עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1688/12

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשם המבקש: עו"ד ח' דרש

 

 

 

 

 

 

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה י' גריל והשופטים ע' גרשון וי' וילנר) בע"א 3621-09-11 שניתן ביום 25.1.2012 בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט ר' חדיד) בת"א 21286-11-09 שניתן ביום 4.8.2011.

 

 

 

 

תמצית העובדות והליכים קודמים

 

 

 

 

1. המבקש הקים יחד עם בת זוגו מבנים ללא קבלת היתר בנייה בישוב כפר ביאליק (להלן: המבנים) . בעקבות כך הוגש נגדם כתב אישום בו יוחסה להם בין היתר עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר. ביום 23.2.2006 קיבל בית משפט השלום בחיפה (השופט ד' פיש) הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים במסגרתו הורשעו המבקש ובת זוגו ונגזר עליהם קנס כספי וכן ניתן צו הריסה (להלן: הצו) בו נקבע כי הצו יותלה עד ליום 1.3.2007 וכי על המבקש ובת זוגו להרוס את המבנים עד ליום 15.3.2007 ואם לא יעשו זאת עד מועד זה "תהיה המאשימה רשאית לבצעו במקומו החל מיום 15.3.07 וזאת ללא הגבלת זמן". לאחר מתן הצו הגיש המבקש חמש בקשות לדחיית מועד ביצועו. ביום 27.5.2009 הגיש המבקש את בקשת הדחייה החמישית (להלן: הבקשה החמישית) ובעקבות קבלתה הוארך מועד ביצוע הצו עד ליום 1.9.2009 (להלן: מועד ההארכה). ביום 27.8.2009 הגיש המבקש בקשה שישית להארכת מועד ביצוע הצו (להלן: הבקשה השישית) במסגרתה נכללה בקשה למתן צו ארעי לדחיית ביצוע, שלא נתקבלה. בהחלטת בית משפט השלום מיום 1.9.2009 התבקשה המשיבה 1 להגיש את תגובתה לבקשה תוך עשרה ימים, וישיבת תזכורת נקבעה ליום 22.9.2009. ביום 2.9.2009 הרסה המשיבה את המבנים על חשבונה בטרם ניתנה הכרעה בבקשה השישית.

 

 

 

 

2. בעקבות כך הגיש המבקש תובענה לבית משפט השלום בחיפה בה טען כי המשיבה ביצעה את צו ההריסה שלא כדין. המשיבה, מצידה, הגישה תביעה שכנגד בה עתרה לחיוב המבקש ובת זוגו בעלות ביצוע צו ההריסה. בית המשפט פיצל את הדיון לשני שלבים, בהתאם להסכמה בין הצדדים, וקבע שתחילה תידון המחלוקת לעניין פרשנות החלטות בית המשפט בהליך הפלילי, קרי בשאלה האם המבנים נהרסו כדין. בית משפט השלום קבע בעניין זה כי אין לקרוא לתוך ההחלטה בבקשה החמישית הוראה המתירה למשיבה 1 לבצע את הצו רק כעבור 15 ימים ממועד ההארכה וכי טענה זו היא חסרת בסיס. בית המשפט ציין בהקשר זה כי מהבקשה השישית אותה הגיש המבקש עולה בבירור כי גם לגישתו ולהבנתו לא עמדה לו שהות נוספת של 15 יום לאחר מועד ההארכה. כמו כן דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה ראוי היה כי המשיבה 1 תימנע מביצוע הצו עד להכרעה בבקשה השישית, וציין כי הבקשה למתן צו ארעי שנכללה בבקשה השישית נדחתה, ומשכך רשאית הייתה המשיבה 1 לבצע את הצו. בית המשפט הוסיף בהקשר זה כי אם הייתה מתקבלת טענתו של המבקשת היה על הרשויות להימנע מביצוע צו הריסה כל אימת שמוגשת בקשה לדחיית ביצועו, אף בהעדר החלטה המונעת מהם לבצעו, ותוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת ומעודדת הליכי סרק. בית המשפט הוסיף וקבע כי בהחלטה בעניין הבקשה החמישית צויין כי "לא תהיינה אורכות נוספות, במידה ולא ימולאו התנאים [למתן היתר בנייה כדין - י.ד]" והיות שאין מחלוקת על כך שתנאים אלו לא קויימו, סביר מאוד כי ממילא לא הייתה ניתנת אורכה נוספת. נוכח כל זאת קבע בית משפט השלום כי לא מצא כל פסול בהתנהלות המשיבה 1 ולפיכך דחה את התביעה.

