עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 931/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 931/12

לפני:

כבוד השופט י' דנציגר

העוררים:

1. מחמוד סלהב

2. מאמון סלהב

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.1.2011 במ"ת 11785-01-12 שניתנה על ידי כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ

תאריך הישיבה: י"ג בשבט תשע"ב (6.2.2012)

בשם העוררים: עו"ד א' עטרי; עו"ד א' חג'בי

בשם המשיבה: עו"ד י' הירשברג

מתורגמן ביהמ"ש לשפה הערבית

החלטה

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ג' כנפי-שטייניץ) במ"ת 11785-01-12 מיום 23.1.2012 בה הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

העובדות לפי כתב האישום

1. ביום 5.1.2012 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום כנגד העוררים וכנגד חמישה נאשמים נוספים, וביניהם אמג'ד סלהב (להלן: אמג'ד), נאסר סלהב (להלן: נאסר) וממדוח סלהב (להלן: ממדוח). כל הנאשמים בפרשה הם בני משפחה אחת. האישום השני מבין ארבעת האישומים המנויים בכתב האישום נוגע לעוררים, ובמסגרתו מיוחסות לעוררים העבירות הבאות: סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ונשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין.

לפי כתב האישום, אמג'ד היה בעליו של מתקן לשטיפת מכוניות בשועפט (להלן: המתקן) שהכנסותיו פרנסו את המשפחה אליה משתייכים הנאשמים בפרשה. בשנת 2010 פונה המתקן – שפעל ללא היתר וללא האישורים הנדרשים – על ידי עיריית ירושלים מכוח צו הריסה שהוצא. בסמוך לאחר הריסת המתקן, התקשר אמג'ד אל עורך הדין שייצג אותו בהליכים המשפטיים מול עיריית ירושלים בעניין ההריסה (להלן: עורך הדין) ואיים עליו שיפגע בו אם לא יפצה אותו על הריסת המתקן. לאחר מכן התקשר העורר 2 אל עורך הדין וביקש להיפגש איתו. באותו מועד טענו אמג'ד והעורר 2 בפני עורך הדין כי נגרם להם נזק בסך של חצי מיליון ש"ח. בהמשך לכך נפגשו אמג'ד, ממדוח, העורר 1 והעורר 2 עם עורך הדין (להלן: הפגישה) והאשימו אותו כי התרשל בטיפול בצו ההריסה. במהלך הפגישה אמר העורר 2 לעורך הדין כי "זו הפרנסה שלנו שהלכה ואתה צריך לשלם על זה" והעורר 1 אמר לו "אנחנו נפגע בך, נגרום לך לצאת מירושלים". זאת, בעוד נאשמים אחרים בפרשה איימו על עורך הדין באמצעות רימון רסס ואקדח. מאוחר יותר, לאחר שנהרס המתקן, נכנסו אמג'ד והעורר 1 לחנות (להלן: החנות) בה היה עורך הדין. או אז איים אמג'ד על עורך הדין כי ירצח אותו, סטר לו ודחף אותו, והעורר 1 זרק עליו מברג. למחרת אירוע זה פנה העורר 2 אל עורך הדין שהיה בתחנת דלק באותה עת (להלן: תחנת הדלק), "המליץ" לו לשלם 150,000 ש"ח למשפחתו ואמר לו "יש לך משפחה, ילדים ומשרד". באירוע נוסף הגיעו אמג'ד והעורר 1 למשרדו של עורך הדין ואיימו עליו כי יהרגו אותו וישרפו את משרדו, כפי שכבר עשו בעבר לעורך דין אחר. לאחר הדברים האלה, מסר עורך הדין לידי אמג'ד תשלום בסך של 60,000 ש"ח.

