עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5572/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 5572/12

לפני:

כבוד השופט נ' הנדל

העורר:

יוסף שרלו

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעמ"י 23728-07-12 שניתנה ביום 12.7.2012 על ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק

בשם המבקש:

עו"ד יעקב קהן

בשם המשיבה :

עו"ד עדי מנחם

החלטה

1. מונחת לפני בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בעמ"י 23728-07-12 מיום 12.7.2012 (כב' השופט ע' מודריק) אשר קיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו במ"ת 22236-06-12 מיום 11.7.2012 (כב' השופט צ' עוזיאל) והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2. נגד המבקש ושניים אחרים (להלן: "האחרים") הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; התפרצות למקום מגורים; החזקת מכשירי פריצה; התנגדות למעצר; החזקת נכס החשוד כגנוב והיזק לרכוש במזיד. כמתואר בכתב האישום, ביום 7.6.2012 חברו הנאשמים והתפרצו לשתי דירות בבניין מגורים באור יהודה, תוך שהם גורמים נזק לרכוש בדירות וכן גונבים כסף מזומן. המבקש והאחרים התנגדו באלימות למעצרם. במהלך מעצרו של המבקש, נתפס ברשותו כסף מזומן בסך של 2,720 ₪. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים. באשר למבקש נטען כי הוא בעל עבר פלילי, לרבות עבירות רכוש.

ביום 11.7.2012 הורה בית משפט השלום על מעצרם של שני האחרים, ואולם ביחס למבקש קבע כי יש לשחררו למעצר בית בתנאים מגבילים. נקבע כי בעוד שנגד שני האחרים עומדים מאסרים מותנים בני הפעלה, אין הדבר נכון ביחס למבקש, על אף שעומדות נגדו הרשעות קודמות. כן התקבלה המלצת שירות המבחן, אשר התרשם שיש לשחרר את המבקש לחלופת מעצר, שכן מעצר הימים הרתיע אותו והשפיע על גישתו ורצונו לשנות מהתנהגותו.

למחרת, ביום 12.7.2012, עררה המדינה על ההחלטה. נטען כי לא היה נכון להבחין בין המבקש לאחרים, שעה שאין המדובר במי שלראשונה שולח יד לרכוש זולתו. כן נטען כי המוטיבציה אצל המבקש הינה מוטיבציה חיצונית, וכי אין כל הפנמה ביחס לפסול שבמעשיו. בית המשפט המחוזי קיבל את ערר המדינה. נקבע כי בית משפט קמא שגה כשהבחין בין הנאשמים. "אין פערים כל כך מפליגים בין המשיב לבין שותפיו למעשי העבירה. העבירה בנסיבותיה משקפת סיכון לא מבוטל לציבור מן הנאשם ועל כן מוצדק בעקרון לעצור עד תום ההליכים בגינה. עברו של המשיב אינו מובחן באורח כל כך בולט מזה של שותפיו למעשה, ועל כן לדעתי דינו של משיב זה כדינם של האחרים". מכאן הבקשה שלפני.

3. לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי משהורה על מעצרו עד תום ההליכים. על פי טיעון זה צריך היה בית המשפט המחוזי לשקול את דבר קיומה של חלופת מעצר. הוסף כי לא היה מקום לקבוע כי אין להבחין בין המבקש לבין האחרים, וכי הדבר מתחזק מקום בו שירות המבחן המליץ על ארבעה מפקחים שונים.

לגישת המדינה, דין הבקשה להידחות. היא אינה מצדיק מתן רשות ערר בגלגול שלישי, ולגופה – לא נפלה כל טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי על נימוקיה.

4. כידוע, לא מכבר קבע המחוקק הסדר דיוני חדש בדבר בקשת רשות ערר בגלגול שלישי בהחלטות כמו זו המונחת לפני. לגישתי, בבוא בית המשפט לבחון בקשת רשות ערר בהליך הפלילי, עליו להיות נכון יותר לקבל בקשה כזו, לעומת התנאים הנוקשים הנצרכים לצורך מתן רשות ערעור בהליך אזרחי. נדמה כי בניגוד לבקשות רשות ערעור המוצאות מקומן בגדרי הלכת "חניון חיפה", גלגול שלישי בסוגיית מעצר מצריך יתר מיקוד בשאלה האם עולה כי נגרם למבקש עוול במעצרו. ניתן להצדיק גישה זו בשל מהות העניין – מעצר – שהרי מעצרו של היחיד מקום בו אין הכרח לכך נוטה להיות, כשלעצמו, עניין שיש בו אינטרס ציבורי (לגישה שונה, ראו למשל בש"פ 8987/11 סמיר אבו לבדה נ' מדינת ישראל (15.12.2011)). ברם, וכפי שיובהר בהמשך, בקשה זו אכן מעוררת סוגיות משפטיות בעלות חשיבות מעבר לעניינו של המבקש.

