עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6861/09

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

 

1.            בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ב' ארבל), בגדרו נקבע כי המערער גרם ברשלנותו למותו של משה מלכי ז"ל (להלן: המנוח), והוא חויב בפיצוי עזבונו של המנוח ותלוייו, הם המשיבים.

 

תמצית העובדות הרלבנטיות ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

2.            בתאריך 1.9.1998 יצא המנוח, תושב טבריה, לשחות בכנרת. בתאריך 3.9.1998 נמצאה גופתו החבולה צפה בקרבת החוף. המשיבים טענו, בתביעה אזרחית שהגישו בבית המשפט המחוזי בנצרת, כי המערער נהג בסירת מרוץ שבבעלותו (להלן: הסירה) באיזור האסור לשיט (בקרבה של פחות מ-300 מטר מן החוף) וכי הוא פגע במנוח, והביא למותו. לאחר מכן, כך נטען, המערער וחבריו לסירה נמלטו ממקום האירוע, פירקו ושטפו את מדחף הסירה ואת הסימנים לפגיעה במנוח. או אז הם נפנו למסור הודעות במשטרה, לאחר שתיאמו ביניהם כי יודיעו למשטרה כי עת שהו במרחק בטוח מן החוף – פגעו בחפץ כלשהו, אך לא באדם, ורק מחמת חששה של אחת מנוסעות הסירה כי פגעו באדם, התייצבו למסירת עדות.

 

3.            לתביעתם האזרחית של המשיבים הנ"ל קדמה חקירה משטרתית, שהסתיימה, בתחילה, בהחלטה שלא להעמיד את המערער לדין מחמת חוסר ראיות מספיקות נגדו. משפחת המנוח, שהתנגדה לנתיחת גופתו של יקירם, בסוברה על-יסוד אמרות של  המדינה כי ממילא יש די ראיות לקשור את המערער למות המנוח (ואשר בעקבות התנגדותה אכן לא נותחה הגופה) – יזמה בעקבות סגירת התיק הליך של חקירות סיבות מוות (חס"מ 105/98) בבית משפט השלום בטבריה. בעקבות הליך זה הוגש לבסוף נגד המערער, בשנת 2008, כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת, המייחס למערער את גרימת מותו של המנוח בנהיגה רשלנית. ההליך הפלילי נגד המערער (ת"פ (נצ') 2540-04-08), שהתנהל במקביל לבירור תביעתם בנזיקין של המשיבים, עדיין תלוי ועומד.

 

4.            תביעתם האזרחית של המשיבים הנ"ל הוגשה אף נגד המדינה, בטענה כי זו התרשלה בחקירת האירוע, באופן שמנע איתור ראיות משמעותיות, והסבה בכך למשיבים נזק ראייתי, באופן העלול להכשיל את תביעתם נגד המערער. בהסכמת המשיבים והמדינה, הוסכם כי הדיון בתביעת המשיבים נגד המדינה יעוכב עד להכרעה בתביעה נגד המערער, ולאחר מכן, אם יהיה צורך בכך – יידונו טענות המשיבים נגד המדינה.

 

5.            גרסתו של המערער, בתמצית, היתה כי אכן נהג בסירה בכנרת, ביום האירוע, כאשר אין הוא מחזיק ברישיון משיט לסירה. בשלב מסוים צעקה נערה בשם מורית אודיז (להלן: מורית), שישבה בחרטום הסירה, כי על המערער להיזהר, שכן ראתה משהו במים. אף שלא הרגיש בכל חבטה, המערער עצר את הסירה, ביצע עם היושבים בסירה סריקה במים, לא מצא דבר שבו פגעה הסירה, והמשיך בנסיעה עד לחוף שמצפון לטבריה. אף לאחר הוצאת הסירה מן המים, כך טען המערער, הוא לא מצא כל סימן לפגיעה חדשה בסירה. יחד עם זאת כיוון שמורית היתה מודאגת גם לאחר הסריקה בים ובתום בדיקת הסירה, וחזרה והביעה חשש שמא פגעו במישהו – המערער  הציע לדבריו כי יילכו למשטרה והוא ימסור הודעה, הכל על מנת להרגיע את מורית וכדי שיפעל כמתחייב מן הנסיבות. כך עשה המערער, אף שלטענתו הוא כלל לא פגע במנוח.

