באותו רכב, הרי שעדותו של ראובן איננה משנה מהמכלול העובדתי של האירוע, ומן העובדה שהמערער לא סיפק הסבר אמין למה שהתרחש לאחר קפיצת המתלוננת מן הרכב. בית המשפט עמד על מספר ראיות נסיבתיות התומכות בכך שהמנוחה נרצחה בסמוך לחטיפתה והמערער הוא שהביא למות המנוחה. בהקשר זה צוינה העובדה שגופת המנוחה נמצאה מוסתרת בכיסוי של עשבים, בסמוך למקום בו נחטפה. כן צוין שנמצא ליד גופתה של המנוחה את חפירה, ועליו שרידי DNA של המערער, ללא הסבר משכנע מצד המערער. עוד צוינה העובדה כי מעת שנעלמה המנוחה, לא ביצע המערער כל פעולה שהיא לאיתורה עד למועד מעצרו, וגם אז לא ביקש סיוע באיתורה, ואף הרחיק עצמו בעדותו הראשונה מכל קשר עם המנוחה. בית המשפט קבע כי גם לו הייתה נבדקת הכפפה שנמצאה בקרבת גופתה של המנוחה, ונמצא היה שהיא של אדם אחר, לא היה בכך כדי לשלול את מעורבותו של המערער באירוע.

 

           בבואו לקבוע באיזו מחלופות עבירת הרצח יש להרשיע את המערער – רצח בכוונה תחילה או גרימת מוות במזיד תוך כדי ביצוע עבירה –  קבע בית המשפט כי העדות היחידה לכך שהמערער רצח את המנוחה בכוונה תחילה היא עדות המדובב, אולם עליה לא ניתן להתבסס מן הטעמים שהובאו לעיל. אף שקבע בית המשפט כי הבאתו של את החפירה לזירה היא בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", נכון היה בית המשפט לקבוע לטובת המערער כי אין באת החפירה כדי להעיד באופן פוזיטיבי על כוונתו מלכתחילה לבצע מעשה קטילה. על כן הרשיע בית המשפט את המערער ברצח לפי החלופה הקבועה בסעיף 300(א)(3) לחוק, הקובע כי מי ש"גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה" עובר עבירה של רצח. השופט ר' בן יוסף הוסיף בעניין זה כי לצד היסוד העובדתי והקשר הסיבתי הנדרשים לצורך ביצוע העבירה שהוכחו, הוכח שהתקיים אף היסוד הנפשי הנדרש בסעיף 300(א)(3) של מחשבה פלילית, וזאת משום שמהלך העניינים העובדתי שנקבע מלמד כי המערער צפה מראש את מותה של המנוחה והיה אדיש להתרחשותו. כאמור, ההרכב היה תמים דעים שאין להרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה.

 

11.      בגין האמור גזר בית המשפט על המערער, לאחר שמיעת טיעונים לעונש, מאסר עולם ו-8 שנות מאסר בפועל, מהן 5 שירוצו באופן מצטבר והיתרה בחופף. לעניין החלטתו שהעונשים ירוצו בחלקם במצטבר, ציין בית המשפט כי בכך יש כדי לבטא את חומרת העבירות – אשר בוצעו כלפי שתי נשים, שאחת מהן קיפחה את חייה, והשנייה ניצלה אך בשל תושייתה.

 

הערעור

 

12.      ערעורו של המערער מופנה הן נגד ההרשעה, הן נגד חומרת העונש.

 

           ערעורו של המערער על הרשעתו ברצח המנוחה נסב על טענותיו לפיהן לא ברורה סיבת מותה של המנוחה, לא ברור מועד מותה המדויק, ולא הוכח כי היה לו חלק בגרימת מותה. המערער מציין כי לא נמצאו על גופת המנוחה סימני אלימות או מאבק, כי לא נמצאו בגופתה שברים או חבלות, ואף בגדיה ומשקפיה נותרו שלמים ובמקומם הטבעי. המערער מציין כי בדין לא הרשיע אותו בית המשפט בגרימת מותה של המנוחה בכוונה תחילה (לפי סעיף 300(א)(2) לחוק). ואולם, לטענת המערער אף לא היה מקום להרשיעו בחלופה של גרימת מוות תוך ביצוע עבירה (לפי סעיף 300(א)(3) לחוק), וזאת משום שלא הוכחה סימולטניות בין ביצוע העבירה וגרימת המוות, ולא הוכח קשר סיבתי מספק בין ביצוע העבירה לבין מות המנוחה. המערער טוען כי אין חולק שבעת שנמלטה המתלוננת מן הרכב (בסביבות חצות) הייתה המנוחה בין החיים, וכי נוכח הודעת טקסט שהתקבלה במכשיר הסלולארי של המנוחה בבת ים בשעה 1:34 באותו לילה – יש לתת אמון בגרסתו שהמנוחה עזבה את רכבו ובהמשך מתה מסיבה לא ברורה, ולא נרצחה על ידו. לכל הפחות, יש בנסיבות אלו לטענת המערער כדי לטעת ספק סביר בכך שהוא אשר הביא למות המנוחה.

 

           המערער מפרט מחדלי חקירה שונים שלטענתו אירעו ופגעו בהגנתו: כך, לטענתו, לא נעשה מאמץ מספק לזהות את האחר שהיה מעורב באירוע בזמן אמת ואף לא בהמשך החקירה, ולמרות שהמתלוננת גרסה שתוכל לזהות את האחר בנקל, בניית קלסתרון ועריכת מסדר זיהוי בוצעו רק לאחר מספר חודשים. מחדל חקירה נוסף עליו הוא מצביע נוגע לכך שגופת המנוחה לא נבדקה בשטח על ידי פתולוג, ואף לא נבדקה לפני שהוכנסה לקירור במכון הפתולוגי – עובדה שפגעה לדעתו ביכולת לקבוע את מועד מותה המדויק של המנוחה. מחדל שלישי עליו מצביע המערער נוגע לאי-בדיקה של מערכת החשמל ברכבה של המתלוננת; של בדלי הסיגריות שנמצאו ברכבה; של טביעות האצבע שייתכן והיו על את החפירה שנמצא בסמוך לגופה; ושל הכפפה שנמצאה בסמוך לגופה, ועליה סימנים דמויי דם.

