עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 511/11

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

           שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) מיום 28.6.2010, בגדרו הורשעו חמשת המערערים בביצוע עבירות אלימות במסגרת ריב חמולות.

 

רקע כללי, כתב האישום ופסק דינו של בית משפט קמא

 

1.        הרקע לאירועים מושא הערעורים הוא סכסוך בין שתי משפחות בכפר אעבלין, משפחת עואד ומשפחת עוביד, המשתייכות לחמולת מריסאת.                                                                                                       

2.        המתלונן, רמזי מוסטפא מריסאת (להלן: המתלונן), יליד שנת 1989 ובן למשפחת עואד. חמשת המערערים הם מבני משפחת עוביד היריבה: סאלח מוסא מריסאת יליד 1971 (להלן: סאלח); אחמד עאטף מריסאת יליד 1982 (להלן: אחמד); אביו של אחמד, עאטף אחמד מריסאת יליד 1961 (להלן: עאטף); זייד מוחמד מריסאת יליד 1987 (להלן: זייד); ואמיר פאעור מריסאת יליד 1985 (להלן: אמיר). האירועים מושא הערעורים התרחשו ביום שבת, ה-7.6.2008, לאחר שהמתלונן וחבריו מבני משפחתו שבו מחוף הים בחיפה לביתם באעבלין ונתקלו במערערים ואחרים מבני משפחתם.

 

3.        על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בשעות אחר הצהריים של יום האירוע, סאלח ועאטף נתקלו בתחנת דלק באחד בשם מוסא עואד מריסאת ממשפחת עואד, ובמהלך שיחתם איים סאלח כי היום יהרוג מישהו ממשפחת עואד.

 

           בסביבות השעה 19:00 חזרו המתלונן וחבריו מבילוי בחוף הים ברכבו של המתלונן מסוג פיאט. בעת הגעתם לכביש הראשי באעבלין, בדרך לביתו, עצר המתלונן בצד הדרך ליד אצטדיון הכדורגל כדי לשוחח עם קרובי משפחתו. למקום הגיעו גם המערערים סאלח, אחמד, זייד, ואמיר והחלו להכות את המתלונן. סאלח הכה את המתלונן ראשון בראשו באמצעות מכשיר קהה, ולאחר מכן הכו את המתלונן אחמד, זייד, אמיר ועוד אחרים מבני משפחתם באמצעות מוטות ברזל, צינורות ומקלות (להלן: אירוע התקיפה הראשון).

 

           בהמשך, המתלונן נכנס לתוך רכבו כדי להימלט מהמקום, או-אז הגיע עאטף אל המקום ברכב מסוג טרנספורטר, סטה במזיד מהנתיב שלו לנתיב שבו נסע המתלונן והתנגש ברכבו של המתלונן שהועף לתעלה בצד הדרך (להלן: התאונה או ההתנגשות). לאחר ההתנגשות הגיעו המערערים ואחרים לרכבו של המתלונן כדי לשוב ולהכותו, כשזייד מושך בשערות ראשו של המתלונן כדי להוציאו אל מחוץ לרכב, והמערערים ועמם אחרים הכו את המתלונן בראשו ובכל חלקי גופו באמצעות מכשירים קהים (להלן: אירוע התקיפה השני). כתוצאה מכך נחבל המתלונן קשות ופונה על ידי מסוק לבית החולים רמב"ם שם אושפז וטופל.

 

            עוד נטען בכתב האישום, כי במהלך האירועים סאלח וזייד החזיקו בחפצים הנחזים להיות אקדחים.

 

4.        לאור עובדות כתב האישום יוחסו למערערים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(א)(1)(2) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וחבלה במזיד לרכב לפי סעיף 413ה ו-29 לחוק. בנוסף, סאלח הואשם בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק ועאטף הואשם בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק. כפי שעולה מכתב האישום, היו מעורבים נוספים בהכאתו של המתלונן, ואחד מהם, בשם רביע, נתפס על ידי המשטרה זמן רב לאחר האירוע וככל הנראה לא הוגש כנגדו כתב אישום.

 

5.        המערערים כפרו במיוחס להם בכתב האישום וחלקם טענו שכלל לא נכחו בזירת האירוע בזמן הרלוונטי. סאלח טען כי באותו יום עבד באדמות כפר דומידה והגיע לאעבלין בסביבות השעה 19:00. בדרך ראה התקהלות אך סבר כי מדובר בתאונת דרכים, הוא לא עצר את הרכב והמשיך בדרכו לביתו; אחמד טען כי הגיע לזירה לאחר שהסתיימו ההתרחשויות האלימות בעקבות שיחת טלפון שקיבל מאביו עאטף, שהודיע לו כי היה מעורב בתאונת דרכים; זייד סיפר ששכב בבית סבתו לאחר שנפצע ברגלו ולא יצא את הבית; אמיר טען כי התחתן ביום שלפני האירוע, ובזמן הרלוונטי שהה בביתו ובבית הוריו ביחד עם אשתו הטרייה והיה עסוק בקבלת פני המברכים. עאטף כפר בטענת התביעה כי הפגיעה ברכבו של המתלונן היתה מכוונת, ולטענתו איבד שליטה על ההגה לאחר שבני משפחת עואד יידו עליו אבנים בעת הנסיעה.

 

6.        לפני בית המשפט הופיעו 17 עדי תביעה ו-12 עדי הגנה שכללו בין היתר עדים שנכחו בזירת האירוע, המתלונן עצמו, המערערים, חוקרי משטרה, רופא מומחה ומומחה לשחזור תאונות דרכים. לסופה של שמיעת ראיות הרשיע בית המשפט את המערערים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, כמפורט להלן:

 

             א.        עבירת האיומים המיוחסת לסאלח: בעניין זה הסתמך בית המשפט על עדותו של מוסא עואד, שסיפר כי המערער נשבע בפניו שיגרש את אשתו אם לא ימותו 10-5 אנשים ממשפחת המתלונן. בית המשפט היה מודע לכך שבגרסת העד קיימות סתירות, אך המערער לא הכחיש את המפגש ביניהם, ותוצאות האירוע תומכות באמיתות הדברים של העד.

 

             ב.        אירוע התקיפה הראשון לפני פגיעת רכב הטרנספורטר: בעבירה זו הואשמו כל המערערים מלבד עאטף. בית המשפט דחה את טענות המערערים כי החבלות שנגרמו למתלונן אירעו כתוצאה מפגיעת רכבו של עאטף, ונקבע על סמך החומר הרפואי והראיות שבשטח כי החבלות נגרמו כתוצאה מהכאתו. כמו כן הסתמך בית המשפט על עדותו של המתלונן ומספר עדי ראיה באשר לחלקם של כל אחד מהמערערים (מלבד עאטף), בהכאת המתלונן באירוע התקיפה הראשון.

          

             ג.        נסיון הדריסה המכוון: על סמך העדויות שנשמעו לפניו קבע בית המשפט כי עאטף ירד אל השוליים במהירות על מנת לפגוע במתלונן, שנסע מהמקום כדי להימלט  מתוקפיו. בין היתר הסתמך בית המשפט על עדותו של המתלונן ושל עובר אורח בשם רותם שנסע באותה העת בכביש, ועל עדותו של בוחן התנועה שקבע כי מדובר בהתנגשות חזיתית ללא ממצאים של בלימת רכב הטרנספורטר של עאטף או סימנים לניסיון התחמקות מתאונה. לאור האמור דחה בית המשפט את טענתו של עאטף כי סטה כתוצאה מיידוי אבנים על רכבו וכן דחה חוות דעת של מומחה לשחזור תאונות דרכים מטעמו. את גרסתו של עאטף כי הושלכו על רכבו אבנים מצא בית המשפט לא מהימנה, מאחר שיתר המכוניות שנסעו בנתיב כלל לא נפגעו ולאור עדויות לפיהן הושלכו על הרכב אבנים רק לאחר התאונה.

 

             ד.        אירוע התקיפה השני לאחר פגיעת רכב הטרנספורטר: בית המשפט הסתמך על עדויות התביעה, ביניהן המתלונן עצמו, ולפיהן כל המערערים היו מעורבים בתקיפתו של המתלונן לאחר פגיעת רכב הטרנספורטר כמתואר בכתב האישום.

 

7.        בית משפט קמא מצא את טענות האליבי שמסרו המערערים כבלתי אמינות ודחה אותן. על טענות האליבי של המערערים, נעמוד בהמשך.

 

8.        על המערערים נגזרו 42 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשים על תנאי וכן קנס כספי בסך 5,000 ₪. בהתחשב בגילו הצעיר של זייד עונשו הועמד על 30 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי והושת עליו קנס כאמור.