הליכי המעצר

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרם של העוררים ושל שאר הנאשמים בפרשה עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. שניים מהנאשמים נעצרו בהסכמתם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, בשל הליכים אחרים התלויים ועומדים בעניינם. ביום 15.1.2012 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לנאסר, ששניים מן האישומים בכתב האישומים נוגעים לעניינו ובהם מיוחסות לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש וסחיטה באיומים, ומכאן שקמה עילה למעצרו. עם זאת, הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש תסקיר מבחן בעניינו של נאסר עד יום 30.1.2012. [יצויין בהקשר זה כי ביום 1.2.2012 הורה בית המשפט המחוזי לנאסר להציע חלופת מעצר נוספת, לאחר שנתגלו קשיים בחלופת המעצר שהציע, וקבע כי תסקיר משלים בעניינו יוגש עד ליום 14.2.2012.]

3. ביום 23.1.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעוררים. בהקשר זה התייחס בית המשפט לשלוש אמרותיו של עורך הדין, שחלקים מהן נתמכים בהודעתו של טאלב אידריס שהיה איתו בפגישה ובהודעותיהם של בעלי החנות שהיו עדים להתרחשות שאירעה בה. כן התייחס בית המשפט להודעתו של המדובב שאמג'ד התוודה בפניו על חלק מהאירועים המיוחסים לו (להלן: המדובב), ובכלל זאת סיפר למדובב על כך שדרש מעורך הדין פיצוי בסך של חצי מיליון ש"ח ועל כך שהוא ונאשם נוסף בפרשה איימו על עורך הדין באמצעות אקדח ורימון רסס. בית המשפט ציין עוד כי אמג'ד אישר בחקירתו את האירועים המרכזיים המיוחסים לו באישום הנוגע לעוררים. בית המשפט דחה את טענתו של העורר 2 לפיה האירועים המיוחסים לו בכתב האישום נוגעים לאדם אחר בשם "אבו עלי". זאת, לאחר שקבע כי העורר 2 מכונה אבו עלי וכי עורך הדין מתייחס אליו בהודעתו באופן ברור כ"מאמון (אבו עלי)" (מאמון הוא שמו של העורר 2- י.ד.) וזאת גם אם טאלב אידריס מתייחס בהודעתו לאבו עלי ומאמון כשני אנשים שונים.

בית המשפט קבע כי משנמצא שיש ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעוררים, קמה גם עילת מעצר נגדם, וזאת נוכח טבעה ואופייה של עבירת הסחיטה באיומים המיוחסת להם שגלומה בה מסוכנותו של מבצעה וטבוע בה חשש להשפעה על עדים ושיבוש הליכי משפט. בית המשפט ציין עוד כי נאשמים בסחיטה באיומים אינם מתאימים בדרך כלל לשחרור לחלופת מעצר, כי מסוכנותם של העוררים גבוהה וכי יש להם עבר פלילי, הכולל בין היתר הרשעה באיומים ובעבירות נגד שוטרים. בית המשפט קבע כי אמנם מסוכנותו של אמג'ד היא ברף הגבוה ביותר מבין הנאשמים בפרשה, אך לא ניתן לתת אמון גם בעוררים וכל חלופת מעצר לא תצלח בעניינם. בית המשפט ציין עוד כי משיחותיו של אמג'ד עם המדובב עולה חשש מוחשי להימלטותם של הנאשמים בפרשה מאימת הדין. נוכח כל זאת, הורה בית המשפט על מעצרם של אמג'ד ושל העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

מכאן הערר שלפני.