 

           המערער טען בבית המשפט המחוזי כי מצבה הבריאותי של המנוחה היה רופף, כגורם אפשרי לכך שמתה מוות טבעי. בהקשר זה ציין המערער התקף אפילפטי יחיד בו לקתה המנוחה בעבר. בית המשפט דחה טענה זו, וקבע שאם כטענת המערער מצבה הרפואי של המנוחה אכן היה רופף, הרי שלכל הפחות היה על המערער לצפות שאם יחטוף את המנוחה ויעמיד אותה תחת איומים – ישפיע הדבר על בריאותה עד כדי סיכון חייה. כעת טוען המערער בפנינו כי אין לקבל קביעה זו של בית המשפט המחוזי, והוא שב ומדגיש שסיבת מותה של המנוחה אינה ידועה, ולכן יש להימנע מקביעה שהוא זה אשר גרם למותה. לטענתו, בנסיבות אלו קביעה שכזו פירושה מתן פרשנות מרחיבה לעבירת הרצח.

 

           הערעור על הרשעתו של המערער בעבירות החטיפה וקשירת הקשר נסב בראש ובראשונה על אמינות גרסת המתלוננת. לטענת המערער, עדותה רצופה באירועים תמוהים המעיבים על אמינותה: כך, לטענת המערער תמוה כי המתלוננת הצליחה להיחלץ מתא המטען כשהייתה כבולה, ולדעתו עדותה אינה משכנעת בנקודה זו. עוד תמוה לדעתו כי המתלוננת לא ברחה כשעצר עם הרכב בתחנת דלק, ובחרה לברוח דווקא כשהרכב היה בנסיעה. לטענת המערער, לו קפצה המתלוננת מרכב נוסע, החבלות שהיו נגרמות לה היו חמורות בהרבה מאלו שנגרמו לה על פי הדוח הרפואי. המערער טוען כי גם יחסה החיובי של המתלוננת למערער לאחר האירוע, אשר בא לידי ביטוי בכתיבת מכתב אוהד וחם אליו כחצי שנה לאחר האירוע, מעיב על אמינותה. עוד טוען המערער כי עדותו של דב אדן ניזונה למעשה מסיפורה של המתלוננת בפניו, ואין בעדות זו כדי לחזק את גרסתה של המתלוננת. בגין האמור, טוען המערער כי יש לזכותו מן ההרשעה בחטיפת המתלוננת והמנוחה. באופן דומה, סבור המערער כי העדות היחידה לפעולה מתואמת בינו לבין האחר שהיה מעורב במעשים היא עדותה של המתלוננת, ולכן יש לזכותו גם מעבירת קשירת הקשר.

 

           באשר להרשעתו בגרימת חבלה חמורה, טוען המערער שגם בהנחה שחטף את המתלוננת ואת המנוחה – הנחה בה הוא כופר כאמור – הוא לא יכול היה לצפות את קפיצתה של המתלוננת מן הרכב, ולכן יש לזכות אותו מעבירה זו. המערער תולה את מעשה החטיפה, כפיתת המתלוננת והכנסתה לתא המטען של הרכב, ככל שהתרחשו, באחר שהיה עמו. לטענתו לו עצמו לא היה כל חלק במעשים אלו. כן שב ומציין המערער בהקשר זה את העובדה שהמתלוננת לא ברחה מן הרכב בתחנת הדלק.

 

           אשר לעונש שנגזר עליו, טוען המערער כי לא היה מקום להורות שעונשי המאסר ירוצו במצטבר.

 

13.      המשיבה סומכת את ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי הכרעתו מבוססת היטב על חומר הראיות ואין יסוד להתערב בה. המשיבה מדגישה את האמון שנתן בית המשפט המחוזי בגרסת המתלוננת, ואת מסקנתו כי גרסת המערער איננה אמינה. המשיבה טוענת כי בדין הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו: בנוגע לעבירת החטיפה וקשירת הקשר, לטענת המשיבה גרסתו של המערער עצמה מלמדת על ביצועה; בנוגע לעבירת החבלה החמורה, הרי שבניגוד לטענתו היה עליו לצפות את גרימתה של חבלה חמורה למתלוננת, ולכן יש להרשיעו גם בה. אשר לעבירת הרצח, לטענת המשיבה גרסת המדובב – גם אם אין להסתמך עליה כראיה – מספקת סברה בעלת היגיון רב למה שארע, וממנה עולה כי המערער והאחר שבו אל הפרדס בתקווה ללכוד את המתלוננת, ושם רצחו את המנוחה. המשיבה מזכירה כי למערער אין הסבר חלופי סביר לאופן בו מתה המנוחה. עוד טוענת המשיבה כי התקיים היסוד הנפשי של אדישות, הנדרש לצורך הרשעה בסעיף 300(א)(3) לחוק. בנוגע לטענות המערער על קיומם של מחדלי חקירה, לטענת המשיבה אין בהן ממש.

 

           בדיון שהתקיים על פה הודענו לצדדים כי אנו שוקלים להרשיע את המערער ברצח בהתאם לחלופה הקבועה בסעיף 300(א)(2) לחוק – היינו, רצח בכוונה תחילה – במקום ברצח לפי סעיף 300(א)(3), הסעיף בו הורשע המערער. באת כוח המערער טענה כי לא הוכחה כוונה מצד המערער להביא למות המנוחה, ולא הוכח מעשה פוזיטיבי מצידו שיעיד על כך. היא שבה והדגישה כי סיבת המוות איננה ידועה, וכי גופתה של המנוחה נמצאה ללא סימני אלימות. לטענתה, כל השערה בקשר למות המנוחה היא בגדר ספקולציה. בא כוח המשיבה הודיע כי אין לו התנגדות לשינוי סעיף ההרשעה, ככל שכך יוחלט. כזכור, בכתב האישום נזכרו שתי האפשרויות – הן הרשעה לפי סעיף 300(א)(3) והן הרשעה לפי סעיף 300(א)(2).

