עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3741/11

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופט נ' הנדל:

 

1.       מונחת לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעמ"ש 23208-06-10 (מפי כבוד השופטים מ' דרורי, י' שפירא ות' בזק-רפפורט, מיום 7.4.2011), אשר הותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתיק אימוץ 5/09 ו-1/09 (כבוד השופט ש' אלבז, מיום 13.4.2010) ולפיו התמלאו כלפי המבקשים תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים התשמ"א – 1981 (להלן: חוק האימוץ) ובנותיהם הקטינות הוכרזו כלפיהם בנות אימוץ. המבקשים עותרים כאן למתן רשות ערעור, לקבלת הערעור וביטול ההכרזה על הקטינות כבנות אימוץ. לחילופין, מתבקש בית משפט זה לצמצם את תוצאת האימוץ למסגרת של "אימוץ פתוח". מנגד, סומך המשיב ידיו על פסקי הדין של בתי המשפט לענייני משפחה והמחוזי.

 

העובדות והשתלשלות ההליכים עד כה

 

2.       בהיותה בת 17, נישאה המבקשת לאדם שהוכר למערכת בריאות הנפש כחולה סכיזופרניה, אשר אושפז פעמים רבות. מנישואים אלו נולדו ארבעה ילדים. המבקשת וילדיה סבלו מאלימות קשה מצד אותו בעל ובני הזוג התגרשו לאחר 5 שנים, בשנת 2000. למבקש ארבעה ילדים מנישואיו הראשונים. הוא עבד בעבר בעירייה, למד בישיבה, שימש כרב והעביר שיעורים. בשנת 2002, הוא נישא למבקשת. לאחר גילוי אלימות מצידו שהצריך את מעורבות המשטרה, התגרשו. הם שבו ונישאו ומנישואים אלו נולדו להם חמישה ילדים: שני קטינים, ילידי 2003 ו-2005; שתי קטינות– א', ילידת 20.9.2006 וב', ילידת 4.8.2007 – הן מושא פסק דין זה, וקטין שנולד ביום 27.11.2008. ארבעת ילדי המבקשת מנישואיה הראשונים הועברו לפנימייה ביוזמת המבקשים. האחרונים עברו להתגורר בירושלים, כאשר המבקשת המשיכה לסבול מאלימות המבקש. ארבעה מתוך חמשת ילדיהם המשותפים של בני הזוג, לרבות הקטינות מושא פסק הדין, מצויים כיום מחוץ לבית, בהתאם לצו שניתן לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער). חמשת ילדי בני הזוג הוכרזו כקטינים נזקקים והועמדו תחת פיקוח של פקידת הסעד לפי חוק הנוער. זאת, בגין תלונות רבות שעניינן הזנחה והעדר טיפול רפואי כנדרש.

 

          ביחס לשתי הקטינות מושא הדיון, מעדות רשויות הרווחה התבהר מראֵה של הזנחה קשה. כך למשל, אחת הקטינות הייתה מחותלת בחיתול מלא צואה, כשהמבקשת השכיבה אותה לישון מבלי להחליפו. הומלץ על ביצוע מעקב אחר מצבה של א'. מאוחר יותר, הביעה האחות מ"טיפת חלב" דאגה מהטיפול בא' מפאת היותה סובלת מעיכוב התפתחותי. להערכתה, המבקשת איננה רואה לנגד עיניה את צרכי הילדים. על כן, היא זקוקה לליווי שוטף לאורך כל שעות היום, על מנת לענות על צרכיהם. בחודש יוני 2007, התכנסה ועדה לתכנון, טיפול והערכה בעניינם של הקטינים. זו הביעה דאגה רבה נוכח מצבם והתרשמה כי הם בסיכון. המלצת הוועדה הייתה בין היתר להשים את א' במעון. המבקשים התנגדו להמלצות הוועדה.

 

          במהלך חודש מרץ 2007, אושפזה א' בבית חולים הדסה. על-פי דיווח עו"ס בית החולים, הגורמים המטפלים בקטינה בבית החולים התרשמו מהזנחתה והעריכו כי הפריחה בעורה נובעת מאי החלפת טיטול (ראו דו"ח סוציאלי לוועדת תכנון, טיפול והערכה מיום 26.3.2007; תגובת עו"ס לפי חוק הנוער לבית המשפט לנוער, מיום 17.6.2007)).

 

          על פי העובדות המתוארות בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, משהתברר שגם הפעם אין המבקשים משתפים פעולה עם הגורמים הרשמיים, נעשה ניסיון לפנות אליהם באמצעות "גורמים המקובלים עליהם יותר". עוד באותו החודש, כונסה ועדה, בגדרה סוכם שיש להכניס סומכת חרדית למשפחה על מנת להביאם לידי שיתוף פעולה. ברם, המבקשת התנגדה לכך. בעקבות בקשה שהוגשה מצד המבקשים לבית המשפט לנוער להסיר את צו הפיקוח וההשגחה על הקטינים ואשר נדחתה, התייחס בית המשפט לחוסר שיתוף הפעולה שמגלים המבקשים עם רשויות הרווחה, וכך הוא אומר:

 

"טוב יעשו ההורים אם במקום לנסות להתנגד, ינסו לשפר את שיתוף הפעולה במסגרת הפיקוח, לרבות שיתוף פעולה עם הסומכת המהווה חוליה חשובה בשרשרת ההדרכה ולרבות מעקב "בטיפת חלב" במועדים כפי שייקבעו מזמן לזמן ע"י האחראי בטיפת חלב" (ראו החלטה מיום 2.9.2007).