נימוקי הערר

4. העוררים טוענים – באמצעות באי כוחם, עו"ד אריאל עטרי ועו"ד אביחי חג'בי – כי אין ראיות להוכחת המיוחס להם. כך, טוען העורר 1 כי בית המשפט המחוזי לא מצא ולו ראיה אחת להוכחת המיוחס לו, והתייחס בהחלטתו רק לראיות הנוגעות לאמג'ד אשר העורר 1 נלווה אליו בהזדמנויות שונות בהן, על פי הנטען, נסחט המתלונן. העורר 1 מוסיף וטוען כי המשטרה נמנעה מעריכת מסדר זיהוי וזאת משום שהמתלונן עצמו לא יודע להבחין בין האחים השונים במשפחה עליה נמנים הנאשמים בפרשה וכי הוא קישר את העורר 1 למיוחס לו בכתב האישום רק לאחר שהוצגה לו תמונה של האחרון בידי המשטרה. העורר 1 טוען גם כי בשתי הודעותיו הראשונות של המתלונן הוא לא הצביע על העורר 1 כמעורב בפרשה, וכי עשה זאת רק בהודעתו השלישית והאחרונה מיום 2.1.2012 (להלן: ההודעה המלאה). יתרה מכך, העורר 1 טוען כי בשתי הודעותיו הראשונות ייחס המתלונן את המעשים המיוחסים לעורר 1 דווקא לנאשם אחר בפרשה וכי העדים לאירוע שהתרחש בחנות מייחסים את האירוע שהתרחש בה לאדם שמן, בעוד ברי כי העורר 1 אינו אדם כזה.

העורר 2 טוען כי מהודעתו של טאלב אידריס עולה בבירור כי הוא מתייחס לשני אנשים: "אבו עלי" ומאמון, כשני אנשים נפרדים, וכי הודעתו מנקה הן את "אבו עלי" והן את מאמון ממעורבות בסחיטת עורך הדין. יתרה מכך, העורר 2 טוען כי גם הודעותיו של עורך הדין ניקו אותו ממעורבות בסחיטה במשך זמן רב וכי רק בהודעה המלאה ייחס עורך הדין לעורר 2 מעורבות בסחיטה. העורר 2 טוען כי גרסה זו אינה אמינה כיוון שנכבשה קרוב לשנה וכי היא נסתרה לחלוטין בהודעתו של טאלב אידריס. העורר 2 מוסיף וטוען כי גם בהודעה המלאה משתמש עורך הדין בשמות "מאמון" ו"אבו עלי" בערבוביה וכי הציטוט שנרשם מפיו "מאמון (אבו עלי)" המזהה באופן חד משמעי את "אבו עלי" כעורר 2 כולל תוספת פרשנית של החוקר ואינו ציטוט מדויק. העורר 2 מדגיש בהקשר זה כי למרות שהועברו לרשותו קרוב לשבעים הקלטות והסרטות, דווקא הסרט המתעד חקירה זו לא הועבר להגנה. יצויין בהקשר זה, כי מהודעת המשיבה מיום 7.2.2012 עולה כי לבקשת בית משפט זה, קיבל בא כוחם של העוררים עותק מהקלטת החקירה אותה לא קיבל קודם לכן, לטענתו.

יתרה מכך, העורר 2 טוען כי כלל לא ברור שהמשפט המיוחס לו ("זו הפרנסה שלנו שהלכה ואתה צריך לשלם על זה") כולל בחובו איום אסור. העוררים טוענים עוד כי המתלונן הוא עורך דין שסרח, העובד בשיתוף פעולה עם המשטרה, והדבר מדגיש עוד יותר את התמיהות שמעוררת בחירתו לכבוש את גרסתו עד ההודעה המלאה למרות שידע כי חובה עליו לספר את כל הידוע לו. נוכח כל זאת טוענים העוררים כי אין ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם.

