עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7097/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 7097/11

לפני:

כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין

המבקשת:

הפניקס חברה לביטוח בע"מ

נ ג ד

המשיבים:

1. מוחמד קוואסמה

2. חנאן קוואסמה

3. אחמד קוואסמה

4. דוד ארד

5. קרנית -קרן לפיצויי נפגעי תאונות

6. אשר בן יהודה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.7.11 ברע"א 8313-06-10 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ע' צ'רניאק

בשם המבקשת: עו"ד משה עבדי

בשם המשיבים 3-1: עו"ד קרן סמיונוב-טל

בשם המשיב 4: עו"ד שמעון פרנקו

בשם המשיבה 5: עו"ד אילן חגי

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.7.2011 (כבוד השופטת ע' צ'רניאק). בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי לא תינתן למבקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת י' הניג) למנות מומחה רפואי בתחום הגנטיקה במסגרת תביעת המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים) נגד המבקשת, שהוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

2. המשיב 1 (להלן: המשיב) נפגע בתאונת דרכים ביום 14.6.1994, בהיותו בן כשלוש שנים. כתוצאה מן התאונה נגרם למשיב שבר בעצם הירך השמאלית. לאחר פרק זמן מסוים, שאינו עולה על שנה ותשעה חודשים, התפרצה אצל המשיב מחלה נוירולוגית בשם Spastic Paraparesis, הגורמת לו, לפי טענת המשיבים, לשיתוק בשתי הרגליים ולנזקים נוספים. הצדדים הסכימו על מינוי מומחה בתחום האורתופדי והמשיבים ביקשו כי ימונה מומחה גם בתחום הגנטיקה או הנוירופדיאטריה, לצורך הוכחת קשר סיבתי בין התאונה לבין התפרצות מחלתו של המשיב.

3. בית משפט השלום קיבל את הבקשה למינוי מומחה רפואי נוסף, תחילה בהחלטה לא מנומקת ולאחר שהוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – אף בהחלטה מנומקת. בית משפט השלום קבע כי ישנה אפשרות שלפיה גרמה התאונה להקדמת התפרצות המחלה, וכי נדרש מינויו של מומחה בתחום הגנטיקה לשם הכרעה בשאלה זו. אפשרות זו, כך קבע בית משפט השלום, עולה מכך שהמחלה התפרצה ככל הנראה "זמן לא ארוך לאחר התאונה". בית משפט השלום הוסיף וקבע כי לעמדתו של המומחה בתחום האורתופדיה – ששלל קשר סיבתי בין התאונה לבין התפרצות המחלה – לא ניתן לייחס משקל של ממש, בשל היעדר קרבה כלשהי בין תחום מומחיותו לבין תחום הגנטיקה. בית משפט השלום דחה גם את טענת המבקשת שלפיה הרופאים הנוירופדיאטריים שטיפלו במשיב שללו את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין התפרצות המחלה. לבסוף, עמד בית משפט השלום על כך שלתובע בתביעה שהוגשה לפי חוק הפיצויים אין דרך אחרת להוכחת תביעתו לבד מהגשת בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, ובנסיבות העניין תביא דחיית הבקשה לפגיעה בזכות הגישה לערכאות של התובע. עם זאת, קבע בית משפט השלום כי הוצאות שכר טרחת המומחה יושתו בשלב זה על התובעים.

4. בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטה זו נדחתה. תחילה דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לפי הוראות סעיף 1(5) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, ואולם במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה (רע"א 6802/10) קבעתי כי החלטת בית משפט השלום אינה נופלת בגדרי הצו. לפיכך הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את בקשת רשות הערעור בשנית, מן הטעם שלפיו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית למנות מומחה רפואי מטעמו בתביעה המתנהלת לפי חוק הפיצויים, ובמיוחד כך מקום בו הושת שכר טרחתו של המומחה על התובע. במקרה שלפנינו, כך קבע בית המשפט המחוזי, לא מתקיימות נסיבות חריגות שיצדיקו סטייה מדרך זו.