 

עוד קודם לכן התחייבה המבקשת להביא את הקטינה א' לביקורת בטיפת חלב ולמלא אחר ההנחיות שתינתנה לה שם (ראו החלטת בית המשפט לנוער מיום 9.11.2006).

 

בדיון מיום 29.11.2007, קיבל בית המשפט לנוער את התנגדות המבקשת להכנסת סומכת לביתה. נקבע, כי במידה שיתקבלו דיווחים מדאיגים מאחת המסגרות, תגיע סומכת לבית המשפחה. בית המשפט הכריז בין היתר על א' וב' –שנולדה כשלושה חודשים לפני כן - כקטינות נזקקות, מחשש לשלומן הפיזי וכן האריך את צו הפיקוח שהוטל עליהן. בית המשפט הורה בין היתר כי א' וב' ייכנסו למעון. חרף זאת, המבקשת לא הכניסה את הקטינות למסגרת חינוכית כלשהי ואלה לא הגיעו למעקב סדיר בטיפת חלב (ראו תסקיר עו"ס לחוק האימוץ מיום 2.1.2009; תצהיר עו"ס לחוק האימוץ מיום 27.1.2009). עו"ס לפי חוק הנוער, גב' יעל בן דוד, הסבירה כי הסיבה לכך נעוצה בהתנגדות האם (ראו עמ' 31 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 22.3.2009).

 

          בחודש יולי 2008, נעצר המבקש באשמת ביצוע מעשי אלימות נגד המבקשת וכן בגין מעשים מגונים בבתה מנישואיה הראשונים. הדיווחים על הפקרת הילדים והזנחתם נמשכו גם לאחר מעצר המבקש. בביקור בבית המשפחה באותו החודש, היה הבית "מלוכלך מאוד". הקטינות שכבו בסלון על מזרון, ללא מעקה ובחוסר מעש, "החיתולים שעל גופן היו מלאים בשתן ובצואה ונראה היה שלא הוחלפו, מאז הלילה הקודם". העו"ס לפי חוק האימוץ, גב' לאה אורן, מתארת בתסקירה את דיווח השוטרים עת הגיעו לדירה כי "מצב הדירה הן מבחינה היגיינית והן מבחינת סדר וניקיון היה מוזנח ברמה קטסטרופאלית" וכי נשקפת "סכנה בריאותית ובטיחותית לילדים" (שם, בעמ' 9; ראו דו"ח המשטרה לעו"ס מיום 24.7.2008; תצהיר עו"ס לפי חוק הנוער, גב' יעל בן דוד, לבית המשפט לנוער מיום 27.7.2008; ראו עדותה של עו"ס נוספת, עמ' 15-16 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 22.3.2009). בביקור נוסף שהתקיים באותו החודש ע"י עו"ס, הבית היה עודנו "מבולגן ומלוכלך" ושתי הקטינות שכבו עם טיטול מלא שתן וצואה, על מזרון בסלון ללא מעקה (שם. בעמ' 10).

         

ביום 27.8.2008, נתברר כי המבקשת הפסיקה לקחת את הקטינות א' וב' למעקב ב"טיפת חלב" במשך כחצי שנה ומתקופה זו אלו אף לא קיבלו את החיסונים הנדרשים. מבחינת משקל, שתי הקטינות נמצאו מתחת לעקומת הממוצע (ראו תצהיר עו"ס לחוק הנוער מיום 21.9.2008).

 

          בתאריך 28.7.2008, הורה בית המשפט לנוער על הוצאת ארבעת הקטינים, ובכלל זה שתי הקטינות מושא הדיון, ממשמורת המבקשים והשמתם במשפחת קלט למשך 30 יום. יוער, כי המבקשת לא הגיעה לדיון הואיל וסירבה להתייצב. שורטט כי הקטינות הגיעו למשפחת קלט במצב הזנחה קשה, כשהן סובלות ממשקל נמוך על פי דיווח טיפת חלב ולא מקבלות את החיסונים הנדרשים בזמן (תסקיר עו"ס לפי חוק האימוץ מיום 2.1.2009, בעמ' 13). חודש לאחר מכן, האריך בית המשפט לנוער את צו ההוצאה מהמשמורת ל-90 יום נוספים. בתאריך 14.9.2008, נערכה בדיקה פסיכיאטרית לקטינים, לרבות לקטינה ב'. הפסיכיאטרית הטעימה כי התנהגויות הקטינים של "אכילת יתר, משיכה בשיער, דפיקות ראש, חרדת זרים, התחברות עם כל מבוגר...הינם תוצאות של הזנחה ארוכת שנים" (כפי שצוטט בתצהיר עו"ס לחוק הנוער מיום 21.9.2008). בחודש אוקטובר 2008, עברו הקטינות למשפחת אומנה קבועה. ביום 6.11.2008, הוארך צו ההוצאה ממשמורת המבקשים לגבי הקטינות בהסכמה למשך תקופה של 3 חודשים, אשר בסופם תוחזרנה למשמורתם. המבקשים סירבו לעבור בדיקת מסוגלות הורית. בוועדה לתכנון, טיפול והדרכה שהתכנסה בחודש דצמבר 2008, הומלץ לפתוח בהליכי אימוץ בנוגע לקטינות ובעקבותיה הוגשה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה להכריז על הקטינות כבנות אימוץ.

