עורך דין רשלנות רפואית : 3163/11

עורך דין רשלנות רפואית בישראל

השופט ס' ג'ובראן:

הערעור שלפנינו מופנה נגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 10.3.12 בתפ"ח 15465-02-10 (כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ופרופ' ע' גרוסקופף), בו הושת על המערער, בין היתר, עונש של 11 שנות מאסר בפועל.

נגד המערער, יליד 1989, הוגש כתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, המייחס לו עבירה של ביצוע מעשה סדום בנסיבות מחמירות ועבירה של שהייה שלא כחוק בישראל. העובדות מושא ערעור זה, כפי שהן מתוארות בכתב האישום המתוקן, מגוללות סיפור קשה וזו תמציתו: ביום 28.1.2010, א' – קטין בן 13 בעת ההתרחשות (להלן: המתלונן) – שהה בסמוך לבית מגוריו ועישן נרגילה. המערער ניגש אליו ולקח אותו אל דירתו. כשהגיעו אל הדירה, אילץ המערער את המתלונן להפשיל את מכנסיו ותחתוניו, ולאחר מכן החדיר את איבר מינו אל פי הטבעת של המתלונן מספר פעמים תוך שהאחרון זועק.

המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע ביום 28.06.2010 על יסוד הודאתו. באותו מועד הורה בית המשפט קמא על הכנת תסקיר שירות מבחן והוזמנה חוות דעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות. יוער כי גם המערער הגיש דו"ח הערכת מסוכנות מטעמו שנערכה לבקשתו על ידי מכון-רם. בנוסף לאלה, נתבקש אף תסקיר קורבן ביחס למתלונן.

בתסקיר המבחן שהוגש בעניינו של המערער מגולַל הרקע המשפחתי הקשה שלו ועברו הפלילי הכולל שתי הרשעות קודמות בעבירות רכוש וכניסה לישראל שלא כחוק. עוד עולה מהתסקיר כי המערער השתמש בסמים לתקופה ארוכה וצרך אלכוהול בכמויות מופרזות. בתסקיר צוין כי המערער אומנם קיבל אחריות לביצוע העבירה, אך הוא גם הטיל את חלקה על שכמו של המתלונן. שירות המבחן גרס כי היה לשהותו של המערער במעצר אפקט הרתעתי ותקופת מעצרו חידדה עבורו את גבולות המותר והאסור והמחישה את חומרת מעשיו. עוד צוין כי לצורך צמצום הפגיעה והנזקים שעלולים להיגרם למערער כתוצאה מחשיפה ממושכת לאווירה הקשה שבבית הסוהר, המליצה קצינת המבחן שלא להטיל עליו עונש מאסר ממושך מדי.

בהערכת המסוכנות מטעם המרכז להערכת מסוכנות הוערכה מסוכנותו המינית של המערער ברמה בינונית. בהערכת המסוכנות שהוגשה מטעם המערער, הוערכה מידת מסוכנותו ברמה בינונית-נמוכה. בשונה מחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות, חוות הדעת שמכון-רם הכין מכילה המלצות הכוללות שילוב במסגרת טיפולית ייעודית לעברייני מין וכן שילוב בתכנית לגמילה מסמים.

בתסקיר הנפגע תואר מצב המתלונן עובר למעשים שביצע בו המערער ובעקבותיהם. המתלונן, שהיה כאמור קטין בן 13 בעת ביצוע העבירה, סבל עוד מגיל צעיר מקשיים אישיים ואישיותיים שחייבו טיפול תרופתי פסיכיאטרי. מצבו הקשה חייב את שהותו במסגרות שיהלמו את צרכיו המיוחדים. במקרים מסוימים התעורר חשש שמא ישים המתלונן קץ לחייו. לפי התסקיר, המעשים שבוצעו על ידי המערער גרמו להחמרה במצבו של המתלונן ולנסיגה משמעותית בתחומי חייו השונים. המתלונן נמצא בהווה בסיכון גבוה להידרדרות נפשית והוא נזקק לטיפול ולשיקום.

בית המשפט קמא ראה בחומרה רבה את מעשיו של המערער והעובדה שניצל את המתלונן, וזאת בייחוד לנוכח גילו הצעיר של המתלונן ונסיבותיו האישיות שהפכוהו, כך נקבע, לטרף קל. כשיקולים נוספים לחומרה נשקלו, בין היתר, גם ההחמרה במצבו הנפשי של המתלונן; השלכת אחריות מסוימת לביצוע העבירה על שכמו של המתלונן עצמו; רמת המסוכנות המינית הנשקפת מהמערער לפי חוות הדעת שהוגשו בעניינו; והרתעת המערער והרבים מפני ביצוע עבירות דומות בעתיד. מנגד, וכשיקולים התומכים בהקלה עמו, שקל בית המשפט את גילו הצעיר של המערער; את העובדה כי זוהי הפעם הראשונה שבה הוא עובר עבירה מסוג זה (כאמור, עברו הפלילי מורכב משתי הרשעות בגין עבירות רכוש וכניסה לישראל שלא כחוק); את הודייתו שהיה בה כדי לחסוך בזמנו של בית המשפט ולייתר את הצורך בהעדת משפחת המתלונן; את גילויי החרטה על מעשיו; ואת האפקט ההרתעתי שהייתה לתקופת המעצר על המערער. נוכח האיזון שערך בין כל אלה, השית בית המשפט על המערער עונש של 11 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים ככל שיעבור עבירה לפי סימן ה' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), זאת בתוך שלוש השנים שלאחר שחרורו; מאסר על תנאי למשך שישה חודשים ככל שיעבור עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, וזאת למשך שנתיים שלאחר שחרורו; ופיצוי למתלונן בסך 30,000 ש"ח .

