עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9477/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 9477/12

לפני:

כבוד השופט צ' זילברטל

העוררת:

אינתיסאר סייד

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.12.2012 בתיק מ"ת 57673-11-12 שניתנה על ידי כב' השופט ע' שחם

תאריך הישיבה: כ"א בטבת התשע"ג (3.1.2013)

בשם העוררת: עו"ד חיים הדיה

בשם המשיבה: עו"ד דפנה פינקלשטיין

החלטה

1. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.12.2012 בתיק מ"ת 57673-11-12 (כב' השופט ע' שחם), בגדרה הורה בית המשפט על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים המשפטיים נגדה.

כתב האישום

2. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 22.11.2012 יצאה העוררת, ילידת 1975, מביתה, לאחר שגמלה בליבה ההחלטה לפגוע בשוטר ישראלי. לצורך כך, רכשה סכין מטבח בעלת להב באורך 15 ס"מ, הגיעה אל תחנת המשטרה "שלם" הנמצאת ברחוב סלאח א-דין שבירושלים, שם עמדו שני שוטרי מג"ב לבושים שכפ"ץ, ודקרה אחד מהם באזור העליון של בית השחי הימני, שלא היה מכוסה בשכפ"ץ. בתגובה, דחף השוטר את העוררת מעליו. כתוצאה מהדקירה, נגרם לשוטר חתך קטן באזור בית השחי הימני. נוכח מעשים אלה, הואשמה העוררת בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והחזקת סכין.

הליכי המעצר עד כה

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העוררת עד תום ההליכים המשפטיים נגדה. בדיון שהתקיים ביום 9.12.2012 בבית המשפט המחוזי, הודיע בא-כוח העוררת כי אין הוא חולק על קיומן של ראיות לכאורה. עם זאת טען, כי הרקע למעשה של העוררת איננו לאומני, אלא נובע מקשיים אישיים של העוררת בחייה בבית ועם בן זוגה. על כן, ביקש בא-כוחה מבית המשפט להורות לשירות המבחן לערוך תסקיר. בית המשפט נעתר לבקשה, והורה גם על בדיקת העוררת על-ידי הפסיכיאטר המחוזי, על מנת שזה יחווה דעתו לעניין כשרותה של העוררת ולעניין המסוכנות הנשקפת ממנה לעצמה ולזולתה.

4. חוות הדעת הרפואית שנערכה, קבעה כי העוררת איננה חולת נפש ואף לא לקתה במחלת נפש בעבר ועל כן היא כשירה לעמוד לדין. כמו כן, צוין כי העוררת שרויה, ככל הנראה, במצב של דיכאון תגובתי, וכי ביצעה את העבירות המיוחסות לה, לפי גרסתה, מתוך ייאוש וכי לא היה בכוונתה להרוג שוטר או למות, אלא אך לברוח מהבית. אף שירות המבחן התרשם שהעוררת נתונה במצוקה ובדיכאון. מהתסקיר עולה כי העוררת היא עקרת בית ואם לארבעה ילדים (מגיל 11 ועד לגיל 17). נמצא כי העוררת סובלת מתחושות של תסכול, חוסר משמעות, בדידות ועצבות מתמשכת. עוד הוזכרו בתסקיר מהלכים שונים של העוררת, שמפאת צנעת הפרט אין מקום לפרטם, ושיצרו משבר בחיי המשפחה ועוררו אצלה תחושות אשם ובושה, כמו גם מצוקה שהביאה אותה לביצוע המעשה. בתסקיר נקבע ביחס לעוררת, כי "קיימת רמה מסוימת של סיכון הנשקפת מהתנהגותה, לאור יכולתה המצומצמת לוויסות רגשי עצמאי במצבים מורכבים". על אף זאת, שירות המבחן המליץ על שחרור העוררת לחלופת מעצר בבית המשפחה, בפיקוח בעלה ואחותו, יחד עם צו פיקוח מעצר למשך שישה חודשים, שבמהלכם תשתלב העוררת במסגרת טיפולית. שירות המבחן ציין כי המשפחה, ובראשה בעלה של העוררת, מוכנה להתגייס לסייע לה, וכי הבעל מודע לקשיים בזוגיות ולהתנהלות העוררת שקדמה למעשה, אך הוא מעוניין לשקם את הקשר הזוגי והתא המשפחתי.

