עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4232/10

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופט ע' פוגלמן:

 

 

           לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) שבגדרו התקבלה, באופן חלקי, תביעתם של המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים) לסילוק ידם של המערערים (להלן גם: יורשי המנוח או היורשים) ממקרקעין אשר חלקם הוקדש לווקף, להצהרה כי חלק זה הינו בבעלות הווקף, ולרישומו על שם הווקף. בית המשפט קבע כי חמישה דונמים מהחלקה מצויים בבעלות הווקף, והותיר על כנו צו מניעה, שניתן קודם לכן, האוסר על היורשים לבצע עבודות בנייה ו/או עסקאות בשטח נושא הערעור עד שתתקבל החלטה אחרת בעניין פירוק שיתוף במקרקעין.

 

התשתית העובדתית

 

1.        חלקה 86 בגוש 12119 מאדמות כפר קרע (להלן: החלקה) – העומדת בלב המחלוקת נושא הערעור – משתרעת על-פני 64 דונמים ורשומה בלשכת רישום המקרקעין על-שם רשות הפיתוח, הקרן הקיימת לישראל ושני אנשים נוספים, כבעלים במשותף. בשנת 1956 נערך הסכם בין פאוזי עבדול קאדר כנעאן (להלן: המנוח) לבין רשות הפיתוח, שלפיו הועברו למנוח זכויות רשות הפיתוח בחלקה, שהינן מחצית הזכויות בה. העברה זו לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. במהלך השנים מכר המנוח חלקים מהחלקה לקונים שונים (להלן: הקונים), ובהמשך נמסרה להם החזקה בחלקים אלה.

 

2.        בשלב מסוים הצהיר המנוח בפני בית הדין השרעי על רצונו להקדיש חלק מהחלקה לטובת הווקף. ביום 13.4.1974 אישר בית הדין השרעי את הצהרתו של המנוח במסגרת תיק 83/74 (להלן: החלטה 83/74). בהחלטה צוין, כי המנוח הביע רצונו להעמיד לרשות הווקף "חמישה דונם מהקרקע שבבעלותי בחלקה 86 בגוש 12119 הנמצאים בצד המזרחי מהקרקע [...] לבית קברות בה ייקברו המוסלמים מכפר קרע [...] ואם הקבורה בה בלתי אפשרית אני מתנה לעצמי ולמי שיהיה המתוולי (מנהל הווקף – ע.פ.) במקומי הזכות לחליפין [...]". בהחלטה פורטו, בין היתר, תנאים לביצוע החליפין ולמינוי מתוולי. כמו-כן, הועלתה אפשרות לשנות את ייעוד ההקדש במידה שהקבורה אינה אפשרית. לטענת המשיבים – אשר מונו בהמשך למתוולים במקומו של ראש המועצה המקומית כפר קרע – מאוחר יותר בוצע שינוי במיקום שטח ההקדש עקב בנייה שנעשתה בצדה המזרחי של החלקה על-ידי הקונים, וכן, עקב חילופי שטחים בין הקונים לבין המתוולים (להלן: הסכם החליפין). הסכם החליפין אושר לאחר מכן על-ידי בית הדין השרעי.

 

           במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית הדין השרעי לאישור הסכם החליפין (תיק 16/99), הגיש אחד מיורשי המנוח בקשה לבית הדין השרעי לביטול ההסכם. בהחלטות בית הדין השרעי מיום 10.7.2000 ומיום 15.10.2000, נדחתה הבקשה ואושר ההסכם. כמו-כן, הורה בית הדין ללשכת רישום המקרקעין לרשום את שטח ההקדש שהוחלף (להלן: השטח שבמחלוקת) כאדמת ווקף בהתאם להחלטה 83/74. במהלך חודש דצמבר 2003, ניתנה החלטה נוספת על-ידי בית הדין השרעי בתיק 16/99, שבה חזר בית הדין על החלטותיהם של קודמיו בעניין תוקפם של ההקדש והסכם החליפין, והדגיש כי לא הוגש ערעור על החלטות אלה ולא נטענה כל טענה נגד שטר ההקדש.

 

3.        עוד קודם לכן, בשנת 1998, הגישו יורשי המנוח תביעה למתן פסק-דין הצהרתי בדבר זכויותיהם בחלקה ולביטול החלטת בית הדין השרעי משנת 1974, המאשרת את יצירת ההקדש (להלן: ת"א 843/98). בשלב מאוחר יותר, לבקשת היורשים, נמחק הסעד שהתבקש לביטול החלטת בית הדין השרעי. במקביל להליך זה, הגישו המתוולים ביום 20.2.2000 תביעה לבית משפט השלום בחדרה, לסילוק ידם של יורשי המנוח – אשר לשיטת המתוולים פלשו לשטח שבמחלוקת – מן החלקה ולמתן צו מניעה נגדם. במסגרת הליך זה, ניתן צו מניעה זמני שאסר על היורשים להיכנס לשטח שבמחלוקת או לבצע כל פעולה בו. בקשה לביטול הצו הזמני שהוגשה מטעם היורשים וכן בקשה שהוגשה מטעמם לדחיית התביעה על הסף, נדחו.

