עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5999/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"פ 5999/11

בפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקשת:

אסתר מזרחי

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.7.11 בע"פ 26129-02-11 שניתן על-ידי השופטים אלרון, גלעד ורניאל

בשם המבקשת: עו"ד אביעד רייפר

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים אלרון, גלעד ורניאל) בתיק ע"פ 26129-02-11 מיום 6.7.11, שבגדרו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט זאיד פלאח) בת"פ 1534-08 מיום 30.1.11. על המבקשת נגזרו 12 חודשי מאסר שירוצו במצטבר ל-18 חודשי מאסר אותם מרצה המבקשת בעקבות הרשעה אחרת, שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים שיופעל היה ותעבור אחת מן העבירות שהורשעה בהן.

רקע והליכים קודמים

ב. למבקשת יוחסו עבירות זיוף והפצה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה וניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 418, 420, 393(2) ו-415 לחוק העונשין תשל"ז-1977, וכן הונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב תשמ"ו-1986. כתב האישום, אשר בעובדותיו הודתה, מתאר בשישה אישומים כיצד המבקשת, אשר הציגה עצמה כסוכנת ביטוח, רימתה בין 2001 ל-2005 לקוחות שפנו אליה כדי לבטח את רכבם. הוצג, בין היתר, כיצד זייפה שיקים שנמסרו לה מלקוח לצורך ביטוח רכבו, והפקידה אותם לחשבונה הפרטי; השתמשה במספרי כרטיסי האשראי שקיבלה לשם תשלום על הביטוח לצורך ביצוע עסקאות פרטיות; וזייפה הצהרת ביטוח ואת חתימתו של לקוח כדי לקבל במרמה פוליסת ביטוח לרכב שהיה ברשות בנה. משהודתה המבקשת, הרשיע אותה בית המשפט בעבירות שיוחסו לה.

ג. במקביל לתיק שהתנהל בבית משפט השלום בחיפה, הואשמה המבקשת במעשי מרמה נוספים ועניינה נידון בבית משפט השלום בתל-אביב (ת.פ 5064/07). גם שם, הודתה המבקשת בעובדות כתב האישום והורשעה. בית-המשפט בתל-אביב הפעיל את 18 חודשי המאסר שנגזרו על המבקשת כעונש מותנה בגין הרשעתה בעבר בהונאה בכרטיס אשראי וקבלת דבר במרמה וגזר עליה 8 חודשי מאסר שירוצו בחופף למאסר המותנה. את המאסר החלה המבקשת לרצות ביום 31.1.11.

ד. בית משפט השלום בחיפה התייחס לעברה הפלילי העשיר של המבקשת בתחום המרמה, אך עם זאת נתן דעתו גם לנסיבות מקלות בעניינה, ובכללן: תסקיר שירות המבחן שהמליץ על מאסרה של המבקשת בדרך של עבודות שירות, הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע המעשים ועד להכרעת הדין (כתב האישום הוגש בנפלאות התביעה במאי 2008), מצבה הנפשי של המתלוננת, הודאתה המיידית בעובדות כתב האישום והחזרת רוב הכסף שנטלה במרמה. בשילובם של אלה הגיע בית משפט השלום למסקנה כי יש לגזור את עונשה של המבקשת ל-12 חודשי מאסר שירוצו החל מיום 1.3.11, ובחופף לעונש המאסר אותו החלה לרצות ממילא.

ה. המשיבה, אשר סברה כי העונש שנגזר למבקשת קל ואינו הולם את חומרת מעשיה, עירערה לבית המשפט המחוזי. בערעור נטען, כי בית משפט השלום לא ייחס את המשקל הראוי לעברה המכביד של המבקשת שבו עבירות קודמות ולמעשי הרמייה הנשנים שבהם חטאה, אף כאשר מאסר על תנאי היה, כאמור, תלוי ועומד מעליה. בנוסף, טענה המשיבה, כי גזר הדין חוטא למטרתו מקום שמצבה של המבקשת לא הורע כל עיקר בעקבות ההרשעה, שכן בשל חפיפת העונשים, אינה נדרשת לרצות ולו יום נוסף בבית האסורים בגין הרשעתה הנוכחית, והיכן העונש עליה. בית המשפט קיבל את הערעור וקבע כי על אף שקיימות נסיבות לקולא בעניינה של המבקשת, הנה יש בעברה הפלילי, יחד עם העובדה שהיא כבר מרצה את עונש המאסר המותנה בחופף לעונש על העבירות שהורשעה בהן בבית המשפט בתל-אביב, כדי להוביל למסקנה שיש לקבל את הערעור ולקבוע שעונש המאסר ירוצה במצטבר ל-18 חודשי המאסר אותם מרצה המבקשת.

