עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4625/10

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופטת א' חיות:

 

           זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן) מיום 4.5.2010, אשר דחה את תביעת המערערת לשכר טרחה המגיע לה לטענתה בגין שירותים שנתנה למשיבות וקיבל את התביעה שכנגד של המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות) להחזר חלק משכר הטרחה שכבר שולם למערערת.

 

           למען שלמות התמונה יצויין כי לכתחילה הופנתה תביעת המערערת גם כנגד גבעת מרום בע"מ (להלן: גבעת מרום) אך כנגד נתבעת זו ניתן ביום 7.8.2007 פסק דין בהיעדר הגנה והיא לא נטלה חלק בדיונים בפני בית משפט קמא.

 

 

1.        טרם שאדרש לטענות שהועלו בערעור מן הראוי לסקור את תמצית העובדות הצריכות לעניין ואלו הן:

 

           חברת ש.כ. תלפיות בע"מ (להלן: תלפיות) הייתה בעלת מקרקעין בבני ברק (להלן: המקרקעין). ביום 13.6.95 התקשרה תלפיות עם המשיבה 1 (להלן: קנדאל תל-אביב) והמשיבה 3 (להלן: גבעת מרום, וביחד: היזמים) בהסכם קומבינציה לשם בניה על המקרקעין (להלן: עסקת הקומבינציה או הפרויקט), במסגרתו מכרה תלפיות ליזמים 58% מהמקרקעין תמורת שירותי בניה על 42% הנותרים. המערערת, שעל פי טענתה הינה חברה פרטית למתן שירותים נלווים לשירותי ראיית חשבון, סיפקה לצדדים שירותים לעסקת הקומבינציה והוסכם ששכר טרחתה ייגזר משווי העסקה. על פי שומה עצמית שהוצאה, נקבע לעסקה שווי של 20.16 מיליון ש"ח. ביום 14.8.95 שלחה קנדאל תל-אביב מכתב למערערת בו נאמר כי שכר טרחתה בגין עסקת הקומבינציה יתבסס על השומה העצמית שהוגשה ביום 1.8.95, ויעמוד על 2% משווי העסקה המסתכמים ב-185,600 דולר. על המכתב חתמו שני היזמים. בתשובתה לקנדאל תל-אביב מיום 15.8.95 חלקה המערערת על גובה שכר הטרחה שצוין במכתב מיום 14.8.95 וטענה כי בהתאם לסיכומים בין הצדדים שכר הטרחה צריך להיות גבוה לפחות פי שלושה. בהמשך לתכתובת זו התקיימה ביום 16.8.95 פגישה בין הצדדים, בה סוכם כדלקמן:

 

"1. ...מובהר בזאת כי במידה ושומת מס שבח כפי שהוגשה ע"י הבעלים תתוקן ע"י מנהל מס שבח, התמורה המגיעה למשרד לויטה ליפסקי תתוקן באופן הבא:

2. החישוב יהא לפי בסיס החישוב של מס רכישה בשומת המס שתקבע באופן סופי[.]

לצורך הבהרה, אם מס רכישה מהווה 5% משווי העסקה, שכר הטרחה למשרד לויטה-ליפסקי יהווה 2% משווי העסקה. ובמילים אחרות שכר הטרחה יהא 40% מגובה מס הרכישה שסוכם מול רשויות מס שבח מקרקעין.

3. תנאי התשלום:

א. מקדמה בסך השווה בשקלים ל-100,000$ שולמה בתאריך 15.8.95.

ב. בסוף דצמבר 1995, ישולם סך השווה בשקלים ל-75,000$.

ג. היתרה תשולם עם קבלת היתר הבניה."

 

 

סיכום זה נחתם על ידי המערערת וייקרא להלן: ההסכם הראשון.

 

2.        בחודש פברואר 1997 העמידו שלטונות המס את שווי עסקת הקומבינציה על סכום של 75,610,402 ש"ח אך לאחר כשנתיים, ביום 26.1.99, תוקן שווי העסקה מכוח סעיף 85(1) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963, והועמד על סכום של 82,334,976 ש"ח (להלן: שומת שלטונות המס). תלפיות והיזמים הגישו השגה על שומת שלטונות המס ומשזו נדחתה הוגש בחודש אפריל 1999 ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. זמן קצר לאחר מכן, ביום 2.5.1999, הגיעו המערערת והיזמים להסכם נוסף בנוגע לשכר טרחת המערערת (להלן: ההסכם השני), וזאת כהסדר פשרה לסיום הליך של תביעה כספית שהגישה המערערת בעניין זה בשנת 1998. ההסכם השני קובע כך:

 

"א. אנו חוזרים ומאשרים כי אנו נשלם לכם את שכר טרחתכם בשיעור של 2% משווי העסקה (חלק היזמים בלבד) לפי קביעה סופית של שלטונות האוצר מס שבח מקרקעין שעל פיה ייקבע שווי מס רכישה של עסקת הקומבינציה מיום 13.6.1995 כפי שייפסק ב[ערעור] שהוגש לוועדת ערר באפריל 1999. אנו מתחייבים להודיעכם מייד עם קבלתה. עד עתה שולם לכם 175,000$ (ארה"ב) על פי סיכום פגישה מיום 16.8.1995

ב. אנו מתחייבים להעביר ע"ח שכר טרחתכם לחשבונכם בבנק כפי שתורו סך של 80,000$ עד ליום 31.12.1999 ולאשר המחאת זכות מתאימה.

ג. במידה ויתברר לפי ההחלטה בעירעור בועדת הערר כי שווי המכירה תוקן לאחר שנשלם לכם את שכר הטירחה, בהתאם, ישלמו או יחזירו את הסכום החסר או העודף בהתאמה...". [ההדגשה הוספה]

 

 

3.        בעוד הערר תלוי ועומד, נכנס הפרויקט לכינוס נכסים וכונס הנכסים המשיך להתדיין בערר בשם היזמים. משחלפו מספר שנים וטרם ניתן פסק דין בערר, הגישה המערערת בשנת 2006 תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בה טענה כי יש לחשב את שכר טרחתה על פי הערכת השווי האחרונה שנותרה על כנה, היא שומת שלטונות המס (להלן: התביעה העיקרית). ביני לביני ניתן ביום 10.7.2008 פסק דין על ידי ועדת הערר (להלן: פסק ועדת הערר), המאשר הסכם פשרה שהושג בין כונס הנכסים לבין שלטונות המס ובו נקבע כי כונס הנכסים ישלם לשלטונות המס סכום נוסף של 6,500,000 ש"ח בגין עסקת הקומבינציה (להלן: הסכם הפשרה). משניתן פסק ועדת הערר ביקשו המשיבות לתקן את כתב ההגנה שהגישו בתביעה העיקרית ולהגיש תביעה שכנגד על סך 543,276 ש"ח (להלן: התביעה שכנגד), בטענה שבעקבות פסק ועדת הערר מגיע להן החזר של חלק משכר הטרחה שכבר שולם למערערת, והבקשה התקבלה. המערערת מצידה לא תיקנה את כתב התביעה, אולם במהלך הדיונים בתביעה העלתה טענות חדשות אשר נדונו לגופן ביחס לפסק ועדת הערר ובין היתר טענה שאין מקום לגזור את שכר טרחתה מהפסק כיון שאימץ את הסכם הפשרה ולא הייתה בו קביעה של ועדת הערר ביחס לשווי העסקה.

 

פסק דינו של בית משפט קמא

 

4.        בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' רונן) דחה את התביעה העיקרית בקובעו כי העובדה שפסק ועדת הערר נותן תוקף להסכם פשרה אינה שוללת את קביעת שכר הטרחה על פיו. בית המשפט קבע כי ההסכם השני הוא החולש על יחסי הצדדים בסוגית שכר הטרחה ומסדיר מחדש נושאים שהוסדרו בהסכם הראשון וגובר עליו, בהיותו ההסכם המאוחר מבין השניים. עוד ציין בית המשפט כי המערערת התנגדה לקביעת שכר טרחתה לפי השומה העצמית של היזמים ואילו המשיבות סרבו לשלם למערערת שכר טרחה בהתאם לשומת שלטונות המס, על כן נקבע בהסכם השני, שאף הוא תולדה של פשרה, כי הבסיס לחישוב שכר הטרחה יהיה שווי עסקת הקומבינציה כפי שייקבע על ידי ועדת הערר. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט כי טענות הצדדים המתייחסות ל"שווי האמיתי" של העסקה אינן רלבנטיות להכרעה בסכסוך, שהרי ההסכם השני אינו מתייחס ל"שווי האמיתי" של עסקת הקומבינציה אלא לפסק ועדת הערר ושני הצדדים לקחו את הסיכון כי קביעה זו לא תשקף את ה"שווי האמיתי" של העסקה לשיטתם. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין מקום לטענת המערערת לפיה יש לגזור את שכר טרחתה משווי העסקה שנקבע בשומת שלטונות המס, שכן זו בוטלה עם מתן פסק ועדת הערר ואין לה תוקף עוד. בהקשר זה ציין בית המשפט כי מסקנה זו מתיישבת עם לשון ההסכם השני הקובע במפורש ששכר הטרחה ייגזר מקביעת שלטונות המס בהתאם לשווי המס "כפי שייקבע בערע[ו]ר..." בהדגישו כי הצדדים ידעו בעת כריתתו של ההסכם השני שהערר הוגש על שומת שלטונות המס והסכימו להכפיף את עצמם בקביעת שכר הטרחה למה שייקבע בערר. עוד קבע בית המשפט בהקשר זה כי על פי הדין נגזר סכום המס משווי העסקה ולכן חזקה על הסכם הפשרה שהוא משקף שווי כלשהו של עסקת הקומבינציה. ובלשונו:

 

 

"באין ראיה אחרת, יש מקום להניח שהסכם הפשרה דנן שיקף, כמו כל הסכם פשרה אחר, פשרה בין עמדות הצדדים להסכם הפשרה, ביחס לשווי עסקת הקומבינציה. אף אם במהלך המשא ומתן לא הובאו חוות דעת מומחים, ולא נערכה השוואה לעסקאות אחרות, אין מקום להניח כי שלטונות המס חזרו בהם מעמדתם הקודמת ביחס לשווי העסקה, ללא כל סיבה עניינית. המסקנה לפיה שלטונות המס הסכימו להסכם הפשרה משום ששיקף באופן ראוי את הסיכויים והסיכונים שניצבו בפניהם ביחס לפסק דין אפשרי של ועדת הערר - היא מסקנה סבירה יותר".

 

 

           בית המשפט הוסיף וקבע כי אין לקבל את טענת המערערת כאילו הושג הסכם הפשרה רק "נוכח הנסיבות של כינוס הנכסים של הפרויקט", בציינו כי טענה זו לא הוכחה וכי מחומר הראיות עולה שבקופת הכינוס היו ככול הנראה סכומי כסף שדי היה בהם כדי לכסות את חוב המס גם אם היה נקבע בהתאם לשומת שלטונות המס שעליה הוגש הערר. על כן, כך נקבע, אין מדובר בהסכם פשרה הנובע משיקולי גבייה.

 

5.        מטעמים אלו כולם דחה בית משפט קמא את תביעת המערערת והדגיש כי העובדה שפסיקת ועדת הערר ניתנה מכוח פשרה אינה צריכה לשלול את ביצועו של ההסכם השני במערכת היחסים שבין הצדדים. לבסוף ולמעלה מן הצורך ציין בית המשפט כי אפילו הייתה מתקבלת טענת המערערת שההסכם השני אינו ישים, לא היה נובע מכך שיש לקבוע את שכר טרחתה על פי שומת שלטונות המס והיה עליה לתבוע את שכרה על פי מנגנון אחר דוגמת שכר ראוי, הטעון הוכחה לעצמו. בשולי הדברים הוסיף בית המשפט וקבע עוד כי גם לו היה מחייב את המשיבות בתשלום שכר טרחה, לא היה מקום לקבוע כי המשיבות חייבות בחוב זה ביחד ולחוד, כטענת המערערת, והוא הפנה בעניין זה אל המכתבים מיום 14.8.1995 ומיום 15.8.1995 בציינו כי מהם עולה שהצדדים הרלוונטיים לעניין תשלום שכר הטרחה הינם המערערת וקנדאל תל-אביב, ולא המשיבה 2 (להלן: קנדאל פיתוח).

 

           בהתייחסו לתביעה שכנגד פסק בית משפט קמא כי היא מבוססת על הסכם הפשרה ועל סכום שכר הטרחה הנגזר ממנו, ועל כן הורה בהתאמה על השבת הסכום ששולם ביתר למערערת על חשבון שכר טרחתה. בית המשפט קיבל את טענת המערערת כי המשיבות אינן יכולות לתבוע השבה בשמה של גבעת מרום, שלא הייתה אחת מהתובעות שכנגד, אך קבע כי אין מניעה שהמשיבות יתבעו סכומים ששולמו על ידן וכי משהודתה המערערת בסיכומי התשובה כי קנדאל תל-אביב היא זו ששילמה לה את הסכומים שהשבתם מתבקשת, יש לקבל את התביעה שכנגד ולחייב את המערערת לשלם למשיבות את מלוא הסכום שתבעו בתביעה שכנגד (543,276 ש"ח), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ובהפחתת סך של 6,000 ש"ח הנובע מטעות אריתמטית עליה הצביעה המערערת לגבי החישוב שערכו המשיבות. כמו כן, חייב בית משפט קמא את המערערת לשלם למשיבות שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח, בצירוף מע"מ.

 

           מכאן הערעור שבפניי, בו משיגה המערערת על קביעותיו של בית משפט קמא.

 

טענות הצדדים

 

6.        המערערת מבקשת לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, המבוסס לטענתה על סברות, חזקות והשערות ולא על הראיות שהובאו בפניו ולחלופין היא עותרת לכך שהתיק יוחזר לבית משפט קמא להשלמת עדויות. המערערת טוענת כי המשיבות נמנעו מלהגיש תצהיר מטעמו של מר רוברט רובינשטיין, אשר היה הבעלים של המשיבות בתקופה הרלבנטית למחלוקת, וכי העדים מטעם המשיבות התבררו ככאלה שאינם יכולים להעיד באופן ישיר על הסוגיות הנוגעות לתביעה. המערערת מוסיפה וטוענת כי לבקשתה החליט בית משפט קמא על זימונם לעדות של גב' יפה כחלון, רכזת בכירה באגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין במחוז מרכז, ושל כונס הנכסים ואלו הצטוו להביא עימם את כל המסמכים המצויים בידם והרלבנטיים להסכם הפשרה, אך מיד עם תחילת חקירתה של גב' כחלון ביקשה נציגת הפרקליטות - חרף העובדה שבית המשפט דחה את בקשותיה הקודמות בעניין זה - שלא לחקור את גב' כחלון בנימוק שעדותה עלולה לחשוף אותה לעבירה פלילית (עמ' 73 לפרוטוקול). בעקבות זאת, כך לטענת המערערת, סירבה גב' כחלון להשיב לשאלות (עמ' 80 לפרוטוקול) וסוכלה האפשרות לקבל ממנה תשובה לשאלה אשר לגישת המערערת הינה השאלה העיקרית והמהותית שבמחלוקת - מה שווי העסקה לפיו חושב סכום המס בהסכם הפשרה. לפיכך טוענת המערערת כי, למצער, יש להשיב את גב' כחלון אל דוכן העדים ולאפשר למצות את חקירתה וכי לא ראוי להחיל את פסק ועדת הערר המבוסס על הסכם פשרה שטיבו ומשמעותו לעניין המחלוקת שבין הצדדים אינם ידועים, מאחר שנמנעה מהמערערת  היכולת להוכיח את טענותיה בעניין זה. המערערת מוסיפה וטוענת כי חקירתו של כונס הנכסים העלתה שאינו יודע מה שווי העסקה וכי הפשרה בערר הושגה בלא שהצדדים נדרשו להשוואה עם עסקאות אחרות או לחוות דעת שמאיות.

 

           עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט כשלא ייחס חשיבות ללשון ההסכם השני ולאומד דעת הצדדים בציינה כי במועד חתימת ההסכם טרם מונה כונס הנכסים והצדדים לא שיערו כי בסופו של יום יינתן בערר פסק דין המאשר הסכם פשרה  שהקשר בינו לבין העסקה קלוש ביותר. כמו כן טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בקובעו ששומת שלטונות המס בוטלה עם מתן פסק ועדת הערר בעוד אשר מהראיות עולה כי גם לאחר מתן הפסק נותר שווי העסקה על כנו ולא בוטל. המערערת מדגישה בהקשר זה כי בהסכם השני נכתב ששכר הטרחה ישולם כפי שייפסק בערר, וקשה לראות כפסיקה אישור של בית המשפט לפשרה שהוא כלל לא היה מעורב בה ואשר הושגה נוכח הליכי הכינוס. המערערת מוסיפה וטוענת כי בנסיבות שנוצרו שגה בית משפט קמא בקובעו שחזקה על הסכם הפשרה שהוא משקף את שוויה של עסקת קומבינציה כבסיס לחבות המס. לגישת המערערת, ההסכם השני על פי לשונו קובע כי שכר הטרחה יחושב לפי קביעתן הסופית של רשויות המס ומשעה שהוכחה - או למצער לא נסתרה – טענתה כי הערכת שווי העסקה על ידי רשויות המס נותרה על כנה ולא שונתה לאחר מתן פסק ועדת הערר, זוהי הקביעה הסופית של רשויות המס שעל פיה יש לחשב את שכר הטרחה.