מכאן הערעור שלפנינו, המופנה נגד חומרת העונש, ובפרט נגד רכיב המאסר בפועל.

המערער סובר כי בית המשפט החמיר עימו יתר על המידה בהשיתו עליו 11 שנות מאסר בפועל: ראשית, הוא טוען כי אין הצדקה לסטיית בית המשפט קמא מהמלצת שירות המבחן שלא לגזור תקופת מאסר ממושכת מדי, וזאת בשל הנזקים הצפויים להיגרם לו. למצער, טוען המערער, כי הצדקה לסטייה כאמור לא הופיעה בגזר הדין. בנוסף, נטען כי בית המשפט נתן משקל מופרז לשיקולים לחומרה והתעלם מכך ששיקולים אלו נשקלו אף בתסקיר המבחן ונלקחו בחשבון עת גובשו המלצותיו. עוד מלין המערער על כך שניתן משקל מועט לשיקולים לקולה: הודאתו, היעדר עבר פלילי בהקשרן של עבירות מין ואלימות והיות עונש המאסר במקרה זה הפעם הראשונה בה הוא שוהה במאסר לתקופה ממושכת. עוד טוען המערער כי אף על רקע נסיבותיו הייחודיות של המקרה מדובר בעונש מאסר מופרז. לפי הטענה, מצבו של המתלונן היה קשה עוד טרם הפגיעה המינית שהסב לו המערער. על כן הוא טוען, כי אין לגלגל לפתחו את האחריות למצבו של המתלונן.

מנגד, טענה המשיבה כי בית המשפט קמא שקל את כל השיקולים לקולה ולחומרה וגזר דינו מנומק ומבוסס כדבעי. על כן, סוברת המדינה כי עונש של 11 שנות מאסר בפועל אינו עונש חריג המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל במובן זה שהעונש שנגזר על המערער יועמד על תשע שנות מאסר בפועל חלף 11 השנים שגזר בית המשפט קמא. לא ראינו מקום להתערב ביתר רכיבי העונש

אין חולק כי המערער ביצע מעשים חמורים מאוד. עבירות המין הן מבין העבירות הקשות שמופיעות בין סעיפי החוק ובצדק. אדם הגומר בדעתו להשתמש בזולתו ככלי לסיפוק יצרו המיני, כמוהו כמי שהפשיט אותו מאנושיותו, מהאוטונומיה שלו, ומכבודו כאדם בעל רצונות, שאיפות וחופש להחליט על גופו. הנפגע הופך לאובייקט בעיני התוקף ובאותם רגעים תכלית קיומו הופכת לרצות את צרכי התוקף. כל הפגיעות שצוינו לעיל מתווספות כמובן לפגיעות ולנזקים הגופניים הנגרמים כתוצאה מתקיפה מינית הכרוכה בכפייה אלימה ובמאבק. חמור יותר הדבר ככל שמדובר בקרבן קטין, הסובל מבעיות נפשיות מלכתחילה כבמקרה דנן. ברור הדבר כי חברה המקפידה על שלום חבריה, ביטחונם וכבודם האנושי נדרשת לשקוד על מניעת ביצועם של מעשים שיש בהם פגיעה כה קשה בערך האדם כאדם, תחילה דרך חינוך בניה ובנותיה וקביעת האיסורים ההולמים, ובמקרים שבהם החינוך נכשל והאיסור לא כובד, אזי דרך מערכת אכיפת החוק והענשת החוטאים.

