עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2832/10

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ  2832/10

 

בפני:  

כבוד השופטת מ' נאור

 

כבוד השופטת א' חיות

 

כבוד השופט ח' מלצר

 

המערער:

אלמוג בוחבוט

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

מדינת ישראל

                                          

ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת"פ 7063/08 מיום 13.4.2010 שניתנו על ידי כב' השופט מ' גלעד

                                          

תאריך הישיבה:

י"ב בתמוז התשע"א     

(30.06.11)

 

בשם המערער:

עו"ד דוד ליבאי; עו"ד קנת מן

 

בשם המשיבה:

עו"ד יעל שרף, עו"ד ערן בר-אור

 

 

פסק-דין

 

השופטת מ' נאור:

 

1.        המערער גרם לתאונת דרכים קטלנית בה נהרגו שניים מחבריו הטובים, יוסי בנעים ז"ל וסהר אסרף ז"ל. לאחר שמיעת ראיות הוא הורשע בשתי עבירות הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בעבירת נהיגה במהירות בלתי סבירה, עבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1981 (להלן: תקנות התעבורה) וסעיפים 68 ו-38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1981 (להלן: פקודת התעבורה), בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה וסעיפים 38 ו-38(2) לפקודת התעבורה, עבירת חובת חגירה של חגורת בטיחות, עבירה לפי תקנה 83ב לתקנות התעבורה וסעיפים 62 ו-28 לפקודת התעבורה ועבירת הגבלת מספר נוסעים לנוהג חדש, עבירה לפי סעיפים 12א2 ו-62(1) לפקודת התעבורה.

 

2.        המערער נדון ל-7 שנות מאסר בפועל, ל-24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעבור עבירה של הריגה או של גרימת מוות ברשלנות, למאסר על תנאי של עשרה חודשים לבל יעבור תוך 3 שנים משחרורו ממאסר עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף, ולפסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך עשרים שנים מיום שחרורו מן המאסר. הערעור מופנה נגד ההרשעה – אותה מבקש המערער להמיר בהרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ונגד חומרת העונש.

 

3.        המערער, שבעת התאונה טרם מלאו לו 18 שנה, נסע עם חבריו ברכב טויוטה בכביש 2 לכיוון חיפה, מדרום לצפון, ללא מלווה. עמו נסעו 3 מחבריו. לידו ישב חברו אלעד. שני המנוחים ישבו מאחור ולא היו חגורים בחגורות בטיחות. על פי קביעותיו של בית המשפט המחוזי זמן קצר לפני התאונה עקף המערער רכב אחר בו נהג רונן בן יוסף. מהירות נסיעתו של המערער עלתה בהרבה על 110 קמ"ש. בשל העקיפה נאלץ רונן בן יוסף לסטות ימינה בחדות כדי שהמערער לא יתנגש בו. כעבור כ-7 ק"מ הגיע המערער לקטע בו הדרך הייתה משובשת עקב עבודות בכביש, ומהירות הנסיעה במקום הוגבלה ל-60 קמ"ש. המערער נהג בנתיב השמאלי במהירות שעל פי ממצאי בית המשפט המחוזי היתה גבוהה מ-90 קמ"ש וקרובה ל-110 קמ"ש. לפניו נסע בנתיב השמאלי רכב מסוג אאודי. המערער התקרב במהירות גבוהה לעבר האאודי ומשהבחין שהוא קרוב מדי – הוא החל להטות את הרכב לימין ולשמאל בנתיבו ולסטות ימינה. בכך ביקש למעשה ל"השתחל" בין האאודי לבין רכב מסוג סקודה שנסע באותה עת בנתיב ימין מאחור, וזאת חרף הקרבה ביניהם. במהלך סטייתו זו פגע המערער עם מרכז וחזית שמאל של רכבו בחלקו האחורי ימני של האאודי. בית המשפט קבע כי המערער נסה לחלוף על פני האאודי מימין בין משום שנסה לעקוף אותה, ובין משום שניסה למנוע, ברגע האחרון פגיעה בה. אחרי האימפקט נעו שני כלי הרכב, הטויטה בה נהג המערער ורכב האאודי, ללא שליטה בתחילה ימינה ואחר כך שמאלה נגד כיוון השעון. בסופו של דבר מכוניתו של המערער התהפכה, פגעה במעקה הבטיחות ונחתה באופן הפוך על מעקה עד שהחליקה על גגה למרכז הכביש. שני חבריו של המערער, שלא היו חגורים, נהרגו. 

