עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1098/12

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

 

                                          

 

 

 

 

           לפניי ערר לפי סעיף 23 לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק הגנת הציבור) על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כב' השופטת מ' סוקולוב) שבגדרה ניתן צו פיקוח ומעקב בעניינו של העורר המטיל עליו מגבלות שונות לתקופה בת ארבע שנים.

 

העובדות

 

1.           בחודש מאי בשנת 2000 הורשע העורר בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשני אישומים שונים שייחסו לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום וניסיון לבריחה ממשמורת חוקית. בגין אלו גזר עליו בית המשפט עונש מאסר בפועל של 12 שנים ומאסר על תנאי.

 

2.           טרם סיים העורר לשאת בעונש המאסר שהוטל עליו, הגישה המדינה בקשה לפי סעיף 12 לחוק הגנת הציבור, שבה ביקשה להטיל על העורר צו פיקוח ומעקב בתנאים מסוימים למשך ארבע שנים. הערכת מסוכנות מעודכנת נערכה לעורר ביום 4.9.2011. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' סוקולוב) קבע כי נוכח רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהעורר ובשים לב למאפייניו האישיים (הכוללים הרשעה קודמת בעבירות אלימות) ומאפייני העבירה, יש להיעתר לבקשת המדינה. משכך נקבע כי על העורר יוטל צו פיקוח לתקופה בת ארבע שנים בתנאים המגבילים הבאים: חובת שיתוף פעולה עם קצין הפיקוח וקיום מפגשים עימו כפי שיקבע, לרבות החובה להתייצב לביצוע הערכת מסוכנות לקראת תום תקופת הפיקוח; איסור יצירת קשר עם קורבן העבירה; וקבלת אישור קצין פיקוח לכל מקום עבודה או התנדבות. לשם קיום התנאים הקבועים בצו, נתן בית המשפט סמכויות פיקוח שונות לקצין הפיקוח לפי סעיף 18(א) לחוק ביניהן הסמכות הקבועה בסעיף 18(א)(4) המאפשרת למפקח "להיכנס למקום מגוריו של עבריין המין בנוכחותו".  מכאן הערר שלפניי.

 

3.           העורר, שסיים בינתיים לשאת את עונשו, משיג על ההגבלה שעניינה קבלת אישור קצין פיקוח למקום עבודה, על סמכות הכניסה לביתו ועל משך תקופת הפיקוח שנקבעה בצו. לשיטתו תנאים אלו אינם מידתיים ואינם עולים בקנה אחד עם מאפייני העבירה כנדרש לפי החוק. באשר לאישור קצין הפיקוח למקום תעסוקה, לטענת העורר מדובר בהגבלה גורפת המקנה שיקול דעת בלעדי ונרחב לקצין הפיקוח ללא כל קביעת קריטריונים לאופן הפעלת שיקול דעתו. כמו כן נטען כי להגבלה זו אין זיקה לאישומים שבהם הורשע העורר, שכן לא דובר על מעשים שנעשו במסגרת יחסי עבודה כלשהם. באשר לסמכות המפקח להיכנס לביתו – טוען העורר כי ההגבלות המנויות בצו אינן מצדיקות את הקניית הסמכות האמורה לקצין הפיקוח. לשיטתו מתן סמכות זו לוקה בחוסר מידתיות שכן ניתן להשתמש באמצעים שפגיעתם בחירותו ובפרטיותו פחותה, כגון מפגשים עם קצין הפיקוח במקומות אחרים. לבסוף טוען העורר כי סירובו העיקש לשתף פעולה עם גורמי האבחון – הנובע מטענותיו לחפותו – הוביל לכך שהערכת המסוכנות העדכנית בענייננו נסמכת אך ורק על בדיקות קודמות שנערכו לו. משכך לטענתו, נכון לקצר את תקופת הפיקוח ולשוב ולבחון את עניינו בתום התקופה בהתאם להתנהלותו והתנהגותו. 

 