 

           ביום 19.9.2000 ניתן, בהסכמת רשות הפיתוח, פסק-דין הצהרתי בת"א 843/98 על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' שטמר) שבגדרו נקבע כי היורשים הם בעליה של מחצית החלקה מתוקף ההסכם שנערך בין המנוח לבין רשות הפיתוח, והם זכאים להירשם כבעלי הזכויות בה. עם זאת נקבע, כי אין בפסק-הדין כדי להכריע במחלוקת שבין היורשים לבין "כל התובע זכות אחרת בחלקה". בהתאם לפסק-דין זה, נרשמה הערת אזהרה לטובת עיזבון המנוח במרשם המקרקעין.

 

           לקראת סוף שנת 2003 החליט בית משפט השלום להעביר את ההליך בעניין התביעה לסילוק ידם של היורשים מן החלקה לבית המשפט המחוזי בחיפה, לאחר שמצא כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בה. בעקבות העברת התיק, הגישו המתוולים כתב תביעה מתוקן שבמסגרתו ביקשו מבית המשפט, בין היתר, להצהיר כי בכל הנוגע ליחסים בין הצדדים, הבעלות בשטח שבמחלוקת שייכת לווקף שיצר המנוח, ואושר על-ידי בית הדין השרעי, וכן להורות ללשכת רישום המקרקעין לרשום את השטח, לאחר שיושלמו הליכי פירוק השיתוף, על שם הווקף. בפסק-דינו מיום 20.6.2006 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' ג'רג'ורה) כי בית הדין השרעי חרג מסמכותו כשהורה על יצירת הקדש על שטח מסוים במקרקעין שהבעלות בהם משותפת. בית המשפט קבע כי בית הדין השרעי נטל לעצמו סמכות לחלק את החלקה לבקשת צד אחד, והגדיר שטח מסוים כהקדש באופן המנוגד לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), הקובע הליך מסודר של פירוק שיתוף. בית המשפט ציין עוד כי סמכותו של בית הדין השרעי לפסוק בענייני יצירת הקדש וניהולו הפנימי, אינה יכולה להשתרע על חלוקת זכויות הבעלות במקרקעין, מקום שהזכויות משותפות ולא ניתנה הסכמת כל השותפים במקרקעין לחלוקתם. לא כל שכן, לבצע חילופי שטחים מבלי לקבל את הסכמת יתר הבעלים בחלקה. עוד צוין, כי בית הדין השרעי פגע בכללי הצדק הטבעי עת כפה על יתר בעלי הזכויות במקרקעין הקצאת חלקים מן החלקה לווקף מבלי לזמן אותם לדיון ולשמוע את טענותיהם. נוכח דברים אלה, קבע בית המשפט כי החלטת בית הדין השרעי בטלה מעיקרא, ויש למחוק את התביעה על הסף.

 

4.        על פסק-דין זה הגישו המשיבים ערעור לבית משפט זה. בפסק-דין מיום 6.3.2008 (כב' השופטים א' גרוניס, ע' ארבל וי' אלון) הוחלט על ביטול פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנימוק שההכרעה בו ניתנה בלא שכל בעלי החלקה והמחזיקים בה היו צד להליך, ובלא שהונחה בפני בית המשפט התשתית העובדתית המלאה בנוגע לחלקה. עוד צוין בפסק-הדין, כי ייתכן שניתן היה להגיע לתוצאה שונה מזו של בית המשפט המחוזי, אם היה מתברר כי מבחינה מעשית – על אף רישום הקרקע כמשותפת – קיימת חלוקה שכל הבעלים הרשומים והמחזיקים בקרקע מודעים ומסכימים לה. בהתאם לכך, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי והמשיבים חויבו להגיש כתב תביעה מתוקן, שאליו יצורפו כבעלי דין כל הבעלים והמחזיקים בחלקה.

 

ההליך בפני בית המשפט המחוזי ועיקרי הכרעתו

 

5.        נוכח החלטתו של בית משפט זה, הגישו המשיבים כתב תביעה מתוקן לבית המשפט המחוזי בחיפה. בנוסף לנתבעים המקוריים – המערערים – צורפו 29 נתבעים נוספים, שביניהם גם הבעלים הרשומים נכון לאותה עת, הם רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל. חרף הזמנת כל הנתבעים, רק המשיבים, המערערים והבעלים הרשומים נטלו חלק בהליך. המחזיקים בקרקע לא הגישו כתב הגנה ולא התייצבו לדיונים. 

 

6.        בראשית הכרעתו, ציין בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ב' בר-זיו) כי היה מקום לקבוע שהמערערים מושתקים מלטעון טענות נגד תוקפו של ההקדש. זאת, מאחר שבתביעה שהגישו בת"א 843/98 למתן פסק-דין הצהרתי, לא צורפו המתוולים כנתבעים, וכן משום שהמערערים ביקשו למחוק מההליך את הבקשה לסעד ההצהרתי שלו עתרו בתחילה, להכרזה על בטלות ההקדש. חרף כך, ראה בית המשפט המחוזי לדון בסוגית תוקפו של ההקדש, נוכח עמדתו כי היעדר הכרעה בסוגיה עלול להביא לכך שיהיו שני פסקי-דין סותרים באשר לזכויות בחלקה. עוד קבע בית המשפט, כי מאחר שעניינה של התביעה הוא סילוק ידם של המערערים מן החלקה והכרה בזכות הבעלות של המשיבים, בסמכותו לדון בשאלת תוקף ההקדש ובשאלת סמכותו של בית הדין השרעי לאשר את הסכם החליפין, למצער מכוח סמכות שבגררא.