 

3.       בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דינו, כי הקטינות ב' וא' היו תחת משמורת המבקשת במשך שנה ושנתיים בהתאמה, שלאחריהן יצאו ממשמורתה "עם חסכים רגשיים, כשהן ניזוקות מחוסר יכולותיה של המשיבה (המבקשת) וחוסר הבנתה את צרכיהן" (ראו עמ' 15 לפסק הדין). הוא עימת בין עדותה של עו"ס לפי חוק האימוץ לבין עדותה של המבקשת ופסק כי אין ביד האחרונה היכולת להבין ולהפנים את המצב בו היא נמצאת, הן כלפי עצמה והן כלפי הקטינות. בעניין זה קבע, כי "חוסר היכולת להבין את המצב בו היא נתונה, עלול לסכן את הקטינות ולגרום לכך שבמקרה שהמשיבה (המבקשת) תקבל אותן בחזרה למשמורתה, לא יזכו הקטינות לטיפול הולם, ככל הילדים בני גילן" (שם. בעמ' 16).

 

          עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי ביחס לכל הקטינים אופיין דפוס דומה של הזנחה פיזית, חסכים רגשיים ואי מתן טיפול הולם. מניסיון העבר ניתן ללמוד כי הסיכוי לשינוי בעתיד לא יתממש. גורמי הרווחה היו מעורבים בחיי המשפחה עוד טרם ביאתן לעולם של הקטינות מושא הדיון. זאת, כאמור, על רקע הזנחה פיזית ורגשית וטיפול הורי לקוי ביתר אחיהן הקטינים. באשר לקבלת סיוע משירותי הרווחה, קיבל בית המשפט לענייני משפחה את עדויות עו"ס לפי חוק הנוער ועו"ס לפי חוק האימוץ, לפיהן נעשו ניסיונות רבים לשיפור מצבה הכלכלי של המשפחה. כך למשל, סיוע בפנייה למשרד השיכון, הענקת תלושים לחג ומימון מעונות הקטינים, אולם המבקשים לא שיתפו איתם פעולה בעניין זה. נוסף על כך, נערך ניסיון לבנות תוכניות שיותאמו במיוחד למשפחה שאף הוא לא צלח.

 

          מאז שהוצאו הקטינים ממשמורת המבקשים, מתקיימים מפגשים אך ורק בין המבקשת לקטינים. זאת, הואיל והמבקש היה עצור ונידון למאסר. בעקבות טענת המבקשים כי גורמי הרווחה מנעו בעדם במשך תקופה ארוכה לבקר את הקטינים, קבע בית המשפט לנוער שהמבקשת תוכל לבקרם תחת פיקוח מרכז החירום החרדי (החלטה מיום 12.10.2008; החלטה מיום 6.11.2008; החלטה מיום 22.12.2008).

 

          בית המשפט לענייני משפחה סוקר בהרחבה את עדויות העובדות הסוציאליות, מכולן מצטיירת תמונה אחת ברורה: קיים קושי ממשי ביכולת המבקשת לטפל בקטינים וליתן מענה לצרכיהם הפיזיים והרגשיים; קיים פער גדול בין הצהרותיה בדבר רצונה לגדל את הילדים לבין יכולת זו; המבקשת מתפרצת בקלות ומתנהגת בחוסר גבולות. מפגשיה עם הקטינים מלווים במתחים רבים; גם העובדת הסוציאלית שהוגדרה על ידי המבקשת ככזו שהיא "האדם היחיד עליו יכולה לסמוך", תיארה את תפקודה כלוקה במקרים רבים בחוסר שיפוט בסיסי ובחוסר שיקול דעת. 

 

          הודגש על ידי בית המשפט לענייני משפחה כי חלוף הזמן עד להכרעה בעניין אימוץ הקטינות, לא רק שמקטין כאן את סיכוי הקטינות להתקבל על ידי משפחה שתהיה מעוניינת לאמצן, אלא שיהא לו השלכות משמעותיות גם לגבי עתידן. עוד נקבע, כי אופי העבירות בהן הורשע המבקש והימשכות ביצוען, בין היתר כלפי ילדיו וילדיה של המבקשת – די בהם לקבוע שהמבקש אינו מסוגל לטפל בקטינים.

 

על המסד הזה קבע בית המשפט לענייני משפחה כי נתמלאו תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ. כן נקבע, כי האימוץ יהא במתכונת של אימוץ "סגור" ביחס למבקשים, אך תוצאות האימוץ יצומצמו ביחס לקשר שבין הקטינות לבין אחיהן. על פסק דין זה ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי. ביום 30.7.2010, הופסקו הביקורים בין המבקשת לבין הקטינות, על פי החלטת בית המשפט המחוזי.

             

4.       בית המשפט המחוזי מינה בהסכמה מומחית שתבחן את מסוגלותם ההורית של המבקשים. היא ערכה בדיקות קליניות, מבדקים פסיכודיאגונסטיים, קיבלה חומרי רקע ונפגשה עם המבקשת והקטינות. לאחר שהוא סקר את עיקרי חוות דעתה, לרבות חקירתה הנגדית בעניין - לפיה אין המבקשת יכולה לשמש אם משמורנית ואין היא תוכל למלא תפקיד הורי שיש ביכולתו לספק את הדרוש לקטינות – פסק כי יש ליתן צו אימוץ כלפי המבקשת ביחס לקטינות. בית המשפט המחוזי קבע כי אף היום לא חל שינוי אצל המבקשת. כמו כן, הורה שלא לצמצם את תוצאות האימוץ.

 

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשה למתן רשות ערעור. בין לבין, הוגש תסקיר עדכני של פקידת הסעד לפי חוק האימוץ וכן נתקיים דיון לפנינו.