בבסיסו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996

מונחת ההבנה כי ההליך הפלילי מצוי בתחילתו. לאמור – חזקת החפות ניצבת לימינו של הנאשם. בשל כך, הציב המחוקק שלוש משוכות בטרם יורה על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים: קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר, והיעדר חלופה ראויה. באשר למשוכה הראשונה, בהליכים קמא הסכימו הצדדים, לפחות ברמה העקרונית, שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה.

באשר לעילת מעצר, הרי שזו מתגבשת מקום בו קיים חשש לשיבוש הליכי משפט או קיומה של מסוכנות. הכיצד מוגדרת אותה מסוכנות? סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים קובע כי תתקיים עילת מעצר מקום בו: "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה". זהו הכלל. בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים מצויה רשימת עבירות אשר נקבע לגביהן: "חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (ב), אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת".

הסדר זה פועל לשני כיוונים. האחד – שהחזקה ניתנת לסתירה. האחר – אף אם העבירה אינה מופיעה ברשימת העבירות המקימות חזקת מסוכנות, ייתכן כי נסיבות המקרה עודן מלמדות על מסוכנות מצידו של הנאשם. ועדיין, אין דין אחד לכל העבירות. יש כאלה הזוכות, כשלעצמן, ביצירת חזקה. יש כאלה שלא. השתייכות לכל אחת מהקטגוריות איננה נתון גמיש אלא קריאת כיוון שביצע המחוקק לבית המשפט העושה את מלאכתו בתחום רגיש זה. בכך אמר המחוקק את דברו, ומכך אין להתעלם. הבחנה זו תשפיע על קיומה של חזקה אם לאו ואף על עצמת עילת המעצר. לצד זאת גישת המעצר הינה אינדיבידואלית ויש לבחון את העצמה גם על רקע הנסיבות הפרטניות של המקרה הנדון. לתפיסתי, אין מקום להרחיב את חזקת המסוכנות גם לעבירות שאינן מופיעות בסעיף 21(א)(1)(ג). לא בכדי נקבעה הרשימה. חזקה על המחוקק ששקל מתי יש לקבוע חזקה, ולא מצא הוא לנכון לתקן את הרשימה כפי שהיא נקבעה (וראו והשוו בש"פ 45/10 פאדי מסארוה נ' מדינת ישראל (8.1.2010)). בל נשכח כי בבסיס ההליך הפלילי עומד עניינו של הנאשם הקונקרטי. לא לחינם נוקט סעיף 21(א)(1)(ב) בלשון "הנאשם" ולא בלשון "העבירה". זוהי דרך המלך בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

מקובלת עלי הפסיקה בבש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268 (מפי הנשיאה ד' ביניש) לפיה:

"ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור...

אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו – לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לביטחון במשמעותו האמורה..."

5. לעומת זאת, בענייננו העילה מבוססת על כך ששלושה אנשים הגיעו בשני רכבים למקום העבירה, וביצעו פריצה בשתי דירות. שאלה היא אם תיאור זה על נסיבותיו עונה על המבחן שנקבע בעניין רוסלן פרנקל הגם שהדוגמאות שהוצגו שם אינן בגדר רשימה סגורה. ואולם, לצורך הכרעה בבקשה זו, אכבוש דרכה של הסנגוריה ואומר כי בכל מקרה עילת המעצר בתיק זה על נסיבותיו, בהנחה שהיא קיימת, מאבדת מעצמתה. אף העבירה המיוחסת למבקש בדבר שימוש בכח או באיומים למניעת מעצר, אינה חמורה לנוכח תיאור המעשה בכתב האישום. אין בה להטות את הכף. על רקע זה, צדק בית משפט השלום בקבעו כי יש לבחון ביתר שאת את נסיבות "העושה" לצד בדיקת נסיבות "המעשה".

באספקלריה זו, ראויה היא הנמקת בית המשפט קמא לפיה יש להבחין בין המבקש לבין הנאשמים האחרים. ראשית, להבדיל מהאחרים, לא תלוי נגד המבקש עונש מאסר מותנה בר הפעלה. אמנם בעברו של המבקש עבירת רכוש, אך זו נעברה בשנת 2005. שנית, בשונה מהאחרים, תסקיר המעצר בעניינו של המבקש חיובי. שלישית, וחשוב לא פחות, החלופה נראית רצינית. יש בה לענות על דרישת המחוקק לפיה ניתן להשיג את מטרת המעצר באופן פוגעני פחות. משכך, אינני סבור כי היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי. גם אם ההבדלים בין הנאשמים אינם מפליגים, די בהם כדי להצדיק את התוצאה של שחרור המבקש לחלופת מעצר לעומת מעצר האחרים.

5. החלטתי אפוא להעניק רשות ערר, לדון בבקשה בהתאם לרשות שניתנה ולקבל את הערר. החלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת. המבקש ישוחרר לחלופת מעצר בהתאם לתנאים שנקבעו בהחלטת בית משפט השלום מיום 11.7.2012.

ניתנה היום, ה' באב התשע"ב (24.7.2012).