עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2281/09

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                           ­

                                          

 

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

1.             לפנינו שני ערעורים על הכרעת הדין וגזר הדין, שניתנו בעניינו של המערער ב-ע"פ 2281/09 (להלן: המערער) בבית המשפט המחוזי בחיפה (הרכב: סגן הנשיאה כב' השופט א' שיף (אב"ד), והשופטות: ח' הורוביץ ו-צ' קינן).

 

           במסגרת הכרעת הדין, שנכתבה ע"י סגן הנשיאה, כב' השופט א' שיף (אליה הצטרפו בהסכמה: כב' השופטת ח' הורוביץ וצ' קינן) – בית המשפט המחוזי הנכבד הרשיע את המערער בעבירות של: הפרת אמונים וניסיון למעשה מגונה, וזיכה אותו מעבירה של חטיפה לשם ביצוע עבירת מין. כפועל יוצא מכך, נגזר על המערער עונש של עשרה חודשי מאסר, מהם ארבעה חודשי מאסר בפועל, שירוצו על דרך של עבודות שירות, והיתרה על-תנאי לבל יעבור בתוך שלוש שנים עבירה לפי פרק י' סימן ה' לחוק העונשין, התשל"ו-1977 (להלן: חוק העונשין). כן חויב המערער בפיצוי המתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח.

 

           המערער משיג כנגד הכרעת הדין, ואילו המדינה (להלן: המשיבה) מערערת הן כנגד זיכויו של המערער מעבירת החטיפה, הן על העובדה שהוא הורשע רק בניסיון למעשה מגונה ולא בביצוע העבירה המוגמרת, והן על קולת העונש, לשיטתה, שבגזר הדין.

 

           בפתח הדברים אביא את הנתונים הצריכים להכרעה, תוך החסייה מסוימת של פרטים ושמות, כדי שלא להביא לחשיפה, ככל שזו איננה נדרשת.

 

כתב האישום ותשובת המערער

 

2.             כנגד המערער הוגש בתאריך 19.6.2007 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, בגדרו יוחסו לו: עבירות של חטיפה לשם ביצוע עבירת מין, מעשה מגונה והפרת אמונים.

 

           ברקע האירועים, מושא כתב האישום, עומדות העובדות הבאות: בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, המערער עבד כפקיד עזר באחד מבתי משפט השלום (להלן: בית משפט השלום). המתלוננת עבדה כפקידה במשרד עורכי-דין, ומתוקף עבודתה הגיעה לבית משפט השלום לעתים קרובות, לצורך הגשת מסמכים שונים. המתלוננת הכירה את המערער במסגרת תפקידו בבית המשפט, ועל כן רחשה לו אמון (בנוסף לכך, המערער עבד באותה תקופה גם כמאמן של קבוצת ספורט, שבה התאמן בנה של המתלוננת).

 

3.             על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, בתאריך 14.3.2005, סמוך לשעה 11:30, הגיעה המתלוננת לבית משפט השלום, שם היא פגשה במקרה במערער. המערער ביקש אז מהמתלוננת, על פי הנטען, לסור עמו לחדר צדדי, בתואנה כי יביא לה מסמך כלשהו על מנת שהיא תמסור אותו במסירה אישית למכרה משותפת של השניים. המתלוננת נעתרה לבקשת המערער והתלוותה אליו לאזור "סטרילי" בבית המשפט (שאליו הכניסה מותרת רק לעובדי בית המשפט). המערער – כך נטען בכתב האישום – נכנס אל האזור ה"סטרילי" באמצעות כרטיס מגנטי שהיה ברשותו, מתוקף תפקידו כפקיד עזר. לאחר שנכנסו השניים לאזור ה"סטרילי", המערער הוביל את המתלוננת, על פי הנטען, לאחת מלשכות השופטים, שלא היתה בשימוש באותה העת (להלן: הלשכה). עם הכניסה ללשכה, כך נטען, סגר המערער את הדלת, ואז התקרב אל המתלוננת בפתאומיות, פתח את רוכסן מכנסיו והוציא את איבר מינו, תוך שהוא מושך בחולצתה של המתלוננת ומבקש ממנה לחשוף את חזה. המתלוננת, אשר נרתעה וחשה מבוהלת, הצמידה אסופת מסמכים שהחזיקה – קרוב אל חזה, התרחקה לאחור מן המערער, ודרשה ממנו שיפסיק את מעשיו ויאפשר לה לצאת מהלשכה. לאחר שהמערער, כך נטען, התעלם מבקשות המתלוננת, ניסתה האחרונה למצוא דרך מפלט מן הלשכה, ולהתחמק מן המערער, אך לא הצליחה לצאת מן החדר. המערער, על פי האמור בכתב האישום, הותיר את איבר מינו חשוף בפני המתלוננת, וביצע בפניה מעשה אונן. משהגיע המערער לסיפוקו, הניח למתלוננת ואיפשר לה לצאת מן הלשכה.

 

4.             המערער הציג גירסה עובדתית אחרת לאירועים המתוארים בכתב האישום. לשיטתו, לפני יום האירוע, התקיימה בינו לבין המתלוננת מערכת יחסים הדוקה, שכללה היבטים מיניים מסוימים. ביום המעשה אכן סרו השניים ללשכה, אך הדבר היה ביוזמתה של המתלוננת, ולא ביוזמתו. במהלך השהות בלשכה, הבהיר המערער למתלוננת כי ברצונו לשים קץ למערכת היחסים שביניהם. בתגובה, התחילה המתלוננת, לדבריו, לגעת בו, ובמהרה החלו השניים לקיים ביניהם מגעים מסוימים, בהסכמה. תיאורו של המערער את האירועים המיניים עצמם שהתרחשו בלשכה דמה לזה של המתלוננת, אך לגרסתו של המערער, המעשים נעשו בהסכמתה של המתלוננת, והיא אף לקחה בהם חלק פעיל.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

5.             בית המשפט קיבל, כאמור, את גירסת התביעה לתיאור האירוע, והרשיע את המערער בעבירות של ניסיון למעשה מגונה והפרת אמונים, אך זיכה אותו מעבירת החטיפה.

 

6.             בפן העובדתי ביכר בית המשפט המחוזי הנכבד את גירסתה של המתלוננת –  בהתבסס על מספר נימוקים מרכזיים:

 

             ראשית, בית המשפט המחוזי הנכבד התרשם לטובה מעדותה של המתלוננת, וקבע כי: "גרסתה באשר ליום האירוע היתה עקבית וניכר היה, בעת עדותה בפנינו, כי היא אכן חוותה את שתואר על ידה" (ראו: עמוד 9 להכרעת הדין). כן ציין בית המשפט כי אילו היתה המתלוננת מבקשת לטפול על המערער האשמות שווא, כפי שגרס המערער, הרי שמטבע הדברים היא היתה מייחסת לו, כנראה, עבירות חמורות מאלה המתוארות בכתב האישום.

 

             שנית, בית המשפט המחוזי הנכבד השתכנע כי המתלוננת היתה במצב נפשי קשה לאחר האירוע, ונתון זה חיזק את מסקנתו בדבר נכונות גרסתה.

 

7.             בשל חשיבות העניין לערעורים שלפנינו, אביא עתה, בקצרה, את הראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי בהקשר למצבה הנפשי של המתלוננת :

 

(א)           המתלוננת עצמה העידה כי היא יצאה מן הלשכה שבה התרחשו האירועים בהיותה נסערת. עם יציאתה, היא פגשה במר ק.ב.ש (להלן: ק.ב.ש), אותו הכירה. העד ק.ב.ש היה באותה העת בעל חברה למתן שירותים משפטיים, ומתוקף עבודתו הגיע באותו היום לבית משפט השלום. בעדותו, ציין ק.ב.ש כי מצבה של המתלוננת בצאתה מן הלשכה "לא היה מצב רגיל", וכי: "היא לא בכתה אבל לא היתה רגועה" (ראו: עמוד 94 לפרוטוקול).

 

(ב)           לאחר שפגשה המתלוננת ב-ק.ב.ש, הלכו השניים לקפיטריה של בית משפט השלום, שם התקשרה המתלוננת למר ג.ר (להלן: ר'), וסיפרה לו אודות האירוע. ר' עבד באותה העת כמבקר הפנים של בית משפט השלום, ובמסגרת תפקידו הכיר את המתלוננת (למערכת היחסים בין השניים נחזור, בהרחבה, בהמשך הדברים). ר' העיד כי במהלך שיחת הטלפון, המתלוננת: "היתה בהיסטריה מוחלטת, צרחות ובכי ... היא היתה בבכי ומאוד לא קוהרנטית בדיבור ... בהיסטריה, באטרף מלא, עם בכי" (ראו: עמוד 7 לפרוטוקול). המתלוננת ו-ר' הסכימו כי האחרון יגיע לבית משפט השלום בהמשך היום, ושם ישוחח עם המתלוננת.