5. העוררים מוסיפים וטוענים כי אפילו היו ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות להם, לא קמה נגדם עילת מעצר. זאת, כיוון שכל האירועים שהם מושא כתב האישום התרחשו בשנת 2010, ולא נטען כי פנו מאז לעורך הדין בדרך כלשהי; כיוון שתלונתו של עורך הדין הוגשה כבר ביולי 2011 ולמרות זאת המשטרה לא מיהרה לעוצרם; כיוון ששאר הנאשמים בפרשה נעצרו שבוע לפני שנעצרו העוררים, והדבר מלמד, לטענתם, על כך שאפילו המשטרה לא סברה כי יש הצדקה למעצרם; וכיוון שהדרך בה נעצרו בידי המשטרה מעידה על כך שלא נשקפת מסוכנות מצידם. כך, השוטרים שפגשו את העורר 2 ביקשו ממנו להודיע לעורר 1 שעליו להתייצב במשטרה וכלל לא ביקשו לעצור את העורר 2, שנעצר בהמשך באופן מקרי, לטענתו. כן טוענים העוררים כי בית המשפט המחוזי התייחס לשימוש ברימון רסס ובאקדח כעדות למסוכנותם, למרות שכתב האישום כלל לא מייחס להם אחריות לשימוש בכלי נשק אלו. בנוגע לעברם הפלילי, העוררים טוענים כי העבירות היחידות כלפי שוטרים בהם הורשעו כללו הפרעה לשוטר וכי מעולם לא הורשעו בשום עבירת אלימות. העוררים מציינים עוד כי העברת הכסף בידי המתלונן לא נבעה מהסחיטה המיוחסת להם ולכן כלל אין בסיס להאשמתם בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום. העוררים מוסיפים וטוענים כי הם מופלים לרעה לעומת נור סלהב, מעורב אחר בפרשה, שכלל לא נעצר, ולעומת נאסר, שמיוחסים לו מעשים חמורים יותר מאלו המיוחסים להם, ובכל זאת נבחנה חלופת מעצר בעניינו.

6. בהתחשב בכל האמור לעיל, טוענים העוררים כי יש לשחררם לחלופת מעצר, זאת בהתחשב בכך שהם מנהלים אורח חיים נורמטיבי, בהתחשב בכך שמאז ביצוע העבירה הנטענת חלפה למעלה משנה בה לא ביצעו כל עבירה ולא היו בקשר כלשהו עם עורך הדין ובהתחשב בכך שבית המשפט הורה על הגשת תסקיר בעניינו של נאסר, והימנעות מהגשת תסקיר בעניינם מפלה אותם לרעה.

תגובת המשיבה

7. המשיבה טוענת – באמצעות בא כוחה, עו"ד יורם הירשברג – כי כל המעורבים בפגישה היו שותפים לפשע, ואיש מהם לא הופתע מהאיומים שהושמעו בה ומהשימוש באקדח וברימון, ולכן האחריות המשפטית חלה על כלל הנאשמים באישום השני לכתב האישום. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בניגוד לטענת העוררים, שתי "הודעותיו" הראשונות של המתלונן הן למעשה תשאולים שנערכו לו, ורק ההודעה המלאה היא ההודעה בה נמסרה גרסתו ולפיכך אין מדובר בגרסה כבושה. המשיבה טוענת בהקשר זה כי ממילא אין מקומה של בחינת שאלת היות גרסת המתלונן "גרסה כבושה" בשלב המעצר, ואותו דין חל על שאלת אמינותו של המתלונן. יתרה מכך, המשיבה טוענת כי על פי ההלכה אין כל פגם בעדותו של אדם המשתף פעולה עם המשטרה.

בנוגע לעורר 1, המשיבה טוענת כי המתלונן ציין אותו כמעורב בפגישה כבר בתשאול הראשון, הגם שרק בהודעה המלאה הוא מפרט את חלקו של העורר 1 באיומים שהושמעו במהלך אותה פגישה. המשיבה טוענת עוד כי הראיות לכאורה מצביעות בבירור גם על מעורבותו של העורר 1 באיומים שהושמעו בחנות ובמשרדו של המתלונן.

בנוגע לעורר 2, המשיבה טוענת כי עדותו של טאלב אידריס לא מנקה אותו מהמיוחס לו בכתב האישום כיוון שטאלב מתייחס במפורש ל"אבו עלי" כדודו של עזוז (קרי-אמג'ד) ולא כאחיו, ומכאן ברי שאינו מתכוון לעורר 2. המשיבה מוסיפה וטוענת כי תפקידו של העורר 2 בפרשה מוזכר כבר בתשאולים הראשונים שנערכו למתלונן, ובמסגרת זאת התייחס המתלונן כבר בתשאול שנערך לו ביום 27.12.2011 לאירוע שהתרחש בתחנת הדלק ולחלקו של העורר 2 בו.

8. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הפרשה היא שרשרת נמשכת של אירועים שלא ניתן להפרידם לאירועים בודדים, ולכן לא הייתה כאן כל השתהות בחקירת המשטרה. יתרה מכך, המשיבה טוענת כי מדובר בפרשה מורכבת שחקירתה סבוכה וטבעי כי ארכה זמן רב. המשיבה טוענת עוד כי המסוכנות הנשקפת מהעבירות המיוחסות לעוררים ברורה, והדבר מצטרף לעברם הפלילי של העוררים, שעונש מאסר על תנאי "מרחף מעליהם". בנוגע לטענת האפליה, המשיבה טוענת כי נראה שנגד נור סלהב לא היו ראיות שאפשרו להעמידו לדין, ובנוגע לנאסר התגלו קשיים ראייתים שלא התגלו בהתייחס לעוררים, ולכן בחר בית המשפט לבחון חלופת מעצר בעניינו.

תשובת העוררים

9. העוררים טוענים כי בפגישה נכחו רבים, אך לא כולם הועמדו לדין, וכי ממדוח, שנכח בפגישה, שוחרר לאחר שנקבע כי כלל אין ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו. עובדה זאת, לטענת העוררים, מדגישה את קלישות טענת המשיבה לפיה כל הנוכחים בפגישה אחראים משפטית על האיום באמצעות אקדח ורימון. העורר 2 טען עוד כי לפי טאלב אידריס, גם "אבו עלי" וגם מאמן לא נכחו בחדר בו הושמעו האיומים במהלך הפגישה ומכאן שהוא מנקה אותו ממעורבות בעניין זה, בין אם הוא מתייחס אליו כמאמון ובין אם הוא מתייחס אליו כ"אבו עלי".

דיון והכרעה

10. לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני ועיינתי בחומר הראיות שהועבר לעיוני, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

11. העוררים טוענים כנגד אמינותו של עורך הדין, שהודעתו היא הראיה הלכאורית המרכזית להוכחת המיוחס להם, ומצביעים בהקשר זה על סתירות פנימיות שנתגלו לטענתם בגרסתו ועל סתירות בין גרסה זו לבין הודעותיהם של עדים אחרים בפרשה. כידוע, ראיות לכאורה כשמן כן הן - מדובר בבחינה לכאורית של הראיות בטרם עברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. משכך, בחינת קיומן של ראיות לכאורה בשלב ההכרעה בנוגע למעצר עד תום ההליכים אינה צריכה להתייחס למהימנות העדים ולמשקל שיש לתת לגרסאותיהם [בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.5.2009), בפסקה 17 להחלטתי].

12. גם לגופו של עניין, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעוררים. אכן, קיים שוני בין אמרותיו של עורך הדין בשני התשאולים הראשונים שנערכו לו לבין ההודעה המלאה, בה מסר את מלוא גרסתו והפליל את העוררים באופן ברור. אולם בניגוד לטענת העורר 1 מעורבותו בפרשה מוזכרת כבר בתשאול הראשון שנערך לעורך הדין ביום 27.12.2011 (להלן: התשאול הראשון). כך, ציין עורך הדין את נוכחותו של "אמקור" בפגישה (תמלול התשאול הראשון, בעמוד 8, בשורה 3). "אמקור" הוא כינויו של העורר 1. כך, אחיו, אמג'ד מתייחס אליו בהודעתו כ"מחמוד אמקור" (הודעת אמג'ד מיום 15.12.2011 בשעה 08:32, בשורה 106) וכך מתייחס אליו גם העורר 2 (הודעת העורר 2 מיום 19.12.2011 בשעה 17:39, בשורות 20-19). עם זאת, יוזכר כי העורר 1 עצמו הכחיש בחקירתו כי הוא מכונה "אמקור" ואמר "אני לא יודע אני קוראים לי מחמוד ובחיים לא שמעתי אנשים קוראים לי אמקור" (הודעתו של העורר 1 מיום 19.12.2011 בשעה 17:26, בשורות 12-11). יצויין כי אמרתו השקרית לכאורה של העורר 2 בחקירתו עשויה כשלעצמה לחזק את ראיות המשיבה נגדו. זאת כיוון שכידוע, שקריו של נאשם בחקירה או בעדות יכולים להוות חיזוק למסכת הראיות המפלילה נגדו, ובפרט כאשר מטרתם היא להרחיק את הנאשם מהאירועים המיוחסים לו (ע"פ 6917/06 חרמאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.9.2008), בפסקה 15 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל).