 

6.            בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי הנכבד בנצרת, הודיעו בעלי הדין כי כל חומר החקירה, אשר נאסף על-ידי המשטרה במהלך חקירת האירוע, וכן החומר המצוי בתיק החס"מ יוגשו בהסכמה והם יחשבו כראיות במסגרת התיק. החומרים הנ"ל כללו, בין היתר, חקירות של עדים שונים, לרבות המערער ושל מי ששט עימו בסירה, וכן של העד מר אלעמי קריספיל (להלן: קריספיל), אשר העיד כי חזה בתאונה ממרפסת ביתו, הצופה לכנרת, באמצעות משקפת. כן הוצגה חוות דעת של המכון לרפואה משפטית וחוות דעת גנטית ביחס לשערת גוף, שנמצאה דבוקה לסירה על ברך המדחף (להלן: השערה). בעלי הדין נסמכו, בשאלת קביעת אחריותו של המערער לתאונה – בעיקר על ראיות כתובות, כאשר לעדות בפני בית המשפט המחוזי הנכבד הובאו בהקשר זה רק שניים: קריספיל, מטעם המשיבים, והמערער עצמו, אך לא מי מחבריו שהיו עמו, לטענתו, בסירה ביום האירוע.

 

7.            שתי הראיות המרכזיות, עליהן הסתמכו המשיבים, היו: השערה, שנמצאה סמוך למדחף הסירה, ואשר הצופן הגנטי שלה, כמובהר בחוות הדעת הגנטית, שהוגשה בתיק כאמור – תואם לצופן הגנטי של בני משפחת המנוח, ועדותו של קריספיל.

 

אשר לשערה, הרי שזו אותרה כשהיא דבוקה באיזור מדחף הסירה, ובהתאם לחוות הדעת הגנטית, שהומצאה לבית המשפט מבלי שעורכיה נחקרו עליה, קיימת התאמה חד משמעית בינה לבין המנוח.

 

אשר לעדותו של קריספיל: הלה העיד כי ראה במשקפתו אדם שוחה בכנרת, כאשר מתקרבת אליו סירת מרוץ ובה חמישה נוסעים, כאשר בחלקה הקדמי יושבת, לדבריו, בחורה. כשהסירה התקרבה לשחיין, במרחק של כמה עשרות מטרים מן החוף (הווה אומר, עמוק בתחום האסור לשייט), ראה קריספיל, לדבריו, את הבחורה מנופפת בידיה לכיוון הנוהג בסירה, ואז פגעה הסירה בשחיין וזה נעלם מן העין. מיד לאחר מכן, ומבלי שתעצור, שינתה הסירה את כיוון הפלגתה ופנתה מזרחה, לכיוון עין גב, תוך שהיא מתרחקת במהירות ממקום האירוע ומן החוף. קריספיל מסר עוד כי דיווח על האירוע טלפונית למשטרת הים בטבריה מיד לאחר מכן, השאיר את פרטיו וביקש לקבל עדכונים. בפועל, הוא לא זומן למסירת עדות במשטרה, אלא כמעט שלוש שנים לאחר מכן.

 

יצוין כאן כי קריספיל, לפי האמור בתצהירו ובחקירתו במשטרה, מתגורר בטבריה מזה עשרות שנים, מכיר את הכנרת היטב, ורבות מפעילויותיו קשורות בכנרת: הוא ימאי לשעבר; מדריך מוסמך לשייט ומלמד מקצוע זה כשלושים שנים; הוא ניהל מספר שנים בית ספר לשייט ואף עוסק באיתור נעדרים וגופות של מי שטבעו בכנרת. בנוסף, קריספיל מסייע באופן קבוע, משך שנים רבות, אחת לשבועיים, בהצבת מצופים בכנרת, המסמנים את קו גבול האיזור המותר השייט, וזאת תוך שהוא סובב את הכנרת ומוודא במשקפתו כי המצופים מצויים במקומם. כתחביב, נוהג קריספיל לשבת במרפסת הקומה השלישית בביתו שבטבריה ולתצפת במשקפתו על הנעשה בכנרת, כפי שעשה לדבריו אף במועד האירוע.