 

7.        לגופו של עניין, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערערים שלפיה ההקדש אינו תקף היות שהוא מיועד להקמת בית קברות על חלק מקרקע שהבעלות בה משותפת. בהקשר זה, ביכר בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים, אשר סבר כי ההקדש לא ניתן לביטול, על פני זו של המומחה מטעם המערערים, שסבר כי ההקדש אינו תקף. לגישת בית המשפט, חוות דעתו של המומחה מטעם המערערים לא הייתה רלוונטית לנושא שבמחלוקת, מאחר שעסקה במסגד ולא בבית קברות. עוד צוין, כי יש לדחות גם את הטענות שלפיהן לא ניתנה הסכמה של הבעלים הנוספים בקרקע ליצירת ההקדש, נוכח העובדה שהמקדיש היה בעליה של החלקה בעת הרלוונטית, והבעלים הנוספים שהיו רשומים באותה עת לא התנגדו להקדש, כפי שעולה מתגובתם לתביעה. בנוסף, ציין בית המשפט כי אין כל מניעה על-פי הדין הישראלי לבצע עסקה בקרקע הנתונה לבעלות משותפת. נוכח האמור, נקבע כי ההקדש נוצר כדין והוא תקף, וכי מכוחו הווקף הוא בעל הזכויות בחמישה דונמים מתוך החלקה.

 

8.        בשלב השני, בחן בית המשפט המחוזי את תוקפו של הסכם החליפין. בהקשר זה צוין, כי למערערים אין כל מעמד כבעלי זכויות בחמשת הדונמים שהקדיש המנוח לווקף. עוד צוין כי הן הווקף, הן המערערים, אינם בעלים רשומים בחלקה אלא בעלי זכות להירשם כבעלים, ולפיכך, המחלוקת באשר להסכם החליפין עניינה "חזקה ושימוש, במסגרת פירוק שיתוף בלבד וחלוקת החלקה בין הטוענים לזכויות בה". בצד זה, קבע בית המשפט, כי אין בסיס לטענת המערערים שלפיה הכרה בזכות הבעלות של הווקף על השטח החליפי תגרע מהם שטח נוסף מעבר לשטח המקורי שהוקדש. כמו-כן, דחה בית המשפט את הטענה כי הסכם החליפין אינו תקף מאחר שלא קיבל את הסכמת כלל הבעלים. זאת, לנוכח קביעתו של בית הדין השרעי כי לשם ביצוע החליפין נערך תשריט חלוקה של החלקה שבו הוגדר מיקום ההקדש, חתמו עליו כל השותפים בקרקע והוא אושר על-ידי המועצה המקומית כפר קרע. בית המשפט הדגיש כי משניתנה הסכמת כל השותפים בקרקע לתשריט – על-פי החלטת בית הדין השרעי – נשמט הבסיס לטענה כי לא ניתנה הסכמתם להסכם החליפין, וככל שביקשו המערערים לתקוף את ההחלטה המאשרת את הסכם החליפין, היה עליהם לעשות כן בבית הדין השרעי ולא בבית משפט זה. עוד ציין בית המשפט, כי על ההסכמה לחלוקת החלקה בין המחזיקים ניתן ללמוד כבר מההקדשה עצמה, שבה התייחס המנוח לחלקים מוגדרים המוחזקים על-ידי צדדי ג' שונים.

 

9.        באשר למחלוקת בעניין מיקום הזכויות בחלקה, קבע בית המשפט כי אין לקבל מצב שבו המערערים עושים דין לעצמם ובונים בחלקה מבלי לקבל את הסכמת יתר בעלי הזכויות בה, ובד בבד טוענים כי הווקף איבד את זכותו בחלק שהוקדש לו בשל הבנייה שנעשתה בו. עוד נקבע, כי כבר בהקדשה המקורית הוכרה זכות המשיבים להחליף את מיקום הווקף ואת מטרתו. כמו-כן, צוין, כי ככל שלא תהיה הסכמה בשאלת מיקום הזכויות במקרקעין, יידון הדבר בין הצדדים במסגרת הליכי פירוק שיתוף בחלקה. בית המשפט המחוזי סבר כי ניתן להגיע לאותה תוצאה גם מכוח דוקטרינת הבטלות היחסית, ולקבוע כי השטח שהוקדש הוא שקובע, ולא מיקומו, כאשר מיקום השטח ייקבע בהמשך במסגרת הליכי פירוק השיתוף.

 

10.      נוכח האמור, קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה באופן חלקי, והצהיר כי חמישה דונמים מתוך החלקה מצויים בבעלות הווקף. עוד נקבע כי צו מניעה שניתן בהליך קודם, אשר אסר על המערערים לבצע עבודות בניה ו/או עסקאות בשטח שבמחלוקת, יעמוד בעינו עד שתתקבל החלטה אחרת בעניין, בהליך שעניינו פירוק השיתוף בחלקה.