 

(ג)            עד להגעתו של ר' לבית משפט השלום, הלכה המתלוננת ללשכת ההוצאה לפועל, על מנת להגיש מסמכים שהיו ברשותה, ושם פגשה בגב' ל.ל (להלן: ל'), שעבדה כפקידה במקום. ל' מסרה בעדותה כי: "[המתלוננת] היתה נראית קצת סהרורית ושאלה אותי איפה יש שירותים ... היא אמרה לי שזה מאוד דחוף כי היא רוצה להקיא" (ראו: עמוד 79 לפרוטוקול). כן ציינה העדה כי: "[המתלוננת] לא הייתה כתמול שלשום" (ראו: עמוד 80 לפרוטוקול).

 

(ד)           לאחר שהגיע ר' לבית המשפט, השניים נפגשו, ו-ר' הקליט את עדותה של המתלוננת, לצורכי הגשת תלונה משמעתית כנגד המערער. במשפט, ר' העיד בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת בפגישה האמורה, וציין כדלקמן: "היא הגיעה במצב מוטרף לחלוטין, עם סימנים בולטים של בכי וכל מיני התפרצויות של בכי בנוכחותי. גם כל מיני תנועות, רפלקסים אי-רצוניים של אדם שרוצה להקיא ולא מקיא. זה נמשך לאורך כל ההמצאות שלה אצלי בחדר, עם כל מיני תנועות ורעדים לסירוגין ושפשופים של הידיים בצורה מאוד עצבנית ומאוד קשה לצפייה" (ראו: עמוד 8 לפרוטוקול).

 

(ה)           העד ר.ר (להלן: ר.ר), אשר שימש באותה תקופה כפקיד עזר בבית המשפט, העיד עבור ההגנה, וציין כי המתלוננת עברה על פניו עם יציאתה מהלשכה, וכי הוא לא הבחין בהתנהגות מיוחדת אצלה (ראו: עמוד 150 לפרוטוקול).

 

           בהתבססו על העדויות הנזכרות ב-ס"ק (א')-(ד') שלעיל, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי הוכח בפניו שמצבה הנפשי של המתלוננת הושפע לרעה בעקבות האירועים המתוארים בכתב האישום. בית המשפט ציין, כי גם בעדותו של ר.ר – אין כדי לשלול מסקנה זו, שכן אי-הבחנתו במצבה הנפשי של המתלוננת איננה מעידה, בהכרח, כי מצבה הנפשי היה טוב.

 

8.             בנוסף לניתוח הראיות הנ"ל בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את גרסתו של המערער למהלך האירועים המתוארים בכתב האישום, אף לגופו של עניין. כזכור, המערער טען כי בינו לבין המתלוננת שררו יחסי קירבה, שכללו גם שיחות טלפון ומסרונים (sms) בעלי גוון מיני. גירסה זו נדחתה, בהתבסס על מספר ממצאים, כדלקמן:

 

(א)           המערער לא הציג גרסה עקבית אחת בנוגע למהות המדויקת של הקשר בינו לבין המתלוננת. כך, לדוגמה, טען המערער מפי סנגורו בישיבת ההקראה כי בינו לבין המתלוננת התרחשו גם "אקטים מיניים", אך לעומת זאת בפני בית המשפט הוא ציין כי מעולם לא קיים מגע מיני מלא עם המתלוננת (ראו: עמודים 4, 126 לפרוטוקול, בהתאמה).

 

(ב)           פלטי שיחות הטלפון והמסרונים של הטלפונים הסלולריים של המערער והמתלוננת העלו כי בין השניים התקיימו עשר שיחות טלפון קצרות (סה"כ זמן השיחות בין השניים: 4.2 דקות) בחודשים ינואר-פברואר 2005, וכי כלל לא נשלחו מסרונים בין השניים. המתלוננת הסבירה כי השיחות בינה ובין המערער היו קשורות לנושאי עבודתו של המערער בבית המשפט השלום, או לקבוצת הספורט בה התאמן בנה של המתלוננת, שם שימש המערער כמאמן כאמור. המערער, לעומת זאת, לא היה יכול להסביר כיצד פלטי השיחות והמסרונים המעטים יחסית הנ"ל מתיישבים עם טענתו, לפיה השניים החליפו מסרונים רבים וכן קיימו ביניהם שיחות ארוטיות, שארכו, לדבריו, דקות ארוכות (יש לציין כי המערער כלל לא היה מודע לעובדה שניתן להוציא את פלטי תקשורת ה-sms עבור טלפונים סלולריים, והדבר הפתיע אותו – ראו: עמוד 119 לפרוטוקול). אמנם, בבית המשפט העידו מספר עדי הגנה, אשר מסרו כי המערער הראה להם מסרונים בעלי גוון מיני שנשלחו, לטענתו, לטלפון שלו מהטלפון של המתלוננת, אך בית המשפט הנכבד דחה עדויות אלה, הן לנוכח סתירות פנימיות שעלו בהקשר לאלה, והן מאחר שהן לא התיישבו עם הנתונים המפורשים שהעלו פלטי השיחות (ראו: עמודים 25-21 להכרעת הדין).

 

(ג)            המערער לא הצליח לבסס תשתית עובדתית למרבית טענותיו. כך, לדוגמה, נדחתה טענתו של המערער כי המתלוננת נהגה לשבת על ברכיו בקפיטריה של בית משפט השלום, לאחר שהמערער לא הציג ראיות משכנעות בנושא זה. כמו כן –  המערער לא הצליח להסביר מדוע ביקש לנתק את הקשר עם המתלוננת, והסבריו בנושא נידמו לבית המשפט המחוזי הנכבד כ-"פתלתלים" (ראו: עמוד 28 להכרעת הדין).

 

9.             נוכח כל האמור לעיל – בית המשפט המחוזי הנכבד מצא, כאמור, כי יש לבכר את גרסתה של המתלוננת על פני זו של המערער, בכל הקשור לאירועים שבכתב האישום. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי הנכבד ראה להתייחס באריכות למספר נתונים, שהוצגו לו על ידי ההגנה, ושהיה בהם, לכאורה, כדי לפגוע באמינות גרסתה של המתלוננת. עניינים אלה עומדים אף במרכז הערעורים שבפנינו, ועל כן אפרטם מיד בסמוך.

 

10.          ההקלטה מתאריך 9.3.2005: על רקע פעילותו של ר' כמבקר הפנים של בית משפט השלום, נוצרו מתיחויות בינו לבין מספר עובדים בבית המשפט. בעקבות זאת, חלק מן העובדים האמורים ביקשו לדלות פרטים בנוגע להתנהלותו של ר' בבית המשפט, בין היתר גם בהקשר למערכת היחסים שלו עם המתלוננת. לשם כך, הקליט אחד מעובדי בית המשפט, מר ב.צ (להלן: צ'), שיחה שהוא ניהל עם המתלוננת בתאריך 9.3.2005, מספר ימים לפני האירוע שבכתב האישום (להלן: ההקלטה, ראו: מוצג נ/1). בהקלטה, התייחסה המתלוננת גם למערער, ושם אמרה עליו את המשפט הבא: "בקיי עליו...עוד מעט הוא יהיה בחוץ" (ראו: שם, עמוד 12). בחקירתה בבית המשפט, הסבירה המתלוננת את המונח "בקיי עליו" כך: "שהוא גמור. חבל לו על הזמן" (ראו: עמוד 42 לפרוטוקול).

 

           נתון זה הביא, מטבע הדברים, לחשש כי המתלוננת ניסתה בתלונתה להניח פח למערער, ובמיוחד נוכח העובדה כי המתלוננת הכחישה, בתחילה, כי אמרה את הדברים, והודתה בהם, במסגרת חקירתה במשטרה, רק לאחר שההקלטה הושמעה בפניה.

 

           כשהתבקשה להסביר את הנאמר בהקלטה, ציינה המתלוננת בחקירתה בבית המשפט, כי כוונתה היתה לכך שרמת עבודתו המקצועית של המערער הינה נמוכה, וכי היא היתה בטוחה שהדבר יביא לסיום עבודתו בבית משפט השלום במהרה (ראו: עמוד 42 לפרוטוקול). המתלוננת הכחישה מכל וכל כי היא ניסתה לפגוע במערער, וציינה כי הנאמר בהקלטה מתייחס אך ורק לעבודתו המקצועית של המערער, ותו לא.

 

           בית המשפט המחוזי הנכבד בחן את האמור לעיל והגיע למסקנה כי הסבריה של המתלוננת לנאמר בהקלטה, אף שהם כשלעצמם היו פתלתלים והעלו חשד – אין בהם כדי לפגוע באמינותה בכל הקשור לתיאור האירועים, מושא כתב האישום. נימוקו של בית המשפט המחוזי הנכבד לכך היה, שאף על פי גרסתו של המערער – בימים שלפני האירוע הנטען, מערכת היחסים שבין המתלוננת לבינו התנהלה על מי מנוחות (והיא אף כללה אינטימיות מסוימת, לדברי המערער). על כן, הדעת נותנת כי בתקופה זו לא היתה למתלוננת כל סיבה לפגוע במערער. מכאן הסיק בית המשפט המחוזי הנכבד כי בדבריה בהקלטה ניסתה המתלוננת ליצור רושם כאילו היא נמצאת בעמדת השפעה, מתוקף מערכת היחסים שהתקיימה בינה לבין ר' (מערכת יחסים שתידון בפיסקה 11 שלהלן), ועל כן אין להבין מן הדברים שאמרה – כאילו היא "מכינה את הקרקע" לתלונתה כנגד המערער מושא האישום (ראו: עמ' 33-32 להכרעת הדין).