4.           המדינה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לשיטתה, התנאים הקבועים בצו הפיקוח מאזנים נכונה בין הצורך להגן על הציבור מפני הישנות ביצוע עבירות מין מצידו של העורר לבין זכויותיו. בדיון שנערך לפניי, עמדה באת כוח המדינה על החשיבות – כך לשיטתה – בקיום התנאי שעניינו קבלת אישור קצין פיקוח למקום עבודה אך הבהירה, כי היא אינה מתנגדת לחזרה לנוסח שהתבקש על-ידה מלכתחילה בבקשה לצו הפיקוח. נוסח זה כלל בצד הדרישה לקבלת אישור קצין פיקוח גם את המילים "על מנת למנוע היווצרות נסיבות של שליטה וסמכות כלפי נשים תחתיו בדומה לנסיבות ביצוע העבירה כלפי הקורבן". באשר לסמכות קצין הפיקוח להיכנס לביתו של העורר טוענת המדינה כי מדובר בסמכות הקשורה במהותה לעבודת הפיקוח והמעקב, והיא הכרחית כדי לאפשר פיקוח אפקטיבי ומשמעותי. המדינה מדגישה את הצורך לאפשר למפקח לבקר במגורי העורר נוכח חוסר נכונותו של זה האחרון לשתף פעולה עם גורמי הפיקוח. לטענתה, חוסר נכונות זה מקשה מאוד לעמוד על טיב התנהלותו ואורחות חייו. כן מדגישה היא את החשיבות הטמונה בכך שהעורר יידע שהוא נתון תחת פיקוח אפקטיבי, נוכח רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו. לבסוף מתנגדת המדינה לקיצור משך צו הפיקוח.

 

דיון והכרעה

 

           לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובשים לב להערכת המסוכנות בעניינו של העורר הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערר בחלקו כמפורט להלן.

 

5.           חומרתה המיוחדת של עבריינות המין, שכיחותה, והקושי בהתמודדות עמה, הן שעומדות ביסוד ההסדר שבחוק הגנת הציבור, המאפשר פיקוח ומעקב על עבריין המין גם לאחר שסיים לשאת בעונשו (בש"פ 6817/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (לא פורסם, 6.10.2011)). תכליתו של החוק – כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 1 שלו –  היא הגנה על הציבור מפני הישנות עתידית של עבירות מין. צווי הפיקוח והמעקב מהווים את הכלים החשובים ביותר להשגת תכלית זו (בש"פ 962/10 חורב נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (לא פורסם, 24.3.2010) (להלן: עניין חורב)). סמכותו של בית המשפט להוציא צווי פיקוח ומעקב כאמור מפורטת בסעיף 12 לחוק ומתווה להפעלתה מתגבש כל העת בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: עניין חורב לעיל; בש"פ 6817/11 לעיל; בש"פ 5876/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה יב (לא פורסם, 25.8.2010); בש"פ 1064/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.2012)).

 

6.           בבוא בית המשפט לבחון בקשה למתן צו פיקוח בעניינו של עבריין מין נדרש הוא לבחון אם תנאי הפיקוח והסמכויות המנויים בצו מקיימים את האיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לבין זכויות העבריין וחירויותיו. לשם כך מפעיל בית המשפט את מבחני המידתיות המוכרים בפסיקה (ראו: עניין חורב פסקה 29; בש"פ 9220/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (לא פורסם, 6.1.2011)). בתוך כך יש לבדוק את התאמת אמצעי הפיקוח למטרת החוק ואת התאמת ההגבלות ותנאי הפיקוח שהוטלו על העבריין, לסיכון הנשקף ממנו. בשלב זה בוחנים אם הצו תואם את מאפייניו ונסיבותיו הייחודיות של העבריין; אם הצו צופה פני עתיד ולא מסתמך על מעשי העבר – ככל שלא עולה מהן אינדיקציה למסוכנות בהווה; ואם לא נעשה שימוש בצו כאקט ענישתי נוסף בגין הרשעות העבר. על כן בשלב זה יש חשיבות מכרעת להערכת מסוכנות עדכנית בעניינו של העבריין שמטבעה היא צופה פני עתיד.

 

7.           בית המשפט נדרש גם לבחון אם ניתן להשיג את מטרות צו הפיקוח באמצעי שפגיעתו פחותה ואם הסמכויות שניתנו לקצין הפיקוח מכוח הצו אינן חורגות מהמידה הדרושה כדי למלא אחר תנאי הפיקוח, תוך הגנה על פרטיותו של העבריין וזכויותיו האחרות (ראו: בש"פ 6817/11 לעיל, בפסקה 10; בש"פ 3014/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, 7.12.2008)).

 

           על יסוד התשתית הנורמטיבית האמורה, נבחן כעת את שלוש השגותיו של העורר:

 