בדיון שהתקיים ביום 30.12.2012, לאחר שהונחו בפני בית משפט קמא חוות הדעת הרפואית והתסקיר, הוחלט, בהתאם לעמדת המשיבה, שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן. בהחלטתו, קבע בית משפט קמא כי חלופת המעצר שנבחנה לא מספקת מענה הולם למסוכנות הממשית הנשקפת מן העוררת, מסוכנות אשר נלמדת מן המעשה של העוררת ועולה בבירור מצפייה בתיעוד האירוע שנקלט במצלמת אבטחה. נקבע, כי קיים פער לא מוסבר בין הקשיים האישיים של העוררת כפי שתיארה אותם במשטרה (והובאו במזכרו של השוטר משה לוי מיום 22.11.2012), לבין האופן בו הוצגו הדברים בתסקיר. כמו כן נקבע, כי אין להניח שגורמי הרקע אשר עמדו ביסוד המעשה של העוררת – דהיינו, הקשיים האישיים שחוותה העוררת – אויינו או נחלשו במידה המאפשרת את שחרורה לחלופת מעצר. לפיכך הורה בית המשפט על מעצרה של המשיבה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה. מכאן הערר שלפני.

הערר

5. לטענת העוררת, היה על בית משפט קמא לאמץ את המלצתו של שירות המבחן ולהורות על שחרורה לחלופת מעצר. בין היתר, נטען, כי בית המשפט טעה משקבע כי אין יסוד להניח שגורמי הרקע שעמדו ביסוד המעשה אויינו או נחלשו. לעניין זה נטען, כי מרגע שגילו בני המשפחה אודות קשייה של העוררת ומעשיה השונים שפגעו במשפחה, ואף על פי כן הם נוקטים כלפיה גישה סלחנית ותומכת, אין עוד יסוד להניח כי קיים חשש להישנות המעשה עם שחרורה לחלופת מעצר. עוד נטען, כי יש בחלופה שהוצעה, בביתה של העוררת בחברת בעלה, ילדיה ואחות בעלה, כדי לסייע לעוררת, אשר כל רצונה עתה הוא לאחד את התא המשפחתי ולשקמו. לבסוף נטען כי לעוררת אין עבר פלילי וכי תנאי המעצר קשים לה ומשפיעים באופן שלילי על מצבה הנפשי.

בדיון הדגיש בא-כוחה של העוררת – עו"ד חיים הדיה – כי אין ליתן משמעות לכך שבפתח הודעתה במשטרה ייחסה את המעשה לכעסה על מהלכי מדינת ישראל כלפי העם הפלסטיני, שכן מיד לאחר מכן "נפתחה" וגוללה בפני אנשי המשטרה את מצוקותיה האישיות והקונפליקטים הפנימיים הקשים בהם היתה נתונה נוכח סיטואציות אליהן נקלעה ואופן התנהלותה במסגרתן (הגרסה מפורטת במזכר מיום 22.11.2012 שנרשם על-ידי משה לוי, ושכדי לא לפגוע בפרטיות העוררת אין מקום לפרט כאן את שנאמר על-ידה). עוד נטען, כי המלצת הגורם המקצועי, שירות המבחן, נושאת בחובה הגיון רב, שכן לאחר שהבעיות "הוצפו" ונעשה על-ידי העוררת מעשה קיצוני שביטא את עומק קשייה, קיימת עכשיו התגייסות של בני המשפחה המקרבים אותה ומעוניינים לסייע, לרבות בדרך של פנייה לטיפול מקצועי שכבר נעשתה. הסנגור הדגיש עוד, כי בפועל הפגיעה בשוטר היתה מינורית ביותר, כי מדובר בעוררת שניהלה אורח חיים נורמטיבי, אם לארבעה, וכי בכוח החלופה שהציע שירות המבחן לאיין במידה סבירה את המסוכנות.