 

טענות המערערים

 

11.      טענותיהם של המערערים מופנות בעיקרן כלפי תוקפו של ההקדש ותוקפו של הסכם החליפין. המערערים סבורים כי הם בעלי הזכויות במחצית החלקה בהתאם לפסק-הדין ההצהרתי שניתן בעניינם, שמכוחו נרשמה הערת אזהרה לטובתם על המקרקעין. לגישתם, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי אינו עולה בקנה אחד עם העובדות שהוכחו על-ידם על יסוד חומר הראיות, עם חוות דעת המומחים שהוגשו וכן עם חוק המקרקעין והדין השרעי. עוד סבורים הם כי המשיבים לא הוכיחו את הטענות שהעלו בכתב תביעתם, ובין היתר לא עמדו בנטל ההוכחה, להראות כי ההקדש תקף.

 

12.      לגופו של עניין, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי זכות הבעלות של הווקף משתרעת על פני חמישה דונמים בלתי מסוימים משטח החלקה, בעוד שבכתב התביעה נטען כי בעלות הווקף משתרעת על פני שטח מוגדר. לשיטתם, בית המשפט לא היה מוסמך לתת סעד זה שלא נתבקש בכתב התביעה ונוגד את שטר ההקדש. עוד טוענים המערערים, כי בית המשפט אינו מוסמך לקבוע קיומו של הקדש על שטח בלתי מסוים, שכן, הדין מחייב להגדיר את מטרת ההקדש ומיקומו המסוים בחלקה, ולרשום אותו בפנקס המקרקעין. כמו-כן, לטענתם, בית המשפט שגה בפירוש שנתן לחוות דעת המומחה מטעמם, אשר לשיטתם, מתייחסת גם לבית קברות. לדידם, על-פי הדין השרעי, המנוח לא היה מוסמך להקדיש שטח שאיננו בבעלותו בשלמותו לטובת הקמת בית קברות, בלא שניתנה הסכמה של כל השותפים בחלקה. בהקשר זה סבורים הם, כי הדין מחייב הסכמה מפורשת של כלל השותפים בקרקע לביצוע החלוקה – וזו לא הוכחה. עוד נטען, כי לפי סעיף 13 לחוק המקרקעין, לא ניתן להקנות חלק פיזי מתוך יחידה קניינית אחת, ולפיכך –  ההקדש אינו תקף. 

 

13.      באשר להסכם החליפין, טוענים המערערים כי הוא בלתי חוקי, מאחר שלא קוימה מטרת ההקדש – הקמת בית קברות – והמתוולים הסכימו שיוקמו על השטח שהוקדש בניינים פרטיים. כמו-כן, לשיטת המערערים, יש בתביעת המשיבים לבעלות על השטח שבמחלוקת כדי לגרוע מהם חמישה דונמים מעבר לאלה שהוקדשו, מאחר שהשטח המקורי שהוקדש נוצל בהסכמת המשיבים. המערערים מוסיפים, כי בית הדין השרעי נעדר סמכות עניינית לדון בשאלת החליפין ולא היה מוסמך לאשר את ההסכם ביחס לשטח שלא הוגדר בשטר ההקדש. כן, לטענתם, הסכם החליפין נוגד את הדין השרעי ואת חוק המקרקעין, משום שלא ניתנה הסכמת כל השותפים בקרקע לעריכתו. בהקשר זה הם מציינים כי לא הוגשה לבית המשפט עמדת כל הבעלים והמחזיקים בקרקע, ולא הוכח כי המחזיקים בחלקה הם אכן בעלי הזכויות בה. בהמשך טוענים המערערים, כי שגה בית המשפט בקובעו כי עניינה של המחלוקת בחזקה ושימוש במקרקעין וצפויה התדיינות נפרדת בעניין פירוק השיתוף בחלקה. זאת, שכן, נדרשת הכרעה בזכויות הבעלות בקרקע קודם לקיום הליכי פירוק השיתוף. כמו-כן, לטענתם, היה מקום לדחות את תביעת המשיבים מאחר שלא ניתן לרשום 64/5 חלקים מן החלקה כהקדש בהיעדר מפת חלוקה מאושרת על-ידי גורמי התכנון. לא כל שכן, לבצע פירוק שיתוף כאשר לא ניתן אישור כאמור.

 

14.      בנוסף, טוענים המערערים כי ישנה סתירה בין קביעתו של בית המשפט קמא כי הווקף הינו בעלים של חמישה דונמים בלתי מסוימים לבין צו המניעה שניתן ביחס לשטח מסוים מהחלקה. לטענתם, לא היה מקום להותיר את צו המניעה על כנו בטרם הוכחו זכויות הבעלות בשטח. המערערים טוענים עוד כי צו זה פוגע בזכויותיהם הקנייניות ומסב להם נזקים כבדים, שכן לאורך השנים הרבות שבהן נמשכים ההליכים, נמנע מהם לבנות על הקרקע. לבסוף טוענים המערערים, כי לדוקטרינת הבטלות היחסית שאליה התייחס בית המשפט בפסיקתו, אין כל רבותא בדיני ההקדשות.