טענות הצדדים

 

5.       המבקשים סבורים שיש לקבל את בקשת הערעור, לדון בערעור לגופו ולהפוך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי – היינו, ביטול הקביעות בדבר היעדר מסוגלותם ההורית וההכרזה על הקטינות כ"בנות אימוץ". לחילופין, מתבקש בית משפט זה לשקול לחיוב את האפשרות להורות על אימוץ "פתוח" בין המבקשים לקטינות. לטענתם, בית המשפט המחוזי לא התמודד עם טענות המבקשת וקיבל את עמדת גורמי הרווחה באופן אפריורי. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי עת הסתמך על חוות הדעת של המומחית בנוגע למסוגלות ההורית של המבקשים. אפילו תמצי לומר כי יש לקבל את קביעותיה, הרי שפסיקתו מנוגדת לעולה מחוות דעתה לפיה בכל מקרה אין לנתק את הקטינות מהמבקשת. מנגד, גורס המשיב כי פסקי דינם של הערכאות קמא מנומקים ומבוססים כדבעי ועל כן אין מקום להתערב בהם. הוא מבהיר כי עניין הכרזתן של הקטינות כבנות אימוץ כלפי המבקשים והתקיימותם של התנאים המנויים בסעיף 13 (א)(7) לחוק האימוץ במבקשת נידונו ביסודיות כבר בשתי ערכאות, אשר קבעו בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים, כי המבקשים חסרי מסוגלות הורית ועל כן יש להורות על מסירתן של הקטינות לאימוץ.

 

דיון

 

6.       התערבות המדינה ביחסי הורים ילדים הינה חריג לעקרון האוטונומיה של המשפחה, שהוכר בשורה של פסקי דין. עם זאת, במקום בו ההורה לא ממלא את חובתו הבסיסית להגן על הילד ומותיר אותו בסיכון, המדינה תתערב (ראו ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, פ"ד מט (1) 221)).

 

על הוצאת ילדים מהבית לשם אימוץ, עמד כב' הנשיא בדימוס ברק:

 

"טובתם של ילדים דורשת, לרוב, כי יימצאו ברשות הוריהם, במסגרת התא המשפחתי הטבעי. גם להורים עומדת זכות לקיים מסגרת משפחתית זו. אכן, יש לתת עדיפות למסגרת זו כל עוד נשמרת רמה מינמלית של תפקוד ההורים. ניתוק ילד מהתא המשפחתי הטבעי הוא צעד גורלי. הוא מערער את יציבות התא המשפחתי ועלול לגרום זעזוע קשה להורים ולילדים כאחד. הוא משליך במישרין על שלומו של הילד. עם זאת גם החלטה להותיר ילד ברשות הורים  שגורמים, או עלולים לגרום, לו נזק וסבל, הפוגעים בגופו או בנפשו, גם היא החלטה גורלית. בקבלת החלטה זו יש לבחון, בין היתר, אם הנזק הצפוי מהשארת הקטין ברשות הוריו עומד ביחס לנזק העלול להיגרם לקטין עקב הוצאתו מרשותם" (דנ"א 6041/02 פלוני נ' פלוני (12.7.2004), בעמ' 259).

 

ההכרעה בין הכאב הכרוך בניתוק הילד מהוריו ומזהותו המולדת לבין הצורך בהגנה עליו, מחייבת זהירות בהפעלת שיקול הדעת והקפדה רבה (ראו גם מ' מאסס "על התערבות המדינה בקשר בין ילדים והוריהם – המקרה של אימוץ כפוי בשל העדר 'מסוגלות הורית' מאזני משפט ד' (2005) 589-616, מתוך דו"ח הכנסת בעניין הוצאת ילדים עולים מן הבית בידי שירותי הרווחה (תשס"א, נ' מי-עמי)).

 

המסגרת הנורמטיבית התוחמת את המצבים בהם ניתן להכריז על ילד כבר אימוץ, מצויה בדלת אמותיו של סעיף 13 לחוק האימוץ. הקטינות מושא הדיון הוכרזו כבנות אימוץ בהתאם לסעיף 13(א)(7) לחוק, שעניינו הורה שאינו מסוגל לגדל את ילדו – חרף רצונו בכך. וזו לשונו:

 

"באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה ...

(7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו" 

 

לאחרונה, היטיב חברי השופט ח' מלצר לעמוד על מהותו של הסעיף לאמור:

 

"משמעות סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ היא שרק אם יגיע בית המשפט למסקנה כי כלו כל הקיצין, וכי ההורה לא רק שאיננו מסוגל כיום לדאוג לילדו כראוי, אלא גם ש"אין סיכוי שהתנהגותו, או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו" – רק אז ייקבע כי מתקיימת עילת האימוץ שבסעיף קטן זה. יוטעם, כי לא כל הורה בעל מגבלות תיפקודיות הוא כזה שיש מקום להגדירו לצורך הענין כמי שאינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי, אלא שחוסר המסוגלות צריך להתייחס להעדר יכולת ההורה לענות לצרכים הבסיסיים המינימליים והחיוניים ביותר של הילד וכל עוד לא הוכח הדבר – לא קמה עילת אימוץ (ראו: רע"א 669/00 פלונית נ' פלוני, פ"ד נד(3) 196, 215-214 (2000))" (ראו דנ"א 1892/11 היועמ"ש נ' פלונית (22.5.2011)).

         

אכן, עילת מסוגלות הורית נבחנת לא רק על פי מסוגלות ההורה היום אלא יש להעריך מסוגלותו, או ליתר דיוק העדר מסוגלותו, גם בעתיד "הנראה לעין", אף אם יידרש להסתייע בשירות הרווחה.       

