עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4732/10

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

           שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' מינץ) בת"פ 396/09 בגדרו הורשע המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה בנסיבות מחמירות; תקיפה בנסיבות מחמירות; התעללות בקטין; תקיפת קטין; השארת ילד בלא השגחה; איומים; ושתי עבירות של שהייה בלתי חוקית. בגין אלה, השית בית המשפט על המערער 5 שנות מאסר בפועל ועונש מאסר מותנה. ערעורו של המערער, ע"פ 4769/10, מופנה נגד ההרשעה וגזר הדין, ואילו ערעורה של המדינה, ע"פ 4732/10, מופנה נגד קולת העונש.

 

עובדות כתב האישום

 

1.        כתב האישום שהוגש נגד המערער ייחס לו עבירות אלימות חמורות כלפי ילדיו וכלפי רעייתו (להלן: המתלוננת) ועבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל.

 

           על פי עובדות האישום הראשון, ביום 25.6.09 שהה המערער בביתו עם שלושה מילדיו - א', ילידת שנת 2001; ת', יליד שנת 2003; ומ', ילידת שנת 2005. המערער כעס על מ' ועל ת' על כך "שבלגנו" את חדרם והטרידו את מנוחתו, ושאל אותם האם הם מעדיפים להיענש באמצעות מקל או גז. אז, הדליק המערער את להבת הגז בכיריים המצויות במטבח הבית, לקח את כף ידו השמאלית של ת' והניח אותה על הלהבה הבוערת. לאחר מכן לקח המערער את כף ידה הימנית של מ' והניח אף אותה על הלהבה. לאחר האירוע, נטען כי המערער נעל את ילדיו מ' ות' בבית והוא עזב עם הבת א' את המקום והשאירם לבדם. למשמע בכיים של הילדים, הגיעו למקום שכני המשפחה וחילצו את הילדים דרך חלון הבית, כאשר אחד מהשכנים הזעיק את אימם. הילדים הובהלו לקופת החולים ולאחר מכן לבית החולים, בו אושפזו למשך מספר ימים. בבית החולים נקבע כי מ' ות' סובלים מכוויות בדרגה 2 בידיהם. עוד צוין בכתב האישום כי במהלך האירוע שהה המערער בישראל ללא היתר כדין.

 

           בגין מסכת האירועים המתוארת, יוחסו למערער העבירות הבאות: שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 329(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של התעללות בקטין, לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין; עבירה של השארת ילד בלא השגחה, לפי סעיף 361 אמצע לחוק העונשין; ועבירה של שהייה בלתי חוקית, לפי סעיף 12(1) ו-(4) לחוק הכניסה לישראל.

 

2.        על פי עובדות האישום השני, בחודש אוגוסט 2008, במועד שאינו ידוע למדינה במדויק, הכה המערער את ת' ואת מ' באמצעות מקל וגרם להם חבלות בגופם, כיוון שהפריעו לו בשנתו. במהלך אותו החודש, לפי המיוחס למערער, זרק הוא כוס זכוכית לעבר המתלוננת והכה אותה באגרופים בכל חלקי גופה. עוד נטען כי בערב יום 22.8.08 הכה המערער את המתלוננת באוזנה ובראשה באגרופיו. באותו הערב הוא אף בעט במ' ובת' והכריח אותם ללכת לישון. בסמוך למועד הנקוב התריע המערער בפני המתלוננת שאם היא לא תאמר לאימה שלא תתערב בחייהם, הוא יפתח את בלוני הגז וישרוף אותה ואת הילדים. לאחר מכן, ניגש המערער לבלוני הגז ופתח את ברז הגז, אולם סגר אותו לאחר שהמתלוננת הבטיחה לו שתעשה כמבוקשו. לפי כתב האישום גם במהלך אירועים אלה שהה המערער בישראל ללא היתר כדין.

 

           בגין מסכת האירועים המתוארת באישום השני יוחסו למערער העבירות הבאות: שתי עבירות של תקיפת קטין, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין; מספר עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין ועבירה של שהייה בלתי חוקית, לפי סעיף 12(1) ו-(4) לחוק הכניסה לישראל.

 

ההליך בבית המשפט המחוזי

 

3.        המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום, למעט הודייתו בעבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל.

 

עיקר הראיות להוכחת האישום הראשון

 

4.        עדויות הילדים מ', ת' וא', הוגשו באמצעות חוקר ילדים. בעדותו, מסר החוקר כי הוא נותן אמון בדברי הילדים, בין היתר בשל עקביות גרסתם, עיגון הפרטים שמסרו בהקשר ובזמן ובהירות דבריהם. חוקר הילדים קבע כי העדת הילדים בבית המשפט עלולה לגרום להם נזק נפשי ומשכך אסר על העדתם. הוא הוסיף כי ניסיונותיו המאוחרים להשלים את חקירת הילדים נתקלו בחוסר שיתוף פעולה ובהתנגדות מצד המשפחה.

 

           אשר לתוכן עדויות הילדים, הילד ת' סיפר בחקירתו שאינו אוהב את אביו, כיוון שהוא שם את ידו השמאלית על להבת הגז. הוא הסביר כי אביו נהג בו באופן זה כיוון שהוא קם ממיטתו. עוד מסר ת' כי המערער שם גם את ידה של אחותו מ' על הלהבה. הילדה מ' סיפרה בחקירתה כי אביה שם את ידה על האש, לאחר שהיא ואחיה קמו מהמיטה. עוד מסרה כי לפני שאביה פגע בידה, אחיה ת' הכין פופקורן. הילדה א', ששהתה אף היא בבית במועד האירוע נשוא האישום הראשון, סיפרה כי אביה אמר לאחיה שילכו לישון ושלא "יקלקלו" את הבית. לאחר מכן, מסרה כי המערער הורה לילדים לבחור עונש, מקל או אש, ובהמשך, אמר לת' שהוא בחר עבורו אש. אז, סיפרה א' שהמערער תפס את ידו של ת' והניחה על להבת הגז. לאחר מכן העידה כי המערער עשה כך גם לאחותה מ', הרביץ לה ובעט בה. א' תיארה כי מ' ות' בכו, ואז הכה אותם האב באמצעות מקל. א' מסרה כי לאחר הדברים הללו היא והמערער עזבו את הבית.