 

8.            המערער, מצידו, עמד בעדותו על גרסתו, ביקש למצוא פירכות בעדותו של קריספיל, וטען כי אין בראיות השונות שהוצגו כדי ללמד על כך שפגע במנוח.

 

9.            בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי המערער הוא שגרם למותו של המנוח. להלן נפרט את האדנים העיקריים למסקנתו זו, כפי שמצאו ביטויים בפסק הדין:

 

(א)     בראשית הדיון בפסק הדין, ציין בית המשפט את העובדות והראיות שאינן שנויות למעשה במחלוקת: העובדה שגופת המנוח נמצאה בכנרת, כאשר עליה סימני פגיעה (קרעים וחתכים) מן הסוג העלול להיגרם על-ידי מדחף סירה; כי המערער אכן השיט את סירתו ביום האירוע; כי מורית הזדעקה במהלך השייט וטענה כי ראתה דבר-מה במים; כי המערער פנה למשטרה ודיווח על חשש לפגיעה בדבר-מה במים, וכי שערה מגופו של המנוח נמצאה על הסירה.

 

(ב)     בית המשפט בחן את עדות המערער ואת האמור בהודעות שלו ושל חבריו במשטרה, ומצא כי התנהלותם של אלו איננה מתאימה לזו המאפיינת נוסעים תמימים, שנתקלו דרך מקרה בחפץ הצף במים, כגון: מצוף, או בקבוק. אין זה סביר, כך נקבע, כי נהג סירה, הסבור באמת ובתמים כי פגע בחפץ שכזה, ימהר לפנות לתחנת המשטרה לדווח על האירוע. בית המשפט מצא כי עדותם של נוסעי הסירה במשטרה מעלה חשש לתיאום עדויות ביניהם, וכי אי-זימונם לעדות פועלת לחובת המערער, אשר נראה כי חשש מחקירתם בבית המשפט.

 

(ג)      בית המשפט נדרש אף למספר נתונים נוספים, שעלו מחקירת המשטרה, שהממצאים שנאספו בה הונחו לפניו. במהלך החקירה התברר כי בסירה נתגלו מספר חבלות, מהן שתיים קשות, ואף נמצאו סימני שפשוף על המדחף. בחקירה התברר עוד שהמדחף היה נקי (למעט השערה שנמצאה באזור המדחף), והיה מותקן באופן לקוי (כעולה מכך שאום אבטחת המדחף היה מותקן באופן הפוך). דבר זה  יכול ללמד על כך שמישהו פירק את המדחף, טרם תפיסת הסירה בידי המשטרה, בסמוך לאחר האירוע. המערער עצמו אף העיד כי שטף את הסירה לאחר שהוציאה מן המים, וקודם שפנה למשטרה. כל אלה חיזקו את החשד כי הסירה נוקתה מכל סימנים, העלולים להצביע על הפגיעה במנוח.

 

(ד)     באשר לעדותו של קריספיל – בית המשפט מצא, חרף השגותיו של המערער, כי עדות זו לא הופרכה בנקודה כלשהי, כי היא היתה עקבית ואף זהה לעדויות שמסר קריספיל בחמש הזדמנויות אחרות. לפיכך הוא קיבל אותה כמהימנה ביותר, בהירה וקוהורנטית, וקבע כי יש לאמצה בשלמותה. 

 

(ה)     משסיים בית המשפט המחוזי לסקור את הממצאים העובדתיים הנ"ל, הוא מצא כי אף שאין בפניו ראיה חד-משמעית המקשרת בין הסירה, גופתו של המנוח, והאירוע שגרם למוות, הרי שמצויה בפניו מסכת נכבדה של ראיות נסיבתיות, הנארגות זו בזו, עד שהן יוצרות תמונה חד-משמעית וברורה. בהקשר זה הדגיש בית המשפט את הנתונים הבאים: עדותו של קריספיל, שראה סירה, בעלת מאפיינים דומים לסירת המערער, הפוגעת בשחיין חי, באיזור האסור לשייט; סימני הפגיעה בגופת המנוח, היכולים להצביע על כי נפגע בידי מדחף סירה; שערת גופו של המנוח שהיתה דבוקה לסירה באזור המדחף, המלמדת למיצער כי הסירה חלפה באיזור שהיה בו המנוח; עדויותיהם של נוסעי הסירה, שנראה כי תואמו, ואשר עצם מסירתן במשטרה בסמוך לאירוע מלמדת על כך שסירת המערער היתה מעורבת באירוע טראומתי; שטיפת הסירה על-ידי המערער טרם פנייתו למשטרה, לרבות פירוק מדחף הסירה, כנראה במהלך השטיפה.