 

          ומן הכלל אל הפרט.

 

7.       המקרה שלפנינו הוא סאגה קשה ומכמירת לב. רשויות הרווחה השקיעו מאמץ ניכר במהלך השנים בעניינם של המבקשים והקטינים, ולא בכדי. נדמה כי עיקר המחלוקת איננה סביב עובדות העבר אשר הצריכו הכרזה על הקטינים, ביניהם הקטינות, כקטינים נזקקים. מאבק ההכרעה נעוץ במשמעות הנורמטיבית העולה מעובדות המקרה לשם ניבוי העתיד ביחס לקטינות. לאמור - העדר סיכוי לשינוי בעתיד "הנראה לעין".

 

עוד בינקותן הוכרזו הקטינות כ"נזקקות" לאחר שעברן היה רווי מסכת הזנחה קשה. א' אותה עת הייתה כבת שנה וב' כבת שלושה חודשים. בדיון שהתקיים בסמוך למועד ההכרזה, הביע בית המשפט לנוער את התרשמותו כי המבקשים לא מגלים נכונות לשיתוף פעולה עם הגורמים המטפלים. חרף הסיוע שהוענק למשפחה מצד רשויות הרווחה, לא ניכר שינוי לטובה בתפקוד ההורים, ולאחר כשנה הוצאו הקטינות ממשמורת הוריהן, לפרקי זמן מוגבלים. משלא התחוללה התמורה המיוחלת, הומלץ לפתוח בהליכי אימוץ ביחס לקטינות.

 

במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה ביום 28.4.2009, הכחישה המבקשת באופן גורף את האלימות שהופעלה כלפיה מצד בעלה. זאת, הגם שהורשע בגין מעשים אלו (ראו עמ' 48 לפרוטוקול). ניכר חוסר תקשורת בין המבקשת לקטינות במהלך המפגשים שהתקיימו תחת פיקוח במרכז הקשר החרדי. עוד עולה כי המבקשת שבויה בדפוס התנהגות קבוע המתבטא בהפעלת מיקוד שליטה חיצוני בהאשמתה את הגורמים המטפלים סביבה, תוך אי לקיחת אחריות על מעשיה שלה. היא מביעה חוסר רצון לשתף פעולה עם גורמים אלו. זאת, ביודעין כי חרב ניתוק הילדים ממנה מתנוססת מעל ראשה. מעדויות העובדות הסוציאליות מצטיירת המבקשת כחסרת מסוגלות הורית בסיסית ונעדרת נכונות לשנות את הרגליה ביחס לקטינות. המבקשים לא הציגו תשתית ראייתית להצלחתו של תהליך שיקום, ולו באופן שיכול ללמד על "סיכוי לשינוי בעתיד".

 

המבקשים סירבו למינוי מומחה אשר יבחן את מסוגלותם ההורית, כנהוג בתיקי אימוץ. בית המשפט לענייני משפחה נעזר בתסקירי העובדות הסוציאליות שטיפלו במשפחה ועדויותיהן, בעדויות המבקשים ובחומר הראייתי שצירפו הצדדים לכתבי טענותיהם לשם גיבוש הכרעתו. בהליך הערעור, מונתה בהסכמה מומחית לבחינת מסוגלותה ההורית של המבקשת. נכון לאותה עת, לא הצביעה על תרחיש כלשהו מצד המבקשת ממנו ניתן ללמוד כי חל שינוי בתפקודה ההורי. באשר למסוגלותה ההורית, היא מסכמת כי "היא לא יכולה במצבן הנוכחי של הבנות לשמש להן הורה דואג, מכיל ומטפח כנדרש להן ולא נראה שתוכל להיות כזו בעתיד הנראה לעין" (ראו עמ' 20 לחוות הדעת מיום 2.12.2010).

 

הלכה מושרשת היא שיש להעניק משקל ממשי לחוות דעת המומחה המוסכם בתיקי אימוץ. אין הדבר אומר שבית המשפט אינו מפעיל שיקול דעת עצמאי. ההפך הוא הנכון. ברם, ניסיון החיים ושורת ההיגיון מלמדים שישנה חשיבות רבה לחוות דעת המומחה שהיא פרי בדיקה קונקרטית של המעורבים בהכרעה – ההורה והקטין. כאן, הזהירות מתבקשת משום שהמומחית בדקה את מסוגלותה ההורית של המבקשת מתוך הנחה שיעד הבדיקה כוון לשם הכרעה במשמורת ולא לשם אימוץ. ברם, אין הדבר משנה את העובדה כי התרשמותה של המומחית מהמבקשת לעניין מסוגלותה ההורית נותרה שלילית אף ללא אופק עתידי ואין בידי המבקשים היכולת להפריך את ממצאיה אלו.

 

          עולה מהחומר המקצועי, שכיום הקטינות נזקקות לתמיכה רבה יותר שספק אם תוכל המבקשת לעמוד בסיפוקה. א' לומדת בגן לחינוך מיוחד וזקוקה לטיפול רגשי. ב' סובלת מחרדת נטישה. המבקשת מבקשת מתן הזדמנות נוספת להוכיח את עצמה כאם לקטינות, אולם נפילה נוספת עלולה לדרדר את מצבן של השתיים, אשר עלו על דרך המטיבה עבורן.