 

5.        כתימוכין לעדויות הילדים, נשמעה עדותם של עדים שפגשו בילדים בסמוך לאירוע, או ששמעו מפיהם על שאירע. בין עדויות אלה נמצאה עדותו של שכן  המתגורר בסמוך לביתו של המערער (להלן: השכן), אשר סיפר כי כשחלף ליד בית המערער הבחין בהתקהלות אנשים מחוץ לבית, התקרב ואז ראה את מ' ואת ת' בוכים וקופצים. לדברי העד, כששאל את הילד ת' מה אירע לו, ת' סיפר לו כי אביו שרף את ידו, נעל את דלת הבית והלך. עוד העיד השכן כי האנשים במקום סיפרו לו שהם הוציאו את הילדים דרך חלון הבית באמצעות סולם.

 

           נוסף לכך, נשמעה עדותו של הרופא שטיפל בילדים בבית החולים. הוא סיפר שת', באמצעות אחות בית החולים שתרגמה את דבריו, סיפר לו שאביו הדליק את להבת הגז ושם את ידו עליה. שיחה זו התקיימה בנוכחות המתלוננת.

 

           עדות נוספת הייתה עדותו של פקיד הסעד אשר העיד כי הוזעק לתחנת המשטרה לבקשת אחת החוקרות על מנת לדובב את הילדה א'. פקיד הסעד העיד כי בשיחה הראשונה עימה הכחישה א' את מעורבות המערער בפציעת אחיה, אך לאחר שראתה את אביה העצור החלה לבכות וסיפרה את שארע. חוקרת המשטרה העידה לגבי בקשתה מפקיד הסעד לדובב את א', והסבירה כי ביקשה זאת מפקיד הסעד רק לצורך השאלה שהתעוררה האם לשלוח את הילדה א' ללון בבית משפחתו של המערער.

 

6.        עדות נוספת ביחס לאישום הראשון הייתה עדותה של המתלוננת. היא סיפרה שבבוקר יום האירוע נמצאה במקום עבודתה, עד אשר קיבלה טלפון משכנתה שביקשה ממנה לחזור במהרה הביתה מפני שהילדים בוכים. לפי גרסת המתלוננת, לראשונה בבית החולים היא שאלה את הילדים על שארע להם, והם ענו לה תשובות סותרות - פעם ענו לה שנכוו בשעה שהכינו פופקורן ופעם אמרו שהמערער הניח את ידם על גבי הלהבה. בהמשך עדותה שינתה המתלוננת את גרסתה והעידה שכבר בקופת החולים סיפרו לה הילדים שנכוו כתוצאה ממעשי המערער ורק בחלוף מספר ימים טענו כי הם נכוו מהכנת פופקורן. בעדותה בפני בית המשפט מסרה המתלוננת כי המערער לא ביצע את המיוחס לו. בשולי הדברים ציינה המתלוננת בבכי כי מצבה ומצב ילדיה קשה וכי הם זקוקים לעזרת המערער. בחקירה הנגדית השיבה המתלוננת לשאלות הסנגור אודות סכסוך שהיה לה עם בעלה שפרץ עקב רצונו לשאת אישה שנייה. היא ציינה כי הילדים ידעו על הוויכוח שניטש בין הוריהם בהקשר זה.

 

7.        כאמור, המערער הכחיש את המיוחס לו. הוא סיפר כי בבוקר האירוע הוא התעורר בשעה 11:00, חברו התקשר והזמין אותו להתאמן עימו בחדר הכושר, והוא עזב את הבית בשעה 12:15 מסיבה זו. את הבת א' לקח עימו ואת הילדים ת' ומ' השאיר בבית, כיוון שחשב שאימם צריכה להגיע מעבודתה לאחר זמן קצר. הוא מסר שניסה להשיג את המתלוננת פעמים רבות בטלפון הסלולארי, אך היא לא ענתה. המערער הוסיף וטען בעדותו כי הוא אב טוב ואוהב את ילדיו, וכי בביקוריהם בבית המעצר הביעו ילדיו את רצונם שישוחרר מכלאו וישוב לביתו.

 

8.        מטעם המערער העיד החבר שעימו על פי טענתו הלך לחדר הכושר ביום האירוע, אשר אימת את גרסתו האמורה של המערער. כן העידו עובד נהג הסעות הילדים לבית הספר ואדם נוסף המתגורר בשכנות לפיצרייה שבבעלות המערער, שסיפרו על יחסו הטוב של המערער לילדיו. מטעם המערער עוד העידה בת זוגו השנייה שסיפרה כי המתלוננת התקשרה אליה ואיימה כי תשרוף ותתקוף אותה, והוסיפה כי ילדיו של המערער ציינו בפניה שטוב להם בחברתו.

 

עיקר הראיות להוכחת האישום השני

 

9.        הראיות להוכחת האישום השני התמצו בעדותה של המתלוננת. היא העידה כי בתקופה שקדמה לאירוע המתואר בכתב האישום התגלעו בינה לבין המערער ויכוחים בשל רצונו לשאת אישה נוספת. המתלוננת סיפרה כי במהלך אחד הוויכוחים ביניהם זרק המערער כוס זכוכית, אך לא ישירות לעברה כי אם לצידה, וזאת בשונה מהדברים שמסרה בהודעתה בחקירה, לפיהם המערער זרק את הכוס ישירות לכיוונה. עוד אישרה המתלוננת בעדות את שמסרה בחקירתה כי המערער הכה אותה באגרופים בראשה באוזן שמאל וסטר לה במקומות אחרים בגופה. המתלוננת ציינה גם כי אינה זוכרת את דבריה בחקירה לפיהם בחודש אוגוסט 2008 הכה המערער את הילדים מ' ות' באמצעות מקל כמו כן נתן להם בעיטות, והסבירה כי היה מדובר במכות קלות על מנת שהילדים ילכו לישון. בעקבות דבריה אלו הוכרזה המתלוננת עדה עוינת.

 

           אשר לאירוע פתיחת בלון הגז, מסרה המתלוננת בעדותה כי פעם אחת פתח המערער את בלון הגז בדירתם אך סגר אותו מיד לאחר מכן. היא שללה את הדברים שאמרה בחקירה לפיהם בטרם פתח המערער את בלון הגז הוא איים עליה שאם היא לא תתקשר לאלתר לאימה ותורה לה להפסיק להתערב בחייהם הוא ישרוף אותה ואת ילדיה.

 

10.      המערער סיפר בעדותו על הוויכוחים שהתגלעו בינו לבין המתלוננת בשל רצונו לשאת אישה שנייה. הוא הכחיש את האירועים שיוחסו לו באישום השני, לרבות האירוע בו נטען כי פתח את בלון הגז ואיים על המתלוננת. בחקירתו הנגדית טען כי התלונה נגדו הוגשה בעקבות לחצים שהפעיל דודה של המתלוננת עליה, בשל חוב כספי שהמערער חב לו. הוא נשאל מדוע לא מסר גרסה זו בחקירתו במשטרה והשיב שלא רצה לעשות מזה עניין גדול.