  

דיון והכרעה

 

14.      שתי סוגיות עיקריות עומדות להכרעתנו, והן, ראשית, האם יש מקום להתערב באמון שנתן בית המשפט המחוזי בגרסתה של המתלוננת, עליה התבססה עיקר התשתית העובדתית; ושנית, האם "החלל העלילתי" שבין קפיצת המתלוננת מן הרכב ועד למציאת גופת המנוחה מקים ספק סביר בדבר אחריותו של המערער למות המנוחה.

 

מהימנות גרסתה של המתלוננת

 

15.      כאמור, המערער מעלה טענות שונות נגד מהימנות גרסתה של המתלוננת. בטענותיו הוא מעלה תמיהות באשר לעצם יכולתה של המתלוננת לברוח מתא המטען כשהיא כבולה, ובאשר לעובדה שלא נמלטה בעצירה בתחנת הדלק. טענות אלו הוצגו למתלוננת בחקירתה הנגדית בבית המשפט והיא התמודדה עמן. גרסתה בעניין זה היא עקבית ולא השתנתה לאורך החקירה: היא נכבלה על ידי המערער והאחר שהיה עמו שלוש פעמים – בפעם הראשונה כשהוכנסה לתא המטען, בפעם השנייה לאחר שדפקה על כסא הרכב וביקשה מים, ובפעם השלישית לאחר עצירת הרכב בסמוך לתחנת דלק. בפעם הראשונה כבל אותה המערער לפי עדותה עם "פלסטר עבה כזה שקוף"; בפעם השנייה הוסיף לפלסטר גם "אזיקונים של המשחקים... שנפתחים בצד. זה לא מפלסטיק, זה מברזל, וזה נפתח בצד"; ובפעם השלישית כבל אותה באזיקי מתכת.

 

           מתיאורה של המתלוננת עולה כי בהיותה בתא המטען הייתה צמאה והרגישה שהיא נחנקת. לכל אורך עדותה שזור חששה העמוק לחייה – הן מחנק מתא המטען והן מידיו של המערער והאחר שהיה עמו: "חשבתי שאני עומדת למות כי לא היה לי איך לנשום", "חשבתי שהוא רוצה לשרוף אותי באוטו עם הדלק", "פחדתי שהוא ייקח אותי לשטחים ואף אחד לא ימצא אותי". חשש זה הביא אותה לנסות להשתחרר מהכבילה, ובלשונה שלה – "שבן אדם רוצה לחיות הוא עושה הכל". המתלוננת העידה שמסיבה זו אף לא ברחה מהמערער כאשר הרכב עצר בסמוך לתחנת דלק: "אבל שניהם עומדים לידי, איך אני אעשה את זה? למה שאני אקח סיכון כזה?", וכן "למה שאני אקח את הסיכון הזה ושיהרגו אותי, בזמן שאני יכולה לעשות את זה לבד ובלי שיתפסו אותי. עדיף למות מהכביש, והוא אמר שהיה לו אקדח". חששה לחייה אף הביא לבסוף לקפיצתה מהרכב, כפי שהעידה: "אמרתי שעדיף שאמות בישראל ולפחות שיגידו שאני מתה", ובחקירתה הנגדית: "ידעתי שאני לא אחיה גם ככה", "במילא עמדתי למות" ו"יותר טוב לקפוץ מהאוטו אולי אני ינצל".

 

           אינני סבורה כי תמיהותיו של המערער מעוררות ספק כלשהו בדבר אמינות גרסתה של המתלוננת. ברי כי המתלוננת חששה לחייה, חשש עמוק וממשי. היא עשתה כל שלאל ידה כדי להשתחרר – ולמרבה המזל, אף הצליחה לעשות כן. השתחררות מסרט דביק ומאזיקים, ופתיחת תא המטען מבפנים – אף שהן עלולות להיות קשות, הן בוודאי בגדר האפשר. ההסבר שסיפקה המתלוננת לכך שלא ברחה מהרכב כשעצרו ליד תחנת הדלק הוא סביר והגיוני, ומתיישב עם יתר פרטי גרסתה. כאמור, הסבר זה הוא פשוט: המתלוננת חששה חשש ממשי לחייה. הסבר זה מסביר היטב לא רק מדוע לא נמלטה כשעצר הרכב ליד תחנת הדלק, אלא אף מדוע בחרה לבסוף בנתיב בריחה מסוכן שכל אדם בר דעת נרתע ממנו – קפיצה מרכב הנוסע במהירות גבוהה. הניסיון לקעקע את אמינותה של המתלוננת בדרך זו לא יצלח.

 

16.      גם את טענתו של המערער לפיה החבלות שנמצאו על גופה של המתלוננת הן קלות ושטחיות ביחס למצופה ממי שקפצה מרכב נוסע יש לדחות. למתלוננת נגרמו שפשופים ושטפי דם בכל חלקי הגוף, ואחת מאצבעותיה נשברה. חבלות אלו מתאימות באופיין לגרסתה לפיה קפצה מן הרכב והתגלגלה על הכביש. הטענה כאילו ניתן היה בנסיבות אלו לצפות לחבלות חמורות יותר – אין בה ולא כלום.