 

בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי כוחן הראייתי המצטבר של הראיות הנסיבתיות הללו די בו להרים את נטל ההוכחה, ודאי בגדרי ההליך האזרחי, שבו נקטו המשיבים, ולקבוע כי המערער, ברשלנותו, הוא שגרם למות המנוח, שעה שהלה שחה בתחום 300 המטרים, האסור לתנועת סירות. 

 

10.         משקבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי המערער התרשל כלפי המנוח וגרם למותו של המנוח, נפנה בית המשפט לקביעת גובה הנזק, שבו יישא המערער. כיוון שהערעור איננו נסב על שאלת גובה הנזק, נסתפק בלציין כי הנתונים שהנחו את בית המשפט היו כי המנוח היה בן כ-47 במותו, אב לחמישה ילדים, אשר התפרנס בדוחק והקדיש עיקר עתותיו ללימודי קודש, וכושר השתכרותו – נמוך. בית המשפט פסק למשיבים, הם עזבון המנוח והתלויים בו, פיצויים בסכום מצטבר של 1,330,355 ש"ח. כן חויב המערער לשאת בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים, בסכום של 260,000 ש"ח.

 

מכאן הערעור שבפנינו, המכוון כנגד קביעת האחריות בלבד.

 

הטענות בערעור

 

11.         המערער מתמקד בהשגה על כמעט כל אחת ואחת מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד, ובניסיון לערער את המסקנות שהסיק בית המשפט מקביעות אלו. בתמצית, המערער טוען כי עדויות הנוסעים בסירה אינן מלמדות את שבית המשפט המחוזי מצא בהן, וכי אי-העדת הנוסעים בבית המשפט איננה צריכה לפעול לחובתו. המערער מלין על כך שבית המשפט דחה, מחד גיסא, את טענות יושבי הסירה, שגרסו כי לא פגעו באיש (וכי האירוע בו היה חשד כי פגעו בדבר-מה התרחש במרחק העולה על 300 מטר מן החוף), ומאידך גיסא קבע ממצאים עובדתיים ברורים (כגון הקביעה שברור שהסירה היתה מעורבת באירוע טראומתי) על יסוד אותן עדויות עצמן. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי היו פגיעות בגוף הסירה, היכולות ללמד על פגיעתה במנוח, בקובעו כי הסירה נשטפה על-ידי המערער (להבדיל מניקויה הרגיל לאחר הפלגה), ובקובעו כי המדחף "טופל" על-ידי מאן דהוא טרם שנתפסה הסירה על-ידי המשטרה. המערער גורס כי לא ניתן היה לסמוך על עדותו של קריספיל, וכי היא רוויה – לסברת המערער – בסתירות עובדתיות, הנסקרות בערעור בהרחבה, ואף בחוסר עקביות עם הודעות אחרות של קריספיל עצמו. בהקשר זה טוען המערער כי מחקירת קריספיל התברר שמשקפתו איננה תקינה עוד, והוא חוזר על סברה שלפיה ייתכן שהמשקפת היתה בלתי תקינה כבר במועד האירוע, כך שאפשר שקריספיל לא ראה את שהוא חושב שראה. כן טוען המערער למניע חבוי של קריספיל במתן עדותו: כי הוא הכיר את המנוח ומשפחתו, ואף היה לו חבר ילדות. המערער מלין אף על אימוצה של חוות הדעת הגנטית בעניין היות השערה – שערתו של המנוח, ועל הקביעה כי שערה זו מלמדת שהסירה פגעה במנוח, להבדיל מאפשרות שהשערה נישאה באוויר, או על פני המים, עד שהגיעה לסירה. המערער עומד עוד על עדויות של שני עדים, שהעידו במשטרה כי פגשו במנוח בתאריך 2.9.1998 – כיממה לאחר המועד שבו נקבע כי המנוח נפגע מסירת המערער ומת. המערער גורס גם כי מצב גופת המנוח וסימני הפגיעה בה אינם יכולים לסייע בהסקת המסקנה כי המערער הוא שפגע במנוח. אחרונה, גורס המערער (כטענה חלופית, כך נראה) כי למנוח אשם תורם לקרות התאונה, שכן הוא שחה – לטענת המערער – במרחק העולה על 300 מטר מן החוף.