 

11.          מערכת היחסים בין ר' לבין המתלוננת: המערער הציג בפני בית המשפט הנכבד מספר נתונים המעידים כי לכאורה, מערכת היחסים שבין המתלוננת לבין ר' לא התמצתה רק בקשר מקצועי. המערער ביקש לבסס סברה זו על העובדה כי בחקירתה המשטרתית של המתלוננת, ציינה האחרונה כי ר' מחזר אחריה (ראו: מוצג ת/21, עמוד 1), ובנוסף, על הדברים הבאים שאמרה המתלוננת בהקלטה: "אני אגיד לו [לר' – ח"מ] תעמוד דום שם, הוא יעמוד דום שם ... אם אני אגיד לו משהו על איזשהו עובד שעוזר לי ובסדר איתי, הוא בחיים לא יפגע בו, בחיים" (ראו: מוצג נ/1, עמוד 4).

 

           בית המשפט הנכבד קבע בהקשר זה, כי אין בנתונים שנזכרו לעיל כדי להשליך על ההאשמות כנגד המערער, בהתנסחו כך:

 

"אכן, קשריו [של ר' – ח"מ] עם המתלוננת היו מעבר לקשר רגיל ... שכן המתלוננת נהגה לספק לו מידע, בו חפץ, אודות התנהלות מזכירות ההוצאה לפועל והעובדים האחרים. יחד עם זאת, לא התרשמתי כי העד 'עמד דום' לבקשותיה של המתלוננת, כפי שהמתלוננת התבטאה ... העד גם לא דרבן אותה להגיש תלונה.

 

לא נעלם מעיני כי עובדים בביהמ"ש חשדו כי בין ר' לבין המתלוננת נרקמו יחסי קירבה שהם מעבר למתואר לעיל, אך חשדות אלו לא בוססו והם הוכחשו נמרצות, הן ע"י ר' והן ע"י המתלוננת".

(ראו: עמוד 12 להכרעת הדין).

 

 

12.          הקשר בין המערער לבין המתלוננת: עוד נדרש בית המשפט לעובדה כי המתלוננת הכחישה, בתחילה, שניהלה שיחות טלפון עם המערער, למרות שפלטי השיחות גילו, כאמור, מספר שיחות טלפון שנוהלו בין השניים. בנוסף, המתלוננת הכחישה כי נפגשה עם המערער בקפיטריה של בית משפט השלום, אף שהעדה ד.ז, אשר עבדה בקפיטריה באותה התקופה, העידה כי מדי פעם ראתה את השניים יושבים ביחד בקפיטריה, תמיד בלוויית אנשים נוספים. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא את הסתירות בנושא זה כמשניות, וציין כי: "אכן, בין הנאשם למתלוננת היתה מערכת יחסים קרובה יותר מזו שהמתלוננת היתה מוכנה להודות בה, אך מכאן ועד המסקנה כי היו ביניהם יחסים אינטימיים, הדרך רחוקה" (ראו: עמוד 27 להכרעת הדין).

 

13.          דלת הלשכה: המתלוננת טענה, בתחילה, כי דלת הלשכה בעת האירועים, מושא האישומים היתה נעולה, אך טענה זו התגלתה במהלך המשפט כבלתי מבוססת, והוכח כי הדלת היתה ניתנת לפתיחה מבפנים. עם זאת, עובדה זו לא החלישה את גרסתה של המתלוננת, לדידו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר סבר שמפאת מצבה הנפשי של המתלוננת בזמן האירועים, היא הרגישה שלא היתה לה אפשרות לצאת מן הלשכה.

 

14.          עד כאן לעניין הקשיים העובדתיים שלהם נדרש בית המשפט המחוזי הנכבד. להשלמת התמונה אציין, כי במהלך המשפט התעוררה סוגיה נוספת, הקשורה למכתב שנשלח בעילום שם ל"רדיו חיפה", ובו תיאור של מעשים הדומים לאלה המתוארים בכתב האישום, אשר יוחסו אף הם למערער. בתחילה, טען המערער כי המכתב נכתב, למעשה, על ידי המתלוננת, כחלק מן הקנוניה כנגדו. עם זאת, בהמשך, ועם מציאת כותבת המכתב, חזר בו המערער מטענתו זו, ועל כן הסוגיה האמורה לא באה בסופו של דבר לידי ביטוי בהכרעת הדין.

 

15.          לאחר שקבע את התשתית העובדתית, כאמור לעיל, המשיך בית המשפט המחוזי הנכבד לבחון את הטענות המשפטיות שהצדדים העלו.

 

           באשר לעבירת החטיפה, עמדתו של בית המשפט המחוזי היתה כי במקרה זה, נוכח העובדה כי האירועים התקיימו בחדר לא נעול, ממנו היתה המתלוננת יכולה לצאת בכל זמן – לא התקיים היסוד הנדרש בגדרי העבירה, כי תישלל חירות החטוף. מסקנה זו יתרה את הצורך לבחון את שאר יסודות העבירה.

 

           בית המשפט המחוזי הנכבד המשיך וקבע, בנוגע לעבירת המעשה המגונה, כי במקרה זה אין להרשיע את המערער בעבירה מושלמת, אלא רק בניסיון למעשה מגונה, וזאת – מאחר שהמערער רק ניסה להציץ בחזה של המתלוננת, אך לא הצליח להביא את רצונו לידי מימוש.

 

           לבסוף, הורשע המערער גם בעבירה של הפרת אמונים, וזאת נוכח החומרה היתרה שנלוותה למעשיו של המערער, אשר התבטאה בכך שהמערער השתמש בסמכות שניתנה לו להיכנס לאזור ה"סטרילי" של בית משפט השלום, על מנת לאפשר את ביצוע מעשיו, המתוארים בכתב האישום.

 

16.          בתאריך 2.2.2009 נגזר דינו של המערער, והושתו עליו העונשים שפורטו בפיסקה 1 שלעיל. כן הושת עליו פיצוי למתלוננת, בסך של 10,000 ש"ח.

 

           בגוזרו את הדין, נתן בית המשפט המחוזי הנכבד את דעתו למגוון הנתונים המשפיעים על המכלול, וביניהם: חומרת המעשים ונסיבותיהם; תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער, ושבו צוין כי נשקפת מן המערער סכנה לחזרה על מעשיו; העובדה כי המערער נעדר עבר פלילי; העובדה כי המערער הואשם, בתחילה, בעבירות חמורות, אך הורשע בעבירות קלות יותר מאלו שיוחסו לו; פער הזמנים שבין הגשת כתב האישום לבין מתן גזר הדין ולבסוף העובדה כי המערער פוטר מעבודתו בבית משפט השלום, בעקבות האירועים האמורים.

 

17.          מכאן הערעורים שלפנינו. זהו המקום לציין כי המערער הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, בקשה שלה הסכימה המשיבה, ובהתאם העונש האמור עוכב עד להכרעה בערעור.

 

טענות הצדדים

 

18.          בערעורו, מעלה המערער מספר טענות כנגד הכרעת הדין, מהם מצאתי לנכון להתייחס לאלה:

 

(א)           ראשית, המערער מכוון את חיציו כנגד הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד בנוגע להשתלשלות האירועים שבכתב האישום. המערער סבור כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן את המשקל הראוי לתהיות שהעלתה ההגנה, אשר לשיטתו יש בהם כדי לקעקע את גרסתה של המתלוננת, או לכל הפחות להציב ספק סביר באשר לאמיתות דבריה. בהקשר זה מציין המערער הן את הנתונים שנידונו בבית המשפט המחוזי הנכבד (שפורטו לעיל), והן סתירות נוספות הקיימות, לדידו, בגרסתה של המתלוננת, ושלהם לא שעה בית המשפט המחוזי הנכבד במסגרת הכרעת דינו. אלה כוללים, בין היתר, את העובדה שהמתלוננת טענה כי איבדה, לבסוף, את עבודתה במשרד עורכי הדין שבו עבדה, כתוצאה מהאירועים שבכתב האישום, אך במהלך המשפט התברר כי הפיטורים נבעו, ככל הנראה, מאירוע אחר, וכן כי המתלוננת טענה כי היא לא נהגה להתקשר ל-ר', אך פלטי השיחות גילו כי בחודשים ינואר-פברואר 2005, המתלוננת התקשרה ל-ר' כ-14 פעמים, ושלחה לו שני מסרונים.

 

(ב)           הדברים שאמרה המתלוננת באשר למערער ושהוקלטו בשיחתה עם צ'. בית המשפט המחוזי הנכבד סבר, כזכור, כי הדברים נאמרו על מנת להעלות את קרנה של המתלוננת בפני העובדים בבית משפט השלום. המערער טוען כי עובדה זו איננה נתמכת בממצא כלשהו, והיא אף לא נטענה על ידי המתלוננת – ועל כן בית המשפט המחוזי לא היה רשאי לקבוע כאמור. לשיטתו של המערער, קביעה עובדתית זו של בית המשפט המחוזי הינה בריח תיכון בהכרעתו, ועל כן שלילתה תוביל, בהכרח, לזיכויו מן העבירות שיוחסו לו.