 

17.      עוד מצביע המערער על מכתב שכתבה לו המתלוננת כחצי שנה לאחר האירוע, בו היא מביעה את חיבתה ואהדתה אליו. לטענתו מכתב זה פוגע במהימנות גרסתה. גם בטענה זו אין ממש. המתלוננת העידה בעצמה כי היא הייתה בקשר קרוב ויומיומי עם המנוחה, עם המערער ועם ילדם המשותף. היא סיפרה שאהבה את המערער כאדם וכחבר. היא העידה על הקושי שבפרידה מן המנוחה שניטלו חייה, ועל הקושי שנוסף לאחר מכן, בכך שאינה יכולה להיפגש עוד עם המערער ועם הילד. עוד העידה – בתארה את האירוע – כי לא האמינה שהמערער יכול לפגוע בה ובמנוחה כך, ושהתנהגותו באותו הערב הפתיעה אותה. על רקע זה לא היה בית המשפט מוכן להסיק מסקנות מהמכתב שכתבה המתלוננת למערער. יחסי אנוש הם דבר מורכב, ואף שהמתלוננת העידה על הפגיעות שגרם המערער לה ולחברתה הטובה, היא ממשיכה לחבב אותו ולהתגעגע אליו. מכך לא ניתן ללמוד כי המתלוננת איננה אמינה. והעיקר: גרסתו הסופית של המערער אינה רחוקה מעדות המתלוננת.

 

18.      נוכח האמור לעיל, אינני מוצאת מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין מהימנות המתלוננת. אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, וטענותיו של המערער – אשר נדחו אחת לאחת לגופן – אינן מצדיקות סטייה מכלל זה. תמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי גרסתה של המתלוננת מעוררת אמינות ואין יסוד לפקפק בה. משנדחו כל טענות המערער בעניין זה, אף אין צורך לפרוט את כל הראיות החיצוניות התומכות בעדותה של המתלוננת (ובהן עדותו של דב אדן) – אשר אך בקצרה ייאמר, כי הן תומכות בגרסתה. לסיכום – בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי התשתית העובדתית מבוססת בראש ובראשונה על עדותה של המתלוננת כפי שנמסרה מפיה.

 

19.      במסקנה זו די כדי להביא לדחיית הערעור באשר להרשעתו של המערער בעבירות החטיפה וקשירת הקשר. המערער טוען אמנם כי מחדלי חקירה שונים הביאו לכך שהאחר שביצע עמו את העבירות לא נתפס – אולם גם בטענה זו אין כדי להועיל לו. מעדותה של המתלוננת עולה כי חטיפתה יחד עם המנוחה נעשתה בתיאום ובשיתוף פעולה בין המערער ובין האחר, ואף לו היה האחר נתפס, לא היה בכך כדי לגרוע מחלקו של המערער בביצוע העבירות, כפי שהעידה המתלוננת. אחרי ככלות הכל – האחר, תהא זהותו אשר תהא, היה זר למערכת היחסים שבין המערער, המנוחה והמתלוננת.  

 

20.      אשר להרשעתו בעבירת החבלה החמורה, המערער טוען כאמור כי "עת שהמתלוננת הייתה כפותה וכבולה באזיקים וסרטי הדבקה על פיה ואפה הכרוכים סביב ראשה, לא יכול היה המערער לצפות שהמתלוננת באורח פלא תצליח להשתחרר ותקפוץ מהרכב הנוסע במהירות גבוהה". בדחותו טענה זו, קבע בית המשפט המחוזי כי בריחתה של המתלוננת מתא המטען, לאחר שנחטפה על ידי המערער ושותפו, הייתה צפויה באופן סביר ומכאן שהמערער אחראי לה. אין כל יסוד להתערבות במסקנה זו של בית המשפט המחוזי. החבלה שנגרמה למתלוננת חמורה היא, והמערער איננו חולק עליה. משחטף המערער את המתלוננת, כבל אותה בתא המטען והעמיד אותה בתחושה עזה כי חייה נתונים בסכנה – בריחתה מן הרכב הייתה עניין שיכול וצריך היה המערער לצפות, וכך גם את תוצאותיה של בריחה שכזו. "החוק הוא שהמאיים באלימות נושא בסיכון איומיו" (דברי השופט ח' כהן ב-ע"פ 311/72 יהודה צברי נ' מדינת ישראל, פ''ד כז(2) 505, 511 (1973)), וקפיצתה של המתלוננת מן הרכב היא בגדר סיכון איומיו של המערער, בו עליו לשאת. בדין הרשיע בית המשפט את המערער בגרימת חבלה חמורה למתלוננת.

 

סיכום ביניים

 

21.      כפי שבואר, אין כל מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי עדות המתלוננת אמינה. על יסוד עדות זו, בצדק הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בחטיפה, בקשירת קשר ובחבלה חמורה לגבי המתלוננת. השאלה השנייה והעיקרית העומדת להכרעתנו היא, כאמור, האם בדין הורשע המערער ברצח המנוחה, נוכח העובדה כי קיים "חלל עלילתי" בין קפיצת המתלוננת מן הרכב ועד למציאת גופת המנוחה, וכשסיבת המוות אינה ידועה. לבחינת שאלה זו אפנה עתה.       

 

 

הרשעת המערער ברצח נוכח קיומו של "חלל עלילתי"

 

22.      מסכת העובדות שהובילה למות המנוחה איננה שלמה. נקודת המבט דרכה השקפנו עד כה על אירועי ליל ה-6.7.2007 – היא נקודת מבטה של המתלוננת – נקטעת עם קפיצתה של המתלוננת מן הרכב הנוסע בכביש מספר 40 בסמוך לחצות. פרט המידע הבא הנחשף לעינינו בציר הזמן הוא מציאת גופתה של המנוחה במצב ריקבון מתקדם, מוסתרת בתוך שיחים. הגופה נמצאה בסמוך לכביש מספר 4, בשטח פתוח בין אשדוד לגן יבנה, ביום 11.7.2007 בשעה 10:30 בבוקר, לא הרחק מן המקום בו נמצא את החפירה, ולא הרחק מן המקום בו הושאר רכבה של המתלוננת.