 

          המבקשת אינה דרה במקום של קבע. היא איננה עובדת. אין ביכולתה להסתייע במבקש אשר נתון במאסר וגם לגביו נפסק כי הוא נעדר מסוגלות ממשית לטפל בילדיו. הוריה חולים ואין בכוחם לסייע לה, עם כל רצונם הטוב. מקום מגוריהם תואר כ"מוזנח ברמה קשה" וכי "קשה להיכנס לבית שלהם" (עדותה של עו"ס לפי חוק האימוץ, הגב' טליה סוצ'יק. ראו עמ' 76 לפרוטוקול). המומחית מבהירה באשר למבקשת כי "המשאבים הנפשיים העומדים לרשותה דלים" וכי "המסוגלות שלה היא מוגבלת ביותר".

 

          לא נעלמו מעיני ההסברים השונים שמסרה המבקשת לחוסר תפקודה. למשל, היא הצביעה על ניסיונות מסוימים "לשנות כיוון" וכן התייחסה לבעיות שמנעו ממנה להגיע באופן מסודר למפגשים עם הקטינות. אולם, אף אם יש מקום לקבל הסברים אלה באופן חלקי, הרי שבחינת המקרה על ציר הזמן הפרוש על מספר שנים מובילה למסקנה שהקשיים נעוצים באישיותה. זוהי גם התשובה לטענת ב"כ המבקשים כי נתגלו סימני שיפור בהתנהגות המבקשת. לא די בשינויים תפקודיים בודדים ברמה האישית. יש להצביע על הפוטנציאל לשינוי המסוגלות ההורית. אף פוטנציאל כזה יש לבסס וכזה לא הוצג. באשר למבקש, כפי שצוין, הוא נידון למאסר למשך מספר שנים בגין אלימות שהפגין כלפי המבקשת וכן בשל מעשים מגונים שביצע בבתה מנישואיה הקודמים. הוא שוהה בבית הכלא משנת 2008. אין תימה אפוא שהדיונים בערכאות שקדמו להליך דנא התמקדו במבקשת ולא במבקש. למעשה, הטענות הכלליות שנטענו ביתר שאת לגבי המבקשת, הועלו גם לגבי המבקש.

 

          עיון בתסקיר העדכני בעניין המבקשת מחודש מאי 2011 מעלה כי גם בימים אלו היא איננה משתפת פעולה עם גורמי הרווחה. ניכר כי לא חל שינוי שיצדיק ביטול עילת האימוץ. היא איננה מגיעה באופן עקבי לפגישות שנקבעות עימה ואיננה זמינה לתיאום ביקורי בית או הסדרי ראייה לשם ביקור ילדיה. בכך היא מקשה על רשויות הרווחה לבחון האם קיימת קורלציה בין המצב העכשווי עליו היא מצהירה לבין המצב הקיים בפועל. וכך מעידה עו"ס ראשית לפי חוק האימוץ, גב' אורנה הירשפלד:

 

"על פי הדיווח של הלשכה לשירותים חברתיים מצבה של האם ממשיך להיות קשה. היא מנהלת מלחמת שרידה כשהיא עוברת מבית לבית...עד כה לא הצליחו לקיים ביקור בית...גם חוסר היכולת שלי לאתרה בטלפון שנמסר לי ממחישה את הקושי לאתר את האם, לבדוק את מצבה וליישם את הפיקוח וההשגחה על הקטין נ' כפי שמתחייב לפי חוק הנוער" (שם. בעמ' 9).  

 

          יובהר, כי עולה מהחומר שהמבקשת רוצה לטפל בבנותיה. לצערי, לא די בכך. הדין דורש מסוגלות הורית – אם לא היום, לפחות בעתיד הנראה לעין. אם לא בכוחות עצמה - לפחות בסיוע רשויות הרווחה. הרחבת המבחן של מסוגלות הורית לכלול את "המחר" ואת עזרת הרשות, נועדה לשמור על הקשר המיוחד בין ההורה הביולוגי לבין הקטין. ההנחה היא שמבחן מרחיב זה פועל לטובת הקטין. יחד עם זאת, מסוגלות זו נמדדת על ידי מעשים ולא דרך הצהרות או הבעת רצון. בל נשכח, כי "התיבה 'בעתיד הנראה לעין' מחייבת את בית המשפט לבצע הערכה כלפי העתיד להתרחש. לדעתי, אורך התקופה אף עשוי להשתנות ממקרה למקרה. אולם, בכל מצב, אין עסקינן בפרק זמן שגבולותיו פתוחים או פרוצים. 'העתיד הנראה לעין' מבחין בין עתיד קרוב לבין עתיד רחוק" (ראו בע"מ 7204/10 פלונית נ' היועמ"ש (22.2.2011), בעמ' 12). בראייה זו, אין מנוס מהמסקנה שעילת האימוץ מתקיימת בהתאם להוראות סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ. אין בטענות בא כוח המבקשים לגבור על המסקנה שעולה מן החומר לפיה נעדרה מכל אחד מהמבקשים מסוגלות הורית בסיסית לטווח ארוך ביחס לקטינות, חרף עזרת הרשויות.

         

אימוץ פתוח או סגור?

