עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5362/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

           לפנינו שני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט ז' כספי), שהשית על המערער בע"פ 5362/11 (להלן: אלעברה) עונש של 10 חודשי מאסר בפועל ועל המערער בע"פ 5935/11 (להלן: מנסור) עונש של 9 חודשי מאסר בפועל. עוד נגזר על כל אחד מן המערערים עונש של מאסר מותנה בן 18 חודשים, קנס של 1,500 ש"ח ופיצוי בסך 2,000 ש"ח למתלונן. הערעורים מכוונים נגד רכיב המאסר בפועל בלבד.

 

העובדות הצריכות לעניין

 

1.        המערערים ונאשם נוסף (להלן: בראנסי) הורשעו בעסקת טיעון שגובשה באמצעות הליך גישור שניהל בית המשפט המחוזי, וזאת על יסוד הודאתם בעובדות כתב אישום מתוקן, שייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ניסיון לגניבת רכב לפי סעיף 413ב לחוק יחד עם סעיף 25 לחוק ותקיפה לשם גניבה לפי סעיף 381(א)(2) לחוק. על-פי עובדות כתב האישום, המערערים ובראנסי קשרו קשר להגיע לאתר בניה באזור כפר ויתקין ולגנוב מתוכו כלים הנדסיים. בשעת לילה של יום 23.12.09 הגיעו השלושה לאתר הבניה ועימם משאית גרר ומשאית בעלת מנוף הרמה. השלושה פנו לחדר השומר כאשר שניים מהם רעולי פנים, תפסו בשיערו של השומר וסטרו לו. לאחר מכן קשרו אותו בחבל, אטמו את פיו, הניחו אותו על מזרון, כיסוהו בשמיכה ונעלו אותו בחדר. בהמשך, נטלו השלושה טרקטור שאותו העמיסו על משאית הגרר, הנהוגה בידי מנסור. אלעברה ובראנסי נסעו בעקבותיו של מנסור במשאית המנוף. לאחר זמן קצר נעצרו השלושה על-ידי המשטרה כשהם ישובים במשאיות.

 

           במסגרת עסקת הטיעון, הוסכם כי המשיבה תעתור לעונש כראות עיניה ולהגנה נשמרה הזכות לטעון לעונש באופן חופשי.

 

2.        בית המשפט המחוזי זקף לחובת המערערים את העובדה כי מדובר בשילוב קשה של עבירות רכוש ואלימות. צוין כי אמנם האלימות לא היתה חריפה ולא גרמה פגיעה ממשית בקורבן, אך חומרתה גדלה מעת שבאה לאפשר ביצוע עבירת רכוש. הוטעם כי כל אחד משני סוגי העבירות הללו הפך לנגע רע בחברה וגם טעם זה מצדיק גזירת עונש מאסר ממשי, שיהיה בו כדי להרתיע את המערערים כמו-גם את הציבור בכללו. בית המשפט הוסיף כי "הגם שהמדובר באחריות משפטית של כל אחד מן הנאשמים לכל העבירות שבהן הורשע על פי הודאתו, קיימים הבדלים ענייניים הקשורים בביצוע המעשי, המבחינים בין הנאשמים 1 ו-3 [בראנסי ואלעברה, ע.א] לבין נאשם 2 [מנסור, ע.א]. ובכלל אלה, גם מה שנוגע להרשעות קודמות ולמאסר על תנאי תלוי ועומד." מנגד, ציין בית המשפט לקולה את הודאתם של המערערים והחרטה שהביעו. כמו-כן, התחשב בית המשפט בכך שלאלעברה אין הרשעות קודמות ואילו למנסור הרשעה אחת משנת 1995 בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש. עוד נלקחו בחשבון העובדות כי המערערים שהו זמן ממושך במעצר בית וכי הרכוש הגנוב נתפס במקום. בית המשפט לא סבר כי הנסיבות לקולה יכולות לפטור מי מבין המערערים מענישה במאסר בפועל מאחורי סורג ובריח וגזר עליהם את העונשים הנזכרים מעלה. למען שלמות התמונה, יצוין כי בראנסי נדון ל-12 חודשי מאסר בפועל בגין מעשיו בתיק זה בתוספת 6 חודשי מאסר בפועל שהתווספו כתוצאה מהפעלת מאסר מותנה מתיק קודם שבו הורשע.

 

           ביצוע עונשי המאסר שנגזרו על המערערים עוכב על-ידי בית משפט זה בהסכמת המשיבה עד להכרעה בערעור שלפנינו.