 

           המצב העובדתי שלפנינו הוא מצב של "חלל עלילתי". מצב זה קורה לא אחת בתיקי רצח. הראיות העומדות בפני בית המשפט במקרה שכזה הן לא פעם ראיות נסיבתיות. העד המרכזי הפוטנציאלי אינו בין החיים. לעיתים התמונה חסרה עוד יותר, ולא רק עדות ראייה ישירה לאירוע הרצח חסרה, אלא אף גופתו של הנרצח. אולם בכך, כפי שנקבע בעבר – אין זה סוף פסוק. בית המשפט רשאי לקבוע כי נעברה עבירת רצח אף על יסוד ראיות נסיבתיות (ראו: ע"פ 220/89 בן צבי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (לא פורסם, 9.9.1993); וכן לאחרונה ע"פ 8698/08 אבו מוסא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.7.2012)), וכאמור לעיתים אף ללא מציאת גופת הנרצח (ראו: ע"פ 20/89 אמסלם נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 573, 586 (1990); ע"פ 1688/99 הוכברג נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 356, 366 (2002)), ובלבד שמכלול הראיות הנסיבתיות מוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר. על בית המשפט לצרף את הראיות הנסיבתיות אלה לאלה, ולקבוע האם התמונה העולה מהן ברורה מספיק על מנת להרשיע את הנאשם. עמדתי על כך ב-ע"פ 4354/08 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (טרם פורסם, 22.4.2010):

 

"בהכרעת הדין אין חובה לספק הסבר לכל מה שהיה או לא היה ואין חובה לפתור את כל 'החידות' העולות. מלאכת הרכבת התמונה הכוללת המצטיירת מן הראיות, איננה מחייבת שכל אבני תמונת ההרכבה 'יימצאו' ויונחו במקומן. די בכך שהמעיין בתמונה המורכבת מאבני תמונת ההרכבה הקיימות, אף שאינן מלאות, יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים. די בכך שבית המשפט הקובע את העובדות, אף שלא כל רכיביה של תמונת ההרכבה מצויים לנגד עיניו, יהיה מסוגל להרכיב את חלקיה המהותיים של התמונה, אף שלא את התמונה המלאה לפרטי פרטיה" (שם, בפסקה 50).

 

           השאלה המתעוררת היא אם הפרטים הידועים לנו בתיק זה מאפשרים להבין את החלק החסר בעלילה – כך שייקבע שהמערער הביא למות המנוחה; או שמא ה"חלל" שנוצר הוא כה גדול עד שהוא משאיר ספק סביר בדבר אחריותו של המערער למותה.

 

           פרטי ה"סרט" הנגלים לעינינו הם כדלקמן: המערער והמנוחה היו פרודים. המערער הזמין את המנוחה וחברתה הטובה לבילוי בתל אביב באמתלה שקרית, ווידא פעמים מספר שבכוונתן להגיע. הוא עקב אחריהן בכביש ראשי והביא לכך שרכבן ייעצר. הוא התיז לעיניהן ועל גופן גז פלפל בו הצטייד מבעוד מועד. הוא לקח אותן בניגוד לרצונן בשעות הלילה לפרדס שומם ומרוחק מביתן, שלא היה מוכר להן. הוא נכנס לפרדס ברכב באורות כבויים. יחד עם אדם אחר שהמנוחה והמתלוננת לא הכירו, הוא כפת את המתלוננת והכניסה לתא המטען של רכב אחר. רכבה של המתלוננת נותר נטוש בפרדס. הוא איים על חייהן של המתלוננת ושל המנוחה תוך כדי נסיעה ברכב, עד שהמתלוננת לבסוף קפצה מן הרכב. כארבעה ימים לאחר מכן נמצאה גופת המנוחה במצב ריקבון מוסתרת בתוך שיחים, לא הרחק ממקום נטישת רכבה של המתלוננת, ובסמוך לה את חפירה השייך למערער ומוכתם בדמו. פרטים אלו כולם הוכחו כדבעי, וכאמור, הם התשתית העובדתית לדיוננו.  

 

23.      בבחינת ה"חלל העלילתי" שנוצר, נפנה מבטנו תחילה אל זירת העבירה כפי שהיא מצטיירת ממכלול ממצאי החקירה. רכבה של המתלוננת נמצא בתוך פרדס, כשניכר עליו שננטש בחופזה: הוא נותר פתוח, ובו המפתחות במתג ההנעה, מכשיר סלולארי זרוק ליד מושב הנהג, ושקיות עם בגדים במושב האחורי. במרחק מה ממנו – לא בצמוד לו – נמצא את חפירה, אשר אין חולק שהוא שייך למערער. לצידו נמצא מכוש. באותו תא שטח – ושוב, לא בצמוד – נמצאה גופתה של המנוחה. הגופה הייתה מוסתרת בתוך שיח. חלקה הראשון של תמונה זו, רכבה של המתלוננת, הינו זירת עבירה מובהקת. משם נחטפו המתלוננת והמנוחה. חלקיה האחרים של התמונה מחייבים בחינה זהירה יותר. אפרט.

 

           את החפירה נמצא עוד טרם מציאת הגופה, ביום 10.7.2012, זרוק בשטח פתוח, ולצידו מכוש שלא ניתן לקשרו בוודאות למערער. כפי שצוין, סימני ה-DNA על את החפירה שייכים למערער, והוא אף לא הכחיש כי את החפירה שייך לו. כיצד הגיע את החפירה למקום זה? גרסתו של המערער היא כי המתלוננת והמנוחה הביאו את את החפירה ברכבן, יחד עם בגדים וציוד נוסף ששייך לו. בעדותו בבית המשפט אמר המערער בעניין זה כי כלל לא ראה את את החפירה באותו היום, ולשאלה כיצד את החפירה קשור לציוד שלו, השיב "אני אומר לך שהיא [המתלוננת – מ"נ] הביאה את הציוד לא לקחתי, הכל נשאר ברכב. אולי מישהו בא ופתח את הרכב, זה כלים שאני עובד איתם".