 

 

 

טענות המשיבים

 

15.      המשיבים סומכים עמדתם על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. הם מדגישים כי אף שבהתאם להחלטת בית משפט זה, כל בעלי הזכויות בקרקע הוזמנו להשתתף בהליך, למרביתם אין כל טענה או אינטרס במחלוקת נושא הערעור. בצד האמור, המשיבים אינם חולקים על כך שבטרם בוצע פירוק שיתוף במקרקעין, אין לאיש מהשותפים זכות בחלק מסוים בהם. עם זאת, הם טוענים כי לשאלה אחרונה זו אין נפקות לענייננו  שעיקרו בשאלת עצם הבעלות בחלקה. עוד טוענים המשיבים, כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בפועל, כל בעלי הזכויות בחלקה הסכימו כי בוצעה "פרצלציה פרטית", שלפיה, החלקה חולקה בין בעלי הזכויות בהתאם לחלקם היחסי בבעלות. לשיטתם, במסגרת זו הוסכם, כי חמישה דונמים מהחלקה הם בבעלות הווקף. כמו-כן, טוענים המשיבים כי ניתן להסיק על אודות הסכמת המערערים למיקומו של שטח ההקדש מעצם העובדה שהם השתלטו עליו ובונים בו. לגישתם, המערערים מושתקים מלטעון כי ליתר בעלי הזכויות בחלקה עומדת זכות בשטח שבמחלוקת מעצם היותו חלק מקרקע משותפת, בעוד שהם עושים בו כבשלהם. בנוסף, נטען כי המערערים לא פעלו בהתאם לצווי המניעה שניתנו בעבר, ועושים שימוש בלתי חוקי במקרקעין.

 

16.      באשר לדין השרעי, טוענים המשיבים כי בית הדין השרעי דחה זה מכבר את טענות המערערים, ואילו רצו לחלוק על קביעותיו, היה עליהם לפנות לבית הדין השרעי הגבוה לערעורים. גם לגופו של עניין, סבורים המשיבים כי אין ממש בטענות אלה, שכן, לא נפל כל פגם בשטר ההקדש ובהחלטות בית הדין השרעי בנוגע ליישומו. עוד נטען, כי תוקפו של ההקדש מוסיף לעמוד אף בהיעדר סמכות לבית הדין השרעי ולבית המשפט לקבוע את מיקומו המוגדר של שטח ההקדש בתוך החלקה. בהמשך, דוחים המשיבים את טענת המערערים שלפיה ההקדש אינו תקף מאחר שלא ניתן להקדיש בית קברות על קרקע משותפת. לטענתם, משטר ההקדש עולה כי אין מניעה לבצע חליפין ולהקים בית קברות במקום אחר, אם לא ניתן להקימו על השטח שהוקדש, או לשנות את ייעודו של ההקדש לתועלת ציבורית אחרת. בנוסף, הם דוחים את הטענה כי לפי הדין השרעי לא ניתן להקדיש שטח שאינו בבעלות המקדיש בשלמותו, שכן, הדין השרעי מתיר לכל אדם להקדיש לווקף כל נכס או זכות שיש לו, ויישומו של ההקדש מחייב את המקדיש, מבלי לפגוע בזכויותיהם של צדדים אחרים. לפיכך, לטענתם, ההקדש עצמו תקף אך יישומו בפועל בענייננו אכן מחייב פירוק שיתוף בחלקה, וקבלת אישורים מאת רשויות התכנון. מכל מקום, סבורים הם כי שאלת יישום ההקדש אינה רלוונטית לערעור זה הנוגע אך לתוקפו ולשאלת הבעלות בחלקה. לבסוף, דוחים המשיבים את טענת המערערים שלפיה לא ניתן לרשום את חמשת הדונמים כהקדש בהיעדר מפת חלוקה מאושרת, וכן את הטענה שלפיה דיני הבטלות היחסית לא קיימים בדיני ההקדשות.

 

דיון והכרעה

 

17.      לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה שלפנינו ואת טענות הצדדים, נחה דעתי כי יש להותיר את תוצאת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי על כנה ולדחות את הערעור.

 

18.      המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשתי שאלות עיקריות: האחת, שאלת תוקפו של ההקדש שנוצר על-ידי המנוח; השניה, שאלת תוקפו של הסכם החליפין.

 

19.      המערערים טוענים, בראש ובראשונה, כי ההקדש שנוצר על-ידי המנוח אינו תקף, בהיותו נוגד את הדין השרעי ואת חוק המקרקעין. בית המשפט המחוזי עמד על חוות דעת המומחים שהוצגו לפניו, ועל בסיסן קבע כי ההקדש נוצר כדין ומכוחו יש להכיר בזכות הבעלות של הווקף על חמישה דונמים מן החלקה. לאחר שבחנתי את טענות המערערים בהקשר זה, לא ראיתי להיעתר לטענתם בעניין תקפות ההקדש, וזאת אף מבלי להידרש לה לגופה.

 

20.      הדין המסדיר כיום את סוגית ההקדשים, ובכלל זה הקדשים דתיים, הוא חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות). עם זאת, מאחר שההקדש נושא הערעור שלפנינו נערך בטרם כניסתו לתוקף של חוק זה, חל לגביו הדין אשר היה קיים עובר לחקיקת חוק הנאמנות, הוא סימן 52 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947 (להלן: דבר המלך במועצתו) (ראו: ע"א 5407/91 אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף נ' שאולוף, פ"ד מז(3) 265 (1993); ע"א 2364/04 הרן נ' הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות מצטיינים (לא פורסם, 25.5.2010), פסקה 9 (להלן: עניין הרן); ע"א 5444/95 עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף מקסימוס סלום, פ"ד נא(4) 811, 825-824 (1997)). סימן 52 לדבר המלך במועצתו קובע סמכות ייחודית לבית הדין השרעי להכריע בעניינים של "יצירת ווקף או ההנהלה הפנימית של ווקף שנוצר לטובתם של מוסלמים בפני בית דין מוסלמי דתי". סימן 52 קובע עוד כי "פסק שניתן על-ידי בית הדין של קאדי ניתן לערעור בפני בית הדין המוסלמי הדתי לערעורים, שהחלטתו תהיה סופית". על-פי דיני ההקדשות, יצירתו של הקדש דתי מוסלמי מחייבת קבלת אישור מבית הדין הדתי השרעי, המעיד כי ההקדש נעשה כדין וקובע את סופיות ההקדשה, והיותה בלתי ניתנת לביטול. לאחר קבלת אישור בית הדין, יש לבצע רישום במרשם המקרקעין (ראו: אליהו כהן רישום ועסקאות מקרקעין 96-93 (דוד מיימון עורך, 1988); משה דוכן דיני קרקעות במדינת ישראל 68 (מהדורה שניה, התשי"ג)).