הבקשה

ו. בבקשה הנוכחית טוענת המבקשת כי נדרשת הכרעה בשאלת האופן הראוי בו יש לפרש את סעיף 45 לחוק העונשין שעניינו ריצוי עונש מאסר בחופף או במצטבר לעונש מאסר אחר. לשיטתה, על בית משפט זה להבהיר מהם המקרים בהם תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של ערכאת הדיון ביישום סעיף זה. עוד עותרת המבקשת לבאר את משמעותה של ההלכה כי אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם הנאשם, ולקבוע כי יש בפער בין העונש שנגזר על המבקשת בבית משפט השלום לזה שנגזר עליה בבית המשפט המחוזי כדי להצדיק ערעור בגלגול שלישי. לצד טענות אלה, שבה המבקשת על נימוקיה לדחיית הערעור. נטען, כי בית משפט המחוזי לא נתן דעתו לנסיבותיה האישיות של המבקשת, לתסקיר המבחן ולחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשו בעניינה, לזמן הרב שחלף ממועד ביצוע המעשים וכן לעובדה שהעבירות נעשו בסכומים קטנים שהוחזרו למתלוננים.

הכרעה

ז. אין בידי להיעתר לבקשה. חרף הניסיון שובה הלב להעטות על הבקשה אצטלה עקרונית, בחינת השגותיה של המבקשת מגלה כי הן נשענות על נסיבותיה האישיות, ואין מקום ככלל להידרש להן בגלגול שלישי; אין עסקינן בחריגים הנדירים לכך. בקשתה של המבקשת לרשות ערעור אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, ואין בה היבט ציבורי עקרוני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 646, 650); הכלל מיושם ביתר שאת מקום שבו עניינה של הבקשה בהשגה על גזר הדין, כבנידון דידן (רע"פ 149/88 אדוארד טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם). אופן יישומו של סעיף 45 לחוק העונשין מצא מענה בפסקי דין רבים של בית משפט זה, ולא מצאתי בטענות המבקשת כדי להעלות צורך בשינוי מהלכות אלה (ע"פ 5443/98 מדינת ישראל נ' יוסף מנשרוב (לא פורסם); ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.3.05); ע"פ 517/08 בינייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3869/09 סלימן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בג"ץ 423/10 יגרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ואוסיף, כי גם משנקבעו אמות מידה, היישום הוא פרטני, בכל מקרה לגופו ועל פי תוצאותיו. אשר לטענה בדבר הצורך בקביעת אמות מידה לשאלה אימתי וכיצד ממצה ערכאת ערעור את הדין; אמירה זו – דומה שאין זו "הלכה" – מפי בתי משפט שלערעור ("איננו ממצים את הדין בערעור המדינה") משמעה, כי יתכן שבית משפט שלערעור היה מחמיר יותר אילו ישב בערכאה ראשונה, אך לא יעשה כן במקרה הנוכחי.

ח. המבקשת הפכה את הרמייה ללחם חוקה ובמשך שנים שאבה לכיסה את כספם של אלו ששמו בה מבטחם. כאשר הפגינו בתי המשפט רחמים כלפיה ונמנעו מהשמתה במאסר, שבה המבקשת לסורה והמשיכה בנטילת ממונם של אחרים. השתכנעתי כי המבקשת אינה יודעת אימת הדין מהי, ואף כאשר התהפך להט החרב מעל צווארה בדמות עונש מאסר מותנה, המשיכה לבצע עבירות הרבה. בית המשפט המחוזי ציטט דברים שנאמרו בע"פ 6941/04 מדינת ישראל נ' פורטל (לא פורסם):

"בית המשפט ראוי שיתן יד למאבק נגד מי שמנצלים לרעה את אמון הזולת ששם בהם מבטחם ושולחים ידם אל ממונו. אמרו חכמים: "אי זהו גנב, זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים, כגון הפושט ידו לתוך כיס חברו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואים" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות גניבה א', ג')".

כך אף במקרה דנא. סוף דבר – אף שאין להקל ראש בעונש המאסר שעתידה המבקשת להמשיך ולרצות, שאינו קצר, דומה בעיני כי אין מנוס מכך, וכל שנותר הוא לקוות שלאחריו תפנה המבקשת לחיים נורמטיביים.

ט. איני נעתר לבקשה.

ניתנה היום, י"ג באלול תשע"א (12.9.11).