אומנם, במקרה שלפנינו, אין להטיל על המערער אחריות מלאה ביחס למצבו הקשה של המתלונן, אך המערער אף אינו זכאי ליהנות ממצבו הקשה של המתלונן שהתקיים לפני מעשה התקיפה. במילים אחרות, העובדה שהשפעת מעשי המערער על המתלונן הייתה חריגה בהיקפה, אין בה כדי להפחית כהוא זה מאחריותו להשפעה זו. התוקף מקבל את קרבן התקיפה כמות שהוא, ובעבירות מין הפגיעות הפיזיות והנפשיות העזות עשויות להשתרע על קשת רחבה של דרגות, מהקלות אל הכבדות, מהמתונות אל הקיצוניות ומהשוליות אל הקשות. מיקום הפגיעות על הספקטרום יכול בהחלט להיות מושפע ממידת האלימות המופעלת במהלך התקיפה אך לא רק; גם יכולת ההתמודדות של הקרבן, שאיתה הוא מגיע אל המאורע שבו הוא לא בחר לקחת חלק, יכולה להשפיע על היקף הפגיעות בו ועל נזקיו. קרבן שמגיע מרקע תומך והנהנה מאישיות חזקה ומיכולת התמודדות טובה, ייתכן וייפגע פחות מאירוע תקיפה מינית שעובר אדם הסובל מנתונים שונים. והרי אחרי הכול לכל קרבן הייחודיות שלו, הנסיבות הפרטניות שלו והאישיות שלו. החוויה הטראומטית של התקיפה המינית תתווסף למכלול הקיים של גורמים אישיותיים ונפשיים שחלקם נמנה לעיל, ואופן התמודדות הנפגע עם הטראומה הקשה יושפע מהמכלול, ומתפיסתו את המאורע בכללותו. על התוקף לשאת באחריות לנזק שגרמו מעשיו לקרבן הקונקרטי ואין הוא יכול להיבנות מהצבעה על בעיות שהתקיימו בקרבן טרם הסבת הפגיעה.

על כן, לא ראינו מקום לקבל את הטענות של המערער שבמסגרתן הוא מנסה להפחית מתרומתו להחמרת מצבו של המתלונן. אומנם, ניתן לייחס את ההידרדרות במצבו של המתלונן למספר גורמים מצטברים, אך אין ספק שלמערער הייתה תרומה ממשית שאליה התייחס בית המשפט קמא כשיקול לחומרה, ואיננו רואים כל פסול בכך, בייחוד על רקע תסקיר הנפגע המפורט שהיה לפניו.

יתר על כן, לא ראינו מקום להיכנס לטענות המערער בדבר פגמים שנפלו בהתנהלות באת כוח המשיבה בהליך בבית המשפט קמא. ספק אם הייתה להתנהלותה המתוארת, ככל שתיאורה הולם את המציאות (ואיננו מביעים עמדה בנושא), השפעה רצינית על תוצאת ההליך כדי שיהא בה, כשלעצמה, להצדיק את קבלת הערעור.

אף על פי כן, וכאמור לעיל, החלטנו לקבל את הערעור ולהפחית את עונש המאסר שהוטל על המערער. תחילה לא למותר להזכיר את ההלכה לפיה ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 29.1.2009)). לטעמנו, מדובר באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותנו.

כפי שהובהר, אנו מייחסים חומרה רבה למעשים שהורשע בהם המערער ואין להקל בהם ראש. ואולם, אנו סבורים כי בית המשפט קמא הפריז לחומרה בעונש שהשית עליו לנוכח נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של המערער. מנגד, אנו גם סוברים כי אין מקום להתעלם באופן גורף משיקולי ההרתעה, הן כלפי המערער עצמו והן כלפי הציבור. השאיפה היא לאזן בין השיקולים הסותרים ולנסות למקם את נקודת שיווי המשקל באופן שמעניק לכל שיקול את המשקל הראוי לו, וכאמור רק סטייה ממתחם הענישה הסביר תביא להתערבות ערכאת הערעור בעונש שגזרה הערכאה הדיונית. במקרה דנן, השיקולים – הן ההרתעתיים המושכים לחומרא, הן השיקומיים התומכים בהקלה עם המערער והן הציבוריים המתבטאים בין היתר במיצוי הדין עם המבצעים עבירות מין, הבטחת הצדק עבור נפגעי העבירות, וגם שיקום עבריינים – מובילים לדעתנו לכדי הטלת עונש של תשע שנות מאסר בפועל.

על אף חומרת מעשי המערער, שעליהם הוא נדרש לתת את הדין ולרצות עונש מאסר לתקופה ארוכה, ראינו לנגד עינינו את מאמצי השיקום אותם הוא משקיע כעת. אנו מקווים כי יתמיד בתכניות השיקומיות שבהן הוא משתתף ועתיד להשתתף, וישכיל לנצל את העזרה שיש בידי מערכת בתי הסוהר לתת לו, על מנת שכשיצא בתום מאסרו אל החופשי יזכה ליהנות מפירות ההשקעה בהליך השיקום.

סוף דבר, אנו מקבלים את הערעור במובן זה שעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער יועמד על תשע שנים; יתר רכיבי גזר הדין ייוותרו על כנם.

ניתן היום, ב' באייר התשע"ב (24.4.2012).

עורך דין רשלנות רפואית מטפל בלקוחות שטוענים לפגיעות ונזקים עקב רשלנות רפואית.

עורך דין רשלנות רפואית מבסס את החלטתו אם קיימת עילה להגשת תביעה, בין היתר, על פי חוות דעתו הראשונית של מומחה איתו הוא מתייעץ.

עורך דין רשלנות רפואית בוחר בקפידה את התיקים בהם הוא מטפל מאחר ושכר הטרחה מותנה תלוי בהצלחת התביעה.

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11031630_H03.doc שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il