 

7.        המערערת מלינה עוד על קביעתו של בית משפט קמא (שנקבעה כאמור למעלה מן הצורך) ולפיה קנדאל תל-אביב בלבד היא שהייתה חייבת בתשלום שכר טרחתה אילו הייתה תביעתה מתקבלת. ולבסוף, מלינה המערערת על קבלת התביעה שכנגד וטוענת כי המשיבות לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהן בהקשר זה וכי טענותיהן התבססו על חישובים והערכות בעלמא. לגישתה קביעה שיפוטית ביחס לשווי העסקה היא תנאי ראשוני והכרחי לקבלת התביעה שכנגד, אך לא הייתה כל קביעה כזו ובמקומה ציין בית המשפט באופן לקוני כי התביעה שכנגד "מבוססת על הסכם הפשרה וסכום שכר הטרחה שנגזר ממנו". נוכח פגמים אלו מבקשת המערערת להורות על דחייתה של התביעה שכנגד או למצער, ככל שלא יתקבל הערעור לעניין עצם חיובה של המערערת, להורות כי המשיבות או מי מהן זכאיות לקבל רק את חלקן בסכום שכר הטרחה ששולם.  

 

8.        המשיבות מצידן, מבקשות לדחות את הערעור ומציינות כי המערערת לא שילמה את הסכומים בהם חויבה בפסק דינו של בית משפט קמא וכי יש טעם לפגם בכך שהיא אינה מקיימת את פסק הדין ובה בעת עותרת לקבלת סעד. עוד טוענות המשיבות כי ההסכם השני קובע במפורש ששכר טרחתה של המערערת ייקבע על פי פסק ועדת הערר ואין כל פגם בהסתמכות לצורך כך על פסק דין של פשרה, וכי משעה שהוכח ששיקולי גבייה לא הם שעמדו ביסוד הסכם הפשרה יש להתייחס לפשרה שאושרה כפסק דין על ידי ועדת הערר כהסכמה המשקפת איזון בין טענות הצדדים בערר. עוד טוענות המשיבות כי צדק בית משפט קמא בקובעו שפסק ועדת הערר ביטל את שומת שלטונות המס, בציינן כי המס שיש לשלם בגין עסקת מקרקעין מחושב על פי שווי העסקה ומשהופחת סכום המס שיש לשלם במקרה דנן והשומה קטנה כמעט פי שלושה, ממילא שונתה גם הערכת שווי העסקה על ידי מנהל מיסוי מקרקעין. לגישת המשיבות, יש להיצמד למהות, קרי להפחתת סכום המס, ולא להיבטים פורמאליים שבהם מנסה המערערת להיתלות. עוד טוענות המשיבות כי עמדת המערערת לפיה יש לגזור את שכר טרחתה משומת שלטונות המס מנוגדת לתכלית ההסכם השני ולאומד דעת הצדדים, וכי לא ברור איזו תכלית תשרת הקביעה לפיה יש לשלם למערערת שכר טרחה בניגוד ללשון ההסכם, על פי שומה שהופרכה במציאות ואף עברה בפועל מן העולם נוכח הסכם הפשרה. יתר על כן, לטענת המשיבות, גם אם תתקבל טענת המערערת לפיה פסק ועדת הערר אינו מחייב כיון שניתן בדרך של פשרה והצדדים לא צפו את הדבר, אין בכך כדי להוביל לקבלת התביעה העיקרית שכן בהסכם השני הוסכם במפורש ששכר הטרחה ישולם בהתאם להכרעת ועדת הערר ולא על פי שומת שלטונות המס, עליה הוגש הערר. על כן, ביטול המנגנון של קביעת שכר על פי פסק ועדת הערר אינו מחזיר את הצדדים למנגנון של קביעת השכר על פי שומת שלטונות המס ומנגנון אחר לקביעת שכרה של המערערת לא נטען על ידה וממילא לא הוכח.

 

9.        המשיבות מוסיפות וטוענות כי אי-העדתה של גב' כחלון אינו מעלה ואינו מוריד, שכן גם אילו הייתה היא מציינת כי שווי העסקה צריך להיות גבוה יותר, הדבר לא היה משנה את פסק ועדת הערר שהוא המחייב את הצדדים על פי ההסכם השני. עוד טוענות המשיבות כי מסמכי מנהל מיסוי מקרקעין בקשר למו"מ שקדם להסכם הפשרה נמסרו למערערת וכונס הנכסים נחקר על ידה והוכח מעדותו כי בין הצדדים לפשרה התנהל מו"מ ענייני על שווי המקרקעין ועל גובה סכום המס. כמו כן טוענות המשיבות כי צדק בית משפט קמא בקובעו שרק קנדאל תל-אביב היא החייבת בתשלום שכר הטרחה של המערערת, שכן קנדאל פיתוח, חברת האם של קנדאל תל-אביב, לא חתומה על ההסכם הראשון ולא הייתה חלק מעסקת הקומבינציה ואילו וקנדאל תל-אביב הייתה חברה ייעודית שהוקמה לשם עסקת הקומבינציה משיקולים של גידור סיכונים. לבסוף טוענות המשיבות כי אין לקבל את טענות המערערת כנגד אופן חישוב סכום התביעה שכנגד. לטענת המשיבות מדובר בהרחבת חזית אסורה בערעור שכן המערערת לא טענה בעניין זה דבר וחצי דבר בכתב ההגנה שכנגד ואף לא חקרה את המצהיר מטעמה על אופן החישוב האמור או על העובדה כי הסכומים ששולמו למערערת בוצעו כולם על ידי המשיבות.

 

           המערערת הגישה סיכומי תשובה ובהם טענה, בין היתר, כי בניגוד לטענת המשיבות מסמכי המו"מ שקדם להסכם הפשרה נמסרו לידי המשיבות בלבד ובאשר לתביעה שכנגד טוענת המערערת כי "התחשיב האריתמטי הפשוט" העומד לכאורה בבסיס התביעה שכנגד, לא הוכח מעולם ואין לקבל תחשיב שלא ניתן להבין מתוכו מה שווי העסקה.

 

 

 

 

 

 

דיון

 

10.      בחנו את הטענות שהעלו בפנינו הצדדים בכתב ועל-פה ולא מצאנו כי יש בפי המערערת טענה המצדיקה התערבות בפסק-דינו של בית משפט קמא. בית המשפט פרש בפסק הדין באופן בהיר ומפורט את יריעת המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד, ניתח את הסוגיות הצריכות הכרעה והכריע בהן דבר דבור על אופניו. כבית משפט קמא אף אנו סבורים שניתן וראוי לפרש את ההסכם השני באופן הגוזר את סכום שכר טרחתה של המערערת מתוך פסק ועדת הערר וכי העובדה שהפסק נותן תוקף להסכם פשרה שהושג בין בעלי הדין בערר, היא כשלעצמה אינה שוללת מסקנה זו. כמו כן, מקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא כי על פי דין סכום המס נגזר משווי העסקה ולכן חזקה על הסכם הפשרה ועל פסק ועדת הערר שניתן בעקבותיו שהם משקפים שווי של עסקת הקומבינציה עליו הסכימו הצדדים חלף השווי שנקבע לכתחילה בשומת שלטונות המס. לבסוף, מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא לפיה משלא חלקה המערערת על החישוב שהציגו המשיבות בתביעתן הנגדית לעניין שווי העסקה הנגזר מהסכם הפשרה ולעניין סכום שכר הטרחה המגיע למערערת בהתאם לשווי זה, יש לאמץ את חישובן של המשיבות ולפסוק בתביעה שכנגד בהסתמך עליו.  

 

           משהגענו למסקנה כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא בפסק-דינו, כי הממצאים שנקבעו בו תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק, אנו סבורים כי ניתן לאמץ את ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא מנימוקיו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

 

           אשר על כן, הערעור נדחה והמערערת תשלם למשיבות, יחד, שכר-טרחת עורך-דין בערעור בסך 30,000 ש"ח.  

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט י' עמית:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

 

 

         הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

 

         ניתן היום, ה' בשבט התשע"ב (29.1.2012).

 

 

 

 

ש ו פ ט ת                           ש ו פ ט                              ש ו פ ט

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10046250_V06.doc   אפ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il