 

8.       על פי תסקירי העו"ס, אימוץ הקטינות על ידי המשפחה האומנת שקלטה אותן היא האפשרות המועדפת. משפחת האומנה הביעה נכונות לטפל בקטינות בטווח הארוך. עם זאת, היא עודנה מסתייגת מהתחייבות טוטאלית, לה נזקקות הקטינות שמצבן אינו מאפשר "היטלטלות" נוספת. משפחת האומנה חוששת שאין לה את "הכוחות להתמודד עם מלוא החובות ביחס לילדות כפי שמתחייב באימוץ" (תסקיר מיום 29.5.2011). ברי, כי משפחה המוכנה לשמש להן מסגרת תומכת לצמיתות תהווה עבורן כר בטוח להישען עליו. השאיפה חייבת להיות למציאת פתרון קבוע ולא פתרון ארעי שרק יבליט את הבעייתיות במצב הקיים ויחריף אותה. שעון החול אינו עוצר. גיל הקטינות מקבל כאן ממד משמעותי, בשני מובנים. האחד, יכולת ההיקשרות שלהן למשפחה מאמצת. זיכרון העבר שלהן מוגבל יחסית לילד בגיל מבוגר יותר שששאלת ניתוקו מהוריו הביולוגיים ומזהותו המולדת עומדת למבחן. השני, מבחינה מעשית, היינו, היכולת שלהן להיקלט במשפחה אשר תהא מוכנה לאמצן. הורה "מאמץ", מעצם שמו, מבקש לאמץ ולהתחקות אחר ההורה הביולוגי. הוא מוכן לשאת בכל השלכות הנובעות מכך –לזכויות ולחובות. הוא מוכן ליטול על עצמו מצב של "אין ברירה". משמע, התנהגות הילד, אופי היחסים עימו או כל קושי שהוא שעלול להיתקל בו, לא מאפשרים לו להתחרט "ולהחזיר" את הילד לרשויות הרווחה. במקרה דנא, אותרה משפחה מאמצת לקטינות שאורח חייה החרדי תואם את אורח חיי משפחת מוצאן. הקטינות תוכלנה להמשיך להיפגש עם אחיהן, דבר המתיישב עם בקשת המבקשים (ראו ס"ק 320 לסיכומיהם לפני בית המשפט לענייני משפחה). בכך נשמר קשר מסוים עם משפחתן הביולוגית. על הכרעה זו לא הוגש ערעור. המבקשים מסתייגים כאמור מהקביעה בדבר אימוץ סגור כלפיהם.

 

עמדת הפסיקה היא, כי צמצום תוצאות האימוץ באופן שיישמר הקשר בין הקטינות לבין המבקשים איננו עולה בקנה אחד עם טובתן. צמצום שכזה עלול לפגוע בתכלית האימוץ. הקושי האנושי הכרוך בהסדר האימוץ וטובתו, מצריכים ככלל הסדר של אימוץ "סגור". עמד על כך חברי השופט א' רובינשטיין בעניין פלוני: "כשלעצמי, נימים אנושיות מושכות אותי ככלל לעבר חיפוש דרכים לאימוץ הפתוח... ואולם, כבר נאמר כי האימוץ הפתוח נבחן במקרים חריגים, כגון לאחר אמנה ארוכה וביקורי הורים במהלכה, או בגדרי משפחה מורחבת" (ראו בע"מ 3640/06 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.6.2006)). אכן, החוק מכיר גם בחריג לכלל ה"אימוץ הסגור", בדמות ה"אימוץ הפתוח", המאפשר בנסיבות חריגות ויוצאות דופן לשמר קשר כלשהו בין הקטין להוריו הביולוגיים. כל מקרה ייבחן לגופו, כאשר במוקד ההתייחסות נמצא לעולם הקטין ולא ההורה הביולוגי. זכויותיו של ההורה הביולוגי ראויות להילקח בחשבון, אולם מולן עומדות גם זכויותיו של ההורה המאמץ. כך או אחרת, הדגש הוא קידום טובתו של הקטין ורווחתו (ראו סעיף 1(ב) לחוק האימוץ). בית משפט זה עמד בעבר על שלוש מסגרות של שיקולים לבחינת האפשרות לצמצום תוצאות האימוץ: שיקולים הנוגעים להורים הביולוגיים, להורים המאמצים ולקטין עצמו – הוא הוא השיקול העיקרי (ראו בע"מ 1845/07 פלונית נ' היועמ"ש (16.4.2008); רע"א 5055/09 פלונית נ' היועמ"ש (13.1.2010)).

 

באשר להורים הביולוגיים, בעת בחינת האפשרות של אימוץ פתוח יש לבדוק בין היתר את מסוגלותם של אלה לכבד את מערכת האימוץ של ילדם במשפחה המאמצת, להשלים עם גבולות הקשר המוגבל עם ילדם, ולהתמודד עם הקשיים שקשר חלקי כזה עלול לעורר. נראה כי בענייננו תרחיש שכזה לא מתקיים:

 

"אין (למבקשת) כל מודעות לסיבה שבגללה הוצאו ילדיה ממשמורתה והיא מאשימה בכך רק את האחרים. כל ניסיון להידברות איתה ולשיתוף פעולה לא צלח. ניסיון העבר מראה שהאם לא אפשרה אפילו לאחותה לטפל בילדיה. כשהוצאו הילדים כולם ממשמורתה, נעשה ניסיון שיטופלו בבית דודתם אחות האם בפתח תקווה. הסידור לא החזיק מעמד יותר מימים ספורים כי האם נכנסה לביתם, השתוללה צעקה והאשימה. האחות ביקשה שרשויות הרווחה ימצאו מקום אחר לילדים...האם לא נהגה להגיע באופן סדיר לביקורים, מה שפגע בבנות" (ראו עמ' 10 לתסקיר מיום 29.5.2011).

 

בגדר השיקולים הנוגעים להורים המאמצים, נבחנת גם שאלת התייחסותם של אלה לאפשרות שמירת הקשר בין הילד לבין משפחתו הטבעית, וההשפעה שעשויה להיות לכך על הגשמת תכליות האימוץ. שיקול זה אינו בעל משקל ממשי כאן, משטרם נבחן בכללותו.