 

           המתלוננת אכן העידה כי הביאה למערער באותו יום ציוד ובגדים השייכים לו, אולם כלי עבודה לא הוזכרו על ידה כחלק מן הציוד שהביאה. אף המערער, בחקירותיו במשטרה, לא טען כי המתלוננת הביאה ברכבה כלי עבודה השייכים לו. בעדותו בבית המשפט, במענה לשאלת הסנגור "היה משהו בעניין הבגדים שלך?" השיב המערער כדלקמן: "כן. ביקשתי מולנטינה [המנוחה – מ"נ] לאסוף את הבגדים שלי מה שהיה בבית ושתביא לי אותם. הבגדים של העבודה. היא הביאה לי אותם. הם היו אצלה ברכב. לא לקחתי אותם, הם נשארו ברכב של ילנה [המתלוננת – מ"נ]". כפי שהעידו המערער והמתלוננת, אכן נמצאו שקיות עם בגדים במושב האחורי ברכבה הנטוש של המתלוננת. את החפירה לא הוזכר בהקשר זה.   

 

           למערער אין כל הסבר לגבי הימצאות את החפירה, ואף לא מדוע הוצא את החפירה (לשיטתו) מרכבה של המתלוננת, על ידי מי ומתי. הוא איננו מסביר כיצד את חפירה השייך לו התגלגל לזירת העבירה. על דרך ההשאלה ניתן לומר, כי את חפירה שנמצא בזירת העבירה בסוף המערכה השלישית, הופיע ככל הנראה במערכה הראשונה או השנייה. פרטי המערכות הקודמות למציאת את החפירה חסרים, אולם המערער – הוא ולא אחר – יכול היה לספק הסבר סביר לדרך הגעתו של את החפירה לזירה, לסימני דמו שנמצאו עליו, למקום בו נמצא. זאת לא עשה המערער.

 

           כעת נפנה מבטנו לחלקה הנוסף של הזירה – מקום מציאת גופת המנוחה. המנוחה נמצאה מוסתרת בתוך סבך שיחים, בין כביש ראשי ודרך עפר לבין מסילת רכבת. לא נטען כי המנוחה ביקרה בעבר מיוזמתה במקום, כי היה לה קשר כלשהו אליו, או כל טענה מסוג זה. הקשר היחיד בין המנוחה לבין המקום בו נמצאה גופתה עליו ידוע לנו, הוא העובדה שהיא נחטפה בניגוד לרצונה ובאיומים לא הרחק משם. כפי שצוין, סיבת מותה של המנוחה איננה ידועה, וגם מועד המוות המדויק אינו ידוע. לא נמצאו סימני אלימות על גופתה. חוות הדעת הפתולוגית שהגישה התביעה קבעה שלא ניתן לקבוע את סיבת המוות, ובכלל זה לא ניתן לקבוע אם יש אפשרות שהמנוחה הורעלה או נחנקה. המערער טוען כי יש אפשרות שהמנוחה מתה מוות טבעי, כגון מהתייבשות, מהלם, או מהתקף אפילפטי. כפי שהעיד ד"ר קוגל, הפתולוג מטעם ההגנה, ייתכן כי יש סבירות רפואית כלשהי שהמנוחה מתה מוות טבעי. אולם בכך אין כל הסבר כיצד הגיעה גופת המנוחה לתוך סבך השיחים. התמונות ממקום מציאת גופתה של המנוחה אינן מותירות מקום לספק: יד אדם הייתה בהחבאת גופתה שם.

 

           מכלול הראיות שפורט מלמד כי הזירה בה נמצאה גופת המנוחה היא זירת עבירה מובהקת, וכי גופתה הוחבאה בידי אדם כלשהו בתוך השיחים. טרם מותה, נראתה לאחרונה המנוחה בחיים בליל האירוע, כשנחטפה על ידי המערער והאחר שהיה עמו. עמדנו על מכלול הראיות הנסיבתיות, ולא נחזור עליהן. האם יש בגרסת המערער – כפי שהוצגה בחקירותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט – כדי לשנות מן הראיות הנסיבתיות ולטעת ספק סביר בכך שהוא אשר רצח את המנוחה? המערער מבקש כי ניתן אמון בגרסתו, לפיה המנוחה ברחה ממנו כשהרכב עצר, לבקשתה, כדי שתעשה את צרכיה. אפנה אם כן לבחינת גרסאותיו של המערער ביחס לאירועי אותו לילה ולנסיבות "היעלמותה" של המנוחה. ואזכיר אף זאת: פרט להודעת הטקסט שהתקבלה במכשיר הסלולארי של המנוחה, מרגע ש"נעלמה" המנוחה למערער הייתה "דממת אלחוט" מצידה.

 

24.      המערער מסר גרסה ראשונה ביום מעצרו, 8.7.2007. לאחר מכן עומת פעמיים עם המתלוננת (ביום מעצרו וכן ביום המחרת, 9.7.2007), ותושאל שוב. תשאול נוסף נערך לו לאחר מציאת גופת המתלוננת, ביום 11.7.2007, והוא נחקר אף ביום 18.7.2007. בגרסתו הראשונה הכחיש כל פגישה עם המנוחה ועם המתלוננת בחודש האחרון. לאחר שעומת לראשונה עם המתלוננת, טען בחקירתו כי המתלוננת והמנוחה ברחו שתיהן מן הרכב, וטען כי המנוחה בגדה בו ומנעה ממנו לראות את ילדם המשותף. לאחר העימות השני, הופיעה לראשונה גרסתו של המערער לפיה המנוחה "ברחה, הורדנו אותה מהאוטו. הלכה להשתין, הנה, איפה ששמנו את האוטו, הלכה להשתין, וברחה". יצוין, כי בהודעה שמסר באותו יום (9.7.2007) הודה המערער למעשה ברוב פרטי החטיפה, לרבות "נפילתה" של המתלוננת מתא המטען במהלך הנסיעה. באשר להיעלמות המנוחה, תיאר המערער זאת כך: "בדרך כאשר הגענו לכיוון אשדוד אשתי ביקשה ממני לרדת להשתין. עומרי [כך הוא מכנה את האדם האחר שהיה עמו – מ"נ] עצר לה. היא ירדה והשאירה את הדלת האחורית פתוחה – אני ישבתי מקדימה ליד הנהג. אחרי כ-2 דקות אני קראתי לה, היא לא ענתה. היינו בדרך צרה מאוד, אני ביקשתי מעומרי לעצור על מנת לחפש את אשתי. אני ירדתי מהאוטו, והוא עומרי, ברח והמשיך בנסיעה לכיוון אשדוד...". יצוין, כי בחקירתו מאותו יום הודה המערער למעשה כי חזר למקום ממנו חטף את המתלוננת והמנוחה לאחר שהמתלוננת ברחה, ותלה זאת באופן סתמי באדם האחר שהיה עמו, ש"רצה להביא משהו משמה". כזכור, המנוחה נמצאה לא הרחק ממקום חטיפתה.

 

           גרסה דומה באשר ל"היעלמות" המנוחה כשהלכה כביכול לעשות את צרכיה מסר המערער גם בחקירתו לאחר מציאת גופתה של המנוחה, ביום 11.7.2007. בבית המשפט העיד המערער כי לאחר שהאדם האחר שהיה עמו המשיך בנסיעתו, הוא חיפש אחר המנוחה, קרא לה ולא הייתה תשובה. הוא ציין כי התקשר אליה, אל המתלוננת, אל גיסו, אל אמה של המנוחה, אל אמה של המתלוננת ואל חברותיה של המנוחה. לטענתו, לאחר שלא עלה בידו לאתר את המנוחה, עצרה לו מונית, והוא נסע לתל אביב לחפש אחר המתלוננת ואחר והמנוחה במקומות בילוי שונים בהן נהגו לבלות. גרסתו של המערער איננה מספקת כל הסבר כיצד נמצאה גופתה של המנוחה בתוך סבך שיחים, ומסתפקת בתיאור הסתום שהיא "נעלמה לו".

 

           בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסתו של המערער. הוא ציין כי גרסתו של המערער השתנתה שוב ושוב בהודעותיו השונות; כי אין זכר בפירוט שיחות הטלפון של המערער לשיחות שהמערער טען שביצע; כי המערער לא העיד אנשים אליהם חייג כביכול בליל האירוע, שיכלו לתמוך בגרסתו; וכי גרסתו לכל אירועי אותו לילה – על פי האופן בו נמסרה בעדותו האחרונה בבית המשפט – איננה מתיישבת עם השכל הישר.  על כך אמרה ראש ההרכב, השופטת אחיטוב:

 

"על-פי גרסה זו [הגרסה שנמסרה בבית המשפט המחוזי – מ"נ] הוא פגש בטיילת בתל אביב אדם זר שלא הכיר אותו קודם ואינו מכיר את המתלוננת והמנוחה והציע לו נסיעה משותפת שתכליתה ליירט את רכבן של המתלוננת והמנוחה (בלא מניע לעשות כן או תמורה כלשהי). בדיוק היה בידו, דרך מקרה, מיכל גז הפלפל, וחרף היותו שיכור (לגרסתו) ומכוסה בגז פלפל נהג ברכב כהלכה. המתלוננת בחרה מרצונה לשבת בין המושבים הקדמיים של הרכב, כשאותו זר עוקב ברכבו אחרי רכבה של המתלוננת, ממקום המפגש באיזור מחלף בן גוריון ועד לפרדס באזור אשדוד וזאת בלא כל סיבה. הזר מנצל אפשרות שנוצרה עקב תקלה ברכבה של המתלוננת לבצע בה מעשי אלימות בעוד שהנאשם לא מודע למעשים עקב שכרות, שלא מנעה ממנו לנהוג ברכב בו בזמן.

 

ברי כי מדובר בשילוב רב-רבדים של אירועים בלתי רגילים והתרחשויות תמוהות, חסרות פשר שאין ליתן בהן אמון מהחל ועד כלה." (פסקה 42 להכרעת הדין).  

 

           אין כל יסוד להתערבות בקביעה זו. מכלול הגרסה הפנטסטית של המערער מלמד כי אף אין לתת אמון בגרסתו לפיה המנוחה ברחה, כאשר הלכה כביכול לעשות את צרכיה ו"נעלמה" בעוד המערער מחפש אחריה.  

 

25.      כקש אחרון, נאחז המערער בכך שבמכשירה הסלולארי של המנוחה התקבלה הודעת טקסט בשעה 1:34 בליל האירוע, וכי המכשיר אותר באותה עת בבת ים. אולם מה בכך? כלום יש בהודעה שהתקבלה כדי ללמד שהמנוחה הייתה אז בחיים? האם יש בכך כדי לשנות את התמונה החד-משמעית המצטיירת ביחס לאירועים שהובילו למותה של המנוחה? התשובה לשאלות אלה היא בשלילה. המערער איננו טוען כי המנוחה ביצעה שיחת טלפון כלשהי בשעה זו. כל שהוא טוען הוא שמכשירה הסלולארי אותר בבת ים. לא מן המותר להזכיר, כי המתלוננת העידה כי המערער נטל את מכשירה הסלולארי ואף את המכשיר הסלולארי של המנוחה: "הוא כיבה לנו את הפלאפונים. לי היו שניים ולולנטינה [המנוחה – מ"נ] היה אחד. הוא אמר תביא את הטלפון אני אכבה שאף אחד לא יפריע ומסרנו לו את הטלפונים שלנו. אחרי שכל העניין נגמר המשטרה החזירה לי טלפון אחד". בנסיבות אלו, לא ניתן לייחס משקל כלשהו לעובדה שבהמשך הלילה התקבלה הודעת טקסט במכשירה הסלולארי של המנוחה. מכל מקום, מדובר בפרט שהוא חלק מאותו קטע של "חלל עלילתי" שפרטיו אינם גלויים לעינינו. אולם אין בפרט זה כדי לשנות כמלוא הנימה מהמכלול העובדתי שתואר. 