 

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

 

11.      בהתייחס לאישום הראשון, בית המשפט סקר את עדויות הילדים מפי חוקר הילדים וציין כי נוכח נסיבות המקרה הוא לא מוצא מקום להתערב בהחלטת חוקר הילדים שלא להעלות את הילדים, מ', ת' וא' על דוכן העדים למסור עדות. בית המשפט צפה בקלטות החקירה והתרשם, כמו חוקר הילדים, כי מדובר בעדויות מהימנות ואותנטיות של ילדים שהיו קטנים במועד האירוע, בני שש עד שלוש וחצי, ובכל זאת מסרו גרסה דומה אודות האירוע נשוא האישום הראשון.

 

           בית המשפט דחה את הטענה כי עדויות הילדים "זוהמו" בשאלות שנשאלו עובר לחקירתם על-ידי הרופא בבית החולים ועל-ידי פקיד הסעד שפגש אותם. בהקשר זה, הפנה בית המשפט לסעיף 4(2) לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים), הקובע כי רופא רשאי לתשאל ילד אודות עבירה שנעברה בו. כן מצא בית המשפט לקבל את עדותו של פקיד הסעד ששוחח עם הילדה א', לפיה מעשיו של פקיד הסעד התמצו בדיבוב הילדה לדבר, ומיד לאחר שהפסיקה להכחיש את הדברים וסיפרה על שעשה אביה לאחיה הפסיק פקיד הסעד לשאול אותה שאלות נוספות.

 

12.      בית המשפט קבע כי עדויות הילדים מהוות סיוע האחת לרעותה, וציין כי בשל מהימנותן הרבה של עדויות הילדים כפי שהתרשם מהן, משקלו של הסיוע הנדרש במקרה דנן יכול להיות קטן מהסיוע הנדרש בדרך כלל. אף העדויות הנוספות שנשמעו נמצאו כמסייעות לעדויות הילדים. בית המשפט ציין כי עדותו של השכן שראה את הילדים מיד לאחר שהוצאו מביתם, באה בגדרו של סעיף 10(1) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), בהיותה עדות של קורבן אלימות שהתייחס למעשה האלימות בסמוך להתרחשותו. עוד נקבע כי הדברים שאמרה א' לפקיד הסעד, לפיהם אביה שרף את ידי אחיה, הם בגדר אמרה ספונטנית שנאמרה סמוך לאחר התרחשותו של אירוע מרגש, ומשכך הם קבילים לפי סעיף 9 לפקודת הראיות. אשר להודעתה של המתלוננת במשטרה, הוכרע כי היא אינה יכולה להוות סיוע בהיותה עדות מפי השמועה, נוכח העובדה שהמתלוננת שמעה על שאירע לראשונה מפיה של השכנה שהזעיקה אותה. גם הדברים ששמע רופא בית החולים מפי הילדים נמצאו כדברים שלא באים בגדר עדות מסייעת, שכן הרופא אינו דובר השפה הערבית, ולא נתברר מי תירגם לו את דברי הילדים. לעומת זאת, נפסק כי חוות דעתו של הרופא לגבי הפגיעות שנגרמו לילדים בידיהם ולגבי הסימנים שנמצאו בעכוז הילדה מ', מאששים את דברי הילדים בחקירה כי המערער שרף את ידם והכה אותם באמצעות מקל.

 

13.      עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אין במחדלי החקירה להם טען הסנגור כדי להקים חשש שהגנתו של המערער קופחה. נפסק כי אי-הגעת המשטרה לבית המערער כדי לבחון את גרסתו לפיה הילדים נפגעו בשעה שהכינו פופקורן, כמו גם אי-בדיקת השיחות היוצאות ממכשיר הטלפון הסלולארי של המערער – אין בהן כדי להועיל למערער.

 

           בנסיבות אלה הורשע המערער בכל אשר יוחס לו באישום הראשון, לרבות בעבירה של שהייה בלתי חוקית, בה הודה.

 

14.      אשר לאישום השני, נקבע כי לא ניתן לקבל את אמרותיה של המתלוננת בחקירה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. אמנם צוין כי דבריה של המתלוננת בעדות היו שונים בפרטים מהותיים מהודעתה בחקירה, ברם לא נמצא דבר לחיזוק דבריה שנמסרו במסגרת ההודעה, כנדרש לפי סעיף 10א האמור. עם זאת, קבע בית המשפט כי יש להעדיף את הדברים אותם סיפרה המתלוננת בעדותה בבית המשפט על פני הכחשתו הגורפת של המערער את הדברים. העובדה שהמתלוננת ניסתה בכל דרך להמעיט מהיקף המעשים שביצע המערער נמצאה מלמדת על מהימנות דבריה, שנמסרו חרף רצונה שלא להפליל את המערער. אשר למעשה פתיחת בלון הגז, בית המשפט קיבל את טענת המדינה לפיה גם אם כטענת המתלוננת בעדותה המעשה לא לווה באיום מילולי, הרי שיש לראות במעשה עצמו משום איום. נוכח האמור, נקבע כי המערער אכן איים והכה את המתלוננת ואת ילדיו מ' ות'. עם זאת, הוכרע כי המעשים בוצעו בנסיבות שפורטו בעדותה של המתלוננת, הקלות יותר מהנסיבות אשר יוחסו למערער בעובדות האישום השני. בהתאם לכך, הורשע המערער בכל העבירות אשר יוחסו לו באישום השני, לרבות בעבירה של שהייה בלתי חוקית, בה הודה.

 

           בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של 5 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של אלימות במשפחה כולל איומים; ו-6 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור על חוק הכניסה לישראל.

 

טענות המערער

 

15.      המערער, באמצעות בא-כוחו, טוען כי לא הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. אשר לאישום הראשון, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי עדויות הילדים מהימנות, זאת על סמך התרשמותו של חוקר הילדים ועל סמך הצפייה בקלטות החקירה. בא-כוחו של המערער סבור כי עדויותיהם של הילדים "זוהמו" הן על-ידי המתלוננת, אימם, אשר "הרעילה" את הילדים נגד אביהם, הן על-ידי פקיד הסעד, בהתייחסו לעדותה של א' שדובבה על-ידו. אשר לקביעה כי עדויות הילדים מהוות סיוע האחת לשנייה, נטען כי בית המשפט התעלם מטענות ההגנה באשר למהימנותן של עדויות אלה, ומשכך שגה בקובעו כי ניתן להקל בדרישת הסיוע הנדרשת לשם השתתת ההרשעה על יסוד הודעותיהם של הילדים. 