(ג)            המערער טוען עוד כי יש להתחשב באפשרות כי המתלוננת הציגה גרסה "מתונה" של האירועים, על מנת שעלילת השווא שבדתה מליבה לא תפגע בחיי הנישואין שלה, או תאלץ אותה להמציא ראיות רפואיות על מה שקרה בלשכה, שאינן בנמצא, לשיטתו.

 

(ד)           המערער מפנה את תשומת הלב לאי-אחידות מסוימת שקיימת בין התיאורים השונים של מצבה הנפשי של המתלוננת, לאחר האירועים, וטוען כי סתירות אלו, יש בהן כדי להביא לשלילת הממצא העובדתי, לפיו המתלוננת חוותה אירוע טראומטי טרם יציאתה מן הלשכה, שם אירעו הדברים על פי עדותה של המתלוננת.

 

           כפועל יוצא מכל האמור לעיל, המערער סבור כי יש לקבוע שאין די ממצאים עובדתיים על מנת להותיר את הרשעתו בעבירת הניסיון לביצוע מעשה מגונה על כנה. בהתאם לכך, המערער ממשיך וטוען כי אם תתבטל ההרשעה בעבירה האמורה – הרי שיש לזכותו גם מן העבירה של הפרת אמונים, וזאת נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי הנכבד ציין בהכרעת דינו, כי יסוד ה"חומרה היתרה" שמתקיים בענייננו (והוא נדרש על מנת להרשיע את המערער בעבירה זו), מתמצה בעובדה שהמניע של המערער בהפרת האמונים היה רצונו לבצע את עבירת המעשה המגונה.

 

19.          המשיבה, מצדה, סומכת ידיה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, המבססות את הרשעתו של המערער באותן עבירות בהן הורשע, אך היא מוסיפה וטוענת בערעורה שלה, כי יש מקום להתערב בהכרעת הדין ובגזר הדין, בשלושה העניינים הבאים:

 

(א)           לסברת המשיבה, שגה בית המשפט המחוזי הנכבד, משזיכה את המערער מעבירת החטיפה. לשיטתה של המשיבה, אף שחופש התנועה של המתלוננת לא נשלל לחלוטין, הרי שהוא נפגע במידה מסוימת, ועל כן ניתן לומר כי יסוד זה בעבירת החטיפה התקיים. לעניין זה מפנה המשיבה לנאמר ב-ע"פ 7365/00 פרחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6), 151 (2003) (להלן: פרשת פרחאת), שם נקבע כי שלילת החירות האמורה בעבירת החטיפה יכולה לקבל צורה של "תפיסה", "עיכוב" או "כליאה". המשיבה טוענת כי בעוד שאין חולק כי המתלוננת לא "נכלאה" בלשכה, הרי שפעולות המערער עולות כדי "עיכוב" או "תפיסה". בהתאם לזאת, ממשיכה המשיבה וטוענת כי שאר יסודות עבירת החטיפה – התקיימו בענייננו, ועל כן היא מבקשת כי נשנה מהכרעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ונרשיע את המערער גם בעבירה זו.

(ב)           המשיבה אף טוענת כי יש מקום להרשיע את המערער בעבירה מושלמת של מעשה מגונה, ולא רק בניסיון לעבור עבירה זו. נימוקה של המשיבה הוא זה: עבירת מעשה מגונה הינה עבירת התנהגות, ולא עבירת תוצאה. על כן – אין משמעות לעובדה שהמערער ניסה להציץ בחזה של המתלוננת, אך לא הצליח לעשות זאת, שכן היסוד ההתנהגותי היחיד הנדרש לצורך הרשעה הוא כי המערער יעשה מעשה אשר מהווה מעשה מגונה. חשיפת איבר המין היא פעולה שכזאת, בלא דרישה של תוצאה ספציפית מהתנהגות זו.

 

(ג)            לבסוף, במישור גזר הדין, המשיבה סבורה כי עונשו של המערער הינו על הצד המקל, והיא מבקשת שנחמיר בעונש, כך שהוא יהלום את חומרת העבירות. המשיבה מצביעה על מגוון נתונים הרלבנטיים לעניין זה, וביניהם: ניצול האמון שנתנה המתלוננת במערער, השימוש שעשה המערער בסמכותו כפקיד בית המשפט, ותסקיר המבחן שהוגש בעניינו של המערער, ושהעלה חשש להישנות המעשים.

 

           משבואר המכלול העובדתי והמשפטי הרלבנטי – ניתן לעבור עתה לבירור הדין וכך אעשה מיד בסמוך.

 

דיון והכרעה

 

20.           לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר הרב שהוגש על ידם, כמו גם בתיק בית המשפט המחוזי הנכבד, הגעתי למסקנה כי דין הערעור שהוגש על ידי המערער – להידחות, ואילו דין ערעורה של המשיבה – להתקבל בצורה חלקית, כך שהמערער יורשע בעבירה מושלמת של מעשה מגונה. נוכח האמור, ראוי לקבל חלקית אף את ערעור המשיבה על גזר הדין, ולהחמיר מעט בעונשו של המערער, כך שיושתו עליו 12 חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשים לריצוי בפועל, על דרך של עבודות שירות, והיתרה (שישה חודשים) על תנאי, מותנית בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד. את נימוקיי למסקנה זו אביא עתה בהרחבה, ובפתח הדברים אדרש לטענות המערער הנוגעות לקביעת ממצאי המהימנות והעובדה.

 

 

 

ההשגות במישור העובדתי

 

21.          כזכור, חלק ניכר מערעורו של המערער מוקדש לבחינה ביקורתית של הממצאים העובדתיים, אליהם הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד. עמדתו של המערער בהקשר זה הינה כי נוכח הסתירות והתהיות שעולות מגרסתה של המתלוננת לאירועים שבכתב האישום – לא ניתן לקבוע בדרגת הוודאות הנדרשת בהליך הפלילי כי המערער אכן עבר את העבירות שיוחסו לו. לא אוכל לקבל טיעון זה של המערער, בשים לב לנימוקים שיובאו להלן.

 

22.          כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב, ככלל, בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, אשר בידה היה להתרשם בצורה בלתי-אמצעית מן העדים שהעידו לפניה. רק במקרים חריגים, בהם נראה כי הערכאה הדיונית שגתה בהערכת המהימנות באופן בולט, התעלמה מגורמים שהדעת נותנת כי יש לתת להם משקל, או לא נתנה דעתה לסתירות בולטות – תהיה התערבות בית משפט זה מוצדקת (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408, 420 (2000); ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2009); ע"פ 4793/08 רג'בי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.9.2011) (להלן: עניין רג'בי)). הלכה זו תקפה ביתר שאת מקום בו עסקינן בעבירות מין, שבהן, מטבע הדברים, לעתים קרובות נדרשת הערכאה הדיונית להכרעה בין גרסאות עובדתיות שונות, אשר מובאות ללא תימוכין חיצוניים משמעותיים, והמצב הוא כזה שבו: "רב הנסתר על הנגלה" (ראו: ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 3793/06 וורקן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.2007); ע"פ 7642/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.2.2010); עניין רג'בי).

 

23.          לאחר בחינת המכלול בעניינו באתי לכדי מסקנה כי המקרה שלפנינו איננו נופל לגדרי החריגים לכלל שצוין לעיל, וזאת בהתחשב בכך שבית המשפט המחוזי הנכבד נתן דעתו למגוון הרחב של הנתונים המשפיעים על המכלול, נימק את דעתו באופן נרחב וממצה, ואף התמודד עם הקושיות שהעלתה ההגנה במהלך המשפט.

 

           מרבית התהיות שמעלה המערער בפנינו קיבלו, איפוא, מענה הולם כבר בהכרעת הדין. כך, לדוגמה, השגותיו של המערער הנוגעות למצבה הנפשי של המתלוננת מועלות בפנינו בעלמא ומבלי שהמערער יציג מידע שפוגע בהנמקתו המקיפה של בית המשפט המחוזי הנכבד בהקשר זה. אמנם, לא ניתן לומר כי בין גרסאות העדים לעניין מצבה הנפשי של המתלוננת יש הרמוניה מוחלטת, אך בכך אין כדי להחליש את הרושם הברור העולה ממכלול העדויות בנושא זה, לפיו המתלוננת הייתה בבירור במצב נפשי קשה ומורכב (שכלל עליות ומורדות), בעקבות קרות האירועים המתוארים בכתב האישום.

 

           שאר הטענות שמעלה המערער בהקשר זה – אינן פוגמות, לשיטתי, בצורה משמעותית בגרסתה של המתלוננת לגבי התיאור העובדתי שהוא ביסוד האישומים. אסביר להלן, בקצרה, את הדברים, תוך שאתמקד בנקודות המרכזיות שהעלה המערער לעניין זה.