8.           הגבלה בדבר קבלת אישור קצין פיקוח למקום עבודה, בין בתמורה ובין בהתנדבות – תנאי מרכזי לעמידה במבחני המידתיות הוא כי יש להימנע מהטלת מגבלות גורפות וכי תנאי הפיקוח יקבעו לפי התאמה אישית לנסיבות העבריין הספציפי, לסיכון הנשקף ממנו ולעבירות בהן הורשע. זאת, כדי למנוע ביצוע עבירות הדומות לאלה שהורשע בהן (ראו: סעיף 13(ב) לחוק הגנת הציבור ; בש"פ 6566/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (לא פורסם, 2.10.2011); בש"פ 1179/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (לא פורסם, 24.2.2009)). נסיבותיו של העורר ונסיבות העבירה שבה הורשע אכן מקיימות את הקשר הנדרש להטלת פיקוח על מקום עבודתו העתידי. הקורבן פגשה את העורר באקראי ושיתפה אותו בעובדה כי היא מחפשת עבודה. העורר השתמש בזהות בדויה ובאצטלה של מעסיק פוטנציאלי כדי להוביל את הקורבן למקום שבו יכול היה לבצע את זממו תוך גילויי אלימות קשים. הערכת המסוכנות האחרונה בעניינו של העורר קובעת כי דרגת המסוכנות הנשקפת ממנו היא גבוהה. עוד עולה ממנה כי לעורר "דפוס כרוני של שליטת יתר" וכי הוא בעל קווים נרקיסיסטיים ואנטי-סוציאליים. על פי הערכת המסוכנות דפוסים אלו שכיחים אף במערכות יחסים בסביבתו הקרובה. כמו כן צוין כי מעבר להפרעות אישיות, לעורר רף תסכול נמוך ונטיות אלימות. את חלק הארי של יומו מבלה אדם במקום העבודה. מקום העבודה מטבעו כרוך פעמים רבות במגע יומיומי עם בני המין השני, והוא אף טומן בחובו פוטנציאל למצבים של לחץ ודחק רגשי. במקרים רבים כרוכים יחסי עבודה ביחסי מרות וסמכות בין אדם אחד למשנהו. דומה שנוכח נסיבות ביצוע העבירה, בשילוב עם מאפייניו האישיים של העורר, יש טעם בהטלת פיקוח על מקום עבודתו של העורר.

 

         עם זאת, אני מקבל את טענת העורר כי המגבלה צריכה להיקבע על ידי בית המשפט ולא  על ידי קצין הפיקוח, וכי נוסחה הנוכחי הוא כללי מדי ויש למקדה, כדי להגשים את עיקרון המידתיות. בבקשה לצו הפיקוח שהוגשה לראשונה לבית המשפט המחוזי ציינה המדינה כי מגבלה זו היא "על מנת למנוע היווצרות נסיבות של שליטה וסמכות כלפי נשים תחתיו, בדומה לנסיבות ביצוע העבירה כלפי הקורבן, שניסתה למצוא עבודה באמצעותו". סבורני כי בנסיבות העניין מתווה זה – הולם יותר את דרישת המידתיות בהפעלת תנאי הפיקוח ואף יש בו כדי להוות אמצעי שפגיעתו בזכויות העורר פחותה. כל זאת תוך שהוא מסייע בהשגת המטרה של מניעת הישנות ביצוע העבירות. משכך המגבלה שאני קובע, אשר תיכלל בצו הפיקוח תאסור על העסקה במקום עבודה שבו נשים נתונות לשליטה וסמכות של העורר.

 

9.           סמכות קצין הפיקוח להיכנס למקום מגוריו של העורר בנוכחותו – סמכויות המפקח המנויות בסעיף 18 לחוק הגנת הציבור מכוונות במישרין למימוש ההגבלות המנויות בצו הפיקוח ולהגשמת התכלית של מניעת הישנות ביצוע העבירות (בש"פ 1179/09לעיל, פסקה 12). סעיף 13(א) מונה את תנאים שחובה לכלול בצו הפיקוח, וביניהם החובה לקיום מפגשים, החובה לשיתוף פעולה והחובה להתייצבות לביצוע הערכת מסוכנות. בהמשך מונה סעיף 13(ב) רשימה של תנאים אופציונאליים להכללה בצו הפיקוח שבהכללתם מפעיל בית המשפט שיקול דעתו לפי נסיבותיו הייחודיות של העבריין ובהתאם למבחני המידתיות (ראה עניין חורב, פסקה 16). מטרת הסמכויות המוענקות למפקח היא לסייע במימוש ההגבלות הקבועות בצו הפיקוח, משכך הן חלות על כלל ההגבלות, כולל ההגבלות המובנות. כך, אם יש חשש ממשי כי העבריין יסרב לשתף פעולה עם גורמי הפיקוח, להתייצב לפגישות וכדומה בניגוד להגבלות הקבועות בסעיף 13(א) לחוק הגנת הציבור, יש להעניק למפקח את הסמכויות הנדרשות למניעת מצב בלתי רצוי זה.