 

           הסנגור חוזר בנימוקי הערעור על הטענה שנטענה גם בבית המשפט המחוזי כי המתלוננת העלילה על המערער בשל סכסוך שהתגלע ביניהם. נטען כי גרסתו זו של המערער לא התבררה עד תום, הגם שהיא הייתה יכולה להטיל דופי במהימנות עדותה של המתלוננת ולחזק את גרסתו של המערער ביחס לאירועים. טענה נוספת שהעלה הסנגור היא כי בית המשפט קמא לא נתן משקל בהכרעת הדין לעדויות ההגנה, המחזקות, לשיטתו, את גרסתו של המערער כי לא הוא אשר גרם כוויות לילדים.

 

           הסנגור סבור כי התקיימו מחדלי חקירה רבים בעטיים נמנע חקר האמת, ונפגעה יכולתו של המערער להוכיח את חפותו. בין מחדלי החקירה עליהם עומד הסנגור מונה הוא את אי-בדיקת זירת האירוע, דהיינו הבית בו נכוו הילדים, מחדל אשר לעמדתו יכול היה לשפוך אור על הנסיבות בהן הם נכוו ולהוכיח את טענת המערער כי הילדים נפגעו כתוצאה מהכנת פופקורן. מחדל חקירה נוסף לו טוען הסנגור הוא אי-בחינת השיחות היוצאות מהטלפון הסלולארי של המערער, פעולה שהוא סבור כי לו הייתה מבוצעת הייתה יכולה להוכיח שהמערער התקשר פעמים רבות למתלוננת וניסה להשיגה. עוד גורס הסנגור כי המשטרה צריכה הייתה לחקור את שכניו של המערער במטרה לברר האם נשמעו צעקות עובר לעזיבת המערער את הבית. לדבריו, אילו היה מבצע המערער את שיוחס לו, יש להניח כי הילדים היו זועקים בשל הכאב העז שנגרם להם והשכנים היו שומעים את צעקותיהם. בא-כוח המערער טוען כי העובדה שהראיות האובייקטיביות הללו לא אותרו גורמת למערער עיוות דין של ממש באופן המצדיק את זיכויו.  

 

16.      אשר לאישום השני, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהשתית את הרשעתו של המערער על עדותה של המתלוננת. גם לגבי אישום זה חזר הסנגור על הטענות בדבר מהימנות המתלוננת המונעת, לשיטתו, מרצונה לנקום במערער על שנשא אישה שנייה.

 

טענות המדינה

 

17.      מנגד, טענתה המרכזית של המדינה, באמצעות בא-כוחה, היא כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין המבוססת על ממצאי מהימנות ועובדה שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. המדינה מדגישה את המשקל הרב שבית המשפט נתן לעדויות הילדים, בשים לב לקוהרנטיות ולמידת הפירוט שבגרסתם ונוכח התרשמותו החיובית של חוקר הילדים מאמינותן של גרסאות הילדים. עוד טוענת היא כי בית המשפט המחוזי צדק כשמצא בעדויות הילדים סיוע האחת לרעותה.

 

           לדידו של בא-כוח המדינה מחדלי החקירה הנטענים, ובכלל אלה אי-הביקור בזירה ואי-הוצאת פלט השיחות מהמכשיר הסלולארי של המערער, לא יכולים היו לאמת את גרסתו של המערער לפיה לא הוא אשר גרם לכוויות הילדים, ומשכך, לטענת המדינה, אין עילה לזיכויו של המערער על רקע מחדלי החקירה, ככל שהיו בפרשה.

 

           אשר לאישום השני, נטען כי יש לדחות את טענות המערער ביחס לאישום זה נוכח העובדה שהן מתמקדות במהימנות המתלוננת באופן מובהק.

 

דיון והכרעה

 

18.      דין הערעור שהוגש על הכרעת הדין להידחות. בעיקרם של דברים, טענותיו של המערער נסבות על עניינים שבמהימנות ועל קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר בהם, כידוע, ממעט בית משפט של ערעור להתערב, למעט במקרים חריגים בהם נמצא כי הערכאה הדיונית נתפסה לכלל טעות היורדת לשורש העניין, כגון כאשר ישנן סתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה הערכאה הדיונית, או כאשר מתבררת שגיאה מהותית בהערכת המהימנות (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)). ביסוד כלל זה ניצבת ההנחה כי יש לייחס ערך רב להתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים, ובכלל זה האופן בו מוסרים העדים את דבריהם והתנהגותם על דוכן העדים (ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 1.9.08)).

 

           אכן, כלל אי-ההתערבות נחלש מקום בו ההשגות שמועלות נוגעות לקביעות מהימנות וקביעות שבעובדה שהושתתו על ראיות שבכתב או על עדויות שאינן בלתי אמצעיות (ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 43 (לא פורסם, 26.6.08) וההפניות שם; ע"פ 9804/08 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 18 (לא פורסם, 14.4.11)). במקרים כגון דא, מיטשטש הפער בין יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם מהעדות ולהעריכה לבין יכולתה של ערכאת הערעור לעשות כן, ובנסיבות אלה נחלש הכלל בדבר אי-ההתערבות. ברי כי דברים אלה תקפים רק באשר לעדויות שלא נשמעו באופן ישיר מפי העד בבית המשפט, ולא לגבי עדותם של יתר העדים שהעידו בערכאה הדיונית, אשר לגביהם יוסיף כמימים ימיה לחול הכלל של אי-ההתערבות. לאור דברים אלה, ייבחנו טענותיו של הסנגור באשר למהימנות עדויות הילדים והעדויות המסייעות.

 

הטענות כנגד התשתית הראייתית לאישום הראשון

 

19.      ביחס לאישום הראשון, השיג הסנגור בראש ובראשונה על קביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי הנוגעות לעדותם של הילדים, א', ת' ומ'. כפי שצוין לעיל, הילדים לא העידו בבית המשפט בשל התנגדותו של חוקר הילדים להתיר את עדותם, בהתאם לסעיפים 2 ו-9 לחוק הגנת ילדים, ומשכך, כלל אי-ההתערבות חל בעוצמה פחותה ביחס לקביעות המהימנות הנוגעות לעדויות הילדים. על אף האמור, לאחר קריאת תמלילי החקירה בעיון רב וצפייה בקלטות החקירה, יש לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה גרסתם של הילדים עקבית, אותנטית ומהימנה היא.

 

20.      ראשית, על מהימנות ואותנטיות הגרסאות ניתן ללמוד מתוכן הדברים כפי שמופיע בתמלילי החקירה. שלושת הילדים מסרו גרסה דומה באשר למהלך הדברים ביום האירוע. ליבת גרסתם של השלושה מתארת כיצד הניח המערער את ידם של מ' ושל ת' על להבת הגז כיוון שהם קמו ממיטתם, ולאחר מכן עזב את הבית ולקח עימו את הילדה א'.

 

           א', שהייתה בת 7 במועד האירוע והחקירה, מסרה את הגרסה המפורטת ביותר לגבי השתלשלות העניינים ביום האירוע. בתמצית יאמר כי א' סיפרה שביום האירוע אחיה ת' ומ' הטרידו את מנוחת המערער, ומשכך הוא ציווה עליהם לבחור בין עונש מקל או גז. אז הניח המערער את ידם של ת' ושל מ' על להבת הגז, ולאחר מכן עזב את הבית כשהוא נוטל אותה עימו (ת/4, עמ' 10-11, ש' 28-33, ש' 1-18).  

 

           גם ת', שהיה בן 6 שנים במועד ההתרחשות, סיפר כי אביו הוא שגרם לכוויות בידו כיוון שהוא קם ממיטתו (ת/5, עמ' 7, ש' 12-21). זאת, לאחר שבראשית החקירה הוא ציין מיוזמתו שהוא לא אוהב את אביו, אמירה ספונטנית המעידה אף היא על אמיתות גרסתו של הקטין והכאב אותו הוא חווה. כאן המקום לציין כי אין לקבל את טענת הסנגור שהעובדה שת' לא השיב לשאלת החוקר הכיצד יתכן שאביו שם את ידו על האש אם הוא נכח בחנות הפיצה, מטילה דופי במהימנות גרסתו (ת/5, עמ' 11, ש' 10-14). שכן מתמלילי החקירה עולה כי השאלה דנן נשאלה לקראת סוף החקירה, בשלב בו דומה כי סבלנותו של ת' להשיב לשאלות החוקר פקעה. על כך ניתן ללמוד גם מבקשתו של ת' בשלב זה של החקירה לשחק בצעצוע הרכבת שהיה בחדר ולהפסיק את התשאול. על כן, העובדה שת' לא ענה לשאלתו של החוקר בעניין זה אין בה כדי להטיל כל דופי במהימנות גרסתו לפיה אביו הוא שגרם לפציעותיו.

 

           מ' הקטנה, שהייתה רכה בשנים במועד האירוע והחקירה, בת 3 וחצי שנים בלבד, סיפרה כי המערער שם את ידה ואת ידו של אחיה ת' על האש כיוון שהם קמו מהמיטה (ת/ 6, עמ' 4, ש' 27-29; עמ' 5, ש' 22-27). מ' הוסיפה כי א' נכחה בבית בזמן ההתרחשות וכי לאחר מכן המערער יצא עימה למקום עבודתו (ת/6, עמ' 9, ש' 17-18, ש' 29).

 

           אם כן, לפי גרסתם של שלושת הילדים המערער הוא שהניח את ידם של מ' ושל ת' על להבת הגז במטרה להענישם. אנו סבורים כי הפערים בהיקף התיאורים והפרטים שנמסרו בגרסאות השונות דווקא מחזק את מהימנותן. אך הגיוני וסביר שהילדה הבוגרת ביותר, א', שלא הייתה קורבן למעשיי המערער, תספר את הגרסה המפורטת יותר לעומת מ' הקטנה, שהייתה רכה בשנים ומסרה את הגרסה "הרזה" ביותר לגבי ההתרחשות ביום האירוע, באופן המחזק את מהימנות הדברים, אם כי גם על פי גרסתה הדלה כביכול בתיאורים סיפרה מ' שהמערער הוא שאחראי לכוויות שנגרמו לה ולת'. כפי שנכתב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ניכר כי דברי הילדים נאמרו במשורה בלי להגזים בתיאורים של המעשה - עובדה המחזקת את מהימנות גרסתם.

 

21.      שנית, אינדיקציות מסוימות בקלטות מעידות אף הן על אותנטיות גרסתם של הילדים. ניכר בקלטות כי הילדים לא היססו לשחק בצעצועים שהונחו בחדר, באופן המלמד שסביבת החקירה הייתה נוחה ונעימה להם. צפייה בקלטות מלמדת על כך שטון התשאול היה נינוח. עוד ניתן ללמוד מן הקלטות על גילם הצעיר של הילדים הנחקרים ועל נכונותם לשתף פעולה עם החקירה.

 

22.      בהקשר זה יאמר כי היותם של הילדים רכים בשנים, לצד העובדה שגרסתם לאירוע הייתה כה דומה מקשים עד מאוד על קבלת הטענה כי העדויות "זוהמו" על-ידי אימם של הילדים, המתלוננת, שנטען לגביה כי "השתילה" את הגרסה בדבר אשמתו של המערער בפיהם של הילדים בשל רצונה לנקום בו. אילו אכן היה מדובר בגרסה "מושתלת" – ואין להניח שכך הדבר – סביר כי הילדים לא היו מספרים גרסה ברמת פירוט שונה, או שהם היו מתבלבלים נוכח השאלות הרבות, אך לא כך אירע.

 

           עוד יאמר כי מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי שלא ניתן לראות בשיחתו של פקיד הסעד עם א' ובשיחה שניהל הרופא המטפל בבית החולים עם הילדים משום אירועים שגרמו לזיהום גרסתם של הקטינים. אשר לפקיד הסעד, בית המשפט קיבל כממצא של מהימנות את טענת פקיד הסעד כי הוא "דובב" את א' רק על מנת שתדבר עימו והפסיק לתשאלה מיד לאחר שהיא סיפרה לו על מעשיי המערער, ולפיכך למעשה אין מדובר "בזיהום" החקירה. ממצא עובדתי זה מקובל עלינו ואיננו מוצאים הצדקה להתערב בו. עיון בטענת המערער בדבר זיהום גרסת הילדים על ידי הרופא המטפל מעלה כי הטענה כלל אינה מופנית נגד דברי הרופא לילדים, כי אם נגד עצם נוכחותה של המתלוננת בשיחה. ברם, משנמצא כי אין יסוד לטענה שגרסת הילדים זוהמה על ידי המתלוננת, נשמט הבסיס אף לטענה דנן.

 

23.      לפי סעיף 11 לחוק הגנת ילדים, עדות קטין המוצגת לבית המשפט לפי סעיף 9 לחוק היא עדות הטעונה סיוע. בענייננו, קבע בית המשפט כי עדויות הילדים מהוות סיוע האחת לרעותה, בהיותן ראיות עצמאיות המחזקות את הקשר בין המערער לבין המעשים שיוחסו לו באישום הראשון. קביעה זו בדין יסודה, שהרי לא אחת נפסק כי "עדות הטעונה סיוע יש בכוחה לסייע לעדות האחרת, העיקרית, אשר טעונה היא עצמה סיוע" (ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 302 (1993); וראו גם:  ע"פ 5237/93 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 3 (לא פורסם, 18.9.94); ע"פ 5357/93 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (לא פורסם, 15.5.94)).

 

           עוד יאמר כי אין לקבל את טענת המערער שבית המשפט המחוזי שגה בקובעו שנוכח מהימנותן הרבה של עדויות הילדים, משקלו של הסיוע יכול ויהיה נמוך יותר. הטענה האמורה הושתתה על ההנחה כי עדויות הילדים אינן מהימנות. ברם, משנוכחנו שאין להטיל דופי בגרסתם המפלילה של הילדים בהיותה אמינה ואותנטית במיוחד, אנו סבורים כי צדק בית המשפט קמא כשקבע כי בפרשה דנן הסיוע הנדרש אינו כבד משקל. כידוע "המשקל הנדרש לראיית הסיוע עומד ביחס הפוך למשקלה של הראיה העיקרית" (ע"פ 4009/90 לעיל, בעמ' 302; וראו גם: ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, בפסקה 142 (לא פורסם, 10.11.11); ע"פ 8785/09 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 25 (לא פורסם, 1.8.11)), ואכן, בענייננו, בשים לב למהימנות הגבוהה של עדויות הילדים משקלה ההוכחתי של ראיית הסיוע הדרושה פוחת.

 

24.      אשר להשגות הנוספות שהועלו ביחס לעדויות שנשמעו בבית המשפט המחוזי והיוו סיוע לעדויות הילדים, לא נמצא טעם לחרוג מכלל אי-ההתערבות ולסטות מקביעות המהימנות שנקבעו ביחס לעדים אלה. בית המשפט התייחס לכלל הטענות שהעלה המערער בהקשר זה, לרבות השגותיו לגבי מהימנות עדות השכן, ומקובלות עלינו במלואן קביעותיו. אשר לטענות שהועלו בעניין מהימנות המתלוננת, דומה כי טענות אלה אינן רלוונטיות בכל הנוגע לאישום הראשון, משום שנקבע שביחס לאישום זה דבריה של המתלוננת בחקירה אינם מהווים עדות מסייעת בהיותם עדות מפי השמועה.

 

25.      הנה כי כן, התשתית הראייתית עליה נסמך בית המשפט המחוזי בהכרעתו מורכבת מראיות מהימנות המעידות, ללא כל צל של ספק, כי המערער שרף את ידי שני ילדיו, התעלל בהם, זנח אותם ותקף אותם. נוכח האמור, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי "כל גרסאותיו [של המערער, ע.א.] אודות חזרתה המוקדמת של אשתו כמו גם השגחת השכנים עליהם, אין בהם כל ממש, כשברור שהנאשם נטש את ילדיו לאחר ששרף את ידיהם כשהם נאנקים מכאבים ומצויים בסכנה של ממש לשלמות גופם, או שמא גם לחייהם". די בכך כדי לדחות מכל וכל את טענותיו של המערער הנוגעות למהימנות העדים שעל יסוד גרסתם הושתתה הרשעתו.

 

מחדלי חקירה

 

26.      טענה מרכזית נוספת שהעלה הסנגור מתמקדת במחדלי חקירה הקיימים לכאורה בתיק, אשר לטענתו יש בהם כדי להביא לזיכויו של המערער. כידוע, קיומו של מחדל חקירה אינו מוביל מניה וביה לזיכויו של נאשם. נפקותו של המחדל נבחנת לאור נסיבות המקרה ומידת חומרתו של המחדל. על בית המשפט הדן בדבר לבחון בקפידה האם הימנעות מעשיית פעולת חקירה מסוימת יש בה כדי לגרום לאובדן ראייה בעלת פוטנציאל מזכה, או כדי להקשות על הנאשם להתמודד עם חומר הראיות העומד לחובתו, באופן הגורם לקיפוח הגנתו של הנאשם. עם זאת עליו לבחון בזהירות מה מהות המחדלים ואילו ראיות נגרעו ממארג הראיות כתוצאה מהמחדלים הנטענים – ומה משמעותן להגנת הנאשם. כפי שנקבע לא אחת:

 

"אין הרשות החוקרת חייבת לאסוף – ואין התביעה חייבת להציג – את כל הראיות הקיימות במקרה פלוני, וניתן להסתפק בראיות המספיקות לשם הרשעה במידה הנדרשת בפלילים... הנפקות המשפטית של מחדלים כאלה נקבעת לעולם על-פי מידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן, ואם אותם מחדלים מעוררים ספק סביר באשמה" (ראו: ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.08); וראו גם: ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.93); ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.07); ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.06)).

 

27.      במקרה דנן, לא שוכנענו בטענת בא-כוחו של המערער כי מחדלי החקירה בתיק כה מהותיים וחמורים עד כי הם מובילים לקיפוח הגנתו של המערער ומעוררים ספק באשמתו. בית המשפט המחוזי דן במחדלי החקירה להם טען המערער וקבע כי מחדלי החקירה בתיק לא גרמו לאובדן ראייה מזכה כלשהי שיכולה הייתה להיזקף לזכות המערער, כטענת סנגורו, ומכאן שאין המחדלים מקימים חשש כי קופחה הגנתו. מסקנתו זו מקובלת עלינו. כך למשל, לא ברור כיצד היה בביקור המשטרה בזירת האירוע כדי להוכיח את גרסתו של המערער שהילדים נפגעו שעה שהכינו פופקורן. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק הדין, גם לו היה נמצא סיר פופקורן בזירה, הרי שהדבר לא בהכרח היה מוכיח את טענת המערער כי הילדים נכוו כתוצאה מההכנה באופן שהיה מקים ספק באשמתו. יתרה מכך, מעדותן המהימנה של א' ושל מ' עולה כי עובר למועד האירוע הכין ת' פופקורן על הגז (ת/4, עמ' 10, ש' 4-5; ת/6, עמ' 6, ש' 23-27), כך שלמעשה מציאת סיר בזירה לא יכולה הייתה לסייע בידי המערער להוכיח את גרסתו. על כך יש להוסיף כי גם אם אכן היה נכווה ת' מהכנת פופקורן כטענת המערער – וכאמור איננו סבורים שכך אירע – אין זה סביר שגם מ' הקטנה הניחה את ידה על להבת הגז לאחר שאחיה ת' נכווה, עניין המקעקע את אמינות הגרסה שמסר המערער לאירועים.

 

           עוד יש לדחות את הטענה כי אי-בחינת החלונות בבית על מנת לוודא אם מותקנים עליהם סורגים ואי-חקירת האנשים אשר חילצו את הילדים מהבית מהווים מחדלי חקירה המחייבים את זיכויו של המערער כנטען על ידי בא כוחו. ראשית, אילו רצה המערער להוכיח כי בביתו מותקנים סורגים שמנעו את חילוץ הילדים דרך החלון כטענת המדינה היה באפשרותו לעשות זאת בנקל, וממילא ספק רב אם היה הדבר משפיע על הרשעתו בעבירות אשר יוחסו לו, נוכח העובדה שמדובר באירועים המאוחרים למעשה הנחת ידם של מ' ושל ת' על הגז. שנית, ייתכן כי היה בחקירת שכנים נוספים לחקירת השכן שסיפר על דבריו של ת' בסמוך להוצאתו מהבית כדי ללמד על מצבם של הילדים במועד הוצאתם, אך איננו רואים באי-עשיית פעולה כאמור מחדל חקירה משמעותי שיש בו כדי לקפח את ההגנה לה זכה המערער ולו במאום.

 

28.      טענה בדבר מחדל חקירה נוסף, שאף היא זכתה להתייחסות ונדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, היא הטענה כי אי-הוצאת פלט שיחות מהטלפון הסלולארי של המערער פגעה ביכולתו להוכיח את גרסתו כי ניסה להשיג את המתלוננת בצהרי יום האירוע פעמים רבות. גם בטענה זו אין ממש, שכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, לא ברור כיצד יש בהוצאת פלט השיחות כדי להוכיח את גרסתו של המערער כי הוא חף מפשע. אף אם נניח כי פלט השיחות אכן היה מראה שהמערער ביצע שיחות טלפון רבות למתלוננת, ייתכן שהדבר היה מלמד על רצונו לדעת מה עלה בגורל ילדיו אותם השאיר בגפם בבית לאחר האירוע.

 

           אם כן, לא נמצא כי הגנתו של המערער לקתה כתוצאה ממחדלי החקירה עליהם הצביע הסנגור, וממילא לא התגבשה כל עילה לבכר את גרסתו של המערער על פני גרסת הילדים והעדויות התומכות בה. בחינת הדברים באספקלריה זו מביאה לתוצאה שונה מהתוצאה אליה מכוון הסנגור ויש בה לשכנע במסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי בדבר אשמתו של המערער במיוחס לו באישום הראשון.

 

הערעור על ההרשעה באישום השני

 

29.      אשר לערעור על הרשעת המערער בעובדות האישום השני, יש לדחות את טענות המערער המתמקדות במהימנות המתלוננת ולאמץ גם כאן את קביעותיה של הערכאה הדיונית. מטבע הדברים, מקום בו עסקינן בעבירות אלימות בתוך המשפחה המבוצעות בחדרי חדרים, רב הנסתר על הנגלה ובאופן טבעי אין בנמצא עדויות נוספות מלבד, במקרה הטוב, עדות הקורבן ומולה לעיתים עדותו של מבצע העבירה. במצב שכזה ה"עימות" בין הגרסאות וההכרעה איזו מהן עדיפה הוא כמעט בלתי נמנע. בנסיבות אלה נקבע כי נודעת חשיבות מכרעת להתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים, שלה כידוע יתרון רב בהערכת העדויות וקביעות מהימנות, באופן המחייב נקיטת משנה זהירות בטרם תתערב ערכאת הערעור בקביעות המהימנות כפי שהוכרעו (ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.09); ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.09)). לא מצאנו הצדקה לחרוג מכלל זה במקרה דנן. בהיותה על דוכן העדים ניסתה המתלוננת להמעיט ככל יכולתה מחומרת מעשיו של המערער, עניין אותו מצא בית המשפט המחוזי כמעיד דווקא על מהימנותה. כך למשל, טענה היא כי המערער "רק" הכה ודחף את הילדים קלות ברגלם, והכחישה את איומי המערער שנלוו על פי כתב האישום לאירוע פתיחת בלון הגז. כבית המשפט קמא, אף אנו סבורים כי ניסיונה הברור של המתלוננת להפחית מחומרת המעשים ולקעקע, על פי תפיסתה, את הפליליות שבהם, אינו גורע ממהימנותה. מנגד, הכחיש המערער את המעשים אשר יוחסו לו באופן גורף וסתמי, ושב וטען כי המתלוננת מבקשת לנקום בו על שנשא אישה נוספת. בנסיבות אלה, אין עילה להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי לעניין מהימנות המתלוננת המושתתות על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות הסותרות.

 

           כאן מסתיים הדיון באשר להכרעת הדין הנסב על שני נדבכים עיקריים:  האחד, מהימנות עדויות הילדים והאישה כנגד המערער, והשני, מחדלי החקירה. כאמור, לא נמצא כי יש בטענות שנבחנו כדי לפגום במארג הראיות או במהימנות העדויות, או להצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אי לכך, הערעור שהוגש על הכרעת הדין נדחה.

 

הערעור על גזר הדין

 

30.      בגזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על החומרה היתרה הנודעת למעשיו של המערער, אשר נהג באכזריות ובכוחניות כלפי ילדיו וכלפי רעייתו. כן שקל בית המשפט לחומרא את נסיבות ביצוע העבירות בהן הורשע המערער באישום הראשון – העובדה כי המערער נתן לילדיו "זכות בחירה" בין אפשרויות הענשה שונות ובהמשך לכך בחר עבורם באש ועשה את שעשה; והעובדה שלאחר מכן עזב את הבית כשילדיו הקטנים נאנקים מכאב. עוד התייחס בית המשפט לעברו הפלילי של המערער ולעובדה כי הוא לא הודה במעשים ולא לקח אחריות עליהם. בית המשפט ציין בגזר הדין כי המערער נהג כאדם אכזרי, אשר ראוי להענישו במלוא חומרת הדין. משכך, כאמור, השית בית המשפט על המערער 5 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירות אלימות במשפחה ואיומים; ו-6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה לפי חוק הכניסה לישראל.

 

31.      בערעור, טוען הסנגור כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונש שהשית על המערער. לדבריו, הרחקתו של המערער מחמשת ילדיו, ובכלל זה מילדיו הקטנים שנולדו לו מאשתו השנייה, פוגע בראש ובראשונה בחינוך הילדים ובפרנסת המשפחה. הסנגור גורס כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לשיקולי שיקומו של המערער.