 

           על פסק דינו של בית משפט קמא נסבים שלושת הערעורים שלפנינו: ע"פ 511/11 מופנה כנגד הרשעתם של סאלח, זייד ואמיר ואילו הערעורים ע"פ 543/11 ו-ע"פ 553/11 נסבים אך על העונש שהושת על אחמד ועאטף.

 

ע"פ 511/11

 

9.        אין מחלוקת של ממש כי המתלונן הוכה נמרצות על ידי 9-8 תוקפים, וכי נגרמו לו חבלות קשות בכל חלקי גופו. על החבלות הקשות כתוצאה מהכאתו ניתן להתרשם מהתמונות ומהתיעוד הרפואי (ת/3-ת/4), חוות הדעת הפתולוגית, והממצאים שבשטח. ברישום הרפואי מיום האירוע נרשם שהמתלונן סובל מחבלות בראש, בפנים ובגפיים, כנראה איבד את ההכרה לזמן קצר והובהל במסוק לבית החולים רמב"ם. אובחן אצלו שבר דחוס פריאטלי ודימום בחלק האחורי של הראש, פצע במצח שנתפר באמצעות סיכות, שבר ברגל ופצע בברך. אין לקבל את הטענה כי החבלות בכל חלקי גופו של המתלונן נגרמו כתוצאה מפגיעת רכבו של עאטף, נוכח אמצעי התקיפה שנמצאו בשטח וחוות דעתו של ד"ר ריקרדו נחמן (ת/108), שקבע כי השבר הדחוס בראש נגרם על ידי חפץ קהה וכי לא סביר שהחבלות מהן סבל המתלונן אירעו כתוצאה מפגיעת הרכב של עאטף.

 

           השאלה העומדת במרכזו של הערעור היא אפוא מעורבותם של המערערים סאלח, זייד ואמיר בהכאתו של המתלונן וביתר המעשים בהם הואשמו בכתב האישום. נימוקי הערעור משתרעים על פני 81 עמודים ומתייחסים בפירוט לכל עד ועד, תוך ניתוח דקדקני ופרטני של עדותו, בבחינת דקונסטרוקציה של הודעותיו במשטרה ובבית המשפט. טענת המערערים בקצרה היא, כי אין די ראיות לכך שהם היו מעורבים בקטטה, ואין להסתמך על עדויות התביעה אשר לוקות בסתירות, חוסר מהימנות והטיית המציאות על מנת להשחיר את המערערים.

 

התשתית הראייתית נגד המערערים

 

10.      התשתית הראייתית מושתתת בעיקר על עדויותיהם של מי שהיה נוכח באזור האירוע, וכן על הממצאים שנאספו בשטח על ידי השוטרים שהגיעו למקום. ניתן לסווג את עדי התביעה למספר כתות עדים – המתלונן עצמו; עדים שהיו ברכב עם המתלונן בדרך חזרה מהבילוי בחוף הים; עדים נוספים שגם היו עם המתלונן בחוף הים וחזרו לאעבלין ברכב אחר; עוברי אורח שהיו באזור; ובני משפחתו של המתלונן שרעו את העדר באזור ההתרחשויות. נוכח הטענות המפורטות בכתב הערעור, לא ראיתי מנוס מלבחון את כל ההודעות של העדים וחקירתם בבית המשפט, תוך ריכוז עיקרי הדברים. להלן אציג את גרסאות העדים ביחס לכל אחד משלושת המערערים, הן בהודעותיהם במשטרה והן בעדויותיהם לפני בית המשפט.

 

סאלח (מערער מס' 1):

 

11.      להלן תמצית גרסאות העדים ביחס לחלקו של סאלח באירועים מושא הערעור:

 

           (-) המתלונן סיפר במשטרה שסאלח היה הראשון שהיכה אותו בראשו במקל, ובעדותו חזר על כך באומרו כי סאלח היכה אותו באמצעות צינור.

 

           (-) חמזה מריסאת, אחד הנוסעים ברכבו של המתלונן: בהודעתו במשטרה סיפר שראה את סאלח לפני ההתנגשות כשהוא מחזיק באקדח ובצינור ברזל, סאלח  הכניס את האקדח לחגורה ואז הכה את המתלונן. העד סיפר שהמתלונן עמד מחוץ לרכב וסאלח הכה אותו על ראשו באמצעות צינור. בבית המשפט סיפר העד כי ראה את סאלח מגיע לזירת האירוע אחרי אחמד, יחד עם אנשים נוספים ברכב טנדר איסוזו ירוק, כי ראה אותו מכה את המתלונן בראשו, והבחין בו ביחד עם עוד אנשים כשהוא מחזיק במוטות עץ ובצינורות.

 

           (-) חוסאם מריסאת, נוסע נוסף ברכבו של המתלונן: בהודעתו במשטרה סיפר שהבחין בסאלח יורד מרכב הטנדר הירוק שלו עם עוד מספר אנשים שאחזו במקלות ובצינורות, כי כולם ברחו רגלית מהמקום והמתלונן נכנס למכונית וניסה גם הוא לברוח. העד זיהה את סאלח כמי שתקף את המתלונן גם לאחר התאונה, באירוע התקיפה השני, וכן הבחין באקדח שהיה בידו. בעדותו בבית המשפט סיפר העד שהוא והמתלונן חזרו מהים, ובדרך לכפר ראו את הטנדר של סאלח שחלף על פניהם, ביצע פניית פרסה וחזר לכיוונם. על פי דבריו של העד ירדו סאלח ועוד שלושה מהרכב והכו במתלונן כשהיה מחוץ לרכב. לאחר התאונה הכו את המתלונן כשהיה בתוך הרכב, תוך נסיון להוציאו מהרכב.

 

           (-) עימראן מריסאת, נוסע נוסף ברכבו של המתלונן: בהודעתו במשטרה סיפר על אירוע התקיפה הראשון, וכי לאחר שירדו מהרכב, סאלח הכה את המתלונן – שלא הספיק לברוח – במקלות ובצינורות. לאחר התאונה, באירוע התקיפה השני, הבחין בסאלח ניגש למתלונן שהיה בתוך הרכב ומכה אותו, ולאחר מכן מוציא אקדח ומחזירו לחגורתו. בעימות במשטרה בין העד לסאלח (נ/30) הוסיף וסיפר שהמעורבים באירוע זרקו אבנים. בעדותו בבית המשפט זיהה העד את סאלח כמי שהכה את המתלונן בראשו באירוע התקיפה הראשון והשני, וסיפר כי סאלח היה עם אקדח אבל לא השתמש בו.

 

           (-) מוחמד עאטף מריסאת, רעה פרות בסמוך למקום האירוע: בהודעתו במשטרה זיהה העד את סאלח כאחד המעורבים, סיפר שהיה ברשותו אקדח וטען כי מבין המעורבים סאלח ואחד בשם רביע הכו "הכי הרבה" את המתלונן. בעדותו בבית המשפט סיפר כי המתלונן וחבריו שאלו אותו ואת יתר בני המשפחה שרעו את עדר הבקר אם הם רוצים לשתות מים "או משהו", ובאותה עת סאלח וזייד ירדו מרכבם, זרקו אבנים לעבר המתלונן וחבריו ואז החלו להכות את המתלונן. כמו כן העד שמע את סאלח ואת רביע אומרים "קחו אותו הוא מת".

 

           (-) מוסא לוטפי מריסאת, רעה גם הוא את העדר בסמוך למקום האירוע: בהודעתו במשטרה סיפר כי ראה את סאלח נוהג בטנדר איסוזו ירוק ואיתו אמיר ורביע, ולאחר מכן ראה אותו מכה את המתלונן כשהמתלונן היה בתוך הרכב. לאחר התאונה, באירוע התקיפה השני, זיהה העד את סאלח כמי שהיכה את המתלונן באמצעות צינור, "הכי הרבה" ביחס לאחרים, וכמי שאיים על המתלונן באקדח. גם בעדותו בבית המשפט זיהה העד את סאלח כמי שהיכה את המתלונן בראש וכמי שהחזיק אקדח.

 

           (-) מוסא עואד מריסאת, רעה את העדר באזור תחנת הדלק: בהודעתו במשטרה סיפר כי המערער אמר לו שיהרוג מישהו מהמשפחה שלו ואז עלה על רכב מסוג טנדר. העד לא ראה את סאלח מכה את המתלונן באירוע התקיפה השני. בעדותו בבית המשפט הצביע העד על סאלח כאחד המעורבים בפרשה, וסיפר כי הלה נשבע בפניו שיגרש את אשתו אם לא ימותו מהמשפחה של העד לפחות 10-5 אנשים. גם בבית המשפט אמר כי לא ראה את סאלח מכה את המתלונן באירוע התקיפה השני.