6. המשיבה תומכת בהחלטת בית משפט קמא ומדגישה את החומרה הרבה שבמעשה, תקיפה מתוכננת של איש חוק באמצעות סכין. עוד צוין, כי העוררת כיוונה את הסכין לנקודה בגופו של השוטר שלא היתה מוגנת על-ידי חליפת המגן שלבש, מה שמעיד על תכנון וכוונה לפגוע. באת כוח המשיבה – עו"ד דפנה פינקלשטיין – טענה כי הרקע למעשה מורכב, וחלקו עדיין נותר בגדר תעלומה. לשיטתה, החלופה שהוצעה אינה מתמודדת עם הגורמים שלרקעם נוצרה אותה מצוקה קשה אצל העוררת שהביאה אותה לביצוע מעשה כה קיצוני וחמור.

דיון והכרעה.

7. ההכרעה בערר זה אינה קלה. אם אכן מדובר במעשה של ייאוש על רקע מצוקה אישית, מעין קריאה נואשת לעזרה שהשמיעה העוררת, מעשה שנעשה אך ורק כדי שיביא למעצרה וללא כוונה לפגוע בשוטר פגיעה ממשית, שסביר שהוא בגדר מהלך חד-פעמי שאינו מעיד על דפוס התנהגות או על מסוכנות טבועה - כי אז מעצר בפועל אינו נדרש ויש מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן. מאידך גיסא - אם הגורמים שהביאו את העוררת לבצע את המעשה, יהיו אשר יהיו, עדיין עומדים בעינם והמעשה מבטא חוסר יכולת "לוויסות רגשי" (כמאמר התסקיר), דין הערר להידחות.

טיעוני הסנגור אינם חסרי משקל, אלא שלאחר עיון ושקילה לא ראיתי לנכון לשנות מהחלטת בית המשפט קמא. אבאר את מסקנתי.

8. עניין לנו בעוררת שאינה בגדר צעירה קלת דעת שעדיין לא מצאה את דרכה בחיים. מדובר באם ורעייה, כבת 37, אשר קמה לפתע ובצעה מעשה חמור ביותר. קשה, בנסיבות אלה, להתייחס למעשה כאל גחמה חולפת. למרבה המזל, תוצאות המעשה מבחינת הפגיעה בשוטר אינן חמורות. אך הפוטנציאל הקטלני שבמעשה עומד בעינו, ואיש אינו יכול לשער כיצד יסתיימו מהלכים מתוכננים כאלה, המבוצעים על-ידי אדם נואש. זאת ועוד, כפי שציין בית משפט קמא, קיים פער לא מבוטל בין תיאור הרקע למעשה כפי שהוא מפורט במזכרו של השוטר לוי, לבין תיאור הרקע המפורט בתסקיר (והידוע למשפחה). לפיכך, כלל לא ברור האם המצוקות, התסכולים, החששות, רגשי האשם וכו' שדחפו את העוררת, לדבריה, הופגו במידה שתבטיח אי-הישנות פרץ של אלימות מצד העוררת. בפנינו אישה בוגרת שבמעשיה ביטאה מסוכנות לא מבוטלת - המעשה היה מתוכנן ובידי העוררת היו הזדמנויות לאורך פרק זמן לא קצר לחזור בה מהחלטתה, הוא נעשה כלפי איש חוק בדרך מסכנת חיים, כשהעוררת מצוידת בסכין שנרכשה במיוחד לצורך זה. גם אם ניתן להניח, לצורך ההליך דנא, שהמניע הדומיננטי למעשה נטוע במצוקות אישיות, אין לבטל את העובדה שהקורבן המיועד הוא ישראלי לובש מדים, דבר שבוודאי אינו בגדר נתון אקראי וסתמי.

9. בנסיבות אלה לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד, מה גם שיש משקל, בוודאי כאשר הכף אינה נוטה באופן ברור לצד המעצר או לצד השחרור, לעמדת בית המשפט המחוזי ו"צריך טעם של ממש כדי לבטל את ההחלטה" (דברי השופט י' זמיר בבש"פ 90/99 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 10.1.1999).

לא נמצא בענייננו "טעם של ממש" להחליט אחרת.

הערר נדחה.

ניתנה היום, ‏כ"ב בטבת התשע"ג (‏4.1.2013).