 

4.        בבית המשפט המחוזי נשמעו עדים רבים, לרבות עדים מומחים. היו מחלוקות רבות שבעובדה והעיקרית שבהן היתה כיצד ארעה התאונה. אף שיריעת הערעור היתה מלכתחילה רחבה עד למאוד, וכללה טענות הנוגעות למהימנות עדים, בסופו של דבר, ביום הדיון, ביקש מאתנו עורך דין ליבאי ב"כ המערער להתערב במספר מצומצם של עניינים שבעובדה, כשתכלית הבקשה להתערבות היא להביאנו לכלל מסקנה כי לא התקיים אצל המערער היסוד הנפשי הנדרש לעבירת ההריגה. לטענתו של עו"ד ליבאי,  דרגת ההתרשלות של המערער לא היתה כה גבוהה עד שיש בה כדי להקים חזקה שבעובדה בדבר מודעות לאפשרות קרות התאונה הקטלנית. בראש ובראשונה ביקש בא כוח המערער כי נקבע כי אף שמהירותו של המערער לא היתה חוקית, היא היתה "רק" בטווח שבין 80 עד 90 קמ"ש, ולא כפי שקבע בית המשפט המחוזי. הוא מסכים כי גם מהירות זו היא בלתי סבירה, אך לא בדרגה שיש בה כדי להקים חזקה שבעובדה לקיומה של מודעות לאפשרות קרות התאונה.

 

דיון והכרעה    

 

5.        לא מצאנו שיש מקום להתערב בקביעות שבעובדה של בית המשפט המחוזי לא לגבי פרטי הרשלנות במעשיו של המערער, לרבות המהירות, וגם לא לגבי היסוד הנפשי של המערער.

 

6.        אשר למהירות – העד המרכזי – העד שלומי אסף שנסע ברכב הסקודה – ועל עדותו סמך בית המשפט, העיד כי בקטע הכביש המשובש שבו התרחשה התאונה הוא עצמו האט את מהירותו המופרזת למהירות של 80-90 קמ"ש. רכב הטויוטה בו נהג המערער עקף אותו והוא שמע את מנוע הרכב של הטיוטה מתאמץ. הוא העריך שכאשר המערער התקרב לרכב האאודי, מהירות נסיעתו של המערער הייתה כ-110 קמ"ש. אכן, מדובר בהערכה אך מותר היה לבית המשפט לסמוך על הערכה זו. נהג האאודי העריך את מהירותו שלו ב-80 עד 90 קמ"ש ולא יתכן שזו היתה גם מהירותו של המערער. ועוד: אלעד, שישב ליד המערער, הוקלט בשיחה עם הוריו של יוסי בנעים ז"ל שבה הוא ציין שהמערער נסע במהירות של 130 קמ"ש והוא, אלעד, אף אמר למערער, כפי שעלה מאותה הקלטה, להוריד את המהירות. עו"ד ליבאי טוען כי בית המשפט לא האמין לעדותו של אלעד וגם לא קבע ממצאים על פי עדותו בשאלות המהירות. עם זאת, מכך שבית המשפט לא האמין לעדותו של אלעד אין ללמוד שאין להאמין גם לדברים שאמר מחוץ להקשר המשפטי. דבריו של אלעד תואמים את עדותו של רונן בן יוסף, שנמצאה מהימנה על ידי בית המשפט המחוזי, ושאת רכבו עקף המערער 7 קילומטרים לפני מקום התאונה. לא ראינו איפוא מקום להתערב בממצא שבעובדה לענין מהירותו של המערער. בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי דיינו בכך שעדי הראיה השונים התרשמו כי המערער נהג במהירות גבוהה ביותר, וזאת כשהם עצמם נסעו גם כן מעל המהירות המותרת. זאת ועוד: בית המשפט הזכיר בפסק דינו כי שלומי אסף אמר לנהג האאודי בזירת התאונה כי נוסעי רכבו של המערער נסעו "כמו מטורפים". 

 

7.        ההבחנה בין הריגה וגרימת מוות ברשלנות תלויה ביסוד הנפשי. השופט ג'ובראן היטיב לתאר את ההבחנה בין העבירות ב-ע"פ 467/09 זילברמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, פסק דין מיום 2.2.2010). וכך אמר:

 

"...לא פעם דק הגבול בין גרימת מותו של אדם מתוך קיומה של מחשבה פלילית ברמה של קלות דעת – שבצידה הרשעה בעבירה חמורה מאוד של הריגה; ובין גרימת מותו של אדם כשבצידה מחשבה פלילית מסוג רשלנות, המביאה להרשעה בעבירה הפחותה יותר של גרם מוות ברשלנות (ראו ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5), 80, 87-88 (2000) (להלן: עניין מגידיש). עם זאת, הבחנה זו עלינו לבצע במקרים מסוג זה.