 

           (-) מועתז מריסאת, בילה עם המתלונן בחוף הים וחזר ברכב אחר: מועתז היה עד לאירוע התקיפה השני. בהודעתו במשטרה סיפר כי אחרי התאונה ראה את סאלח יחד עם שאר הנאשמים מחזיק במוט ברזל ומכה את המתלונן שהיה לכוד בתוך הרכב. לדבריו, הבחין בסאלח מכה בראש של המתלונן, משליך ביחד עם אחרים אבנים על הרכב של המתלונן, ולאחר מכן בורח מהמקום ברכב איסוזו ירוק. בבית המשפט סיפר העד כי ראה את סאלח מכה את המתלונן בראשו וצועק: "אם אתם גברים בואו תקחו את הגופה שלו".

 

           (-) מואיד מריסאת, בילה עם המתלונן בחוף הים וחזר ברכב אחר: בהודעתו במשטרה סיפר העד שראה את סאלח (העד נקב בשמו כסאלח אחמד מריסאת במקום סאלח מוסא מריסאת – י.ע.) "נותן מכות על הרכב" באמצעות צינורות ברזל ושולף אקדח לעבר המתלונן והאחרים, וכי לאחר מכן סאלח ברח מהמקום ברכב טנדר איסוזו ירוק. גם בעדותו בבית המשפט סיפר העד כי ראה את סאלח מכה את המתלונן, שהיה בתוך הרכב, באבנים וצינורות, וראה אותו מוציא אקדח ומכוונו לכיוונו שלו וכן משליך אבנים על המכונית יחד עם זייד ועם אחד בשם חוסאם. לדבריו, ראה את ההתרחשות ממרחק 15 מטר.

 

           (-) פואד מריסאת, בילה עם המתלונן בחוף הים וחזר ברכב אחר: פואד היה עד לאירוע התקיפה השני. בהודעתו במשטרה סיפר כי לאחר התאונה סאלח היכה את המתלונן בראש באמצעות מוט ברזל ואמר לו "אם אתם גברים, בואו תקחו את הגופה שלכם". בבית המשפט הצביע העד על הנאשמים כמי שזרקו אבנים על הרכב שבו נסע, ולדבריו ראה את סאלח, יחד עם זייד, תופסים את המתלונן בראש ומכים בו.

 

זייד (מערער מס' 2):

 

 

12.      להלן תמצית גרסאות העדים ביחס לחלקו של זייד באירועים מושא הערעור:

 

           (-) המתלונן סיפר במשטרה כי הוא זוכר שזייד נטל חלק מהאירוע, אך לא ידע לתאר כיצד הכה אותו. בבית המשפט סיפר כי ראה את זייד עם מקלות בידיים, כי הראשון שהיכה אותו היה סאלח ואז, כדבריו, "כולם הכו אותי".

 

           (-) חמזה מריסאת, אחד הנוסעים ברכבו של המתלונן: סיפר בהודעתו במשטרה כי זיהה את מכוניתו של זייד - הונדה לבנה - בזירת האירוע, ולאחר התאונה ראה אותו מחנה את מכוניתו ומחזיק בידו אקדח. בבית המשפט העיד כי ראה את זייד מגיע במכונית הונדה לבנה ושהיה ברשותו אקדח.

 

 

           (-) חוסאם מריסאת, נוסע נוסף ברכבו של המתלונן: סיפר בהודעתו במשטרה כי ראה את מכונית ההונדה הלבנה של זייד מגיעה לעבר רכבו של המתלונן, והבחין שהוא מחזיק באקדח. בבית המשפט מסר העד את שמו של זייד כמי שהכה את המתלונן בשני אירועי התקיפה, וכי לאחר ההתנגשות הכו זייד ואחרים את המתלונן כשהיה בתוך הרכב, תוך נסיון להוציאו מהרכב (העד לא הזכיר את שמותיהם של הנאשמים בפירוש אלא הפנה ל"אלה שאני הזכרתי את השמות שלהם").

 

           (-) עימראן מריסאת, נוסע נוסף ברכבו של המתלונן: סיפר במשטרה כי ראה את זייד באירוע התקיפה השני אוחז באקדח בלי להשתמש בו, ובבית המשפט זיהה אותו כמי שהכה את המתלונן.

 

           (-) מוחמד עאטף מריסאת, רעה פרות בסמוך למקום האירוע: הזכיר את שמו של זייד בהודעתו במשטרה. גם בבית המשפט סיפר העד כי ראה את זייד מכה את המתלונן וזורק אבנים לעבר בני המשפחה.

 

           (-) מוסא עואד מריסאת, רעה את העדר באזור תחנת הדלק: לא הזכיר את שמו של זייד בהודעתו במשטרה, אך בבית המשפט הצביע עליו כעל אחד המעורבים באירוע. עם זאת, ציין שלא ראה את זייד מכה את המתלונן באירוע התקיפה השני.

 

           (-) מוסא לוטפי מריסאת, רעה גם הוא את העדר בסמוך למקום האירוע: העד סיפר בהודעתו במשטרה כי ראה את זייד נוהג בהונדה לבנה ממנה יצאו מספר אנשים, ביניהם זייד, שהרביצו למתלונן באירוע התקיפה הראשון והשני. גם בבית המשפט זיהה העד את זייד כמי שהכה את המתלונן.

 

           (-) מועתז מריסאת, בילה עם המתלונן בחוף הים וחזר ברכב אחר: העיד בנוגע לאירוע התקיפה השני. בהודעתו במשטרה סיפר כי ראה את זייד עם המערערים האחרים, כשהוא מחזיק במוט ברזל ומכה את המתלונן שהיה לכוד בתוך הרכב. העד  הבחין בזייד תופס בשערות המתלונן, משליך עם המערערים אבנים על הרכב של המתלונן, ולאחר מכן בורח מהמקום במכונית הונדה לבנה. גם בבית המשפט סיפר שראה את זייד אוחז בשערות המתלונן וצועק: "אם אתם גברים בואו תקחו את הגופה שלו".

 

           (-) מואיד מריסאת, בילה עם המתלונן בחוף הים וחזר ברכב אחר: סיפר בהודעתו משטרה כי ראה את זייד "נותן מכות על הרכב" באמצעות צינורות ברזל, שולף אקדח לעבר המתלונן והאחרים ולאחר מכן בורח בהונדה לבנה. בבית המשפט סיפר כי הבחין בזייד מכה את המתלונן באבנים וצינורות, מוציא אקדח ומכוון אל העד, וכי לאחר התאונה השליך אבנים על המכונית יחד עם סאלח וחוסאם.

 

           (-) פואד מריסאת, בילה עם המתלונן בחוף הים וחזר ברכב אחר: העיד בנוגע לאירוע התקיפה השני. בהודעתו במשטרה סיפר כי ראה את זייד מושך את המתלונן ומנסה להוציא אותו מהרכב, ראה אותו מכה את המתלונן באמצעות מקל (ברזל או עץ) וכן הבחין בהונדה הלבנה של המערער. בבית המשפט הצביע העד על המערערים כמי שזרקו אבנים על הרכב שבו נסע, וסיפר כי ראה את זייד יחד עם סאלח, תופסים את המתלונן בראש ומכים בו.

 

אמיר (מערער מס' 3):

 

13.      להלן תמצית גרסאות העדים ביחס לחלקו של אמיר באירועים מושא הערעור:

 

           (-) המתלונן סיפר במשטרה כי ראה את אמיר מחזיק מקלות בידיו אך לא זכר מה עשה לו. בבית המשפט העיד כי ראה את אמיר יורד מהרכב של עאטף לפני התאונה כדי להכות אותו. משנשאל מדוע לא סיפר על כך בחקירתו במשטרה, טען כי שכח להזכיר זאת (עמ' 48).

 

           (-) חמזה מריסאת, אחד הנוסעים ברכבו של המתלונן: סיפר בהודעתו במשטרה כי ראה את אמיר מחזיק באלות ובצינורות ומכה את המתלונן באירוע התקיפה הראשון, ומשליך אבנים לכיוון הרכב של המתלונן. בבית המשפט סיפר שראה את אמיר עם אחרים כשהוא מחזיק במוטות עץ וצינורות, ומשליך אבנים על הרכב של המתלונן.