 

באשר לשיקולים הנוגעים לקטין עצמו, נבחנת התועלת העשויה לצמוח לקטין המאומץ מקיום קשר עם הוריו הטבעיים. שמירה על קשר עם ההורים הביולוגיים במקרה זה עלולה לחשוף את הקטינות לקונפליקט רגשי ולהעיב על הקשר המיוחל שיירקם בינן לבין ההורים המאמצים. שילוב גילן הרך והוצאתן מחזקת המבקשת בהיותן בנות שנה ושנתיים, מקשה על קיומו של קשר ממשי למבקשת וכל שכן למבקש הנתון במאסר. לכך יש להוסיף, כי היה בידה של המבקשת להתמודד עם הנחה זו על ידי הגעה למפגש לבחינת האינטראקציה בינה לבין הקטינות אצל המומחית שמונתה בהסכמה כדי לעמוד על מסוגלותה ההורית. דא עקא, היא אף לא הגיעה לפגישה. זאת, לאחר שלא פגשה בהן 3 חודשים. ברם, אין זה העיקר. לא הוכח כי קיים רקע קודם של קשר הדוק בין הקטינות למבקשים. במצב דברים זה, "פתיחת האימוץ" עלולה להביא למעמסה רגשית כבדה (ראו בע"מ 1845/07 פלונית נ' היועמ"ש (16.4.2008)). בענייננו, בחינת מסגרות השיקולים הנוגעים להורים הביולוגיים ולקטינות עצמן, מובילה למסקנה כי מקרה זה אינו מתאים לצמצום תוצאות האימוץ, כעמדת המבקשים. ברי, כי הדברים נכונים ביתר שאת לנוכח הכלל בפסיקה התומך באימוץ סגור. נסיבות חריגות אינן בנמצא. קביעת בתי המשפט של הערכאות הקודמות לפיה יש להורות על אימוץ סגור בין המבקשים לבין הקטינות איננה מגלה אפוא טעות משפטית המצדיקה התערבות בית משפט זה.

 

אכן, "קשים הם מקרי האימוץ, קשים הם, משום שתוצאתם היא "קיומית", שהרי יש בהם הכרעה בשאלה, אם יקוים או ינותק - לתמיד ולא לשעה - הקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם. קשים הם, משום שהמבחן על-פיו הם נחתכים "טובת המאומץ" - סבוך הוא, והנסתר בו מרובה מהגלוי...ההחלטות בענייני אימוץ החלטות בדיני נפשות הן, ועל השופט להכריע בהן כמיטב הכרתו ומצפונו" (ראו ע"א 577/83 היועמ"ש נ' פלונית, פ"ד לח (1) 461). הלב מבין את רצון המבקשים להמשיך את הקשר עם בנותיהם. אולם עינינו נשואות לטובתן, ולפני הכל מניעת פגיעה בהן.

 

9.       סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדחות את בקשת רשות הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

                                                                                             ש ו פ ט

 

השופט ח' מלצר:

 

          אני מסכים.

 

                                                                                             ש ו פ ט

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.        מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט הנדל, ואבקש להוסיף מעט. עם כל הצער שבדבר, אין מנוס מן התוצאה אליה הגיע בנסיבות שתוארו על ידיו. בית משפט זה מסכים, לעתים קרובות מאוד, לקיים דיון בגלגול שלישי בנושאי אימוץ ונושאים אחרים הקשורים בטובתם של ילדים, כמו ענייני אמנת האג ועוד (ראו בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) פסקה 7 לפסק דינו של השופט גרוניס; בע"מ 1388/08 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)). זאת - מתוך הרגישות שאין למעלה הימנה המתבטאת - בפרשיות אימוץ - בניתוק ילדים מהוריהם מולידיהם באופן שאינו הפיך (אף כי בגיל בגרות רשאי המאומץ לפתוח את תיק האימוץ; ראו  סעיף 30(ב) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981).

 

ב.       יתר על כן, במקרים אחדים לאורך השנים החליט בית המשפט ליתן סיכוי להורים הביולוגיים (ראו לדוגמה בע"מ 5024/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)), ואף כנגד דעת מומחים, בנימוקים שניתנו (השוו לדוגמה בע"מ 5072/10 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)); טוב היה אילו ידענו מפי השירות לילד אם צלחה הדרך באותם מקרים. כפי שציטט חברי - לבי נוטה לחפש פתחי פתיחות, פתחי אימוץ פתוח במקרים המתאימים; לא הייתי רוצה לראות קטגורית את האימוץ הסגור כ"כלל פסיקתי", אלא כהכרח המציאות במקרים רבים, וככזה לא יגונה. ברי גם לי כי האימוץ הפתוח קשה, הן ובעיקר בשל המבוכה והבלבול בנפשות הקטינים, הן בשל עמדת ההורים המאמצים שלא ירצו על פי רוב בתוספת "הורי צד" להתמודדות הקשה ממילא עם אימוץ. במקרה דנא נפתח צוהר "ביולוגי" מסוים בקשר שיימשך עם אחיהן של הקטינות המיועדות לאימוץ, ואיני מכביר מלים על משמעותו של זה במובן רחב יותר.

 

ג.       סוף דבר ניתנת הסכמתי, בנתון לאמור.   

                                                                                             ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

 

           ניתן היום, ט"ו באלול תשע"א (14.9.11).

 

ש ו פ ט                                  ש ו פ ט                                     ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11037410_Z05.doc   אמ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il