 

21.      במקרה שלפנינו, ההקדש נוצר על-ידי המנוח ואושר על-ידי בית הדין השרעי בנצרת בשנת 1974. על החלטה זו לא הוגש ערעור לבית הדין השרעי הגבוה לערעורים. בהמשך, בשנים 2000 ו-2003 ניתנו החלטות נוספות על-ידי בית הדין השרעי בטייבה המאשרות את תוקפו של ההקדש. מתוכנן של ההחלטות עולה כי נציגי היורשים נטלו חלק בהליכים אלה. בהחלטתו האחרונה מיום 2.12.2003, ציין בית הדין השרעי כי לא הוגש ערעור על החלטות בית הדין הקודמות המאשרות את תוקף ההקדש, ולא נטענה כל טענה נגד שטר ההקדש. בית הדין השרעי פסק כי ההחלטות הקודמות בעניין ההקדש הפכו חלוטות, והן מחייבות. גם על החלטה זו לא הוגש ערעור לבית הדין השרעי הגבוה לערעורים. כמו-כן, ציין בית המשפט קמא בפסק-דינו כי במסגרת תביעתם למתן פסק-דין הצהרתי בנוגע לזכויותיהם בחלקה (ת"א 843/98), ביקשו היורשים, בין היתר, כי בית המשפט יכריז על בטלות החלטת בית הדין השרעי בנצרת בנוגע ליצירת ההקדש. אולם, בהמשך ביקשו למחוק סעד זה. עוד עולה כי טענות בדבר אי חוקיותו של ההקדש בכל הנוגע ליצירתו על קרקע משותפת הועלו לראשונה במסגרת ההליכים שהתנהלו בפני בית המשפט המחוזי בחיפה ולא ניתנה להן התייחסות של ממש בגדר ת"א 843/98 – שם התמקדו הטענות בכך שלא הוגש שטר הקדש; שלא ניתן להקים בית קברות על קרקע מסוג מירי; כי אין זיהוי מספיק של שטח ההקדש; וכי לא קוימה מטרת ההקדש.

 

           ניתן לראות, אפוא, כי במהלך השנים שחלפו למן יצירת ההקדש בשנת 1974 ועד היום, לא הוגש מטעם המערערים כל ערעור על החלטות בית הדין השרעי המאשרות את קיומו של ההקדש, על אף שהיו מספר הזדמנויות לעשות כן, ובמשך שנים רבות אף לא הובעה כל התנגדות לעצם ההקדשה. גם כאשר ביקשו המערערים לתקוף את החלטת בית הדין השרעי המאשרת את יצירת ההקדש, ביקשו לבסוף למחוק סעד זה. הטענות בדבר אי חוקיותו של ההקדש – באופן שבו הן נטענות לפנינו – הועלו לראשונה אך במסגרת ההליכים בפני בית המשפט המחוזי. נוכח האמור, משלא ניצלו המערערים את זכות הערעור שהייתה נתונה להם ולא פעלו בדרכים המקובלות, מנועים הם עתה מלהעלות טענות נגד תוקף ההקדש במסגרת ההליך הנוכחי (השוו: בג"ץ 626/07 עבד נ' בית הדין השרעי הגבוה לערעורים (לא פורסם, 17.9.2007)). אכן, הלכה היא כי כאשר המחוקק מתווה דרך מסוימת להתדיינות, תתנהל ההתדיינות בדרך שנקבעה (ראו למשל: רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (לא פורסם, 8.3.2009), פסקאות 29-26 לפסק-דינה של השופטת מ' נאור ופסקה 6 לפסק-דינו של השופט ח' מלצר; ע"א 10443/08 לופו נ' בנק אגוד לישראל סניף הרצליה (לא פורסם, 22.7.2010), פסקה 3 לפסק-דינו של השופט ח' מלצר). כך בפרט, כאשר מדובר בטענות הנוגעות בעיקרן לחוקיות ההקדש על-פי הדין השרעי, טענות אשר לגביהן קיים יתרון משמעותי לקיום ההליך בפני בית הדין השרעי, בהיותו הגורם המוסמך ובעל המומחיות לפסוק בהן.