 

24.          באשר לתהיות שעולות מן הדברים שאמרה המתלוננת בנוגע למערער בהקלטה: אכן ההקלטה מעלה שאלות בנוגע לכוונותיה של המתלוננת, ועל כן טוב עשה בית המשפט המחוזי הנכבד, משמצא לנכון להתייחס לנושא זה בהרחבה בפסק דינו. לגופו של עניין, מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר קבע כי האימרות הנ"ל אינן מהוות במכלול הנסיבות – ראיה, המצדיקה את זיכויו של המערער מחמת הספק. אסביר את עמדתי מיד בסמוך, בהתבסס על שלושה טעמים מצטברים:

 

(א)           אמרותיה של המתלוננת ביחס למערער – דומות להערות אחרות של המתלוננת באותה ההקלטה – אמירות שנקבע כי הן נועדו "להעצים" את מעמדה של המתלוננת בעיני בן-שיחה, ואפיינו את דרכה. לעניין זה יש להזכיר את דבריה של המתלוננת בהקלטה, בנוגע לכך שהיא מחזיקה בהשפעה רבה על ר' עצמו, כאמור בפיסקה 11 שלעיל, או את עדותו של מ.ד, עובד בהוצאה לפועל, אשר סיפר כי המתלוננת ציינה בפניו שהיא יכולה, באמצעות קשריה עם המערער, לקבל שירות מסוים בבית משפט השלום, אף ללא בולי הכנסה הנדרשים לשירות זה (ראו: עמוד 163 לפרוטוקול).

 

(ב)           המתלוננת מסרה בעדותה בפני בית המשפט הסבר מסוים לדברים שנאמרו בהקלטה, בציינה כדלקמן: "הכוונה היתה רק על זה שהאדם הזה לא עבד והסתובב כל הזמן בבית המשפט [...] מן הסתם, מערכת בית המשפט תראה שהאדם מסתובב ולא עושה כלום, ואז הוא יצא ממערכת בית המשפט" (ראו: עמוד 42 לפרוטוקול).

 

           הערכאה המבררת, שבידיה מופקדת כאמור הקביעה הראשונית בדבר אמינות העדים, השתכנעה נוכח הסבר זה וכלל הנסיבות כי דבריה של המתלוננת בהקלטה – אף שהם בעיתיים אינם פוגמים באמינותה בכל הקשור לאירוע המיני שתואר על ידה ושהיווה את הבסיס לכתב האישום (ראו: עמוד 33 להכרעת הדין).

 

           כאן המקום לשוב ולהזכיר גם את המכלול הראייתי הרחב והמשכנע שהוצג לבית המשפט, בכל הקשור להתנהלותה של המתלוננת לאחר המעשים, מושא כתב האישום.

 

(ג)            קיים נתון נוסף שתומך במסקנה הנ"ל והוא, שטענתו של המערער, לפיה אמרותיה של המתלוננות מוכיחות כי היא ביקשה לטמון לו פח – סותרת את עיקרי קו ההגנה שלו. במה דברים אמורים? בזמן ביצוע ההקלטה, היחסים בין המתלוננת למערער היו, לשיטתו של המערער, טובים מאוד. זאת ועוד: המערער גרס כי השניים קיימו בנקודת זמן זו מערכת יחסים, שכללה אפילו אלמנטים מיניים מסוימים. בשים לב לכך, הטענה כי תוך כדי מערכת היחסים האמורה (ובלא שהתקיים אירוע מסוים שידרדר אותה) – ביקשה המתלוננת, כביכול, לפגוע במערער על ידי טפילת האשמות שווא בנוגע אליו, איננה עולה בקנה אחד עם המציאות הנטענת ע"י המערער ועם גירסתו של המערער שהוא היה זה שהודיע לראשונה למתלוננת, כאשר השניים שהו בלשכה, כי ברצונו להביא את יחסיהם לידי גמר.

 

           בשל טעמים מצטברים אלה – לא ראיתי לנכון לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. יתר על כן – אינני סבור שממצאיו של בית המשפט בסוגיה זו מקפלים בחובם הסבר עובדתי שלא נטען ולא הוצג בפני בית המשפט, כטענתו של המערער, כאמור בפיסקה 18(ב) שלעיל. עיון מדוקדק בהכרעת הדין מעלה כי אין כאן העלאת הסבר עובדתי חלופי שלא נטען, ויצירתו – יש מאין, כפי שטוען המערער; כל שעשה בית המשפט בהקשר זה הוא להסיק מסקנה מן העובדות שהוצגו בפניו וממכלול הראיות, ובכך, כמובן, אין כל פסול (השוו: ע"פ 603/92 ברוך נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 114 (1992)).

 

25.          זה המקום להוסיף ולציין בנוגע לסתירות הנוספות הנטענות שמעלה המערער ביחס: לגירסת המתלוננת באשר לפרטי שיחות הטלפון שהתקיימו בין המתלוננת לבין ר', לסיבת פיטוריה של המתלוננת ממשרד עורכי הדין שבו עבדה, ולעובדה שדלת הלשכה לא ננעלה מבפנים (עובדה שאליה נדרש בית המשפט המחוזי הנכבד, ואף אני אחזור אליה בהמשך הדברים) – כי אין בכל אלה כדי לקעקע את מה שלמצער מוסכם בין המתלוננת לבין המערער באשר להתרחשויות שאירעו בלשכה (בהקשר זה יש להעיר עוד כי המערער הסתבך באי דיוקים קשים לגבי גרסתו הוא).

 

26.          תהייה מרכזית נוספת שהעלה המערער בערעורו נוגעת למערכת היחסים שבין ר' לבין המתלוננת. גם לעניין זה נדרש בית המשפט המחוזי הנכבד בהרחבה, וקבע, כאמור לעיל, כי: "נראה, כי המתלוננת, ברצותה להאדיר עמדתה בעיני חלק מהעובדים, ניסתה להרשימם בכך שהעד [ר'; התוספת שלי – ח"מ] מחזר אחריה ו'יעמוד דום', לבקשותיה. העד, שהנו כאמור מבקר בפנים בביהמ"ש ... הפיק תועלת משיחותיו על המתלוננת, אך מכאן ועד לייחוס חוסר אמינות לעד, המרחק רב" (ראו: עמוד 12 להכרעת הדין). כזכור, הן ר' והן המתלוננת הכחישו נמרצות קיומו של כל קשר ביניהם, שחרג מהמסגרת המקצועית. הטענות שהעלה המערער בהקשר זה מסתכמות בתהיות כלליות שלא נמצא להן בסיס עובדתי מספק, ועל כן, לא מצאתי לנכון להתערב במסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד בסוגיה האמורה, וזאת במיוחד נוכח העובדה שהמערער איננו מעלה טענות חדשות בעניין, אלא חוזר על הקושיות שהוא הציג בהקשר זה בפני הערכאה הדיונית. מעבר לכך, המערער לא מציין כיצד קשר כזה, אף אם היה מוכח, השליך על עובדות המקרה. הנה כי כן, לא ברור מטענותיו של המערער האם ר' והמתלוננת ביקשו לפגוע בו יחדיו, ומאיזו סיבה.

 

           למען הסר ספק אבהיר כי אין באמור לעיל כדי להצדיק את "האוירה", שמסתבר ששררה במזכירויות בית משפט השלום האמור באותה העת, כמו גם את דרכי פעולתו של מבקר הפנים ר', כפי שאלה עלו מהעדויות בתיק, ולא אוסיף.

 

27.          לבסוף, אין בידי להלום אף את טענתו של המערער, לפיה המתלוננת בחרה להציג דווקא גירסה "מתונה" של האירועים שהתרחשו בלשכה על מנת שתוכל להימנע מלהציג ראיות פורנזיות בנידון. טענה זו הועלתה בעלמא, כמעין תהייה כללית, ולא הוצג לה כל ביסוס. מעבר לכך, אזכיר כי ניכר בבירור מעדותה של המתלוננת, שהיא חוותה את שתואר על ידה, ויתרה מכן: גם אם האירוע, מושא כתב האישום, יצר אצל המתלוננת תגובה פיזית ורגשית מורכבת וקשה – אין לראות בו "מעשה מיני קל", כפי שמתאר אותו המערער (ראו: פיסקה 89 להודעת הערעור המתוקנת מתאריך 29.3.2009)

 

28.          סיכום ביניים של הדברים מעלה, כי טענותיו של המערער באשר לקביעות העובדה של בית המשפט המחוזי הנכבד ומסקנותיו – אינן יכולות להתקבל. כפועל יוצא מכך, יש לדחות אף את טיעוני המערער הנוגעים להרשעתו בעבירה של הפרת האמונים, שכן השגותיו בנושא זה היו כרוכות בצורה הדוקה לטענות העובדתיות שהוא העלה, ולא להיבטים המשפטיים של יסודות העבירה האמורה.

 

           משדחיתי את השגותיו העובדתיות של המערער, אעבור עתה לבחון את הטענות המשפטיות שהעלתה המשיבה, ואת בקשותיה להחמרה בעונש.

 

עבירת החטיפה

 

29.          סעיף 374 לחוק העונשין קבע, בנוסחו הרלבנטי למועד ביצוע העבירה, כדלקמן:

 

"החוטף אדם כדי שיהיה נתון לחבלה חמורה, למגע מיני אסור או לחיי זנות, והחוטף אדם בידיעה שהנחטף יהיה נתון במצב כאמור, דינם – מאסר עשרים שנים".

 

                    סעיף 369 לחוק העונשין (חטיפה) קורא כך:

 

"הכופה אדם בכוח או באיומים או מפתהו באמצעי תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, הרי זו חטיפה, ודינו – מאסר עשר שנים".

 

           עינינו הרואות כי עבירת החטיפה הינה עבירת "בסיס", והיא כוללת רכיב התנהגותי מובהק – "הכופה אדם בכוח או באיומים, או מפתהו באמצעי תרמית". המעשה של חטיפה בלא כוונה מיוחדת, "חטיפה סתם" כפי שהוא כונה בפרשת פרחאת, הינו מעשה פלילי כשלעצמו (ראו: שם, בעמוד 162), ועליו "מורכב" היסוד הנפשי המיוחד, כאמור בסעיף 374 לחוק העונשין (אף עבירות נוספות עושות שימוש בהגדרה שבסעיף 369 – ראו: סעיפים 371, 372, 374א לחוק העונשין). במקרה שלפנינו הואשם המערער, כאמור, בעבירה בניגוד לסעיף 374 לחוק העונשין, אך בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי לא מתקיימים תנאיו של סעיף 369 לחוק העונשין, ועל כן, ממילא מתייתר הדיון בשאלה, האם התקיים היסוד הנפשי הנדרש על מנת להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 374 לחוק העונשין. אף אני סבור כי אין במקרה זה מקום להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 369 לחוק העונשין, ועל כן אמנע מלדון בשאלה, האם התכוון המערער כי יתקיים בינו לבין המתלוננת "מגע מיני אסור", כפי שנדרש בסעיף 374 לחוק העונשין. את הטעמים למסקנתי זו אביא עתה.

 

30.          בפרשת פרחאת בחן השופט (כתוארו אז) א' ריבלין את עבירת החטיפה, המוגדרת בסעיף 369 לחוק, תוך שהוא נדרש באריכות לערך המוגן בה, לקורותיה ההיסטוריים ולמקבילתה במשפט הפדרלי האמריקאי. מסקנתו של בית המשפט בפרשה זו היתה, בין היתר, כי לשונה הרחבה של עבירת החטיפה, שהובאה לעיל, מאפשרת לכאורה הרשעה גם במקרים בהם ברור כי לא מתבצעת פגיעה בערך עליה העבירה מגינה, ועל כן, יש להגביל את תחום פריסתה של עבירת החטיפה, על דרך של פרשנות תכליתית (ראו: שם, עמוד 162). כפועל יוצא מכך, קבע בית המשפט כי על מנת להרשיע בעבירת החטיפה נדרש גם, בין היתר, כי יתקיים יסוד של שלילת חירות, אשר יתבטא בדרך של:"'תפיסה', 'כליאה' או 'עיכוב'" של קורבן העבירה (ראו: שם, עמוד 168). לפיכך, בית המשפט סיכם כי: "אין לכם חטיפה שאין בה שלילה אמיתית של חופש התנועה של החטוף, או בלשון אחרת – הנעתו ללכת ממקום אחד למקום אחר הכרוכה בתפיסתו, בעיכובו או בכליאתו, או המביאה לאלה" (ראו: שם, עמוד 171; ההדגשה שלי – ח"מ).

 

           בעוד שהצדדים אינם מעלים טענות הנוגעות לשאר יסודות העבירה – על התקיימותו של יסוד שלילת החירות קיימת פה מחלוקת, ועל כן אתמקד בדבריי שיבואו להלן בתנאי זה.

 

31.          המשיבה סבורה כי אף שהמתלוננת לא "נכלאה" בלשכה, הרי שנשללה חירותה בדרך העולה כדי "תפיסה" או "עיכוב". העובדות שעליהן מבססת המשיבה את סברתה זו הינן אלה: המתלוננת הובאה ללשכה בתואנת שווא, לפיה המערער מבקש למסור לה שם מסמך מסוים; המתלוננת לא ידעה לאן היא הולכת; המערער השתמש בכרטיס העובד שלו כדי לפתוח דלתות בדרך אל הלשכה; המתלוננת הופתעה להימצא בסיטואציה מינית שלא רצתה בה; המתלוננת לא הצליחה לפתוח את הדלת על מנת לצאת מן הלשכה; המערער הלך אחרי המתלוננת ברחבי הלשכה, כשהוא חושף את איבר מינו, ולבסוף, המערער היה זה שפתח את דלת הלשכה למתלוננת.

 

32.          לשיטתי, העובדות שתוארו לעיל בפיסקה 31 שלעיל – אף שחומרתן בצידן – אינן מצדיקות הרשעה של המערער בעבירת החטיפה. אסביר את הדברים:

 

(א)      הנני סבור כי לצורך בחינת האלמנט של שלילת החירות – הלשכה בלבד היא ה"זירה" הרלבנטית, ועל כן כל בחינה של שלילת החירות של המתלוננת צריכה להיות מוגבלת, בנסיבות המקרה שלפנינו, לחדר זה. הסיבה לכך היא פשוטה: גם אם השתמש המערער בכרטיס העובד שלו על מנת להביא את המתלוננת לאיזור שבו נמצאת הלשכה, ואף אם הוא הביא אותה לשם בתואנת שווא, הרי שהדעת נותנת שבמידה שהמתלוננת היתה יוצאת מן הלשכה מיד בתחילת האירוע – לא היה המערער יכול להמשיך במעשיו. הממצאים העובדתיים במקרה זה מעלים כי הן המערער והן המתלוננת היו מודעים לעובדה כי מעבר ללשכה הסגורה נמצאים אנשים, אשר יוכלו לסייע למתלוננת ולהפסיק את האירוע. הדבר עולה במפורש, בין היתר, מעדותה של המתלוננת, לפיה, כאשר ניסתה לפתוח את דלת הלשכה, אמר לה המערער: "מה את עושה, יש פה חדר של שופט, זו לשכה של שופט" (ראו: עמוד 35 לפרוטוקול). מכאן עולה, איפוא, כי יש לבחון את שלילת החירות רק אל מול המתחם הגיאוגרפי שבו התרחשה, למעשה, הפעילות המינית בה מדובר. חיזוק לדברי ניתן למצוא בהערתו של בית המשפט ב-פרשת פרחאת, שכאילו נכתבה לענייננו:

 

"האם פיתוי אדם ללכת ממקום הימצאו למקום אחר באמתלת שווא, הוא "חטיפה" גם כאשר המוזמן יכול לקום בכל עת וללכת מן המקום שאליו הוזמן? מבחינה אינטואיטיבית, קשה לראות במקרים אלה משום "חטיפה", שהרי אין מתקבל על הדעת לומר כי כל שימוש בכוח, איום, או מרמה הגורם לאדם לנוע ממקומו, הוא בבחינת חטיפה" (ראו: שם, עמוד 165; ההדגשה שלי – ח"מ).

 

           דברים אלה יפים איפוא למקרה שלפנינו: העובדה כי המערער פיתה את המתלוננת באמתלת שווא להגיע אל הלשכה – איננה גוזרת, כשלעצמה (בהיעדר נתונים נוספים), כי המערער "חטף" את המתלוננת. לצורך כך יש להוכיח רכיב אחר של העבירה, והוא כי המערער שלל, בפועל, את חירותה של המתלוננת בתוך הלשכה. ודוק: אין בדברי כדי לרמז כי השימוש בכרטיס העובד של המערער אין לו משמעות כלשהי במישור הפלילי – שהרי ההרשעה בעבירת הפרת האמונים מתבססת, בעיקרה, על נתון עובדתי זה.

 

           אשר על כן, על מנת לבחון אם במקרה זה פעל המערער בדרך שיש בה כדי "לתפוס" או "לעכב" את המתלוננת, עלינו לבחון את פעולותיו בתוך הלשכה, וזאת אעשה מיד בסמוך.

 

(ב)        מבין המעשים שהתרחשו בתוככי הלשכה, ושצוינו על ידי המשיבה, נדמה בעיני כי הנתון היחיד הרלבנטי לבירור יסודות החטיפה הינו העובדה כי המתלוננת לא הצליחה לפתוח את דלת הלשכה – וזאת, כנטען, כפועל יוצא מן הלחץ הנפשי שבו היא מצאה עצמה בזמן המעשה. שאר מעשיו של המערער, יש בהם כדי להקים את אחריותו הפלילית בגדרי העבירה של המעשה המגונה, כפי שיובהר בהמשך הדברים, אך אין הם מבססים את עבירת החטיפה.

 

           השאלה העומדת בפנינו בהקשר זה מתמקדת איפוא בקושיה האם שלילת החירות הנדרשת כדי להקים את עבירת החטיפה, יכולה להיעשות גם על דרך של לחץ פסיכולוגי, ולא רק באמצעים פיזיים. סוגיה זו לא בוארה בגדרי פרשת פרחאת, שכן שם דובר במקרה שבו לא הופעלו אמצעים פסיכולוגיים כלשהם, לבד מן התרמית שבה השתמשה המערערת שם על מנת להביא את הקורבן למקום בו היא חפצה שיימצא. עם זאת, במסגרת הדיון ב-ע"פ 3363/98 קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 479 (1999) (להלן: פרשת קניאז'ינסקי) אמר בעניין זה השופט י' קדמי את הדברים הבאים:

 

"[חטיפה] אינה מחייבת – על-פי ההגדרה שבסעיף 369 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 – שימוש בכוח פיזי דווקא, כדי לאלץ את החטוף "ללכת" עם חוטפיו, ודי בהתנהגות מאיימת מצדו של "חוטף", כדי לצאת ידי חובת ה"כפייה" העומדת בבסיס עבירות החטיפה" (ראו: עמוד 495).