 

 

 

 

על פסק דין זה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה.

 

 

 

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

 

 

 

3. בית המשפט המחוזי קבע כי בצדק דחה בית משפט השלום את טענותיו של המבקש וכי ההוראה שנכללה בצו, בה צוינה במפורש תקופה של 15 ימים בהם יכול היה המבקש (ולא המשיבה 1) להרוס את המבנים, לא חזרה על עצמה באף אחת מההחלטות בבקשות לדחיית ביצועו וכי "אין אנו רשאים לקרוא לתוך החלטות בית המשפט את מה שאין בהן". בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המבקש לפיה נהגה המשיבה 1 בחוסר תום לב וקבע כי משלא קיבל בית משפט השלום את בקשתו של המבקש למתן צו דחיית ביצוע ארעי, רשאית הייתה המשיבה 1 לבצע את הצו. נוכח כל זאת קבע בית המשפט המחוזי כי נימוקיו ומסקנותיו של בית משפט השלום מקובלים עליו במלואם, ודחה את הערעור.

 

 

 

 

תמצית נימוקי הבקשה

 

 

 

 

4. בבקשה דנן טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענתו לפיה המשיבה 1 ביצעה את ההריסה לפני המועד הקבוע בפסק הדין, קרי, בטרם חלפו 15 ימים ממועד ההארכה, וכי פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום מהווים "לגיטימציה לחוסר תום הלב של המשיבים" שלא המתינו להכרעה בבקשה השישית. כן טוען המבקש כנגד העובדה כי ישיבת קדם הערעור בבית המשפט המחוזי התנהלה בפני סגן הנשיאה י' גריל ולאחר מכן שובץ האחרון לראש ההרכב שדן בערעור עצמו ונוצרה התחושה כי הכריע במחלוקת לבדו עוד בטרם נידון העניין בפני המותב. כן מלין המבקש על כל קביעותיו של בית משפט השלום שאומצו בידי בית המשפט המחוזי, וביניהן על קביעתו כי סביר שהבקשה השישית ממילא לא הייתה מתקבלת.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

5. לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים. בהתאם להלכה הפסוקה אם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. מגבלה זו על היקף ההשגה הערעורית נועדה לאפשר ערעור ברשות בנסיבות המתאימות, אך בה בעת למנוע פגיעה בסופיות הדיון, בוודאות המשפטית וביעילות המערכתית [ראו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ('בגלגול שני')" עיוני משפט ל(1) 71, 78 (2006)]. משכך, האיזון הראוי מחייב כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן מקום בו הדיון בפני ערכאה שלישית יביאה לקידומה של סוגיה משפטית עקרונית מעבר למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים או כאשר עיוות הדין שיגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת. במקרה דנן לא מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", והמבקש למעשה כלל לא טוענת להתקיימותם ומעלה טענות ערעוריות מובהקות בלבד. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

 

 

 

 

6. למעלה מן הצורך אוסיף, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. כאמור, בצו נקבעה תקופה של 15 ימים בה יכול היה המבקש להרוס את המבנים בעצמו, בטרם הייתה המשיבה 1 רשאית לעשות זאת. פער זמנים זה לא חזר והופיע בהחלטות המאוחרות לכך בהן נדחה מועד ביצוע הצו. גם מהבקשה השישית עולה בבירור כי המבקש ידע כי המשיבה 1 תהיה רשאית להרוס את המבנים החל מיום העיכוב ולא החל מ-15 ימים לאחר מכן. כך, טען המבקש כי:

 

 

 

 

"ביום 25.8.09 התייצבו במשרדי הח"מ שני שוטרים שהודיעו שבאו להודיע למבקשים כי המשיבה מתכוננת לבצע את ההריסה ביום 1.9.09, מועד בו נקבעה, בצו, הארכת מועד לפי החלטת בית המשפט הנכבד [ההדגשה אינה במקור - י.ד]"

 

 

 

 

בנסיבות אלה, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעתו של בית משפט השלום, שאומצה בידי בית המשפט המחוזי, כי על פי ההחלטה בבקשה החמישית הייתה רשאית המשיבה 1 להרוס את המבנים ממועד ההארכה, ולא החל מ-15 ימים לאחר מכן.

 

 

 

 

7. סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.

 

 

 

 

ניתנה היום, י"ח באדר תשע"ב (12.3.2012).

 

 

 

 

_________________________

רשלנות רפואית בלידה היא דבר מצער מאד. למידע נוסף קראו על רשלנות בלידה בישראל

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12016880_W01.doc חכ

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il