בנוסף לכך, עורך הדין התייחס כבר בתשאולו הראשון לאירוע שהתרחש בחנות וטען כי אחד האחים במשפחה אליהם משתייכים הנאשמים, שהוא אדם רזה, זרק עליו מברג (תמלול התשאול הראשון, בעמוד 11 בשורות 20-19). תיאור זה הולם גם הוא את העורר 1. בניגוד לטענת העורר 1, האמור בהודעתו של איימן רג'בי , העובד בחנות, כלל אינו סותר את מעורבותו של העורר 1 באירוע שהתרחש בה. זאת, כיוון שרג'בי מצביע על שני אחים שהיו מעורבים באיומים על עורך הדין באותו אירוע: עזוז (קרי-אמג'ד) אותו הוא תאר כשמן, והשני "פחות שמן" (הודעתו של איימן רג'בי מיום 2.1.2012, בעמוד 1 בשורות 12-11), תיאור שיכול להלום את העורר 1. יצויין כי בהודעה המלאה הצביע עורך הדין במפורש על העורר 1 כמי שאיים עליו במהלך הפגישה (ההודעה המלאה, בשורות 43-39), במשרדו (שם, בשורות 78-77) וכמי שזרק עליו מברג בחנות (שם, בשורות 57-56).

13. בהתייחס לעורר 2, אכן טאלב אידריס מזכיר בהודעתו במפורש את "אבו עלי מאמון" שהוא אחיו של עזוז סלהב (קרי – הוא מתייחס לעורר 2), וכן הוא מתייחס לאדם נפרד "אבו עלי" שהוא דודו של עזוז (הודעתו של טאלב אידריס מיום 2.1.2012, בשורה 10 ובשורה 34) (להלן: הודעת אידריס). יצויין בהקשר זה כי העורר 2 העיד על עצמו כי הוא מכונה "אבו עלי" (הודעתו של העורר 2 מיום 19.12.2011 בשעה 17:39, בשורות 6-3). טאלב אידריס מציין כי הן "אבו עלי" והן מאמון היו איתו בחדר בזמן שהושמעו האיומים בפגישה (הודעת אידריס, בשורות 37-34) והאמור אכן סותר לכאורה את גרסתו של עורך הדין. עם זאת, ובניגוד לטענתו של העורר 2, עורך הדין מצביע עליו באופן ברור כמעורב בפרשה כבר בתשאולו הראשון. כך, מצביע עורך הדין על "אבו עלי" שהוא אחד מהאחים למשפחת סלהב (קרי – העורר 2) כמי שאיים עליו "אני ירה בך" (כך במקור – י.ד) (תמלול התשאול הראשון, בעמוד 10, בשורה 18). בנוסף לכך, עורך הדין הזכיר כבר בתשאולו הראשון את האיום שהשמיע לעברו העורר 2 בתחנת הדלק (תמלול התשאול הראשון, בעמוד 13, בשורות 30-19). אם כן, אפילו קיימת סתירה לכאורה בין העולה מהודעתו של טאלב אידריס לבין גרסתו של עורך הדין בנוגע למעורבותו של העורר 2 באיומים שהושמעו במהלך הפגישה, אין בכך כדי להוביל לקביעה כי אין ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו. זאת, במיוחד נוכח העובדה כי עורך הדין מצביע באופן עקבי, החל בתשאול הראשון, על מעורבותו של העורר 2 באיומים שהושמעו לעברו הן במהלך הפגישה והן באירוע שהתרחש בתחנת הדלק. יצויין בהקשר זה כי בניגוד לטענת העורר 2, בהודעה המלאה הצביע עורך הדין במפורש על מעורבותו של "מאמון" (קרי-העורר 2) באיומים עליו במהלך הפגישה (ההודעה המלאה, בשורות 30-29) ובתחנת הדלק (שם, בשורות 81-79) ואינו מבלבל בינו לבין "אבו עלי".

נוכח כל זאת, סבורני כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעוררים.

14. המעשים המיוחסים לעוררים הם חמורים וכוללים איום מפורש בשימוש באלימות, ואף שותפות באיומים באמצעות נשק חם וקר. בית משפט זה עמד כבר פעמים רבות על כך שבעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופייה מסוכנותו של הנאשם [בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון, פ"ד נח(2) 406, 410 (2003)]. כמו כן, עבירת הסחיטה באיומים, מעצם טיבה, מעלה את החשש מפני שיבוש הליכי משפט בדרך של הטלת מורא על קורבן העבירה (בש"פ 2938/05 גזאוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 6245/10 מרקוס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.9.2010), בפסקה 12 להחלטתי). נוכח כך ונוכח קביעתו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעוררים, צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי קמה עילת מעצר בעניין דנא. כידוע, על אף שעל בית המשפט לבחון בכל מקרה ומקרה האם ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך שתפגע פחות בחירותו של הנאשם, עבירות של סחיטה באיומים אינן מתאימות בדרך כלל לחלופות מעצר (בש"פ 4120/11 ‏ דדוש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.6.2011), בפסקה 14 להחלטתי). לא מצאתי מקום לחרוג מכך בהתייחס לעוררים, נוכח חומרת המעשים המיוחסים להם ועברם הפלילי.

15. בהתייחס לטענתם של העוררים בנוגע לשיהוי במעצרם, התרשמתי שבצדק טוענת המשיבה כי מדובר בחקירה סבוכה שמטבעה אורכת זמן, ומכאן שחלוף הזמן בין המועד בו התרחשו האירועים מושא כתב האישום לבין הגשתו אינו מעיד באופן חד-משמעי, כשלעצמו, על שיהוי פסול מצד המשיבה. בהקשר זה יצויין כי האירועים המתוארים באישומים הראשון והרביעי לכתב האישום (שאינם מופנים לעוררים) התרחשו בחודשים יולי עד אוקטובר 2011, קרי חודשים מספר בטרם הוגש כתב האישום. יתרה מכך, אפילו אם אכן השתהתה המשיבה בטרם עצרה את העוררים, לא מצאתי כי בנסיבות העניין מצביע שיהוי כזה על העדר מסוכנות מצידם ומצדיק את שחרורם לחלופת מעצר. בנוגע לטענת העוררים לפיה הם מופלים לעומת נאסר, עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניינו מיום 15.1.2012 מלמד כי התגלו קשיים ראיתיים בנוגע לחלק מהאישומים נגדו, וקשיים כאלה לא התגלו בהתייחס לעוררים. יתרה מכך, גם את השוויון, על אף היותו ערך יסוד בשיטתנו, יש לאזן מול ערכים אחרים. לכן, ישנם מקרים בהם האיזון הראוי מוביל למסקנה כי הסכנה לציבור הנשקפת מנאשם פלוני מחייבת את הותרתו במעצר, גם אם יש בכך כדי לפגוע בשוויון [בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385, 392 (2000)]. לכן, אפילו העוררים היו מופלים לעומת נאסר, ואיני סבור כי כך הדבר, לא היה בכך להצדיק את שחרורם לחלופת מעצר שנראה כי לא תוכל לאיין את מסוכנותם בעת הזו.

16. סוף דבר, הערר נדחה.

ניתנה היום, ט"ז בשבט תשע"ב (9.2.2012).