5. המבקשת סבורה כי ראוי שתינתן לה רשות לערער על החלטות הערכאות הקודמות, וכי ייקבע שאין מקום למינוי מומחה רפואי בתחום הגנטיקה. לטענתה, לא עמדו המשיבים בנטל להוכיח "ראשית ראיה" לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין התפרצות המחלה, שכן אין בנמצא אף מסמך רפואי המלמד על קיומו של קשר סיבתי זה. יתרה מזאת, כך טוענת המבקשת, המסמכים הרפואיים שוללים את קיומו של הקשר הסיבתי. כך למשל, מציינת המבקשת את עמדתו של המומחה הרפואי שמונה בתחום האורתופדיה. לטעמה, ראוי היה ליתן לעמדתו משקל ממשי, וזאת בייחוד בהיעדר מסמכים רפואיים הסותרים אותה באופן פוזיטיבי. המבקשת מוסיפה וטוענת כי גם הבסיס המשפטי ששימש את בית המשפט המחוזי היה שגוי; לפי ראייתה, שאלת מינויו של מומחה מטעם בית המשפט אינה "עניין דיוני" שבו אין נוהגת ערכאת הערעור להתערב, אלא שאלה מהותית. כמו-כן סבורה המבקשת כי אין היא צריכה להצביע על נזק כלשהו שייגרם לה מהחלטת בית משפט השלום, כתנאי למתן רשות ערעור על החלטתו, וכי היה על בית המשפט המחוזי לבחון את נכונות ההחלטה לגופה. המבקשת סבורה גם כי חרף הגישה הליברלית שנוקטים בדרך-כלל בתי המשפט ביחס לבקשה למינוי רפואי מטעמם בתביעה לפי חוק הפיצויים, הרי ש"אין לפרוץ את הסכר", ולהשלים עם מינוי מומחה בהיעדר אף ראשית ראיה.

המשיבים 5-4, אף הם נתבעים בתביעה העיקרית, מצטרפים לבקשת רשות הערעור.

6. המשיבים 3-1 מצידם סבורים כי קיימת ראשית ראיה לקשר סיבתי בין התאונה לבין התפרצות המחלה, המתבטאת הן בסמיכות הזמנים בין שני האירועים הן במסמכים רפואיים שונים שבהם ניתן ביטוי לאפשרות קיומו של קשר סיבתי. מכל מקום, טוענים המשיבים כי אין הכרח שראשית הראיה תבוא לידי ביטוי במסמכים רפואיים דווקא, ועל-כן אין קושי להסתמך לעניין זה על מועד התפרצות המחלה. המשיבים מוסיפים כי לטעמם, שאלת הקשר הסיבתי חורגת מתחום מומחיותו של המומחה האורתופדי, ולא היה בסמכותו להביע עמדה בעניין זה. לבסוף מדגישים המשיבים כי אין באפשרותם להגיש חוות דעת של מומחה מטעמם, ודחיית בקשתם למינוי מומחה מטעם בית המשפט יחסום את דרכם מהוכחת התביעה. משום כך, מוסיפים המשיבים, נוהגים בתי המשפט גישה ליברלית ביחס לבקשות מסוג זה.

7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הדרך הרגילה שנקבעה בחוק הפיצויים להוכחת עניין שברפואה – ובכלל זה הוכחת עניינים רפואיים הכרוכים ביסוד הקשר הסיבתי – היא דרך של הגשת בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, בהתאם להוראות סעיף 6א לחוק הפיצויים ותקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986, אשר הותקנו על-פיו. תכליתו של הסדר ייחודי זה היא מניעת ההוצאות והתארכות ההליכים הנובעות מכך שגם מקום בו מוגשות חוות דעת רפואיות מטעם הצדדים, תכופות נזקק בית המשפט למינוי מומחה רפואי (שלישי במספר) מטעמו, על-מנת שיסייע בידו להכריע בחילוקי הדעות שבין המומחים מטעם הצדדים. מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט מראש, מבלי שניתנת לצדדים האפשרות להגיש חוות דעת מטעמם, מקצרת ומייעלת את ניהולן של תביעות המוגשות לפי חוק הפיצויים. לצד זאת, ההכרעה בבקשה למינוי מומחה רפואי מצריכה הפעלת שיקול דעת מצד בית המשפט. במסגרת זאת, נדרשת "ראשית ראיה" לאפשרות קיומה של נכות הקשורה בקשר סיבתי לתאונה (רע"א 1619/93 אליהו נ' טטרו, פ"ד מ"ז(4) 89 (2003)).

בבחינת "עוצמתה" של ראשית הראיה הנדרשת, על בית המשפט להתחשב בעובדה שלא עומדת לרשות התובע אפשרות להוכיח עניין שברפואה בדרך אחרת, ועל-כן דחיית הבקשה עשויה לשלול ממנו את האפשרות להוכיח את נזקו. עמד על כך בית המשפט העליון:

על-פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986, אין עומדת לנפגע בתאונת דרכים האפשרות להוכיח את טענותיו בעניין שברפואה על-ידי הבאת ראיות מטעמו. הדרך העומדת לפניו היא לבקש מינוי מומחה או מומחים רפואיים. דחיית בקשתו למינוי כזה יש בה, על-כן, כדי לסגור בפניו את הדרך להוכיח שנותר עם מום או נכות כתוצאה מהתאונה, או כל עניין אחר רפואי. בנסיבות אלה, אין מקום לדחות בקשה למינוי מומחים רפואיים, כשקיימת ראשית ראיה לאפשרות קיומה של נכות עקב התאונה (ע"א 1338/90 שיק נ' מטלון, פ"ד מד(2) 216 (1990)).