 

3.        בא כוחו של אלעברה עותר להקלה בתקופת המאסר בפועל שהושתה על אלעברה והמרתה בעבודות שירות. הוא מדגיש כי ההאשמות שיוחסו למערערים בתחילה, שכללו ביצוע עבירה של שוד, הוקלו בצורה ניכרת. לשיטתו, היה על בית המשפט ליתן בכורה לעובדה כי עסקינן במערער בעל עבר נקי שניהל חיים נורמטיביים ועבד לפרנסתו כל חייו. מדובר באדם נשוי ואב לשישה ילדים. עוד נטען כי בשל שביתת שירות המבחן בעת הטיעונים לעונש, פנה המערער לקבלת חוות-דעת פרטית מאת קרימינולוגית קלינית באשר לנסיבותיו האישיות, אשר הוגשה בהסכמה לבית המשפט. אלא שבית המשפט לא כלל כל התייחסות בגזר דינו לאמור בחוות-הדעת, ובכלל זה להמלצה הכלולה בה להשית עליו עונש מאסר בדרך של עבודות שירות. לחילופין, עותר בא כוחו של אלעברה לקצר את עונש המאסר, כך שיעמוד על 9 חודשים כמו העונש שנגזר על מנסור וזאת מטעמי אחידות הענישה. לטענתו, המערערים הורשעו בביצוע העבירות בצוותא חדא ולפיכך לא היה מקום להבחין ביניהם. בהקשר זה הזכיר כי עברו של אלעברה נקי בעוד שלמנסור הרשעה קודמת.

 

4.        גם בא כוחו של מנסור עותר לקיצור תקופת המאסר בפועל והמרתה בעבודות שירות. בכתב הערעור סוקר הוא שיקולים שונים לקולה שלדעתו לא ניתן להם משקל הולם בגזר הדין, ובכללם הודאת המערער, חרטתו ושהייתו במעצר בית ממושך. בניגוד לאלעברה, טוען מנסור כי היה מקום להתחשב בעת גזירת העונשים בהיקף המעורבות של המערערים במעשים, אלא שלא ניתן לשיקול זה ביטוי מספיק. כך, לא ניתן משקל מספיק בגזר הדין לעובדה שמנסור לא נהג באלימות כלפי השומר ומעורבותו התמצתה אך בהימצאות בזירה. עוד נמנו שיקולים לקולה שכלל לא נשקלו לרבות חוות-דעת פרטית שערכה עובדת סוציאלית בעניינו של מנסור, שממנה עולה כי מדובר באדם נעדר נורמות עברייניות אשר הומלץ להשית עליו עונש של מאסר מותנה. בא כוחו של מנסור הוסיף ומנה גם שיקולים לחומרה שלדעתו יוחס להם משקל יתר, למשל עברו הפלילי של מנסור הכולל הרשעה אחת בלבד. לבסוף, נטען כי בית המשפט חרג מרף הענישה המקובל בעבירות מהסוג שבו הורשע מנסור.

 

5.        בא כוח המשיבה טוענת מנגד כי יש לדחות את הערעורים מאחר שהעונש שנגזר על המערערים ראוי בנסיבות העניין. לשיטתה, נסיבות המקרה שלפנינו מחייבות מתן עונש מאסר מאחורי סורג ובריח ואין להסתפק בעבודות שירות. בהקשר זה עמדה על חומרת המעשים שבהם הורשעו המערערים. ביחס לחילוקי הדעות בין המערערים באשר לשאלה אם היה מקום להתחשב בהיקף המעורבות השונה בעבירות, טוענת באת כוח המשיבה כי לא ידוע למשיבה מי מבין השלושה תקף את השומר, וכי על-פי עובדות כתב האישום שבו הודו, כל השלושה היו מעורבים בביצוע המעשים.

 

דיון והכרעה

 

6.        לאחר שעיינו בכתבי הערעורים, בחומר שצורף ושמענו את טענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעורים להידחות. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בלבד (ראו, למשל: ע''פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.06); ע''פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.5.09)). לא התרשמנו כי המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים המצדיקים התערבות, כאמור.

 

7.        בדיון שנערך בפנינו התבקשנו להורות על עריכת תסקירי עונש בעניינם של המערערים. תחת זאת, הסכמנו להתייחס לחוות-הדעת הפרטיות שהוגשו מטעמם של המערערים כאל תסקירים בנוגע לעונשם. חוות-הדעת מתארות את המערערים כאנשים נורמטיביים ביסודם אשר הסתבכותם בתיק זה היא בגדר מעידה חד-פעמית שאינה מתיישבת עם דפוס חייהם. שני המערערים נשואים, אבות לילדים ומפרנסים את משפחתם. יש להוסיף לקולה כי המערערים הודו במיוחס להם והביעו חרטה על מעשיהם. שיקול  נוסף הוא עברו הנקי של אלעברה ועברו של מנסור הכולל הרשעה אחת, אמנם בעבירת אלימות, אולם מדובר בעבירה משנת 1995. לצד שיקולים אלה, אין להתעלם מחומרתם הרבה של מעשי המערערים, שבאה לידי ביטוי בתכנון שקדם למעשים; בהצטיידותם מראש במשאיות שבאמצעותן ביקשו לשנע את הכלים היקרים שאותם תכננו לגנוב; ובביצוע הקשר בצוותא ובאלימות כלפי השומר שהוכה, נקשר בחבל ופיו נאטם. כפי שהצביע בית המשפט המחוזי, מדובר בשילוב של עבירת רכוש עם עבירת אלימות. מקובל עלינו גם הצורך שעליו הצביע בית המשפט המחוזי בהרתעה מפני ביצוע עבירות אלה.