 

32.      מנגד, הגישה המדינה ערעור על קולת העונש. היא סבורה כי העונש שהושת על המערער אינו הולם את הנסיבות החמורות המאפיינות את המקרה – גרימת פגיעה פיסית קשה וכפולה, בשני ילדיו של המערער; התעללות נפשית בילדים המתבטאת במתן האפשרות לבחור בסוג העונש; והפגנת אדישות כלפי סבלם של הילדים בכך שהמערער נטש אותם בבית לאחר מעשה. המדינה טוענת כי מעשיו של המערער מחייבים השתת עונש חמור בהרבה מכפי שנגזר, כמתחייב משיקולי גמול והרתעה, וזאת גם נוכח הסיכון שיוצר המערער למשפחתו המחייב את הרחקתו מהם למשך תקופה ממושכת.

 

33.      כלל ידוע הוא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בגזירת העונש (ראו למשל: ע"פ 5576/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.11)). ההתערבות תעשה רק במקרים שקיימים טעמים חזקים לכך. שקלנו את טענות הצדדים ובאנו לידי מסקנה כי דין ערעור המדינה להתקבל וכי דין ערעורו של המערער להידחות. על אף שהעונש שנגזר על המערער אינו קל, הוא אינו הולם את חומרת המעשים שביצע ואת הצורך להרתיע מפני הישנותם.

 

34.      העבירות בהן הורשע המערער יוצאות דופן בחומרתן והן כוללות נקיטת אלימות כלפי רעייתו וכלפי ילדיו בדרך אכזרית וקשה. החומרה היתרה הנודעת למעשיו של המערער טמונה בעיקר באירוע נשוא האישום הראשון. המערער בחר "להעניש" את שני ילדיו על לא עוול בכפם באמצעות פגיעה אכזרית ונפשעת בהם. תחילה, הוא התעלל בהם נפשית בכך שהורה להם "לבחור" את עונשם. לאחר מכן, הניח המערער את ידו השמאלית של ת' על להבת הגז הבוערת ולאחר מכן עשה זאת גם לידה הימנית של מ' הקטנה. על אף הכוויות החמורות שנגרמו לילדיו כתוצאה ממעשיו, נטש אותם המערער כשהם חבולים ופגועים, נעל אותם בבית ויצא לעיסוקיו. די בהסתכלות על תמונות ידיהן החבולות של ת' ושל מ' הקטנים המופיעות בתיק המוצגים (ומסומנות כמוצג ת/2), על מנת להבין את הסבל הגדול שנגרם לילדים ולעורר סלידה ושאט נפש ממעשיו של המערער. מעבר לכאב ולפגיעה הפיסית שגרם לילדיו, ביזה והשפיל אותם המערער, באופן שבוודאי הותיר שרטת בנפשם של הילדים הרכים בשנים, מה שכנראה הביא את הילד ת' לומר לחוקר הנוער שאינו אוהב את אביו.

 

           אנו סבורים כי מתחייב ליתן לשיקולי הגמול וההרתעה משקל מוגבר ביחס לשיקולי ענישה אחרים אותם נהוג לזקוף דרך כלל לזכותו של נאשם. לא אחת נכתב בבית משפט זה על החובה להוקיע את תופעת האלימות בתוך המשפחה ואת המבקשים לעשות שימוש בכוח הזרוע כלפי בני משפחתם. יפים לעניין זה דברים אלו:

 

"תופעה זו של אלימות בתוך המשפחה היתה לנגע שפשט בחברה, ויש לעוקרו על-ידי עונשים הולמים, למען ישמע וירא המערער ולמען ישמעו ויראו עבריינים בכוח אחרים. בכגון דא יש להחמיר בדינו של הנאשם, הן מתוך הבעת שאט נפש והוקעת מעשיו והן מתוך מגמה של הרתעה. אכן, תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה; אך כאשר מדובר בענישה של מעשה פשע חמור, כגון זה שלפנינו, יש שמצוי גם מצוי בדרכי הענישה ובמטרותיה, בין היתר, שיקול התגמול בתור הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה, אשר מעוות את דמותה התרבותית הבסיסית  של חברה אנושית... וחומרת הענישה היא ביטוי להוקעת המעשה ולסלידה הימנו" (ע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 81, 84 (1993)).

 

           יתרה מכך, בנסיבות המקרה דנן לא מצאנו כי עומדים שיקולים המצדיקים הקלה בעונש, בשים לב לעברו הפלילי של המערער ולעובדה שהוא לא נטל אחריות ולא הביע חרטה על שעולל לילדיו.

 

35.      העבירות בהן הורשע המערער חמורות ביותר הן ועונש המאסר המרבי הקבוע בצידן גבוה. כך למשל, עונש המאסר המרבי הקבוע בחוק העונשין בגין עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, שהיא רק אחת מן העבירות החמורות בהן הורשע המערער, הינו 20 שנות מאסר. המדינה לא הציגה פסיקה לעניין רמת הענישה המקובלת, ועיון בפסקי דין בהם הורשעו נאשמים בעבירות דומות מעלה כי קשת הענישה מגוונת, ותלויה, בין היתר, במאפייני העבירות ובנסיבות המקרה. יחד עם זאת, לטעמי ראוי כי במקרים חמורים כגון המקרה שבפנינו יינתן משקל מופחת לשיקולים המצדיקים דרך כלל הקלה בעונש, ביחס לאינטרס הציבורי רב המשקל של הרתעת הרבים מביצוע מעשים אלימים בגופם של קטינים וחסרי ישע. שהרי, על בתי המשפט מוטלת החובה לשרש ולהוקיע התנהגויות מסוג זה תוך הצבת נורמה הנושאת מסר ברור וחד-משמעי – אדם הנוטל לעצמו את החירות לנקוט בדרכי אלימות כה קשה ואכזרית כלפי אשתו וילדיו, בדלת אמות הבית, שאמור להיות מקום מבצרה והגנתה של המשפחה, ישלם על מעשיו בשלילת חירותו לשנים ארוכות. אי לכך, מסקנתנו היא כי יש להחמיר בעונשו של המערער באופן שעונש המאסר שהושת עליו יועמד על 7 שנות מאסר בפועל. 

 

           נוכח האמור, ערעורו של המערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה, וערעורה של המדינה על גזר הדין מתקבל, במובן זה שעונש המאסר שהושת יועמד על 7 שנות מאסר בפועל. שאר חלקי גזר הדין יוותרו בעינם.

 

           ניתן היום, ז' בטבת תשע"ב (2.1.12).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10047320_B02.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il