 

22.      יתרה מכך, בהתנהלותם של המערערים, אשר לא ערערו על החלטות בית הדין השרעי במשך שנים ארוכות והשתהו בהעלאת טענותיהם בעניין חוקיותו של ההקדש, ניתן לראות משום טעם עצמאי לדחיית הערעור. אכן, נקיטתם של המערערים ב"שב ואל תעשה" במשך תקופה ארוכה, בלא שיביאו את שאלת תוקפו של ההקדש לבירור שיפוטי ממצה, יצרה מצג של ויתור מצידם על טענותיהם בהקשר זה, וקבלת הכרעתו של בית הדין השרעי כמות שהיא. ניסיונם להעלות טענות אלה בשלב מאוחר כטענות הגנה במסגרת תביעה לסילוק ידם מן השטח שבמחלוקת, יש בה משום ניצול לא נאות של ההליך המשפטי וניתן אף לראות בה משום חוסר תום-לב (השוו לעניין טענת שיהוי: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 448-446, 459 (2003)). בנוסף לכך, פתיחת טענות נגד תקפות ההקדש כשלושים שנים לאחר יצירתו, ולאחר שהעניין נידון בפני מספר ערכאות, פוגעת ביכולתם של מנהלי ההקדש להסתמך על ההחלטות המאשרות את תקפותו ולכלכל צעדיהם בהתאם. בהתנהלות זו אף יש כדי לעורר קושי מטעמים של יעילות שיפוטית – בהביאה להתארכות ניכרת בפרק הזמן הנדרש לפתרון הסכסוך בין בעלי הדין, וליצירת מגבלות בהבאת ראיות רלוונטיות, שהן פועל יוצא של חלוף הזמן (ראו דברים שנאמרו לעניין עקרון סופיות הדיון: ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 8.9.2005), פסקה 7; בג"ץ 4842/06 פלוני נ' שר הפנים (לא פורסם, 11.4.2007), פסקה 9). נסכם ונאמר, התנהלותם של המערערים בהליכים נושא הערעור שלפנינו, ובראשה בחירתם שלא להעלות את טענותיהם בהליכים המתאימים לכך, ולחכות עד אשר תוגש תביעה נגדם, מורה כי אין מקום להיעתר כעת לטענותיהם בדבר תקפות ההקדש.

23.      טעמים דומים עומדים גם ביסוד החלטתי לדחות את טענות המערערים באשר לתוקפו של הסכם החליפין. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו נשאלו המערערים מדוע לא ערערו על החלטת בית הדין השרעי המאשרת את הסכם החליפין. בא-כוח המערערים טען כי המערערים לא היו מודעים להחלטה זו. ואולם, מן החומר שהוצג בפנינו עולה כי מר אחמד פאוזי כנעאן (להלן: כנעאן), אחד מיורשי המנוח, נטל חלק בהליך שבמסגרתו התקבלה ההחלטה המאשרת את הסכם החליפין. בגדר הדיון שהתנהל בפני בית הדין השרעי, העלה כנעאן טענות שונות בנוגע לסמכותו של בית הדין השרעי לדון בסוגית ההקדש ובמינוי המתוולים, וכן בנוגע לביצוע החליפין בשטח ההקדש. בהחלטותיו מיום 10.7.2000 ומיום 15.10.2000, דחה בית הדין השרעי את הטענות שהועלו על-ידי כנעאן, ואישר את ביצוע הסכם החליפין. מבלי שאדרש לשאלת סמכותו של בית הדין השרעי להכריע בעניין הסכם החליפין, יוער כי אפילו סברו המערערים כי חרג בית הדין השרעי מסמכותו או כי החלטתו שגויה בהיותה נוגדת את הדין השרעי ואת דיני המקרקעין, היה עליהם להעלות טענות אלה בפני ערכאת הערעור, היא בית הדין השרעי הגבוה לערעורים. ככל שהיו סוברים כי אף הכרעתה של ערכאת הערעור שגויה, ובהתקיים עילה מתאימה לכך, היו המערערים יכולים לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק. המערערים לא עשו כן ובמקום זאת בחרו לעשות דין לעצמם, להישאר בחלקה ולבנות בשטח אשר יועד על-פי החלטת בית הדין השרעי להקדש. אכן, כפי שצוין בהכרעתו של בית המשפט קמא ונטען על-ידי המשיבים, אין לאפשר מצב שבו המערערים בונים על חלק יחסי של החלקה מבלי להידרש להסכמתם של יתר השותפים ובעלי הזכויות בה, ובד בבד טוענים כי הווקף איבד את זכותו על שטח ההקדש משום שלא התקבלה הסכמת יתר השותפים ליצירתו ולביצוע עסקת החליפין. התנהלותם זו של המערערים, אשר לא מיצו את ההליכים שהיו פתוחים בפניהם; פעלו אגב התעלמות מהחלטותיו של בית הדין השרעי, אף שהיו מודעים להן; תוך עשיית דין לעצמם ובניסיון להציב עובדות מוגמרות בשטח – יש בה כדי להביא לדחיית טענותיהם, אף מבלי להידרש אליהן לגופן. יתרה מכך, התנהלותם לוקה בחוסר ניקיון כפיים ויש בה משום חוסר תום-לב.

           בהקשר זה יצוין כי אין לקבל את טענת המערערים, שלפיה זכותם במקרקעין נובעת מפסק-הדין ההצהרתי שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, שמתוקפו נרשמה הערת אזהרה לטובתם על הקרקע. זאת, שכן במסגרת פסק-הדין האמור, קבע בית המשפט מפורשות, כי אין בפסק-דינו כדי להכריע במחלוקת שבין המערערים לבין כל תובע זכות אחרת בחלקה. ממילא, חלקים נוספים מן החלקה, מלבד ההקדש, נמכרו על-ידי המנוח לקונים שונים, ואין חולק כי הם אינם מצויים בבעלות המערערים.