 

           גם בעיני נראה ראוי לקבוע, על דרך העיקרון, כי אין מניעה שיסוד שלילת החירות שבעבירת החטיפה יושג באמצעים פסיכולוגיים, כגון: פחד, טרור ואיומים (מרומזים או ישירים). עם כל זאת, אקדים ואציין כי באשר למקרה שלפנינו, אינני סבור שנסיבות המקרה דנן מובילות למסקנה כי המערער אכן הפעיל כלפי המתלוננת כוח מספיק – פסיכולוגי או פיזי – כך שהוא יעלה כדי "חטיפה". עם זאת, מפאת חשיבות הנושא, ומאחר שהעניין עלה בטענות הצדדים – אביא עתה, בקצרה, מספר תובנות מן המשפט המשווה, אשר תומכות בעמדתי העקרונית האמורה.

 

33.          עבירת החטיפה הפדרלית האמריקאית מגדירה את היסוד ההתנהגותי של העבירה כך:

 

 “Whoever unlawfully seizes, confines, inveigles, decoys, kidnaps, abducts, or carries away and holds for ransom or reward or otherwise any person”. (ראו:1201§18 USCS ).

 

           בדיון בנושא עבירת החטיפה, קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי על מנת להרשיע בעבירת החטיפה הפדרלית, יש צורך להראות כי הופעלו אמצעי לחץ פסיכולוגיים או פיזיים על קורבן העבירה:

 

“The act of holding a kidnapped person for a proscribed purpose necessarily implies an unlawful physical or mental restraint for an appreciable period against the person's will and with a willful intent so to confine the victim”.

(ראו: Chatwin v. United States, 326 U.S 455 (1946); ההדגשה שלי – ח"מ).

 

           ואכן, בהתאם להלכה זו, במספר מקרים נקבע כי יש מקום להרשיע מואשמים בעבירת החטיפה, גם מקום בו הלחץ שהופעל על הקורבן היה בעל אופי פסיכולוגי מובהק. לדוגמה, בפרשה United States v. Wesson 779 F.2d 1443 (9th Cir.1986) (להלן: עניין Wesson) הרשיע בית המשפט נאשם, אשר בעניינו העידה קורבן החטיפה כי היא לא ברחה מן הזירה מחמת הפחד מן התוצאות של ניסיון בריחה שכזה (עיינו גם: United States v. Hoog, 504 F.2d 45 (8th Cir.1974); United States v. Boone, 959 F. 2d 1550 (1992)).

 

34.          בבריטניה – עבירת החטיפה לא קובעה בחקיקה, והיא קיימת שם כחלק מן ה-Common Law בלבד. גם באנגליה נפסק כי המנגנון שבאמצעותו מניע החוטף את הנחטף ממקום הימצאו – יכול להיות מסוגים שונים, ואין הכרח שהוא ילבש צורה פיזית דווקא.

 

           כך, לדוגמה, ה-Court of Appeal הבריטי ציטט בהסכמה את דבריה של הערכאה התחתונה במקרה שהובא לפניו (ההדגשה לא במקור – ח"מ):

 

“It would be quite enough if, because of his donduct, the defendant had the practical effect upon Deborah Garry that she felt compelled to submit to his instructions…”.  

 

(ראו: Regina v. Wellard, 1978 W.L.R. 1, 921, 923, אשר הובא גם בפרשת פרחאת; ועיינו:R v D, [1988] Crim LR 379 ; R v Greenhalgh, [2001] EWCA Crim 1367).

 

           היינו, מה שעומד במרכז היסוד ההתנהגותי של עבירת החטיפה האנגלית הוא "האפקט הפרקטי" שמופעל על הקורבן, אשר בגינו הקורבן מרגיש כי אין לו ברירה, אלא לבצע את שדורש ממנו החוטף (“compelled”)  – ולאו דווקא הפעילות הפיזית של החוטף. עיינו גם: Smith and Hogan – Criminal Law 645-650 (12^th ed., 2008; David Ormerod, Ed.) – שם מצוין כי הפעלת הכוח על ידי החוטף יכולה לקבל ביטוי של: "Violence or threats of violence" (שם, בעמ' 648).

 

35.          המסקנה העולה מן המובאות הנ"ל היא כי גם בשיטות המשפט האנגלית והאמריקאית נקבע כי יסוד שלילת החירות, הנדרש כרכיב של עבירת החטיפה, יכול להיות מוגשם באמצעים פסיכולוגיים או מנגנוניים רגשיים. סבורני כי ראוי להחיל מסקנה זו גם אצלנו, בהתאם להלכה שנקבעה בעניין זה בפרשת קניאז'ינסקי. כמובן שהדבר ייבחן על בסיס כל מקרה לגופו, אך ברור, לשיטתי, כי כל תוצאה אחרת לא תתיישב עם הרצון להגן על הערך המוגן בבסיס עבירת החטיפה – היא זכותו של האדם לחירותו (ראו: פרשת פרחאת, עמוד 170). כפי שציין השופט א' ריבלין, על הפעולה או סדרת הפעולות שמבצע החוטף להתגבש לכדי: "צורך או חוסר ברירה, מבחינת הקורבן, להימצא במקום שאליו פותה להגיע" (פרשת פרחאת, עמוד 171) – וברי כי צורך זה, יכול שיהא גם פסיכולוגי באופיו. פרשנות זו אף ממלאת בתוכן את האפשרות, המוצגת בפירוש במסגרת לשונו של סעיף 369 לחוק העונשין, כי החטיפה תיעשה על דרך של: "פיתוי באמצעות תרמית".

 

36.          סיכומם של דברים: אין מניעה עקרונית כי יסוד שלילת החירות שבעבירת החטיפה יוגשם שלא באמצעים פיזיים וישירים. משהגעתי למסקנה זו, אעבור מן הכלל אל הפרט ואבחן את מעשיו של המערער שלפנינו.

 

37.          כזכור, נקבע כממצא עובדתי כי בעת האירועים, מושא כתב האישום, דלת הלשכה לא היתה נעולה. יתר על כן, במסגרת הכרעת הדין לא הוכח כי המערער הפעיל אמצעי לחץ פסיכולוגיים – ישירים או עקיפים – על המתלוננת, כך שהאחרונה נמנעה בגינם מלנסות ולצאת מן החדר, כתוצאה מפחד או איומים. אדרבא, בחומר הראיות ניתן למצוא ראיה המעידה אולי שדווקא ההפך הוא הנכון, שהרי המתלוננת ניסתה בפועל לצאת מן החדר. נוכח נתון זה, לא ניתן, לסברתי, לטעון כי המתלוננת פה דומה לקורבן העבירות ב-עניין Wesson, אשר הפחד שחוותה מנע ממנה לנסות ולצאת מן הרכב שבו נמצאה. אכן, מקבל אני כי מטבע הדברים, בסיטואציה שנוצרה בלשכה, המתלוננת נחשפה למצב דברים קשה במיוחד – ועובדה זו מקבלת ביטוי, בין היתר, בהרשעתו של המערער בעבירות המעשה המגונה והפרת האמונים, אך לא אוכל לקבל כי כתוצאה ממצב זה, ניתן לומר כי המערער "חטף" את המתלוננת. מבחינה אובייקטיבית, המערער לא פעל על מנת לאטום או לנעול את הלשכה. מבחינה פסיכולוגית, לא הוכח כי המערער הפעיל אמצעי כאלה שחייבו את המתלוננת להישאר בלשכה, והדברים מקבלים משנה תוקף מן העובדה שהמתלוננת אכן ניסתה לצאת בפועל ממנה. אמנם, המתלוננת לא הצליחה לפתוח את הדלת, ומטבע הדברים יש לייחס זאת למצבה הנפשי באותה העת, אך מכאן ועד לקביעה כי המערער "חטף" את המתלוננת, הדרך ארוכה, לשיטתי.

 

38.          משהגעתי למסקנה כי יסוד שלילת החירות שבעבירת החטיפה, לפי פרשנותו בפרשת פרחאת – לא מתקיים כאן, הרי שממילא אין צורך לבחון האם המערער עבר עבירה של "חטיפה לשם ביצוע עבירת מין". אעבור, איפוא, לבחון עתה את הרשעתו של המערער בעבירת המעשה המגונה.

 

עבירת המעשה המגונה

 

39.          בפתח הדיון בנושא זה, יש מקום להעיר הערה בעלת אופי דיוני: בגדרי כתב האישום, עבירת המעשה המגונה יוחסה למערער בהתאם לסעיף 348(א), בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, ברם סעיף 348(א) האמור מפנה רק לנסיבות המתוארות בסעיפים 345(א)(2) עד (5) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי הנכבד עמד על שגגה זו, והרשיע את המערער, לבסוף, בעבירה לפי סעיף 348(ג), בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, דהיינו בעבירה של ניסיון לעשות מעשה מגונה, וזאת מאחר שלסברתו של בית המשפט הנכבד יש משמעות לעובדה כי המערער ניסה, אך לא הצליח – למשוך את חולצתה של המתלוננת, ולחשוף את חזה.