 

           (-) חוסאם מריסאת, נוסע נוסף ברכבו של המתלונן: סיפר בהודעתו במשטרה כי אמיר הכה את המתלונן באירוע התקיפה השני. בבית המשפט נקב בשמו של אמיר כמי שהכה את המתלונן בשני אירועי התקיפה. לדבריו, באירוע התקיפה השני המערערים הכו את המתלונן כשהיה בתוך הרכב תוך נסיון להוציא אותו מהרכב (העד לא נקב במפורש בשמות המערערים, והפנה ל"אלה שאני הזכרתי את השמות שלהם").

 

           (-) עימראן מריסאת, נוסע נוסף ברכבו של המתלונן: סיפר בהודעתו במשטרה כי באירוע התקיפה הראשון, לאחר שירדו מהרכב ראה את אמיר מכה את המתלונן באמצעות מקלות וצינורות. לאחר ההתנגשות ראה את אמיר יורד וניגש למתלונן שהיה בתוך הרכב ומכה אותו. בבית המשפט זיהה העד את אמיר כמי שהכה את המתלונן באירוע התקיפה השני.

 

           (-) מוחמד עאטף מריסאת, רעה פרות בסמוך למקום האירוע: לא הזכיר את אמיר בהודעתו במשטרה או בבית המשפט.

 

           (-) מוסא לוטפי מריסאת, רעה גם הוא את העדר בסמוך למקום האירוע: סיפר שראה את אמיר מכה את המתלונן בשני אירועי התקיפה. בבית המשפט זיהה אותו כמי שהיכה את המתלונן.

 

           (-) מוסא עואד מריסאת, רעה את העדר באזור תחנת הדלק: לא הזכיר את שמו של אמיר בהודעתו במשטרה. בבית המשפט הצביע על אמיר כאחד המעורבים בפרשה, אך העיד שלא ראה אותו מכה את המתלונן.

 

           (-) מועתז מריסאת, בילה עם המתלונן בחוף הים וחזר ברכב אחר: העיד בנוגע לאירוע התקיפה השני. בהודעתו במשטרה סיפר כי ראה את אמיר יחד עם  המערערים, כשהוא מחזיק במוט ברזל ומכה את המתלונן שהיה לכוד בתוך הרכב. כן סיפר שהבחין באמיר וביתר המערערים שהשליכו אבנים על הרכב של המתלונן.

 

           (-) מואיד מריסאת, בילה עם המתלונן בחוף הים וחזר ברכב אחר: סיפר בבית המשפט שלא ראה את אמיר באזור האירוע.

 

           (-) פואד מריסאת, בילה עם המתלונן בחוף הים וחזר ברכב אחר: הצביע בבית המשפט על המערערים כמי שזרקו אבנים על הרכב שבו נסע (אולם אין בעדותו התייחסות ישירה לשמו של המערער).

 

14.      לצד עדויות עדי הראיה נזכיר ראיות נוספות: התיעוד הרפואי בעניינו של המתלונן; עדותו של השוטר חזי כהן שקבע כי ההתנגשות ברכבו של המתלונן לא התרחשה בשל סטייה בלתי מכוונת, וכי נמצאו בזירת האירוע ממצאים המצביעים על אירוע פלילי, כגון אבנים ומוטות ברזל שנמצאו כ-150 מטר אחרי הרכב של המתלונן (ת/1); עדותו של השוטר אמין פארס, שהגיע למקום לאחר האירוע, ראה התקהלות וראה את המתלונן יושב פצוע ברכב , אם כי לא הבחין באנשים האוחזים בידיהם מקלות או חפצים קהים.

 

מהימנותם של עדי התביעה

 

15.      המערערים טוענים לפגמים, סתירות ואי דיוקים בעדויות התביעה, שיש בהם כדי לגרוע ממהימנותם של העדים. נטען כי רוב העדים הם נוגעים בדבר, מאחר שהם מבני משפחתו של המתלונן ויש להם אינטרס להפליל את המערערים. נטען, כי כל עד מסר גרסה שונה בנוגע לתיאור השתלשלות העניינים ולחלקם של כל אחד מהמערערים בהכאת המתלונן; כי גם גרסתו של המתלונן עצמו רצופה בסתירות ושקרים, ולא בכדי התביעה בחרה שלא להגיש לבית המשפט את הודעתיו במשטרה והן הוגשו על ידי ההגנה, וכי התנהגותו של המתלונן במהלך חקירתו בבית המשפט, התנצחותו עם בא כוח המערערים, חיוכיו והזלזול שהפגין במהלך החקירה ועוד – כל אלה מעידים על חוסר מהימנותו. עוד טענו המערערים כי העדים תיאמו גרסאותיהם בתיווכו של אביו של המתלונן, שהיה נוכח בכל ישיבות המשפט והסיע את העדים לבית המשפט.

 

           אקדים ואומר כי הטענה לתיאום גרסאות העדים באמצעות אבי המתלונן נטענה בבית משפט קמא בחצי פה במספר שורות (בפסקה 2 לסיכומים) וללא שהונחה תשתית לטענה זו, כך שאיני רואה להידרש לה.

 

16.      ניתן לחלק את טענות המערערים לגבי מהימנותם של עדי התביעה לשלושה מישורי טענות:

 

             המישור הראשון - סתירות שנפלו בעדויות ביחס למעורבותם של המערערים במעשים המיוחסים להם. המדובר בסתירות נקודתיות הפזורות לאורך כל נימוקי הערעור לגבי דברי כל אחד מהעדים ובין דברי העדים לבין עצמם.

 

             המישור השני - אף הוא עניינו בסתירות בדברי העדים, אולם בנושאים פריפריאלים לאירוע, המשליכות לטענת המערערים על מהימנותם של העדים, באשר העדים סתרו אלו את אלו ביחס לתיאור השתלשלות האירועים.

 

             המישור השלישי - נטייתם של העדים לטובת המתלונן והפרזה בתיאורם את האירועים ואת חלקם של המערערים, בהיותם קרובי משפחתו של המתלונן ומשתייכים למשפחה היריבה. לגבי המתלונן נטען כי מסר גרסה מופרכת לאירועים, "נזכר" בפרטים מהותיים בהשתלשלות האירועים לאחר זמן, סיפר כי בשל פציעתו הפרופיל הצבאי שלו ירד מ-98 ל-20, למרות שאין פרופיל כזה,  התחמק מלענות על שאלות בחקירתו בעדות, לא חדל לחייך לכל אורך החקירה הנגדית אולם משנשאל שאלות מוקשות התלונן על כאבים בכוונה להתחמק מתשובות.

 

17.      רובו ככולו של פסק הדין קמא מושתת על ממצאי עובדה ומהימנות מובהקים. הרשעתם של המערערים התבססה על עדויותיהם של מי שנכח בזירת האירוע וזיהו את המערערים כמי שנטלו חלק אקטיבי בהכאת המתלונן ועל מכלול העדויות והראיות בתיק. מקריאת פסק הדין עולה כי בית משפט קמא היה מודע לסתירות בדבריהם של עדי התביעה, ובהכרעת הדין ציין כי בחן בזהירות רבה את העדויות מטעם התביעה בשל היותן "עדויות צד", קרי, עדים שיש להם קירבה ונגיעה לאחד הצדדים בקטטה. למרות זאת, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לבכר את העדויות מטעם התביעה על פני עדויות ההגנה, שרובן, כלשונו, "מגמתיות, מתואמות, לוקות בחוסר, מלאות סתירות פנימיות וחיצוניות, עובדתית והגיונית ומופרכות כשאין בינן לבין האמת מן המשותף" (בפסקה 20 לפסק הדין). בית המשפט גם נתן אמונו במתלונן, הגם שנפלו שינויים ואף סתירות מסויימות בדבריו, לאחר שמצא את תיאורו אותנטי ומהימן. את השינויים בגרסה שמסר בבית החולים מספר ימים לאחר האירוע עודנו כואב ודואב בכל גופו, לזו שמסר מספר חודשים לאחר מכן, תלה בית המשפט במצבו הפיזי לאחר האירוע והתאוששותו לאחר מכן.

 

18.      ככלל, אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות, באשר לערכאה הדיונית יתרון מובהק על פניה של ערכאת הערעור בכך שהיא התרשמה באופן ישיר מהמערערים מהאופן שבו תיארו את המעשים, ממידת האותנטיות והקוהרנטיות שבדבריהם ומהרושם הכללי העולה מהם (ראו, לדוגמה, ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)). מנגד, ייתכנו מקרים חריגים בהם ערכאת הערעור עשוייה להתערב בממצאי מהימנות, כגון מקרים בהם נפלה טעות מהותית או בולטת לעין בהערכת מהימנות של עד; כאשר מדובר במסקנות להבדיל מעובדות; מקום בו ממצאיה של הערכאה הדיונית מבוססים על שיקולים שבהגיון, שכל ישר או סבירות של עדות; כשממצאי הערכאה הדיונית מבוססים על ראיות שבכתב או התרשמות מחפץ; כאשר הערכאה הדיונית התעלמה לחלוטין מראיות או לא שמה לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות וכיו"ב חריגים (להרחבה ראו בפסק דיני ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2011), בפסקה 19).

 

19.      לאחר שעיינתי בגרסותיהם של העדים, בהודעותיהם במשטרה ובעדותם בפרוטוקול בית המשפט אני סבור כי אין מקום להתערב בממצאיו של בית משפט קמא באשר למהימנות העדים, מלבד חריגים שיפורטו וינומקו להלן.

 

20.      טענה מרכזית, השזורה לאורך נימוקי הערעור היא, שהעדים שינו את גרסתם וקיים פער בין התיאור שמסרו בהודעותיהם במשטרה לבין עדותם בבית המשפט. עיינתי בהודעות ובפרוטוקולים בבית משפט קמא, ואינני סבור כי יש ממש בטענה. למרות שקיימים אי-אלו פערים, אין מדובר בפערים משמעותיים המשליכים על מהימנותם של העדים ועל אמינות גרסתם.

 

           עם זאת, אני סבור שיש להתייחס בזהירות רבה יותר לעדותיהם של מוסא עואד מריסאת ונכדו, מוחמד עאטף מריסאת, באשר לתיאור מעשי האלימות במתלונן, באשר גרסתם במספר מקומות סותרת את דברי יתר העדים והם אף סותרים את עצמם בנוגע למספר פרטים בתיאור העלילה. העדים, מבני משפחתו של המתלונן, נכחו באזור האירוע כשרעו את עדר הבקר של המשפחה (העד מוסא עואד שהה באותה העת באזור תחנת הדלק). בניגוד ליתר העדויות, מוסא סיפר כי הגיע לרכבו של המתלונן מייד לאחר ההתנגשות ולא הבחין כי המתלונן הוכה (עמ' 86). בדבריו של הנכד, מוחמד עאטף, קיים פער ניכר ובלתי מוסבר בין ההודעות במשטרה לעדותו בבית המשפט. ככלל, לעומת העדים האחרים, תיאוריו של העד מצומצמים למדי ביחס למעורבותם של המערערים. בנוסף, בהודעתו במשטרה העד לא ציין את שמו של זייד כמי שהיה מעורב בקטטה, אך בעדותו בבית המשפט סיפר כי ראה אותו מכה את המתלונן וזורק אבנים לעבר כמה מבני משפחתו של המתלונן.

 

21.      המערערים דקדקו בהודעות ובעדויות העדים ודומה כי אין תו ותג שפסחו עליו לאורך נימוקי הערעור. לטעמי, מדובר בסתירות שוליות או מלאכותיות, שאיני רואה טעם להידרש לכל אחת מהן, וכדי להמחיש במה דברים אמורים, אביא להלן מספר דוגמאות: העד מוסא לוטפי מריסאת סיפר במשטרה כי באירוע התקיפה הראשון סאלח הכה את המתלונן בעודו יושב ברכב ואילו בעדותו סיפר שסאלח עמד מחוץ לרכב; מועתז מריסאת סיפר כי פינו את המתלונן מהמקום באמצעות מסוק, אך אין חולק על כך שהמסוק לא לקח את המתלונן מזירת הקטטה; מואיד מריסאת תיקן בעדותו את שסיפר במשטרה כי המערערים חבטו ברכב, וסיפר כי למעשה הם הכו את המתלונן; העד עימראן מריסאת זיהה את זייד כמי שהכה את המתלונן באירוע התקיפה השני, אך בעדותו בבית המשפט סיפר שהוא ראה אותו מכה את המתלונן גם באירוע התקיפה הראשון.

 

22.      אינני סבור כי מדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין. חלק מהסתירות ניתן ליישב נוכח טיבו ואופיו של האירוע שהיה מלווה באנדרלמוסיה רבתי. כמו סצינה בסרט המצולמת ממספר זוויות בקטעי זמן שונים, כך שכל אחד מהעדים רואה את הדברים ממקום עומדו, מזוית אחרת, ולעיתים בנקודת זמן אחרת. ייתכן כי חלק מהסתירות בדברי העדים מקורו בהעצמה והפרזה בתיאור האירועים.

 

           כל שופט בערכאה דיונית, מכיר את התופעה של עדים טועים, ואפילו עדים המשקרים במידה זו או אחרת, מבלי שיש בכך כדי לאיין את גרסתם בליבה העיקרית של הדברים. מה מביא עד לשקר או לומר דברים לא נכונים? הנושא ראוי למחקר בפני עצמו והסיבות לכך רבות ומגוונות ולא אתיימר למצותן: יש שהעד אינו זוכר וטועה בתשובתו; יש שהעד מבקש לרצות את השואל או להוכיח כי הוא יודע את כל התשובות, ולכן הוא מספר גם על דברים שלא ראה במו עיניו; לעיתים מתערבבים הדברים שראה העד עם דברים ששמע מאחרים במועד מאוחר יותר; לעיתים העד משקר כדי להרחיק ממנו חשד שהוא משקר בדברים אחרים, או כדי להרחיק ממנו חשד שתיאם את עדותו עם אחרים או שמקור ידיעתו הוא מאחרים; לעיתים העד משיב באופן לקוני, מבלי לטרוח להבהיר דבריו אם כדי להסתיר דברים שאינם קשורים לנושא המשפט, אם מתוך חשדנות בסיסית ואם מתוך מגמה של "לחסוך  במידע"; יש והעד סר פנים וזועף, בשל החקירה המכבידה עליו או שמכעיסה אותו מאחר שמפקפקים ביושרו. קיצורו של דבר - לא כל עד שמשקר או טועה בחלקים מעדותו, יש לקבוע כי אינו דובר אמת בגרסתו המרכזית, ומכאן מלאכתה של הערכאה הדיונית, לבור את התבן מן הבר, ולעיתים, כשיש צורך, אף להשתמש בכלל של "פלגינן דיבורא". כאמור, בית משפט קמא היה מודע לכך שחלק מהעדים הם נוגעים בדבר, ובחן בזהירות את דבריהם, ומכלול העדויות והצטברותן ניתן לקבוע את מעורבותם של המערערים בהכאת המתלונן.

 

23.      במישור הטענות השני הצביעו המערערים על סתירות הנוגעות למהלך העניינים שהוביל לקטטה ולהתרחשות אחריה, סתירות המשליכות לדידם על מידת המהימנות של העדים. התרשמתי כי המדובר בפרטים פריפריאליים לאירועים, שאין להם משמעות רבה להרשעת המערערים. אדגים את הדברים בשלוש סתירות עליהן הצביעו המערערים.

 

24.      העד מואיד מריסאת סיפר כי שמשות הרכב של עאטף התנפצו כתוצאה מההתנגשות ברכבו של המתלונן – למרות שחלק מהעדויות הצביעו על כך שהשמשות נופצו על ידי בני משפחת המתלונן – ובהמשך חזר בו מהדברים וטען כי לא הבחין, וייתכן שילדים השליכו על הרכב אבנים. לטענת המערערים, סתירות אלו בדבריו משפיעות על מהימנותו הכללית של העד ולא ניתן לבסס על עדותו את הרשעתם. לדעתי, ניתן ליישב סתירה זו על רקע האנדרלמוסיה ששררה בשטח, אך גם אם אניח, כי בני משפחתו של המתלונן כילו זעמם במכוניתו של עאטף (מה שעולה בקנה אחד עם עדותו של השוטר אמין פארס שראה כי השליכו אבנים על רכב הטרנספורטר), הרי שיכולות להיות סיבות רבות לסתירה זו. כך, לדוגמה, ייתכן כי חלק משמשות הרכב או כולן התנפצו ולאחר מכן "דאגו" בני משפחת המתלונן שלא להותיר שמשה שלמה על מכונה; ייתכן כי העד הסיק כי כתוצאה מההתנגשות שמשות הרכב התנפצו אך לא ראה זאת במו עיניו; ואף ייתכן כי העד שיקר על מנת להרחיק את עצמו מהמעשים. מכל מקום, אין בסתירה זו כדי להשליך על מהימנותו הכללית או לשמוט את הקרקע מתחת לעדותו.

 

25.      עוד נטען לסתירות בדברי העדים שנסעו ברכבו של המתלונן, בנוגע לחילופי הדברים בינם לבני משפחתם שרעו את העדר בצד הדרך, עובר לפרוץ האירועים. נטען כי כל אחד מהעדים מסר גרסה אחרת לחילופי הדברים הסותרת גם את גרסתו של המתלונן עצמו. המתלונן סיפר כי ראה התקהלות של אנשים ומכוניות בצידי הדרך והבחין גם בקבוצת ילדים שעמדה בצידי הכביש, ובן דודו נופף לו בידו ולכן עצר בשולי הדרך. בעדותו הוסיף המתלונן כי ראה שבן-הדוד (ג'יאד) בוכה והוא שאל את המתקהלים שם, ביניהם חלק מהמערערים, מדוע הילד בוכה (עמ' 26 לפרוטוקול). העד חוסאם מריסאת, סיפר גם הוא כי ראו התקהלות של אנשים בצידי הדרך ועצרו כדי לשאול את הילדים האם הם צריכים משהו (הודעה במשטרה נ/23; עמ' 159 לפרוטוקול). עוד הוסיף העד, כי מוסא לוטפי מריסאת הזהיר אותם שהמערערים עומדים להכותם. העד עימראן מריסאת סיפר כי ראו התקהלות בצידי הדרך והם עצרו וקראו למוסא לוטפי כדי לברר איתו אודות ההתקהלות. בעדותו מסר העד כי הם עצרו בצד "לשאול אם חסר להם משהו, אם יש בעיות" (עמ' 225). העד חמזה מריסאת סיפר במשטרה כי ראו התקהלות אנשים בצד הדרך, והבחינו שבני משפחתם של המערערים מתנפלים על מוסא לוטפי, והם עצרו בצד הדרך כדי להזהיר את מוסא שיברח מפניהם (נ/16, עמ' 129 לפרוטוקול).

 

           איני סבור כי הדברים סותרים, כטענת המערערים. "בשורה התחתונה" מסרו העדים תיאור עובדתי דומה, כי ראו את מוסא והילדים בצד הדרך ומסביבם מתקהלת חבורה של אנשים. מקריאת העדויות אף התרשמתי שחילופי הדברים בין יושבי הרכב לבין הילדים ומוסא לא התנהל באופן מסודר, וכל אחד צעק דבר אחר, מה שמסביר אי אלו סתירות שוליות לגבי תוכן חילופי הדברים, שאינם נוגעים לליבת המעשים מושא כתב האישום. 

 

26.      עוד טענו המערערים כי לא הוכח שלאחר ההתנגשות בין הרכבים הם שבו והכו את המתלונן, נוכח עדותו של מוסא עואד מריסאת שהגיע לאחר ההתנגשות ולא ראה מי מהמערערים מכה את המתלונן. כאמור, מדובר עדותו של מוסא היא עדות יחידה העומדת בסתירה גמורה ליתר העדויות שהצביעו על כך שהמתלונן הותקף גם לאחר ההתנגשות בין הרכבים. אף ייתכן כי מוסא הגיע בנקודת זמן מאוחרת מזו של העדים, שרובם נסעו ברכב עם המתלונן וחלקם נסעו ברכב אחר (מוסא עואד סיפר בחקירתו כי שהה עם העדר בסמוך לתחנת הדלק, ורק לאחר שראה את הרכב של עאטף נכנס לרכב נסע אחריו. כשהגיע כבר הבחין בשני הרכבים, של המתלונן ושל עאטף, עומדים בצידי הדרך ואת המתלונן יושב פגוע בתוך הרכב – נ/6). גם מצבו הרפואי של המתלונן מדבר בעד עצמו, ויש להניח כי רק בעקבות אירוע התקיפה השני הגיע למצב הקשה בו הועבר בסופו של יום במסוק, שאם היה באותו מצב בעקבות אירוע התקיפה הראשון, קשה להלום שהיה מצליח להימלט ברכבו.

 

משקל הראיות לגבי כל אחד מהמערערים

 

 

27.        סקרנו לעיל את עדויות התביעה הקושרות את המערערים להכאת המתלונן, הזכרנו מספר ראיות מהשטח כמו דו"ח בוחן התנועה ממנו עולה כי עאטף התנגש בכוונה ברכבו של המתלונן, ודחינו את מרבית טענות המערערים לגבי מהימנותם של עדי התביעה.

 

           אל מול עדויות התביעה, הצביעו המערערים על ראיות ההגנה הכוללות בעיקר את גרסתם של המערערים שהכחישו את מעורבותם בהכאת המתלונן תוך שהם מעלים טענות אליבי, וכן עדויות של מכרים וקרובי משפחה המאששות את טענות האליבי. על רקע מכלול הראיות, אבחן בנפרד את עניינו של כל אחד מהמערערים.

 

סאלח

28.      נוכח שלל העדויות שנזכרו לעיל, איני רואה מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא שהרשיע את סאלח במעורבות בהכאתו של המתלונן ובעבירת איומים כלפי משפחתו של המתלונן.

 

29.      באשר לעבירת האיומים, בית משפט קמא הסתמך על עדותו של מוסא עואד מריסאת, שסיפר בהודעתו במשטרה מיום 7.6.2008 (נ/6-נ/7) כי סאלח נשבע בפניו שיהרוג מישהו מבני משפחתו של העד. גם בעדותו בבית המשפט חזר מוסא וסיפר כי סאלח נשבע בפניו שיגרש את אשתו אם לא ימותו 10-5 אנשים ממשפחתו של המתלונן (עמ' 83 בפרוטוקול). למרות שקבעתי לעיל כי יש לבחון בזהירות את עדותו של מוסא, שלא היה נוכח בלב זירת האירוע ויש סתירות-מה בדבריו, איני רואה סיבה להתערב בקביעת בית משפט קמא כי יש לקבל את עדותו לגבי האיומים, מה עוד, שסאלח לא הכחיש קיומה של שיחה בין השניים והאיום התממש כפי שהוכיחו האירועים בשטח.

 

           באשר להכאת המתלונן, ממכלול העדויות עולה כי סאלח נטל חלק פעיל ומרכזי בהכאת המתלונן בשני אירועי התקיפה.

 

           המתלונן סיפר כי סאלח הכה אותו ראשון באמצעות צינור או מקל, ורובם ככולם של העדים ראו את סאלח מחזיק במקלות ובצינורות. בנוסף, העד עימראן סיפר כי סאלח היכה את המתלונן בראשו, ודברים דומים העידו מועתז ופואד. שני עדים, מוסא לוטפי ומוחמד עאטף (שאת עדותו, כאמור, יש לבחון בזהירות רבה) אף התייחסו למערער כמי שהכה "הכי הרבה" את המתלונן. העדים חמזה, חוסאם, מוסא לוטפי, מועתז ומואיד הצביעו על כך שסאלח נהג במכונית טנדר איסוזו בצבע ירוק וגם המערער לא הכחיש שנסע באותו יום ברכב זה (עמ' 259 לפרוטוקול). שלושה עדים אף העידו על כך שסאלח פנה לעברם והפטיר משפט בסגנון של "אם אתם גברים, קחו את הגופה". עוד עולה מהעדויות של חמזה, חוסאם, עימראן, מוסא לוטפי ומואיד כי סאלח נשא אקדח על מנת לאיים על המתלונן ומשפחתו, ועימראן אף סיפר כי סאלח  שלף את האקדח כדי לאיים על המתלונן והחזיר אותו לחגורתו.

          

30.      מנגד, לא רק שטענת האליבי של סאלח מופרכת מעיקרה, אף יש בה גם כדי לחזק את העדויות שנגדו. כאמור, סאלח טען כי עבד באותו היום רצוף בחלקה בדמידה, ומסר גרסאות שונות לגבי השעה בה עזב את החלקה (19:00, 20:00 או 20:30). ואולם, גרסתו סותרת את עדותם של מעסיקו איברהים אבו דעוף, ואחיינו, אנואר חוגיראת. אבו דעוף – אשר מתגורר בסמוך לחלקה – סיפר כי ביום האירוע ראה את סאלח עובד בחלקה בשעה 14:30 ושוב בשעה 16:00. היתה תקלה בטרקטור וסאלח הלך להביא את מכונאי הרכב, ובשעה 18:00 היתה הפעם האחרונה שראה אותו. גם האחיין סיפר כי סאלח עבד בחלקה משעה 14:00 עד 15:30-16:00, כי הוא וסאלח הביאו את המכונאי בסביבות השעה 17:00, כי המכונאי שהה בשטח למשך חצי שעה, ולאחר מכן סאלח החזיר את המכונאי לביתו בביר מכסור, ומאז לא ראה אותו.

 

           קיצורו של דבר, שגרסתו של סאלח כי עזב את החלקה רק בשעות הערב המאוחרות, לאחר האירועים מושא כתב האישום. אינה עולה בקנה אחד עם עדויותיהם של אבו דעוף וחוגיראת, ואף אינה מתיישבת עם השיחה שקיים סאלח עם מוסא עואד מריסאת בשעות אחר הצהריים-הערב המוקדמות בתחנת הדלק, שיחה שסאלח אישר את קיומה.

 

31.      זאת ועוד. בעדותו סיפר סאלח כי עבר בכביש וראה התקהלות, אך סבר כי מדובר בתאונת דרכים ושהמשטרה תטפל בכך ולכן המשיך את הנסיעה לביתו (עמ' 257 לפרוטוקול). באותה נשימה סיפר סאלח כי זיהה את רכבו של בן דודו עאטף כמי שהיה מעורב בתאונת הדרכים. לא סביר בעיני כי סאלח לא עצר בשולי הדרך לראות מה אירע לעטאף ואם הוא נזקק לעזרה, אלא המשיך בנסיעה הביתה כאילו דבר לא אירע.

 

זייד

32.      בדומה לסאלח, גם לגבי זייד אני סבור כי מכלול העדויות שנזכרו לעיל מצביעות על כך שזייד היה אחד מהתוקפים הדומיננטיים בהכאת המתלונן, בעיקר במסגרת אירוע התקיפה השני. אל דבריו של המתלונן שסיפר כי זייד היכה אותו, מצטרפות עדויות נוספות של מי שנכח במקום. העדים חוסאם, עימרן, מוחמד עאטף, מוסא לוטפי, מואיד ופואד סיפרו כי ראו את זייד מכה את המתלונן באמצעות מקל, וחלקם גם סיפרו כי זייד הוא שאחז בשערותיו של המתלונן, שישב ברכבו מוטל בתעלה לאחר ההתנגשות ברכב הטרנספורטר, כדי להוציאו מהרכב ולהמשיך להכותו. כמו כן סיפר העד מועתז כי זייד צעק לעברו "אם אתם גברים בואו תקחו את הגופה שלו". בנוסף, העידו חמזה, עימראן ומואיד כי זייד אחז בכל אותו הזמן באקדח ומועתז אף סיפר כי שלף לעבר המתלונן את האקדח כדי לאיים עליו. לכך יש להוסיף כי העדים חמזה, מועתז, מואיד ופואד סיפרו כי ראו את זייד בורח מהמקום ברכב ההונדה הלבן שלו. לכך יש להוסיף את התנהגותו המפלילה של זייד, שהסגיר עצמו למשטרה רק בחלוף חודשיים ממועד האירוע, למרות שידע כי הוא מבוקש לחקירה.

 

33.      טענת האליבי של זייד אין לה כמעט במה שתיאחז. זייד טען כי יומיים לפני האירוע קיבל מכה ברגל והיה מרותק למיטה אצל סבתו. ברישום הרפואי מיום 5.6.2008 נכתב כי נחבל בכף רגל שמאל והוא סובל מכאבים והגבלה בתנועה (ת/81-ת/80), ובתעודה הרפואית מיום 3.7.2008 נכתב כי המערער סובל מנפיחות קלה ברגל שמאל ורגישות במישוש. אין להסיק מתעודות אלה כי הפציעה גרמה לזייד להיות מרותק למיטתו ונראה כי לא הקשתה עליו מלהגיע לאזור האירוע ולהצטרף למכים את המתלונן במקלות ואבנים. זייד עבד בתקופה הרלוונטית באתר בניה כמפעיל מחפרון, ולדבריו החסיר כתוצאה מהפציעה 40-35 ימי עבודה (עמ' 315 לפרוטוקול), אך לדברי מעסיקו יהושע יצחק, הוא לא החסיר ימי עבודה באופן חריג בגין הפציעה (מזכר של השוטר אברהם (אביב) בנזינו מיום 11.8.2008, ת/75). בבית המשפט סיפר המעסיק כי זכור לו שפעם אחת בלבד זייד נעדר מהעבודה והוחלף על ידי אחיו, מה שסותר את גרסת הסבתא כביכול זייד שהה אצלה במשך חודשים ולא יצא מן הבית (מזכר משטרה מאותו היום ת/76), ואף לא עולה בקנה אחד עם עדותה בבית המשפט, שם סיפרה שהמערער שהה בביתה במשך כחודש ימים (עמ' 366 לפרוטוקול).מטעם ההגנה העיד מנהל העבודה של זייד, השיח' אחמד עוני, שסיפר כי זייד נחבל ברגלו ואחיו החליף אותו, אך לא זכר מתי היה הדבר, כך שאין בעדותו כדי לחזק את טענת האליבי הרעועה עד-מאוד של זייד, שאף אישר כי היה לא מרותק למיטה ויכול היה ללכת (עמ' 317 לפרוטוקול).

 

           לכך יש להוסיף את התחמקותו של זייד מחקירת המשטרה, למרות ביקורים חוזרים ונשנים של השוטרים בבית הוריו ובבית סבתו, התנהגות המחזקת אף היא את מעורבותו באירוע. לא למותר לציין כי "היעלמותו" מבית סבתו (השוטר בנזינו ציין במזכר שהוא והשוטר פדיל ביקרו "מספר פעמים רב" בביתה של הסבתא במהלך השבועיים אחרי הקטטה והמערער לא היה בבית (ת/76)) אף לא עולה בקנה אחד לגרסתו כי עקב פציעתו נאלץ לשהות במיטתו אצל סבתו.

 

           סיכומו של דבר, שאין בראיות ההגנה, לרבות האליבי הנטען, כדי ליצור ספק סביר במכלול העדויות מהן עולה כי זייד נטל  חלק פעיל בהכאת המתלונן.

 

אמיר

34.      לא אכחד כי בניגוד לאמיר ולסאלח, טענת האליבי שהציג אמיר נראית מבוססת יותר. אמיר התחתן יום לפני האירוע מושא כתב האישום, ולטענתו, בעת שהתרחש האירוע, התקיימה בבית הוריו קבלת פנים לאורחים. הוא ואשתו ירדו מפעם לפעם לבית הוריו כדי לקבל את פני האורחים שהגיעו למסיבה. בגרסה זו תמכה אשתו של אמיר שסיפרה כי המסיבה ארכה כשעה וחצי החל מהשעה  16:30 – 17:00 (עמ' 341 לפרוטוקול), דודו עלי ג'אבר קאסום, שסיפר כי המסיבה התקיימה בין שעות אחר הצהריים עד לשעה 20:00 לערך, במהלכה ראה לפרקים את אמיר כשהוא מקבל את פני האורחים, וכי בשלב מסויים סיפרו להם כי התרחשה תאונת דרכים בכביש (עמ' 346, עמ' 349-348 לפרוטוקול). השכן של אמיר, קאסם קאסום העיד כי המסיבה התקיימה עד לשעה 20:00 לערך והוא ראה את אמיר "עולה ויורד" מביתו לבית הוריו (עמ' 351-350). אביו של אמיר, פעור מריסאת, סיפר בעדותו כי אנשים הוזמנו לאירוע החל מהשעה 18:30-18:00 לערך, וכי גם  כשהחלו להגיע השמועות אודות התאונה ראה את אמיר "מול עיניו" (עמ' 360).

          

35.      אלא שבית משפט קמא לא מצא ליתן משקל לעדויות אלה של עדי ההגנה, כמי שנוגעים בדבר. אף לא למותר לציין כי האירוע התרחש משך מספר דקות נסיעה מבית הוריו של אמיר כך שיכול היה להיות בזירת האירוע ולחזור כחלוף זמן קצר. לכך יש להוסיף כי לגרסתה של אשת אמיר, קבלת הפנים לאורחים נמשכה כשעה וחצי בלבד החל משעה 16:30 – 17:00 (אם כי אמיר ואחרים טענו בבית המשפט כי המסיבה הסתיימה בסביבות השעה 20:00 – עדותו של אמיר בעמ' 328 לפרוטוקול).