על-מנת שלא לחסום בטרם עת את דרכו של הנפגע להוכחת נזקיו, נוקטים ככלל בתי המשפט גישה מקלה ביחס לרף הראייתי הנדרש לצורך מינוי מומחה רפואי. כך הוא הדבר ככלל, וכך הוא הדבר ביחס להוכחת יסוד הקשר הסיבתי בפרט:

כיוון שהדרך היחידה להוכחת טענות בעניין שברפואה במסגרת תביעה לפי חוק הפיצויים היא מינוי מומחה מטעם בית המשפט, הנטייה היא להקל בדרישות להוכחת קיומה של ראשית ראיה. בהתאם לכך, עשוי בית המשפט להכיר בקיומה של ראשית ראיה לקשר סיבתי בין הנכות הנטענת לתאונה גם בהיעדר אסמכתא חד משמעית לכך במסמכים הרפואיים. בית המשפט עשוי להסתפק בהקשר זה גם ברמת סבירות נמוכה לקיומו של קשר סיבתי (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים 648 (מהדורה רביעית, 2012); וראו: רע"א 350/11 צ'פני נ' אילון חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 1.5.2011)).

8. הגישה המקלה ביחס למינוי מומחים מטעם בית המשפט בתביעות המתנהלות לפי חוק הפיצויים מוצאת את ביטויה גם בעת העברת ההחלטה בבקשה תחת שבט הביקורת הערעורית. בבחינת החלטתה של הערכאה הדיונית, תיטה ערכאת הערעור שלא להתערב בהחלטה להיעתר לבקשה ולמנות מומחה – להבדיל מן ההחלטה לדחות את הבקשה ולא למנות מומחה (ראו: ריבלין, בעמ' 651). השיקול לטובת התערבות ערעורית מצומצמת ביחס להחלטה למנות מומחה רפואי אף מתחזק מקום בו ההוצאות הכרוכות במינויו הן על התובע: "...כשמחליט בית המשפט למנות מומחה רפואי, הוצאות הבדיקה הן על התובע והטירחה הכרוכה בביצוע הבדיקה גם היא עליו. בנסיבות כאלה, ראוי שבקשות ערעור על החלטה למנות מומחה תוגשנה במשורה, ורק בנסיבות של טעות ברורה בהחלטת בית המשפט" (רע"א 3674/97 לביא נ' ישי (לא פורסם, 4.9.1997)). אמנם כיום אין התקנות מורות, כנקודת מוצא, שיש להשית את הוצאות הבדיקה על התובע, ובעניין זה מותירות הן בידי בית המשפט שיקול דעת רחב; ואולם מקום בו ממילא ראתה לנכון הערכאה הדיונית להשית את ההוצאות על התובע – עומד בתוקפו שיקול זה גם לאחר תיקון התקנות. יובהר, כי גישת ערכאת הערעור ביחס להחלטת הערכאה המבררת למנות מומחה מטעמה אינה כרוכה אך בסיווג ההחלטה כהחלטה "דיונית" או "מהותית", והיא נשענת במידה רבה על השיקולים המיוחדים הפועלים ביחס לסוגיה זו, כפי שפורטו לעיל.

9. בית המשפט המחוזי, בדחותו את בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת, פעל בהתאם להלכות הנהוגות בדבר היקף התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטה על מינוי מומחה. אכן, אין משמעותה של "הגישה הליברלית" בהקשר זה כי נפרצו הסכרים כולם וכי הדרישה לקיומה של ראשית ראיה רוקנה מתוכן. עם זאת, במקרה זה מצא בית משפט השלום ראשית ראיה שמשקלה מספק, על-פי שיקול דעתו, לצורך מינוי מומחה. לספקות שהעלתה המבקשת בעניין זה ניתן משקל גם כן, בדרך של הטלת הוצאות המינוי על המשיבים. בנתוני המקרה, לא מצא בית המשפט המחוזי טעמים שיצדיקו התערבות בשיקול דעתה של הערכאה המבררת – שיקול דעת שהוא כאמור רחב למדי. כאמור, החלטתו זו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההלכות הנוהגות, ובוודאי שאין היא מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אכן, צודקת המבקשת בכך שאין מקום להתיר מינוי מומחים מבלי שנמצאה ראשית ראיה לקיומה של נכות שנגרמה עקב התאונה, ובמקרה זה גם בית משפט השלום קבע כי "ההחלטה אינה פשוטה ואינה קלה". עם זאת, החלטתו מצויה בתחום שיקול הדעת המוענק לו, וגם ביחס לסוג המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור אין מקום כי ייפרצו הסכרים – בייחוד ב"גלגול שלישי".

אשר-על-כן, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבים 3-1 בסכום של 10,000 ש"ח.

ניתנה היום, י"ז באב התשע"ב (5.8.2012).