 

10.         סבורני כי בענייננו סמכות זו כשלעצמה אינה חורגת מהמידה הדרושה על מנת להבטיח את קיום ההגבלות שהוטלו על העורר. בשים לב למאפייניו האישיים של העורר ולמסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו, מדובר בסמכות המתאימה למטרת תנאי הצו, ככל שעניינם בשיתוף פעולה עם גורמי הפיקוח (ראו והשוו: בש"פ 5876/10 לעיל, פסקה י"ח). לעורר היסטוריה ארוכה של חוסר שיתוף פעולה עם גורמי הפיקוח והאבחון. זו גם הסיבה שבגינה הערכת המסוכנות העדכנית בעניינו מבוססת על בדיקות עבר בלבד. כעולה מהערכת המסוכנות, סירב העורר להיבדק במרכז להערכת המסוכנות, ומשכך היה קושי לעמוד לעומק על מניעיו לביצוע העבירה. עוד צוין כי העורר מביע עוינות כלפי גורמי סמכות וטיפול שאף התבטאה בתקופת מאסרו בשביתות רעב וגילויי תוקפנות. גורם זה – כך לפי הערכת המסוכנות – נחשב לגורם מגביר מסוכנות באופן משמעותי ביותר. דברים אלו אכן מעלים חשש ממשי באשר לאופן התנהלותו העתידית של העורר ויכולת גורמי הפיקוח לקיום פיקוח אפקטיבי לנטרול המסוכנות. בנסיבות אלו איני רואה להתערב במתן סמכות כניסה לבית העורר.

 

11.        עם זאת, גם את סמכות הכניסה לבית ניתן לצמצם בנסיבות העניין כך שפגיעתה בפרטיותו של העורר תקטן, ובכך להפכה לכלי מידתי יותר להגשמת מטרות הצו. יש לקבוע בצו הפיקוח כי על קצין הפיקוח המבקר בביתו של העורר להודיע לעורר זמן סביר טרם הביקור על הגעתו. כמובן שסמכות זו של המפקח, הכוללת שיקול דעת, צריכה להיות מופעלת בצורה מידתית ועל השימוש בה להיות מבוקר. כך לדוגמה, מינון הביקורים יכול להשתנות לאורך זמן, כתלות במידת שיתוף הפעולה ובתפקודו של העורר (ראו והשוו: בש"פ 5876/10 לעיל, פסקה י"ח). נוסף על כך, יש לזכור כי בכל שלב רשאי העורר לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר באשר לסמכות החיפוש בביתו וזאת ככל שיחול שיפור בגישתו כלפי גורמי הפיקוח (סעיף 23(1) לחוק ההגנה על הציבור; וראו גם: עניין חורב, פסקה 19). אשר על כן, בכל הקשור לסמכות קצין הפיקוח להיכנס לביתו של העורר בנוכחותו – ובנתון לסייגים שהוספתי בפסקה זו – אינני נעתר לערר.

 

12.        תקופת הפיקוח – סעיף 14 לחוק הגנת הציבור קובע כי תוקפו של צו פיקוח לא יעלה על חמש שנים. במסגרת חמש השנים רשאי בית המשפט להאריך את הצו מעת לעת, אם מצא כי רמת הסיכון להישנות עבירת מין אינה נמוכה. בתום חמש השנים, רשאי בית המשפט לתת צו פיקוח חדש רק אם רמת הסיכון הנשקפת מהעבריין היא גבוהה. בחינת מידתיות הפגיעה תעשה גם בעומדנו על משך תקופת הפיקוח (בש"פ 6566/11 לעיל; עניין חורב לעיל, פסקה 27 ; בש"פ 9220/10 לעיל, פסקה 5). בית המשפט העמיד את תקופת הפיקוח על ארבע שנים. הרציונאל בקביעת תקופת פיקוח הנמוכה מהתקופה המרבית האפשרית על פי חוק – גם כאשר דרגת המסוכנות היא גבוהה – הוא לאפשר הערכת מסוכנות מחודשת בכל פרק זמן ובחינת הארכת תקופת הפיקוח בהתאם (ראו בש"פ 6817/11, פסקה 8 והאזכורים שם). בעניינו אכן מדובר בפרק זמן המצוי ברף העליון בקביעת תקופת הפיקוח. עם זאת מדובר בתקופה הפחותה מפרק הזמן המרבי ובשים לב למאפייניו של העורר עליהם עמדנו קודם – בדגש על היעדר שיתוף פעולה ואף התרסה אל מול גורמי הפיקוח והאבחון – אינני רואה להתערב בפסיקת בית המשפט המחוזי. ככל שישכיל העורר לשתף פעולה עם גורמי הפיקוח וככל ששיתוף פעולה זה יוביל לשינוי נסיבות, יכול הוא כאמור לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון מחדש אף באשר לתקופת הפיקוח.

 

           הערר מתקבל אפוא בחלקו כמפורט לעיל.

 

           ניתנה היום, ‏י"ג בסיון התשע"ב (‏3.6.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12010980_M04.doc   נב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il