 

13.  מבחינה עקרונית, ההבחנה בין רשלנות ובין מחשבה פלילית המתאפיינת בקלות דעת נעוצה בשאלת המודעות. כך, בעוד שבמרכזה של קלות הדעת מצויה המודעות לאפשרות כי מעשי העושה יביאו לתוצאה, אף ללא חפץ מצדו בהתרחשותה אך תוך נטילת סיכון בלתי סביר להתרחשותה, הרי שרשלנות משמעותה היעדרה אף של מודעות זו (ראו עניין מגידיש, בעמ' 88; ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 506, 523 (2003) (להלן: עניין שטרייזנט); ע"פ 8250/05 מדינת ישראל נ' שלום (לא פורסם, 3.10.2006), בפסקה 16 (להלן: עניין שלום); ע"פ 2855/08 יעקב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.3.2009), פסקה 9). אין הכרח כי מודעות זו תתייחס לאפשרות התרחשותה של התוצאה המדויקת אשר נתרחשה בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, ודי במודעות לסיכון הגלום במעשים (ראו עניין מגידיש, בעמ' 93; עניין שטרייזנט, בעמ' 523).

 

14.  הוכחתה של מודעותו זו של העושה לאפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית כתוצאה ממעשיו נעשית, על פי רוב, בהיעדר יכולת להתחקות אחר צפונות ליבו של אדם, באמצעות הסתמכות על חזקות שבעובדה, המאפשרות ללמוד ממעשיו אודות מחשבתו. חזקה עובדתיות אחת מסוג זה הינה כי אדם מודע למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, התקיימות נסיבותיה ואפשרות התרחשותן של התוצאות הטבעיות הנובעות ממנה. חזקה זו נועדה לאפשר את הוכחתו של רכיב המודעות, בהסתמכה על כך שמטבע הדברים אדם מודע לרוב למשמעות מעשיו ולהשלכותיהם הטבעיות. חזקה נוספת שבעובדה, הנוגעת להוכחתו של היחס החפצי הנדרש במסגרת המחשבה הפלילית, קובעת כי התנהגות המצביעה על התרשלות רבתי מצד העושה מלמדת לכל הפחות על התקיימותו של מצב נפשי מסוג קלות דעת (ראו עניין שטרייזנט, בעמ' 524). שתי חזקות אלו משתלבות במקרים מהסוג הנדון, ליצירתה של מסקנה עובדתית אודות מחשבתו הפלילית של הנאשם."

          

           (וראו עוד: 6949/07 עמרם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, פסק דין מיום 8.7.2009)).

 

8.        בית המשפט המחוזי ניתח נכונה את דרכי הפרכת החזקה, ועמד על כך שהחזקה העובדתית איננה חזקה מוחלטת אלא מוסקת היא מן הנסיבות הקונקרטיות בכל מקרה ומקרה, וכי די בכך שנאשם יעורר ספק סביר כדי להפריך את החזקה העובדתית (למקרה בו השתכנע בית המשפט כי לא היתה מודעות על אף קיומה של חזקה עובדתית ראו ע"פ 9815/07 רון נ' מדינת ישראל פסקאות 104-109 לפסק הדין (לא פורסם, פסק דין מיום 26.11.2008)).

 