 

12.         המשיבים, מצידם, סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. הם דוחים, אחת לאחת, את טענותיו של המערער, וגורסים כי אין כל מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד, או במסקנותיו. המשיבים סבורים כי המערער מנסה לערוך במסגרת הערעור "מקצה שיפורים" פסול, ו"לתקן" את תוצאות החלטותיו השונות בניהול ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי: החלטתו שלא לזמן עדים כלשהם, שהודעותיהם נגבו במשטרה, או בהליך החס"מ; החלטתו להסכים להגשת חומר החקירה שנאסף במשטרה ובהליך החס"מ; הימנעותו מלחקור את קריספיל בסוגיות רבות, והימנעותו מלזמן את המומחית, עורכת חוות הדעת הגנטית, לחקירה נגדית. מארג הראיות, שאין להתערב בהן, כך מטעימים המשיבים, מביא למסקנה יחידה, ודאי בהליך האזרחי, והיא: כי המערער עשה את שיוחס לו. המשיבים מלינים עוד על כך שהמערער הסתמך בערעורו על מוצג (פרוטוקול מדיון בהליך הפלילי) שלא רק שלא עמד בפני בית המשפט המחוזי, אלא שבית המשפט המחוזי החליט מפורשות שלא לאפשר את הגשתו.

 

דיון והכרעה

 

13.         טענות המערער מתמקדות ברובן בממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו. טענות אלה נחלקות לשניים: כאלו שהועלו בבית המשפט המחוזי, וכאלו שלא הועלו. לאחרונות אין להידרש, שכן הערעור איננו המקום לגיבושן ולהעלאתן. לראשונות נדרש בית המשפט המחוזי בפסק דינו, ודחה אותן. כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפל בממצאי הערכאה הדיונית פגם היורד לשורש העניין, או שהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו: ע"א 1535/09 הספר נ' יגל בפיסקה 24 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 22.11.2010)).

 

המקרה שלפנינו ודאי איננו נופל בגדר החריגים. לא נתעכב כאן על כל אחת ואחת מטענותיו של המערער, שכבר נבחנו ביסודיות על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד ונדחו באופן מנומק ומשכנע, ונסתפק בהתייחסות רק למספר טענות של המערער. טרם שנגיע לכך נציין כי בדין קבע בית המשפט הנכבד קמא כי אי-הבאת עדים רלבנטיים מצד המערער אמורה לפעול בנסיבות – לחובתו. עיינו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מ"ה(4) 651 (1991); פסק דיני ב-ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס חורי נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם; 04.04.2012).

 

14.         המערער מרבה להידרש להודעות, שנאספו בחקירת המשטרה בשנת 1998, ולייחס להן משקל ראייתי בהתאם לנוחותו. חלק מן האמור בהודעות הוא מבקש לראות כאמת, וחלק מן ההודעות, שאינן נוחות לו, הוא מבקש לדחות כנעדרות משקל ראייתי כלשהו, בהיותן – לסברתו – משום עדות מפי השמועה. מבחינה דיונית יש להבהיר איפוא כי הגשתו המוסכמת של תיק החקירה, בלא שיוצג על-ידי מי משוטרי משטרת טבריה, אך בלא שיוסכם גם כי תוכן ההודעות בפני השוטרים ייחשב כעדות ראשית בבית המשפט, משמעותו כאן רק שהראיות שבתיק החקירה הן קבילות, וחזקה אף כי כל ששוטרי משטרת טבריה מסרו כי נאמר להם – אכן נאמר להם (השוו: ע"א 5330/98 נעימה נ' ממונה אזורי מס קנייה ומע"מ חיפה, פ"ד נו(2) 337, 342-341 (2001)). שאלה נפרדת היא המשקל שעל בית המשפט לייחס לאותן ראיות, שכן ברי שאין לראות באופן אוטומטי בתוכן כל אחת ואחת מן ההודעות – אמת צרופה, ודאי נוכח ריבוי הסתירות ביניהן. מכאן שאין כל פסול בכך שבית המשפט המחוזי לא ראה לאמץ כמהימנות את הודעותיהם במשטרה של נוסעי הסירה (שלא הובאו לעדות), שטענו כי הסירה היתה במרחק של כ-500 מטר מן החוף עת עצרו על מנת לבדוק האם פגעו בדבר-מה, ואין פסול בכך שבית המשפט העדיף על פני עדויות אלה את עדות קריספיל, שהעיד בפניו. אינני רואה אף קושי בכך שבית המשפט, שלא מצא כי יש לייחס מהימנות לעדותם של יושבי הסירה, הגיע עם זאת למסקנה כי התנהלותם של יושבי הסירה, ובפרט – התייצבותם במשטרה, איננה מתיישבת עם אירוע בנאלי של חשש לפגיעה בבקבוק פלסטיק, או במצוף, כפי שטען לו המערער.

 

באופן דומה, העובדה שהיו שניים שהעידו במשטרה כי הם סבורים שראו את המנוח בתאריך 2.9.1998 (יממה לאחר שהשיט המערער את סירתו בכנרת) – אין משמעה שהמדובר באמת לאמיתה. בית המשפט המחוזי רשאי היה להחליט שלא לייחס משקל להודעות עדים אלה, כאשר המערער נמנע מלהביאם לעדות, וודאי כך כאשר אל מול הודעות השניים עומד הדו"ח הפתולוגי, השולל למעשה אפשרות כי המנוח נפטר לאחר תאריך 1.9.1998.  

 

15.         לא מצאתי אף יסוד להשגות המערער על המהימנות שייחס בית המשפט המחוזי לעדותו של קריספיל. הלה נחקר בחקירה נגדית בערכאה הדיונית, ועדותו נמצאה מהימנה ביותר, בהירה וקוהורנטית, וכזו שיש לאמצה בשלמותה. בית משפט שלערעור ודאי לא יתערב בנקל בקביעה שכזו. בחינת טענות המערער כאן (ככל שהן הועלו על-ידו גם בבית המשפט המחוזי) – לפירכות ולסתירות לכאורה בעדותו של קריספיל, מלמדת כי טענות אלה זכו למענה הולם בפסק הדין, מושא הערעור, ולא נחזור על הדברים. נוסיף, כי ככלל קיים קושי בפרופוזיציה של המערער הגורס כי קריספיל לא ראה את שטען שראה. טענתו של המערער, שלפיה משקפתו של קריספיל היתה מקולקלת, או הצעתו החלופית לענין זה – שלקריספיל היה "מניע חבוי" למסירת עדותו, שכן הכיר את המנוח מתקופת ילדותם בטבריה – שתיהן מוקשות עד למאד. הן אף לא מתיישבות עם העובדה שקריספיל דיווח למשטרת הים על שראה מיד לאחר האירוע, כל זאת טרם שנפלטה גופתו של המנוח אל החוף.

 

16.         המערער תמה עוד, כאמור, על מספר ממצאים עובדתיים נוספים בפסק הדין, שחיזקו את מסקנת בית המשפט, שלפיה המערער פגע במנוח, ואף פעל על מנת להסוות זאת. נסקור כמה מתמיהות אלה, שדין כולן – להידחות.

 

המערער תמה כיצד הובילה העובדה ששוטר מצא שאום אבטחת המדחף הורכב באופן הפוך מהנכון – למסקנה של בית המשפט המחוזי כי האום הורכב כך דווקא לאחר השייט ביום האירוע, באופן המלמד על כך שהמדחף פורק בבהילות טרם שנתפסה הסירה על-ידי המשטרה. התשובה לתמיהה זו מצויה כבר בעדות המערער עצמו, שטען שאם האום מורכב הפוך, הרי שעם הפעלת הסירה – הוא אמור להשתחרר מיד (עמ' 46 לפרוטוקול הדיון). המערער התקשה להסביר בחקירתו הנגדית כיצד אירע שלאחר תפיסת הסירה מצאה המשטרה את האום, כאשר הוא במקומו, אך מורכב באופן הפוך מן הרגיל. הסברו היחיד, שאיננו מניח את הדעת, היה כי: "מה בוצע בזמן שהסירה היתה בשיטור הימי אני לא יודע" (שם). שילוב העובדה שהמערער הודה בחקירתו כי ניקה את המדחף לאחר השייט וטרם הפנייה למשטרה, עם העובדה שאום האבטחה הורכב באופן המלמד שהמדחף לא רק נוקה, אלא אף פורק ממקומו לאחר השייט, היוו בסיס מספק לקביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה הסירה נוקתה מסימנים, העלולים ללמד על הפגיעה שקרתה.

 

עוד תמה המערער כיצד קבע בית המשפט, על יסוד העובדה ששערת המנוח נמצאה באזור מדחף הסירה, כי הסירה עברה דווקא במקום שבו שחה המנוח, ולא שהשערה נישאה באוויר, או על גלי המים, עד שדבקה בסירה, שהפליגה הרחק מן המנוח. אף בענין זה, המערער עצמו כבר הבהיר בחקירתו הנגדית כי סברה שכזו איננה מתקבלת על הדעת, שכן  שערה איננה יכולה לצוף ולהדבק באיזור המדחף, המסתובב במהירות של 3,000 עד 4,000 סיבובים לדקה.

 

לסיום תת-פרק זה אציין כי בחינת כלל השגותיו של המערער על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי בפסק דינו, מלמדת כי אין בהן כדי לבסס התערבות של בית משפט זה באותם ממצאים.

 

17.         מן האמור לעיל עולה כי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי הנכבד עומדים על מכונם. עתה יש לפנות למסקנתו של בית המשפט המחוזי, שקבע כי אף  שמדובר בראיות נסיבתיות, בהיעדר ראיה ה"מפגישה" באופן חד-משמעי בין המערער לבין המנוח, הרי שכוחן המצטבר די בו כדי להביא למסקנה שהמערער הוא אכן שפגע במנוח, בתחום האסור לשייט, והביא למותו של המנוח. נראה לי כי בדין קבע כך בית המשפט המחוזי. נטל ההוכחה שהוטל על המשיבים, בתביעתם האזרחית, היה של מאזן ההסתברויות – להבדיל מן הנטל להוכיח את גרסת התביעה מעבר לספק סביר, הוא הנטל המוטל על התביעה בהליך פלילי. על המשיבים היה להוכיח כי גרסתם – שלפיה המערער הוא שפגע במנוח, בתחום האסור לשייט – עדיפה על גרסת המערער. ואכן, בהצטברותם של כלל הממצאים העובדתיים (שהתבססו על: עדות קריספיל, שערת המנוח, שדבקה באיזור מדחף סירתו של המערער, התנהגותם של המערער ושל יושבי הסירה, וניקויה של הסירה, לרבות פירוק המדחף, בתום השייט וטרם פנייה למשטרה) – ברי כי גרסת המשיבים היא המסתברת יותר. אין איפוא מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, שהיא שהועמדה לבחינתנו, כי המשיבים עמדו בנטל שהיה מונח על כתפיהם, להוכחת אחריותו של המערער למות המנוח.

 

18.         נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערער יישא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בסכום של 40,000 ש"ח.

 

ש ו פ ט

 

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:

 

           אני מסכים.

 

                                                                   המשנה – לנשיא  (בדימ')

 

המשנָה לנשיא מ' נאור:

 

           אני מסכימה.

 

                                                                   המשנָה – לנשיא

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

           ניתן היום, ‏כ"ח תמוז התשע"ב (‏18.7.2012).

 

          

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09068610_K04.doc   חב+מה

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il