 

סוף דבר

 

26.      נוכח האמור לעיל, לא נותר ספק בלבי שהמערער תכנן את מות המנוחה ואת העלמת גופתה, ובדרך שאינה ידועה – אך יכולה להיות, למשל, חניקה – גרם לכך. כאמור, המערער הורשע בבית המשפט המחוזי לפי החלופה הקבועה בסעיף 300(א)(3) – היינו, רצח המנוחה במזיד תוך ביצוע עבירת החטיפה. בעת הדיון הבהרנו לצדדים כי אנו שוקלים להרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק. מכלול הראיות שלפנינו מלמד, לדעתי, כי המערער אכן רצח את המנוחה בכוונה תחילה, ועל כן יש להרשיעו בחלופה הקבועה בסעיף 300(א)(2) לחוק.

 

           למערער הייתה תוכנית פלילית סדורה, שלוותה בהכנה מקדימה. הוא וידא מספר פעמים לפני חטיפת המנוחה והמתלוננת, כי בכוונתן להיפגש עמו באותו היום. הוא ביקש מהן לשמור בסוד את דבר "מסיבת יום ההולדת", כפי שהעידה המתלוננת: "[המערער – מ"נ] אמר לי שאני לא אגיד לאף אחד שאנחנו הולכות אליו כי לא נעים לו שהוא לא הזמין אחרים, ושאף אחד לא ידע שאנחנו הולכות אליו". התנהגות זו הייתה חשודה בעיני המתלוננת, שהעידה שאמרה למנוחה "יש לי תחושה לא טובה, שהוא מתכנן משהו, כי זה לא הגיוני שהוא פתאום מזמין אותנו למסעדה והוא חוגג את יום ההולדת". בנוסף על כך, המערער יצר קשר עם אדם אחר, שפעל בשיתוף פעולה מלא עמו ובהתאם להנחיותיו. זאת ועוד: זירת העבירה הייתה מוכרת למערער. המתלוננת העידה בעניין זה כי כאשר נהג המערער את רכבה לתוך הפרדס, בו נמצא הרכב הנטוש לאחר מכן, עשה זאת באורות כבויים, "בביטחון, כאילו שהוא מכיר את המקום כמו חמש אצבעות שלו". בנוסף, היה ברשות המערער ציוד מתאים למימוש תוכניתו: הוא דאג מבעוד מועד שיהיו באמתחתו גז פלפל, אמצעים לקשירת המתלוננת והמנוחה, ומעל לכל – את חפירה. גופת המנוחה נמצאה מוסתרת בתוך שיח, באופן המלמד כי מתה מוות שאיננו טבעי. מכלול זה מלמד כי המערער רקם תוכנית לרצח המנוחה והוציאה אל הפועל.

 

           אשר למניע שעמד מאחורי מעשיו של המערער, אין חולק כי יחסיו עם המנוחה עלו על שרטון. המערער עצמו הודה בכך במענה לכתב האישום. בחקירתו במשטרה מיום 8.7.2007 אמר המערער על יחסיו המנוחה: "בגדה בי... אתה יודע מה עשתה לי? הלכה, הרחיקה אותי מהבית, הביאה לי משטרה... עשרים וחמש יום אני לא בבית, לא רצתה לבוא להביא לי לראות את הילד, החרימה אותי מהילד, הבנת?". לדברים אלה התכחש המערער בעדותו בבית המשפט. אשר להלך רוחו של המערער במהלך חטיפת המתלוננת והמנוחה, ניכר כי למערער היה כעס כלשהו על המנוחה הקשור ביחסיהם. המתלוננת העידה כי כאשר הייתה בתא המטען של הרכב, שמעה את המערער פונה למנוחה בצעקות "למה עשית לי את זה?", וכי היא השיבה לו "תחשוב על הילד". התוצאה היא שטיבו המדויק של  המשבר ביחסיהם של המערער והמנוחה איננו ברור במלואו. ואולם, אין ספק כי האירוע בו קיפחה המנוחה את חייה היה לאחר משבר חמור ביחסים בין המערער והמנוחה, שהביא לכך שהמערער יעזוב את ביתם המשותף, וכי במהלך אירוע החטיפה כעס המערער על המנוחה. בנסיבות המקרה שלפנינו, די בכך כדי ללמד על מניע שעמד ברקע תוכניתו הפלילית של המערער.

 

27.      אם תישמע דעתי, יורשע המערער ברצח המנוחה בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק. הרשעתו בחטיפת המתלוננת (לפי סעיף 369 לחוק), בגרימת חבלה חמורה ובקשירת קשר תישאר על כנה. ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה של חטיפה לשם רצח (עבירה לפי סעיף 372 לחוק), אך אין לפנינו ערעור של המדינה. על כן הרשעתו בחטיפת המנוחה (עבירה לפי סעיף 369 לחוק) תישאר על כנה.

 

           על המערער נגזר מאסר עולם ועוד 8 שנות מאסר בפועל, מהן 5 במצטבר והיתרה בחופף. אין מקום להתערבות בעונש שנגזר על המערער, שרצח את המנוחה וחטף אותה ואת המתלוננת. הערעור נדחה – הן לעניין ההרשעה, והן לעניין העונש.

 

המשנָה לנשיא

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           אני מסכים.

 

 

ש ו פ ט

 

השופט א' שהם:

 

           אני מסכים.

 

 

ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור.

 

           ניתן היום, כ"ה באלול, תשע"ב (12.9.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10015770_C08.doc   עע

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il