9.        בבחינת הנסיבות הקונקרטיות עמד בית המשפט על העניינים הבאים: המערער, שהיה נהג חדש, צעיר בגילו וחסר ניסיון נהג בסמוך לתאונה ואף קודם לכן בצורה מהירה ופרועה. הוא נסע במהירות מופרזת העולה על 90 קמ"ש ומתקרבת ל-110 קמ"ש תוך שהוא מתקרב לרכבים שלפניו בצורה מסוכנת – כך לרכבו של רונן בן יוסף ולאחר מכן לרכב האאודי. בהתנהגות זו הכניס עצמו המערער למצב שלא היה עוד ביכולתו למנוע את ההתנגשות. הוא נהג כך גם בקטע דרך שידע כי תנאיו מסוכנים לנהיגה. רונן בן יוסף ושלומי אסף, התרשמו שניהם כי נהיגתו הפרועה של המערער עשויה להביא לתוצאות קטלניות. שלומי אסף אמר לנהג האאודי כי הוא (אסף) "ידע" שהאוטו יעשה תאונה, וכי "הם נוסעים בפראות". את הנסיעה לכוון האאודי תאר אסף כ"נהיגה לתוך קיר". רצף מעשיו של המערער, כך קבע בית המשפט, מעיד על התנהגות מסוכנת ופראית על הכביש. אין להניח, כך הוסיף בית המשפט, כי מי שנוהג במהירות גבוהה בלתי סבירה לתנאי הדרך, אינו שומר מרחק ו"נדבק" לכלי רכב בצורה מסוכנת עד שהוא נאלץ לנסות ולהשתחל בין שני רכבים כדי לנסות ברגע האחרון למנוע התנגשות, אינו עד למסוכנות הטמונה בנהיגתו, לרבות האפשרות כי רכבו יתנגש ברכב אחר ויגרום לתוצאות קטלניות, כפי שארע לצערנו במקרה זה.

          

10.      שיקולי בית המשפט משכנעים הם ולא ראינו מקום להתערב בממצא שקבע בית המשפט, שאף הוא ממצא שבעובדה, לפיו היה למערער יסוד נפשי של קלות דעת.

 

11.      על כן לא מצאנו מקום להתערב בהרשעה.

 

12.      אשר לעונש: קראנו את הדברים הנוגעים ללב של בני משפחות המנוחים. המערער הרס שתי משפחות וראוי הוא לגמול על מעשיו. אין ספק והדברים משתקפים בתסקיר שרות המבחן כי המערער עצמו מצוי במצוקה אישית רגשית נפשית קשה בעקבות התאונה ואבדן חבריו הטובים. שירות המבחן תאר תחושות של ייאוש, אשמה, דיכאון וחוסר אונים. הורי המנוחים רואים אותו לדבריו כ"רוצח" בניהם. המערער מסר לשירות המבחן כי הוא ומשפחתו ניסו ליצור קשר עם הורי המנוחים כדי לבקש את מחילתם אולם נתקלו בסירוב. דברים דומים עלו בראיות לעונש. אולם יש לזכור: המערער ניהל משפט מפותל ומסובך שעיקרו בשאלה כיצד ארעה התאונה. המערער ביקש, למצער, לעורר ספק לגבי אשמתו שלו לתאונה המחרידה. המערער לוקח כיום אחריות מסוימת למעשיו במובן זה שאינו חולק עוד על כך שיש להרשיעו בגרימת מוות ברשלנות. הוא ממשיך עד לרגע זה לכפור באותן עובדות המהוות תשתית להרשעה בהריגה. מותר למערער להתגונן בהליך המשפטי בעניינו, אך עמדה זו בודאי מקשה על הורי המנוחים למצוא בליבם מעט חמלה כלפי המערער שהרס בתאונה זו גם את עצמו ואת משפחתו. קשה ליישב בין הניסיון למצוא מסילות ללב המשפחות לבין אופן ניהול המשפט.

 

13.      התלבטתי בענין עונשו של המערער בשל התוצאות המחרידות של המעשה. ואולם, במקרים אחרים שהוצגו לנו נגזרו שבע שנות מאסר בפועל במקרים העולים בחומרתם על המקרה הנוכחי (ראו: ע"פ 8266/06 קוביאקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, פסק דין מיום 6.11.2007); ע"פ 6087/08 שרביט נ' מדינת ישראל, לא פורסם, פסק דין מיום 23.3.2009)). דומה כי העונש שהוטל על המערער במקרה שלפנינו עולה במידה מסוימת על רף הענישה המקובל. מבלי להמעיט בחומרת מעשיו של המערער אציע לחברי להעמיד את עונש המאסר בפועל שעל המערער לרצות על שש שנים במקום שבע שנים, שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

 

14.      סוף דבר: הערעור על הכרעת הדין נדחה והערעור על חומרת העונש התקבל באופן חלקי במובן שעמדתי עליו לעיל.

 

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

 

 

 

השופטת א' חיות:

 

           אני מסכימה.

 

 

                                                                                      ש ו פ ט ת

 

השופט ח' מלצר:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.

 

           ניתן היום, ‏‏ו' באלול, תשע"א (5.9.2011).

 

 

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10028320_C09.doc   עע

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon