עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6518/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בר"ם 6518/11

לפני:

כבוד השופט ע' פוגלמן

המבקש:

מרכז לוינסקי

נ ג ד

המשיבה:

עיריית ת"א יפו

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו (כב' השופטת מ' סוקולוב) בעמ"נ 34083-11-09 מיום 31.05.2011

בשם המבקש:

עו"ד גליה גרימברג

בשם המשיבה:

עו"ד גלית פלס גרטל

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת מ' סוקולוב) אשר דחה את ערעור המבקשת על החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו. בהחלטה אחרונה זו נדחה ערר המבקשת לפטור מארנונה בגין "שטחי מעבר ותמרון" בחניון שבבעלותה.

תמצית העובדות וההליכים

1. המבקשת היא בעליו של חניון תת-קרקעי ברחוב לוינסקי בתל אביב. בגין שטחי החניון חייבה המשיבה את המבקשת בארנונה כללית לפי סיווג של "חניון במבנה בתשלום". לטענת המבקשת, חברת "האחים בצוותא" (להלן: החברה) שוכרת 32 חניות מתוך 109 מקומות החניה שבחניון. בהשגה שהגישה בגין חיובה לשנת 2008, גרסה המבקשת כי יש לפטור מארנונה את שטחי המעברים המשותפים בחניון, נוכח סעיף 1.3.1(ח) לצו הארנונה לשנת 2008 (להלן: סעיף הפטור), אשר זו לשונו:

"שטח משותף בבנין או בקומה שרובו אינו משמש למגורים, לא יחויב, למעט בנין או קומה אשר לפחות 80% מהשטח הלא משותף מוחזק על ידי מחזיק אחד. שטחים משותפים אלו יחולקו ויחויבו באופן יחסי בין המחזיקים. ..." (ההדגשות במקור – ע' פ').

המבקשת סמכה טענתה זו על ההחלטה בבר"ם 7703/06 עיריית תל אביב נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ (לא פורסם, 16.5.2007) (להלן: עניין אפריקה ישראל), בגדרה נקבע כי שטחי מעבר ותמרון בחניון הם שטחים משותפים אשר יכולים לבוא בגדרו של סעיף הפטור.

2. ועדת הערר דחתה את טענת המבקשת בדבר הפטור לשטחי המעבר והתמרון, שכן בניגוד לעניין אפריקה ישראל, "לא הוצגו כל הסכמי שכירות ספציפיים ולא הורם נטל הראיה המצביע על ייחוד חניות מסוימות לשוכרים ספציפיים וייחודיים" (סעיף 3 להחלטת ועדת הערר). על כך ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי.

3. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת, מן הנימוקים הבאים: ראשית, בית המשפט לא מצא להתערב בקביעותיה העובדתיות של ועדת הערר, לפיהן למעט שלטי "שמור", אין בחניון שלטים המייחדים את השימוש בחניות מסוימות לחברה ואין מתקנים מכאניים המונעים מאחרים לעשות בהן שימוש. בצד האמור, ציין בית המשפט כי בהסכם שהגישה המבקשת למשיבה לא צוין מספר ח.פ של החברה, לא ננקבה כתובת החניון ולא נזכרו אילו מבין החניות ייוחדו להחזקת החברה. נוכח הדברים, קבע בית המשפט קמא כי לא ניתן לראות בחברה כמחזיקה בחניות מסוימות לצרכי ארנונה. בהמשך, קבע בית המשפט כי על מנת לרשום את החברה כמחזיקה בחלק משטחי החניה היה על המבקשת להגיש למשיבה הודעות כדין, בהתאם לסעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות. משלא הניחה המבקשת תשתית עובדתית מינימאלית לעניין כמות ושטח החניות המושכרות בכל אחת מהקומות בחניון, לא ניתן להוכיח כי המבקשת אינה מחזיקה בלמעלה מ-80% משטח כל אחת מהקומות כדרישת סעיף הפטור, ולכן היא איננה זכאית לפטור מתשלום ארנונה בגין השטחים המשותפים. לבסוף קבע בית המשפט קמא שאין ממש בטענת המבקשת נגד חוקיותו של צו הארנונה אשר קובע את הסייג להוראת הפטור בנוסחה כיום. טענה זו של המבקשת נשענה על פסק הדין בעת"מ (ת"א) דיזנהויז יוניתורס בע"מ נ' עיריית תל אביב (לא פורסם, 15.11.2010) (להלן: עניין דיזנהויז). בעניין דיזנהויז נקבע כי הוספת הסייג לפטור, אשר מגביל את הפטור מארנונה לשטחים משותפים מסוימים מקום שמחזיק אחד מחזיק בלמעלה מ-80% מהשטח המשותף, מנוגדת לחקיקת ההקפאה. כפועל יוצא נקבע שאין לגבות על פי נוסח זה של הוראת הפטור, שכן הגבלה זו על מתן הפטור נקבעה בניגוד לחוק. בית המשפט קמא סבר כי אין בטענה זו בכדי להועיל למבקשת, שכן עניין דיזנהויז עסק בסעיף אחר לצו הארנונה אשר נבדל מהסעיף שלפיו חויבה האחרונה בפרשה דנן.

טענות המבקשת

4. המבקשת טוענת לשתי טעויות אשר ניצבות, לשיטתה, בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי: ראשית, טוענת המבקשת כי הן ועדת הערר, הן בית המשפט קמא, ביססו את הכרעתם על הסברה כי בעניין אפריקה ישראל נקבע שבהסכם השכירות יש לייעד חניות ספציפיות ומסומנות על מנת שניתן יהא לראות במשכיר כמחזיק, ולא היא. המבקשת מביאה מדברי בית המשפט המחוזי באותה פרשה שלפיהם "משעה שהושכרו שטחי החניה בדרך קבע (בין אם המדובר בשטח חניה ספציפי ומסומן ובין אם לאו) והוצמדו לשטחי המשרדים בנכס, השוכרים הם בעלי הזיקה הקרובה ביותר לאותם שטחים" (עמ"נ (ת"א) 196/05 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (לא פורסם, 6.7.2006)). לפיכך, סבורה המבקשת כי משהציגה למשיבה הסכם שכירות המפרט את מספר מקומות החניה שהושכרו לחברה בכל אחת מהקומות, כמו גם תצהיר אשר תומך בכך, הרי שהיא אינה מחזיקה ב-80% משטח החניון, ויש לפטור את השטחים המשותפים מחיוב בארנונה.

שנית, טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי עניין דיזנהויז אינו רלוונטי לענייננו. לדבריה, מדובר בקביעה עקרונית שחלה גם על צווי הארנונה המאוחרים לצו שלגביו נקבע כי נוסף בו סייג שאינו עומד בתנאי "דיני ההקפאה". על כן, גורסת המבקשת כי די בכך שתוכיח כי בחניון כולו יש שני מחזיקים, ואין הכרח להראות כי מי מהם מחזיק בלמעלה מ-20% בכל קומה וקומה בחניון.

לבסוף טוענת המבקשת כי מסרה למשיבה הודעה בדבר שינוי החזקה, כנדרש בסעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, ולה צירפה הסכם השכירות בתוספת תצהיר שכולל את מספר הח.פ של החברה וכן פירוט של מספר החניות שהושכרו בכל אחת מהקומות בחניון.

טענות המשיבה

5. המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. בנוסף טוענת המשיבה שהתייחסותו של בית המשפט קמא לעניין דיזנהויז ושאלת חוקיות צו הארנונה בפסק דינו נעשתה למעלה מן הצורך. לשיטת המשיבה, משנמצא שאין החברה בגדר מחזיק לצורכי ארנונה, ממילא אין תחולה להוראת הפטור הקבועה בסעיף 1.3.1(ח) לצו הארנונה של עיריית תל אביב-יפו. זאת, מפני שהמבקשת היא בגדר המחזיקה היחידה בנכס, ולפיכך אין היא יכולה לחסות אף בגדריו של סעיף הפטור כנוסחו הקודם. המשיבה מוסיפה כי ממילא טענות נגד חוקיותו של צו הארנונה אינן בסמכותה של ועדת הערר, ומכאן שמקומן לא יכירן אף בערעור על החלטתה של זו.

דיון והכרעה

6. לאחר בחינת הבקשה והתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור לבית משפט זה בסוגיות מתחום הארנונה תינתן מקום שהשאלה המשפטית המתעוררת בבקשה חורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נוצר דפוס דרוש הבהרה של פסיקות סותרות בבתי המשפט המחוזיים (בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה (לא פורסם, 12.3.2012)). לא כך במקרה דנן. פסיקת בתי המשפט המחוזיים עסקה בסוגיה העומדת במוקד בקשת הערעור, ופסיקתו של בית המשפט קמא בענייננו איננה סוטה מהדפוס שהותווה בפסיקה זו. כך, נקבע לא אחת שלשם קביעת קיומה של החזקה לצרכי ארנונה בחלקי נכס, ובחניות בחניונים בפרט, נדרש כי ההחזקה תהיה ספציפית במידה מסוימת (עמ"נ 134/07 חברת לב גן העיר בע"מ ואח' נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב – יפו (לא פורסם, 2.9.2009); עמ"נ 226/02 א"מ חניות (ירושלים) (1993) בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים (לא פורסם, 5.5.2004); ע"ש 3098/97 אלקס, שטרן, אשר, רום עורכי דין נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (לא פורסם, 12.3.1998)). המבקשים מפנים לדבריו של בית המשפט המחוזי בעניין אפריקה ישראל שלכאורה סוטים מדפוס זה, אלא שדברים אלה נאמרו בגדר אמרת אגב (ראו: בר"ם 7703/06 מנהל הארנונה – עיריית תל אביב-יפו נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ (לא פורסם, 16.5.2007). כפי שציין השופט א' רובינשטיין:

"חיובי הארנונה וההתדיינויות סביבם הם מעיין בלתי נדלה של התדיינויות, באשר לסיווגים, באשר לשיעורים, באשר להקפאות רטרואקטיביות, ובכך לא מיצינו את קשת הפרשיות המוצאות דרכן לבתי המשפט. עקרונות הארנונה, להבדיל משיעוריה, נקבעים על בסיס מקומי ולא על בסיס ארצי, תוך טלאי על גבי טלאי והבדלים שאינם מוצדקים בין רשויות, ולתיקון הדברים יפה שעה אחת קודם" (ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק (לא פורסם, 30.8.2006))

מאותו "מעיין בלתי נדלה של התדיינויות", ניתן בנקל לדלות שאלות פרשניות לרוב, מהן כאלה שלא זכו להתייחסות מפורשת בפסיקתו של בית משפט זה (ראו למשל: בר"ם 2687/10 יקב דלתון בע"מ נ' מנהל הארנונה של המועצה האזורית מרום הגליל (לא פורסם, 27.6.2010)). דא עקא, שאין מקום למתן רשות ערעור לבית משפט זה בכל שאלה פרשנית הנוגעת לצו ארנונה ספציפי. כפי שצוין, הפרשנות שנתן בית המשפט קמא אינה סוטה מהמתווה שנקבע בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בנדון, ועל פי אמות המידה עליהן עמדנו אין מקום ליתן רשות ערעור.

7. זאת ועוד, משלא הוכח כדבעי כי החברה היא "מחזיקה" לצורכי ארנונה בנכס, והמבקשת היא המחזיקה היחידה, ממילא אין תחולה לפטור הקבוע בסעיף 1.3.1(ח) לצו הארנונה. מכאן גם ששאלת חוקיות החריגים שנקבעו לפטור בצו הארנונה משנת 2008 איננה נדרשת להכרעה בענייננו. למעלה מן הצורך נזכיר כי ערעור על עניין דיזנהויז, שם נקבע כאמור כי חריגים דומים אינם עומדים במגבלות דיני ההקפאה, תלוי ועומד לפני בית משפט זה (עע"מ 869/11 עיריית תל אביב נ' דיזנהויז יוניתרס בע"מ).

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 20,000 ש"ח.

ניתנה היום, ‏ג' בניסן התשע"ב (‏26.3.2012).