 

           ועיקרו של דבר – חוסאם, חמזה ועימראן, שנסעו ברכבו של המתלונן העידו על מעורבותו של אמיר באירוע, ולא למותר לציין כי עדותו של חמזה נגבתה מספר שעות לאחר האירוע (נ/16). כך, העיד חוסאם בבית המשפט כי "...הם ירדו והתחילו להכות בו, באו והכה אותו מאחורה, סאלח, אמיר, זייד, רביע, ויסאם ואבראהים" (עמ' 164 לפרוטוקול).לעדותם של הנוסעים ברכבו של המתלונן יש ליתן משקל מיוחד, כמי שהיו קרובים למתלונן ונמלטו בעור שיניהם למראה התוקפים. אזכיר כי גם העדים מועתז ופואד שנסעו ברכב אחר – ומן הסתם הגיעו למקום מעט לאחר שהמתלונן הוקף והותקף, זיהו את אמיר – ורק מואיד שנסע עימם לא הזכיר אותו בהודעתו ובעדותו. לכך יש להוסיף את עדותו של מוסא לוטפי מריסאת, אשר שהה עם העדר סמוך לזירת האירוע, ואף הוא הזכיר בהודעתו כי ראה את אמיר מכה את המתלונן וזיהה אותו גם בבית המשפט. עדויותיהם של אלו נמצאו אמינות על ידי בית משפט קמא שהיה נכון להשתית עליהן את קביעתו כי אמיר נטל אף הוא חלק באירוע.

 

           גם אמיר לא התייצב לחקירה במשטרה לאחר האירוע ושמו נזכר במזכרי המשטרה כבר ביום 15.6.2008 (ת/25). איני משוכנע כי יש לזקוף עובדה זו לחובתו, כפי שעשה בית משפט קמא, כי מהחומר עולה כי שהה פרק זמן בטיול בטורקיה (ת/27 מיום 15.6.2008 וצווי המעצר מיום 16.6.2008 (ת/67) שם נכתב שהוא נמצא בחו"ל). מנגד, יש להניח כי הטיול לטורקיה לא התארך, וכפי שציין בית משפט קמא בהכרעת דינו, הודע למשפחה כי אף אמיר מבוקש לחקירה. 

 

           סיכומו של דבר, ולמרות שעוצמת הראיות כנגד אמיר פחותה קמעה מהראיות נגד סאלח וזייד, הרי שדי בראיות אלה כדי לבסס גם את הרשעתו של אמיר.

 

36.      לסיכום: לאחר שבחנתי את העדויות מטעם התביעה ויתר הראיות העומדות נגד המערערים אני סבור כי צדק בית המשפט המחוזי בהרשעו את כל המערערים בע"פ 511/11 (סאלח, זייד ואמיר) בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה וחבלה במזיד ברכב וכמו כן להרשיע את סאלח  בעבירת איומים – עבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

 

           לאחר שהגענו למסקנה, אציע לחברי לדחות את הערעורים על ההרשעה. נעבור אפוא לבחינת העונש של המערערים.

 

ע"פ 511/11 - הערעורים על גזר הדין

 

37.      טענתם החלופית של המערערים בע"פ 511/11 התמקדה בעונש שהוטל עליהם. על המערערים סאלח ואמיר הושת עונש של 42 חודשי מאסר בפועל ועל זייד הושת עונש של 30 חודשי מאסר בפועל. 

 

           לטענת המערערים, בית משפט קמא חרג מרף הענישה המקובל במקרים מעין אלו, במיוחד בהתחשב בכך שבין הצדדים התקיימה סולחה. עוד נטען שבית המשפט התעלם מעברם הנקי של המערערים ומנסיבותיהם האישיות, וחרף האינטרס הציבורי, יש מקום גם לשיקולים של שיקום בעניינם. סאלח, בן 39, נשוי ללא ילדים, עובד בעבודה קבועה לפרנסתו ואף תומך כלכלית בהוריו. זייד, בן 23, רווק, נקי מכל עבר פלילי, עובד כעצמאי בעבודות עפר ופיתוח ושירות המבחן אף המליץ להימנע ממאסר בפועל בעניינו ותחת זאת להשית עליו עונש של עבודות שירות לתועלת הציבור. אמיר, בן 25, בינתיים נולדו לו שני ילדים ואף הוא נטול עבר פלילי.

 

ע"פ 543/11 ו-ע"פ 553/11

 

38.      שני ערעורים אלה מופנים נגד חומרת הענישה כלפי שני המערערים הנוספים, עאטף ואחמד, שגם עליהם הושת עונש מאסר בפועל של 42 חודשים. אחמד הצטרף לטענותיהם של המערערים האחרים והדגיש את חלקו הקטן יותר בהכאת המתלונן. עאטף הוסיף וטען גם לאכיפה בררנית, מאחר שהיו מעורבים נוספים בתקיפת המתלונן שלא הוגש כנגדם כתב אישום, כמו אותו רביע הנזכר לעיל. עוד טוען עאטף כי בית המשפט החמיר עמו יתר על המידה משייחס לו ניסיון לדרוס עוברי אורח מבני משפחתו של המתלונן שעמדו באותה העת בשולי הדרך, עובדה שלא בא זכרה בכתב האישום. 

 

39.      אומר בקצרה כי אינני סבור כי העונש שהושת על המערערים חורג מרף הענישה המקובל באופן המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.  לא אחת עמד בית משפט זה על הצורך להחמיר בענישה בגין עבירות אלימות, שלדאבוננו נפוצות עד מאוד במחוזותינו (ראו, לדוגמה, ע"פ 4383/07 אבו פנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.2007); ע"פ 405/06 מדינת ישראל נ' חלייחל (לא פורסם, 8.5.2006)). יפים לענייננו דברים שנאמרו מפיו של כב' השופט מ' חשין בע"פ 9133/04 גורדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.2004) והובאו בפסק דינה של חברתי השופטת ארבל בעניין אבו פנה:

 

"בימים שמכבר נהגו אנשים ליישב חילוקי דעות שנתגלעו ביניהם בדו-קרב של צחצוח חרבות או בדו-קרב בירי של אקדחים (השוו: ע"פ 8554/00 זרבאילוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(4) 913, 919-918). הסכינים למיניהן תפשו כיום את מקום החרבות, ובצד האקדחים משמשות אף הן מכשיר ליישובם של חילוקי דעות. תופעה ממאירה זו מטילה על בתי-המשפט חובה למיגורה המוחלט, ודרכם של בית-המשפט להעלות תרומה ראויה היא – בין השאר – על דרך הטלתם של עונשים חמורים... ואולם המגיפה שפשתה במחנה היא כה קשה וכה ממאירה עד שבתי המשפט חייבים להעלות את תרומתם למלחמה בה על דרך ענישה מרתיעה. וענישה מרתיעה בהקשר הדברים פירושה הוא – שליחתו של נאשם לבית האסורים".

 

 

40.      המערערים היו מעורבים באלימות קשה שהופנתה נגד המתלונן ללא קורטוב של מידת רחמים. המתלונן, נער צעיר כבן 19, נותר חשוף אל מול האלות והמוטות שהחזיקו המערערים, בהם הפליאו בו מכותיהם וגרמו לו חבלות קשות בכל חלקי גופו. גם לאחר שהפליאו בו מכותיהם, לא הניחו לו לנוס על נפשו, התנגשו ברכבו ואז עטו על המתלונן שעדיין ישב מאחורי ההגה והפליאו בו את מכותיהם. התמונות והרישומים הרפואיים של המתלונן, שאף היה צורך לפנותו בבהילות במסוק לבית החולים, מדברים בעד עצמם. בנסיבות אלה, איני רואה מקום להקלה בעונשם.

 

41.      הטענה לפיה בית משפט קמא התעלם מהסולחה בין שתי המשפחות אינה נכונה, בלשון המעטה. בית המשפט טרח וקרא את לשון הסולחה ונתן לה משקל נמוך מאחר שניכר כי נעשתה כחודשיים לפני מתן גזר הדין, לצרכי ההליך. בית משפט קמא אף הזכיר בפסק דינו את עמדתו של אביו של המתלונן, כחודש לפני הסולחה, לפיה יש למצות את הדין עם המערערים.

 

42.      עיקרו של דבר שלא מצאתי טעם לחרוג מהכלל האמור ולהתערב בחומרת העונש של המערערים. אשר על כן דין שלושת הערעורים להידחות על כל חלקיהם וראשיהם. עם זאת, ולמען הסר ספק, אבהיר כי מתקופת המאסר שהושתה על המערערים יש לנכות את ימי מעצרם.

 

ש ו פ ט

 

השופטת ע' ארבל:

           אני מצטרפת לפסק דינו המפורט של חברי השופט י' עמית, ולהנמקותיו.

 

ש ו פ ט ת

 

השופט ס' ג'ובראן:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

 

           ניתן היום, כ' באדר התשע"ב (14.3.2012).

 

 

 

ש ו פ ט ת                             ש ו פ ט                             ש ו פ ט

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11005110_E08.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il