 

24.      למעלה מן הצורך, אעיר כי יש לדחות את טענת המערערים שלפיה יצירת ההקדש בענייננו סותרת את דיני המקרקעין, גם לגופה. אסביר את הדברים בתמצית בהתייחס לדיני המקרקעין הישראליים. בטרם אדרש להוראות חוק המקרקעין לגופן, אציין תחילה כי סעיף 162 לחוק זה, העוסק בשמירת דינים, קובע כי "אין בהוראות חוק זה כדי לבטל או להביא שינוי בדין המיוחד שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע למקרקעין מסוג מוקופה ולהקדשות". לפיכך, הדין העותמאני, שחל בענייני הקדשות בטרם חקיקת חוק המקרקעין, ממשיך לחול גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, בכל הנוגע להקדשות (ראו: עניין הרן, פסקה 10; ע"א 8954/06 ווקף מחמד ואיברהים עבדלרבו נ' האופוטרופוס הכללי (לא פורסם, 26.9.2010), פסקה 106 לפסק-דינו של חברי השופט י' דנציגר). המערערים לא התייחסו בטענותיהם באופן ממשי, לאפשרות החלתו של הדין העותמאני על ענייננו ולשאלת התאמתו של ההקדש או הסכם החליפין לדין זה. לפיכך, משלא הוכחו דינים אלה – כמו גם דינים נוספים שאפשר שחלים על הסוגיה – לא ראיתי להידרש לשאלות אלה.

 

25.      גם אם נבחן את המקרה שלפנינו כמקרה כללי של הקניית חלק ספציפי בקרקע שהבעלות בה משותפת, בהתאם לכללים הקבועים לכך בחוק המקרקעין, לא נמצא עילה להתערבותנו בהכרעת בית המשפט המחוזי. כפי שצוין בפסק-הדין קמא, המשיבים אינם בעלים רשומים בקרקע ועומדת להם אך הזכות להירשם כבעלים בעתיד מכוח ההקדש, שכן, הבעלות בקרקע מעולם לא נרשמה על שמו של המנוח והיא עודנה רשומה על שם רשות הפיתוח. המשמעות היא שההקדש שיצר המנוח הוא, למעשה, התחייבות להקניית הקרקע לווקף בעתיד, קרי התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין (סעיפים 7-6 לחוק המקרקעין). כידוע, ההלכה הפסוקה הכירה זה מכבר בכך שסעיף 13 לחוק המקרקעין – השולל עשיית עסקה בחלק פיסי מסוים מיחידה קניינית נתונה – אינו חל על השלב האובליגטורי, כי אם על השלב הקנייני בלבד, ונקבע כי אין כל מניעה שאדם יתחייב להקנות חלק פיסי מסוים מנכס, אף אם בעת עשיית ההתחייבות, ביצוע העסקה אינו אפשרי (ראו: ע"א 664/81 הווארד נ' ארז, פ"ד לח(3) 301, 308 (1984); ע"א 272/86 הכרי נ' הכרי, פ"ד מב(2) 411, 416 (1988); מיגל דויטש קניין כרך א 100-99 (1997)). לפיכך, אפילו חל בעניינו חוק המקרקעין, התחייבות המנוח תקפה אף אם בשלב שבו הוקדש השטח, לא ניתן היה להעביר את הבעלות בחלק הספציפי שהוקדש, לידי הווקף. זאת, ככל שהמחזיקים בקרקע הסכימו ביניהם על חלוקת החלקה – כפי שאכן מצא בית המשפט המחוזי.

 

26.      על רקע המקובץ, סבור אני כי יש להותיר את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, כך שתוכר זכות הווקף לבעלות על חמישה דונמים מתוך חלקו של המנוח בחלקה וצו המניעה, האוסר על המערערים לבצע עבודות בניה ו/או עסקאות בשטח שבמחלוקת, יעמוד בעינו. זאת, עד אשר תתקבל החלטה אחרת בהליך שעניינו פירוק השיתוף בחלקה. בהקשר זה אציין, כי אין בידי לקבל את טענת המערערים כי צו המניעה שניתן אינו תואם את קביעת בית המשפט קמא. אכן, זכותם של המשיבים הוכרה בחלק בלתי מסוים מן החלקה ואולם, החלק המצוי במחלוקת הוא אותו שטח ספציפי אשר על-פי הסכם החליפין יועד לווקף. נוכח העובדה שהמחלוקת הוגבלה לאזור זה ומשהחלו המערערים לבנות על השטח ללא הסכמת יתר בעלי הזכויות בקרקע, אני סבור כי יש להקפיא את המצב ביחס לשטח זה, ואין כל מניעה כי הצו האמור יוגבל אך אליו, עד אשר יתקיים הליך פירוק שיתוף במקרקעין.

 

סוף דבר

 

           על יסוד מסקנתי זו אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשלם למשיבים 1 – 3 הוצאות בסך 30.000 ₪.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      המשנה לנשיאה

 

השופט י' דנציגר:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.

 

           ניתן היום, ‏י"ד בסיון התשע"א (‏16.6.2011).

 

 

המשנה לנשיאה                           ש ו פ ט                                     ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10042320_M05.doc   נב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il