 

           כנגד קביעה זו משיגה המשיבה בפנינו, ולבחינת נושא זה – אעבור כעת.

 

40.           סעיף 348 לחוק העונשין קובע, בחלקיו הרלבנטיים לענייננו, כהאי לישנה:

 

(ג)   "העושה מעשה מגונה באדם בלא הסכמתו, אך שלא בנסיבות כאמור בסעיפים קטנים (א), (ב) או (ג1), דינו - מאסר שלוש שנים.

[...]

(ו)   בסימן זה, 'מעשה מגונה' – מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים".

 

           הנה כי כן, העבירה של מעשה מגונה הינה עבירת התנהגות, וככזו, לא נדרש בגדרה כי תושג תוצאה מסוימת, אלא שתתקיים ההתנהגות המהווה את היסוד העובדתי. העבירה מתמקדת, איפוא, בהתנהגותו של העושה, והיא משלבת בה יסוד של מטרה מיוחדת, שההתנהגות נועדה להשיג (אשר מקבלת ביטוי במילה: "לשם" (גירוי, סיפוק, או ביזוי מיניים) שבהגדרת המעשה המגונה). העבירה דורשת גם שתתקיים הנסיבה, כי האירועים ייעשו בלא הסכמתו של הקורבן (ראו: ע"פ 6269/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 496, 501 (2001); ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 168, 175 (2004) (להלן: פרשת פלוני)). באשר לאמות המידה לבחינת השאלה, האם מעשה מסוים עולה כדי מעשה מגונה, נקבע בפסיקה כי מעשה, שמנקודת מבט "אובייקטיבית", נחשב לבלתי-הגון, בלתי-מוסרי ובלתי-צנוע – יהווה מעשה מגונה (ראו: ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 168 (2004)).

 

41.          בחינת נתוני המקרה שלפנינו מעלה, לשיטתי, כי התרחשה כאן עבירה מושלמת, ולא ניסיון למעשה מגונה. במה דברים אמורים?

 

           מעשיו של המערער – הוצאת איבר מינו ומעשה האונן שביצע, בד בבד עם אחיזתו במתלוננת, וניסיונו להוריד את חולצתה – מהווים, כמכלול, את היסוד העובדתי של עבירת המעשה המגונה באדם בלא הסכמתו הכלולה בסעיף 348(ג) לחוק העונשין. אמנם, המערער לא הצליח להביא להורדת חולצתה של המתלוננת, אך בכך אין כדי לשלול את השלמתו של "המעשה" המהווה את היסוד העובדתי – וזאת מאחר שה"מעשה" המושלם במקרה דנן הורכב ממכלול של התנהגויות שהתרחשו בפועל, ללא הסכמת המתלוננת, ובראשן חשיפת איבר המין ומעשה האונן (ראו: ע"פ 1694/08 זוהר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.1.2009); ע"פ 9603/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.9.2011) (להלן: ע"פ 9603/09)). על כן, הנני סבור כי היסוד העובדתי של העבירה התקיים כאן במלואו.

 

           מסקנתי שלעיל מתיישבת גם עם ההלכה שנקבע לאחרונה ב-ע"פ 9603/09, על-פיה ייתכנו מקרים בהם הרשעה בעבירת המעשה המגונה לא תדרוש אפילו מגע פיסי של המבצע – בקורבן. ואכן, ב-ע"פ 9603/09 הורשע המערער שם, בין היתר, גם בעבירות של מעשה מגונה, בגין ביצוע תצלומים שנועדו לשם גירוי וסיפוק מיניים. עתירה לדיון נוסף על פסק הדין האמור – נדחתה (עיינו: דנ"פ 7457/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.2.2012)). נסיבות המקרה שלפנינו מעלות כי כאמור, התקיים פה גם מגע פיסי בין המערער למתלוננת (אשר התמקד בניסיונו של המערער להוריד את חולצתה של המתלוננת). עם זאת, סבורני כי גם לולא המגע האמור, הרי שנוכח המיניות הגלויה במעשיו של המערער ובבחינת קל וחומר מנסיבותיו של ע"פ 9603/09 האמור –  היה מקום לקבוע כי מעשיו של המערער כאן הגשימו את היסוד העובדתי של העבירה (וראו גם: ע"פ 9012/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.1.2012)).

 

           היסוד הנפשי (דהיינו: המטרה) – הוגשם גם הוא פה, בצורה ברורה: המערער הביא עצמו לידי סיפוק מיני במעשיו, ויתר על כן (ואף חשוב מכך לעניין היסוד הנפשי) – המערער הצהיר בפני המתלוננת כי במעשיו – בכוונתו להגיע לסיפוק מיני (ראו: עמוד 35 לפרוטוקול).

 

           לבסוף, גם הנסיבה כי המעשה יעשה בלא הסכמתו של אדם – מתקיימת כאן, שהרי נקבע, כממצא עובדתי, כי המתלוננת לא נתנה את הסכמתה למעשים, ואף ניסתה להימנע מהם, ולצאת מן הלשכה.

 

42.          מן המקובץ לעיל עולה כי יש לקבל את ערעורה של המשיבה בעניין עבירת המעשה המגונה, ולהרשיע את המערער בעבירה זו בצורתה המושלמת, ולא בניסיון בלבד. כפי שציין השופט מ' חשין ב-פרשת פלוני, בלשונו החדה – על עבירת המעשה המגונה חל הפתגם הידוע, שנאמר בשעתו על הפיל: "אף שקשה להגדיר אותו, כשרואים אותו, אין קושי לזהות אותו" (ראו: פרשת פלוני, בפיסקה 11. יש לציין כי בדבריו אלה, מצטט השופט מ' חשין את השופט י' זמיר ב-עש"מ 6713/96 מדינת ישראל בן אשר, פ"ד נב(1) 650, 682 (1998), ושם נאמרו הדברים ביחס למונח "התנהגות בעלת אופי מיני"). גם במקרה שלפנינו, נראה בבירור כי אין קושי לזהות שהתרחשה כאן עבירה מושלמת של מעשה מגונה, ולא ניסיון בלבד – והדברים מדברים בעד עצמם.

 

43.          משהכרעתי בטענותיהם של הצדדים, המכוונות כלפי הכרעת הדין, אפנה עתה, לבירור השאלה האם יש מקום לשנות מגזר הדין, בעקבות מסקנותיי שלעיל.

 

גזר הדין

 

44.          אילולא גרסתי כי יש לקבל באופן חלקי את ערעור המשיבה על הכרעת הדין – לא הייתי מחזיק בדעה שיש מקום להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית. התערבות כזו, כידוע, נעשית רק במקרים חריגים, בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית הבולטת על פניה, או שברור כי העונש שנגזר חורג בצורה משמעותית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"א 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009)).

 

           אף שעונשו של המערער הוא ודאי על הצד המתון – אינני סבור כי המקרה שלפנינו היה נופל בגדרי אותם חריגים לכלל, שהיו מאפשרים התערבות בגזר הדין, ככל שלא היה שינוי בהרשעות.

 

45.          עם זאת, מסקנתי כי יש להרשיע את המערער בעבירה מושלמת של מעשה מגונה – משליכה אף על מישור גזר הדין, שהרי יש ליתן ביטוי ענישתי מסוים ומתאים להחמרה בהרשעתו של המערער.

 

           על כן, אציע לחבריי כי נתערב באופן מתון בעונשו של המערער ונחמירו כך שעל המערער יושת עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו על דרך של עבודות שירות, ועוד שישה חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור המערער עבירה לפי פרק י', סימן ה' לחוק העונשין, למשך תקופה של שלוש שנים. אינני מציע כי נרחיק לכת מעבר לכך, בשים לב לכלל נסיבות הפרשה ונסיבותיו האישיות של המערער, לרבות כל הדברים שהובאו לענין זה בגזר הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד.

 

           עוד אציע כי שאר מרכיבי גזר הדין, לרבות הפיצוי שנפסק למתלוננת ישארו בעינם.

 

46.          נוכח כל האמור לעיל – הנני מציע כי ערעורו של המערער ידחה ואילו ערעורה של המשיבה יתקבל בצורה חלקית, כך שהמערער יורשע בעבירות של הפרת אמונים ומעשה מגונה, במשמעות סעיף 348(ג) לחוק העונשין. כפועל יוצא מכך, העונש שיושת על המערער יהיה כאמור בפיסקה 45 שלעיל. אם תתקבל דעתי, הממונה על עבודות השירות יגיש לבית-המשפט תוך שלושים ימים ממועד שימוע פסק-הדין חוות-דעת עדכנית באשר למערער, ועם קבלת חוות-הדעת האמורה – יובא התיק בפנינו לשם מתן החלטה משלימה.

 

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופטת ע' ארבל

 

           אני מסכימה.

                                                                                      ש ו פ ט ת

 

השופט ס' ג'ובראן

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

           ניתן היום, כ"ד ניסן התשע"ב (16.4.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09022810_K04.doc   לד+מה

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il