עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 737/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"פ 737/11

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקשים:

1. אביטן מלכיאלי, משרד עורכי דין

2. שלמה אביטן

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 13.12.10 בעפ"ג 46741-08-10 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' אלון – נשיא, ר' אבידע וי' שפסר

בשם המבקשים:

עו"ד יובל קינן

בשם המשיבה:

עו"ד עמנואל לינדר

החלטה

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (עפ"ג 46741-08-10, כבוד הנשיא י' אלון, וכבוד השופטים ר' אבידע וי' שפסר) מיום 13.12.2010, בו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (ת"פ 4421/04, כבוד השופט נ' אבו-טהה).

נגד המבקשים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של אי הגשת דין וחשבון במועד לרשויות המס. למבקש 2 (להלן: המבקש), עורך דין במקצועו, יוחסה גם עבירה של אחריות מנהלים. לאחר ניהול הוכחות זיכה בית משפט השלום את המבקשים מן המיוחס להם בכל הקשור לדו"ח לשנת 2002, והרשיע אותם בביצוע 2 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד לשנות המס 2000, ו-2001. המבקש 2 הורשע גם בביצוע 2 עבירות של אחריות מנהלים. בגזר הדין שניתן ביום 15.7.2010 קבע בית משפט השלום כי בנסיבות המקרה דנן, ולאחר עיון בתסקיר מטעם שירות המבחן שהוגש בעניינו של המבקש, יש הצדקה לבטל את הרשעתו בדין. נקבע כי מדובר בהרשעתו הראשונה של המבקש, המקרה הינו בבחינת אירוע חד פעמי, והסבירות שהוא ישוב לבצע מעשה דומה הינה נמוכה ביותר. כמו כן, נקבע כי המבקש נטל אחריות מלאה לביצוע העבירה, והביע חרטה כנה. צוין כי הרשעה בדין עלולה לפגוע בו, בעתידו המקצועי ובמקור פרנסתו פגיעה קשה ובלתי מידתית. אשר על כן, חויב המבקש לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף 200 שעות, ועל המבקשת 1 הוטל קנס בסך 100 ש"ח.

המשיבה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום. היא טענה כי אי הרשעתו של המבקש אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה של בית משפט זה, ואינה מבטאת את נורמת הענישה המקובלת בעבירות שאותן ביצע. ביום 13.12.2010, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, והחליט להרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט המחוזי קבע כי הגשת דין וחשבון מס שנתי במועדו הינו מסד הבסיס של התנהלות מערכת המיסים. האינטרס החברתי המוגן המתבטא בעבירות נישומים על הוראות חוק אלה הינו בהרתעה המתחייבת והנדרשת למימוש תנאי סף זה לעצם קיומה והיתכנותה של מערכת המס. על כן נקבע כי הימנעות מהרשעת נישום שעבר עבירות שכאלה מן הדין שתישמר למקרים חריגים וקיצוניים, אם בשל נסיבות אישיות מיוחדות של נאשם ואם בשל נסיבות חריגות לקולא בפרטי המעשים והעבירות. במקרה דנן נקבע כי המבקש חטא ושב וחטא והתמיד במחדליו משך שנים.עוד נקבע כי מאז הגשת כתב האישום (בשנת 2004) ועד למתן הכרעת הדין (בספטמבר 2009) התכחש המבקש וכפר בכל המיוחס לו, התנער מכל אחריות למעשיו ואף ניסה לתלות את האחריות בצווארם של רואי החשבון שלו. עוד צוין כי הנמקת בית משפט השלום בדבר הפגיעה הבלתי מידתית במבקש אינה מקובלת. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי השיקולים שיש לייחס למבקש במקרה זה, אינם מיוחדים דווקא לו, וכוחם יפה למרבית הנאשמים בעבירות מסוג זה, וכך נקבע:

"כלל היסוד בפלילים הינו כי נאשם שנמצא כי ביצע את העבירה המיוחסת לו – יורשע בדינו.הסימנים המיוחדים שביקש בית המשפט קמא למצוא במשיב דנן כחריג לכלל זה – אינם מיוחדים כל עיקר דווקא למשיב דנן אלא כוחם עימם ביחס למרבית הנאשמים בעבירות מסוג זה. ההבחנה שביקש בית המשפט קמא להבחין בין ענינו של המשיב לבין ענינם של נאשמים רבים אחרים בעבירות מסוג זה – יש בה כדי לשמוט את הבסיס ממדיניות האכיפה הראויה הנדרשת והמתבקשת של עברייני מס, גם בעבירות של אי הגשת דוחות. זאת הואיל ואותם סימנים שניתנו על ידי בית משפט קמא במשיב דנן מתקיימים במרבית עוברי העבירות מסוג זה – שגם הם במרבית המקרים 'נורמטיבים', מכים בדיעבד על חטא ויראים את עצם קיום ההרשעה. נוכח כל זאת מסקנתי הינה כי טעה בית משפט קמא בהחלטתו על ביטול הרשעת המשיב".

בכל הקשור לעונש נקבע כי יש להטיל על המבקש מאסר על תנאי של 3 חודשים וקנס בסכום של 10,000 ש"ח. על המבקשת הוטל קנס בסכום של 5,000 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

המבקש, בבקשה מפורטת ומנומקת, טוען כי עניינו מעלה שאלות בעלות חשיבות ציבורית ומשפטית מכיוון שבית המשפט המחוזי לא ניתח כראוי את ההלכות הפסוקות של בית משפט זה. לטענתו בנסיבותיו של מקרה זה - בייחוד, טיבן "המנהלי" של העבירות הנדונות, ניהול משפט שהוביל לזיכוי בחלק מהאישומים והעובדה שהחל לרצות את עונש השירות לתועלת הציבור – מחייבים את ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד הוא טוען כי במקרה דנן בהתאם להנחיות פנימיות של המשיבה לא היה מקום להגשת כתב אישום מלכתחילה, ויש בנתון זה כדי להשפיע על עצם הרשעתו בדין. בנוסף הוא טוען כי הרשעתו בעבירה של אחריות מנהל תאגיד לא צריכה לפעול לחובתו מכיוון שהלכה למעשה מדובר באותה עבירה. כמו כן, הוא מדגיש כי הנזק שעלול להיגרם מעצם הרשעתו בדין מחייבת להשיב את פסק דינו של בית משפט השלום על כנו.

מנגד טוענת המשיבה, כי הבקשה לרשות ערעור אינה מעלה כל סוגיה המצדיקה דיון נוסף בפני בית משפט זה. לגופו של עניין נטען כי חומרת המעשים בגינם הורשעו המבקשים היא כזו שאין מתקיימות הנסיבות החריגות בהן מוצדק להימנע מהרשעה. המשיבה טוענת כי פסיקותיו של בית משפט זה הכירו בחומרתן של העבירות הנדונות, ומכאן שפסק דינו של בית המשפט המחוזי נכון וראוי. עוד נטען כי להנחיות הפנימיות בדבר מדיניות הגשת כתבי אישום בעבירות הללו, אין כל רלוונטיות למקרה דנן, שכן במקרה זה מדובר באי הגשת 2 דו"חות וכן ההנחיה מתייחסת למקרים בהם יש לתת עדיפות, ולא לנסיבות בהן לא מוגש כתב אישום. בנוסף נטען כי המבקש, חרף טענותיו, כלל לא סיים לבצע את השירות לתועלת הציבור והוא הפסיק לבצעו על דעת עצמו יום לפני הערעור. בסיכומו של דבר נטען כי יש לדחות בקשה זו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי אין מקום למתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. במקרה שלפניי, חרף טענות המבקשים, הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123(1982)). יש להדגיש כי הלכה זו שרירה וקיימת גם כאשר המבקש לא הורשע בבית משפט השלום, והורשע בבית המשפט המחוזי או כאשר עונשו של המבקש הוחמר בבית המשפט המחוזי (ראו רע"פ 5963/91 שייט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.1992); רע"פ 1429/94 פרנקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.1994); רע"פ 7972/00 אבראמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.11.2000); רע"פ 1975/02 ארליך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2002); רע"פ 889/02 רשתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.8.2002); רע"פ 4561/03 לניאדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2003); רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2005); רע"פ 4049/05 גבארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.2005); רע"פ 4897/05 שור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2005); רע"פ 5819/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.7.2005); רע"פ 1492/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2007); רע"פ 8731/06 זאהר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 30.4.2007); רע"פ 5669/09 י.א.מ. שירותי אבטחה אחזקה וניקיון 1996 בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.7.2009); רע"פ 6904/09 בלוך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.11.2009)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. ההלכה שנקבע בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997), מורה לנו כי יש לבחון שני פרמטרים עיקריים לעניין ההחלטה שלא להרשיע נאשם בעבירות שנקבע כי ביצע. האחד הוא סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה והאם יש בנסיבות אלו אפשרות לוותר על ההרשעה מבלי שהדבר יפגע באופן חמור באינטרס הציבורי בהרשעה. השני הוא נסיבותיו האישיות של המבקש והפגיעה הצפויה לו והאם הנזק הצפוי להיגרם לו עקב ההרשעה הינו כזה הפוגע בסיכויי שיקומו וחורג מן הראוי בנסיבות העניין. בעניין זה קבע בית המשפט:

"נקבע, כי להימנעות מהרשעה זיקה הדוקה לשיקומו של נאשם, ברם, עניין זה מבלי להפחית מערכו, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, שענינם בִּפְרט בטיב המעשים שבוצעו ובמידת החומרה הטבועה בהם, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו. כאמור, הכלל הוא כי משהוכחה האשמה יש להשית אחריות בפלילים, ונסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה. הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב. תועלת ציבורית זו אין כוונתה, אך מובן הוא, לנטייה אחר דעת הקהל או המיית לבו. היא נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השוויון והוודאות ... בפרשת כתב הוסיף השופט ש' לוין ומנה מספר קווים מנחים במענה לשאלה אם להימנע מהרשעתו של נאשם לצורך הבטחת שיקומו ובהם, בין היתר, השאלה אם לחובתו עבר מכביד ואם קיים סיכון כי יחזור ויחטא בפלילים; הנסיבות בהן ביצע את מעשה העבירה; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; יחסו של הנאשם לעבירה ומידת נכונותו להכיר בפסול שבמעשיו; והשפעותיה של ההרשעה על הנאשם" (ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון (טרם פורסם, 23.7.2009)).

במקרה דנן, ישם בית משפט השלום את ההלכות של בית משפט זה והגיע למסקנה כי במקרה דנן ניתן להימנע מהרשעה. בית המשפט המחוזי ישם את ההלכות של בית משפט זה בדרך אחרת וסבר כי יש להרשיע את המבקש בדין. מכאן נראה כי עיקר הטענות נוגעת בראש ובראשונה בישומם של ההלכות המשפטיות של הימנעות מהרשעה בעבירות הנדונות על המקרה שלפנינו. אין מדובר כאן בפסיקות הנוגדות הלכות של בית משפט זה, אלא בעיקרו של דבר – בישומם של ההלכות המוכרות על המקרה הנדון. באופן טבעי, ישומם של הלכות אלו יניב לעתים הכרעות שונות, לאור הצורך באיזון בין השיקולים השונים בכל מקרה לגופו. אך עצם קיומם של טענות באשר לישומם הקונקרטי במקרה כזה או אחר אינם באים במקרים המצדיקים דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה (ראו רע"פ 10118/09 ארז נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.5.2010)).

עוד אציין כי אני מסכים מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי הסימנים המיוחדים שביקש בית משפט השלום למצוא במבקש דנן כחריג לכלל ההרשעה בדין, אינם מיוחדים כלל ועיקר דווקא למבקש דנן אלא כוחם עימם ביחס למרבית הנאשמים בעבירות מסוג זה. על כן אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לאור החשש כי בהימנעות מהרשעה במקרה דנן יהיה כדי לשמוט את הבסיס ממדיניות האכיפה הראויה הנדרשת והמתבקשת של עברייני מס, גם בעבירות של אי הגשת דו"חות. לכן לטעמי אין מקום לדיון נוסף בסוגיה זו במסגרת בקשת רשות ערעור.

לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.

ניתנה היום, ה' באייר התשע"א (9.5.2011).