 

           על רקע זה ואף בהתחשב באמור בחוות-הדעת ובהמלצות שבהן, סבורים אנו כי בדין השית בית המשפט המחוזי על המערערים עונש של מאסר בפועל שירוצה בין כותלי בית הסוהר וכי מדובר בפרק זמן מדתי ומאוזן בהתחשב במכלול הנתונים שבמקרה זה, כמפורט לעיל – הן בעניינו של אלעברה, הן בעניינו של מנסור. עוד נדגיש כי לא התרשמנו שמדובר בעונשים החורגים מרף הענישה המקובל, בשים לב לעבירות שבהן הורשעו המערערים, נסיבות ביצוען ונתוניהם האישיים. אסופת גזרי הדין שהגיש בא כוחו של מנסור שונה בנסיבותיה מהנסיבות דכאן ומתייחסת ברובה לנאשמים צעירים, שלא כמו המערערים שלפנינו. אשר על כן, לא מצאנו עילה להתערב בעונשי המאסר בפועל שהושתו על המערערים.

 

8.        באשר לטענת אלעברה כי יש להשוות את עונשו לעונש שנגזר על מנסור. אמת הדבר, כתב האישום מייחס לשניהם את אותם המעשים ואינו מבחין ביניהם; עברו של אלעברה נקי בעוד שעברו של מנסור מוכתם; ונסיבותיהם האישיות דומות הן עד מאד. חרף זאת, דן בית המשפט המחוזי את אלעברה לעונש חמור מזה שנגזר על מנסור. אולם לא מצאנו כי שונות זו שבעונשים מפרה את עיקרון אחידות הענישה או שיש בה כדי להפלות את אלעברה לרעה. זאת מאחר שבית המשפט המחוזי מצא כי מעורבותו של מנסור במעשים היתה פחותה ביחס לזו של שותפיו לכתב האישום, באופן שמצדיק ענישה מקלה יותר ביחס לאחרים, ובשיקול זה לא ראינו להתערב. עיון בפרוטוקולי הדיונים בבית המשפט קמא מלמד כי מנסור בחר להודות בכתב האישום המתוקן, שאינו מבחין בין הנאשמים השונים, בכפוף לכך שיוכל לטעון לעניין העונש כי מתקיימת בעניינו נסיבה מקלה – כי לא נטל חלק ישיר באלימות שננקטה כלפי השומר. אין בכך כדי לערער תחת העובדה שכתב האישום מייחס לשלושת הנאשמים את ביצוע כל המעשים המתוארים בו בצוותא – כתב האישום אינו מבחין ביניהם במישור ההרשעה. כל שמנסור ביקש הוא לשמור את טענתו בדבר מעורבותו המוגבלת במישור העונש ובכך אין כל קושי:

 

"רוח הדברים ראוי שתחול גם ביחס לרצון ההגנה להביא בשלב הטיעונים לעונש ראיות ביחס לנסיבות מקלות שאפפו את ביצוע העבירה ושאינן קשורות במישרין לעצם ההרשעה בעבירה. גם במקרה כזה, ככל שטענות הנאשם לא היו רלוונטיות לשאלת אחריותו לביצוע העבירה אלא אך לעניין העונש שיוטל עליו, הרי שאין לטעמי מקום למנוע ממנו באופן עקרוני להביאן בשלב הטיעונים לעונש..." (רע"פ  9718/04 מדינת ישראל נ' נואורה, פסקה 13 לפסק דיני (לא פורסם, 25.11.07)).

 

           ואכן, נסיבה זו נלקחה בחשבון בגזר הדין ובאה לידי ביטוי בעונש. נוסיף בהקשר זה כי איננו מקבלים את טענתו של מנסור כי טעם זה מצדיק הקלה נוספת בעונשו. התרשמנו כי לשיקול בדבר היקף מעורבותו ניתן משקל הולם בנסיבות העניין והעונש שנגזר עליו ראוי, כאמור.

          

           הערעורים, אפוא, נדחים. המערערים יתייצבו לריצוי עונשי המאסר ביום 22.2.12 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי מרכז.

 

 

           ניתנה היום, י"ד בשבט תשע"ב (7.2.12).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11053620_B02.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il