עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8745/08

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

1.             לפנינו ערעור על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: א' שוהם, י' שבח וש' ברוך ז"ל). המערער הורשע בשתי עבירות של אינוס, בשתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, בעבירה של התעללות בקטין, בתקיפה הגורמת חבלה ממשית ובעבירה על איומים. על המערער נגזרו 18 שנות מאסר, מהן 16 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי לשלוש שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור אחת מן העבירות שבהן הורשע. עוד חויב המערער בתשלום פיצויים בסך 100,000 שקלים, שמחציתם ישולמו למתלוננת ומחציתם האחרת תחולק בין שני ילדיו של המערער. הערעור נסב גם על חיוב זה.

 

להלן נפרט את הנתונים העובדתיים הרלבנטיים להכרעה.

 

 

כתב האישום

 

2.             נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר ייחס לו עבירות של אינוס תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית, אינוס תוך התעללות באישה בזמן המעשה או לאחריו, התעללות בקטין, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, איומים וכליאת שווא.

 

בכתב האישום נאמר כי המערער היה נשוי למתלוננת ולהם שני ילדים: ד', יליד 1991 (להלן: הבן) ו-מ', ילידת 1993 (להלן: הבת), שהיו קטינים בעת שהתרחשו האירועים שהם נושא כתב האישום. המערער והמתלוננת עלו ארצה מגיאורגיה בשנת 1995 והמתלוננת שבה לגיאורגיה, עם הילדים, בשנת 1998. המערער נסע בעקבותיה לגיאורגיה, אך שב ארצה חודש לאחר מכן. בחודש נובמבר 2002, או סמוך לכך, שבו המתלוננת והקטינים לארץ וכתב האישום מתמקד באירועים שקרו, על פי הנטען, בשנים שקדמו להגשתו, להוציא התקופה שבה שהו המתלוננת והילדים בגיאורגיה. בכתב האישום נאמר כי במספר רב של מועדים שאינם ידועים, במהלך שנות נישואיהם של המערער והמתלוננת, תקף המערער את המתלוננת שלא כדין על ידי כך שהלם בה באגרופיו בראשה, בידיה וברגליה ומשך בשערות ראשה. כמו כן נטען כי הוא תקף את הבן והבת בכך שהכה אותם. עוד נאמר בכתב האישום כי המערער נהג, כדבר שבשגרה, להשפיל את אשתו וילדיו, לקלל אותם ולאיים עליהם כי יהרוג את המתלוננת ואת בני משפחתה. בכתב האישום נאמר עוד כי נוכח איומיו של המערער, שמרה המתלוננת את דבר חזרתה לארץ בסוד מפני המערער ומשפחתו ומיד עם הגיעה ארצה פנתה למקלט לנשים מוכות. בשלב מסוים גילה המערער את הכתובת שבה שהו המתלוננת והילדים, ובעקבות כך הם עברו למקלט אחר ולאחר מספר חודשים יצאו משם על מנת להתגורר בדירה בבת-ים.

 

3.             בכתב האישום מתואר כיצד המערער בא להתגורר בחודש אוקטובר 2006 בדירת המתלוננת, וזאת תוך איומים שיהרוג אותה ואת ילדיהם, אם לא תאפשר לו לעשות כן. נטען כי מאז שעבר המערער להתגורר בדירת המתלוננת ועד שנמלטו המתלוננת וילדיו ממנו בתאריך 4.12.2006, הוא הכה את המתלוננת במספר רב של הזדמנויות – בראשה, בידיה וברגליה, איים עליה כי יהרוג אותה וכן היכה את הבן והבת. כתב האישום מפרט מספר אירועים קונקרטיים בתקופה זו, שתיאורם יובא בתמצות להלן (על פי האמור בכתב האישום):

 

(א)     במועד שאיננו ידוע במדויק, בחודש נובמבר 2006, ביקשה המתלוננת מן המערער שיעזוב את הדירה משום שהיא והילדים אינם יכולים עוד לסבול את התנהלותו. בתגובה אמר לה המערער שהיא לא תחליט, תפס אותה בשערות ראשה, גרר אותה אל חדר האמבטיה ונעל את הדלת באמצעות מפתח. בחדר האמבטיה הורה המערער למתלוננת להתפשט. היא סירבה לעשות כן ומשכך נטען כי הוא קרע את חולצתה והורה לה לפתוח את פיה שכן בכוונתו להחדיר את איבר מינו לפיה. באותו מעמד המערער אף איים על המתלוננת בכך שאמר לה כי אם היה לה פה קטן, היה חותך אותו בסכין כדי שיוכל להחדיר את איבר מינו אליו. בהמשך צעק המערער על המתלוננת וכינה אותה "זונה" וגם היכה אותה באגרופים בראשה. בתגובה לכך צעקה המתלוננת אל הבן, ששהה באותה עת בדירה וקראה לו לעזור לה. הבן חש אל חדר האמבטיה והחל לדפוק בדלת. בתגובה פתח המערער את הדלת, אחז בצווארה של המתלוננת, זרק אותה על הספה בחדר הסמוך והמשיך להלום באגרופיו בחלק העליון של גופה. הוא אף לפת את צווארה והחל לחנוק אותה. הבן משך את ידיו של המערער, אך הוא בתגובה צעק עליו והכה בראשו. המערער גם איים על המתלוננת ועל הבן בכך שאמר להם כי הם כנראה לא רוצים לחיות, אם הם מתנהגים כך. בהמשך להתרחשות זו, בשעות הערב של אותו יום, אחז המערער בשערות ראשה של המתלוננת וגרר אותה לחדר האמבטיה. המערער אמר למתלוננת שבכוונתו לאנוס אותה "כמו זונה". המערער העמיד אז את המתלוננת כשפניה אל הקיר והחל להפשיט אותה מבגדיה בכוח, כופף אותה והחדיר בכוח את איבר מינו לאיבר מינה תוך שהמתלוננת מתנגדת למעשיו. במהלך אירוע זה הכה המערער את המתלוננת בראשה והורה לה לשתוק. עוד אמר לה המערער, על פי כתב האישום, כי היא חפץ ואם הוא רוצה משהו – הוא יקבל אותו, בטוב או ברע. עוד נאשם המערער כי אמר למתלוננת, שבכתה, כי "מגיע לה" וכן כי דמעותיה לא יעזרו ואיים עליה באומרו שיערוף את ראשם של הילדים ויזרוק ראשיהם מהמרפסת, אם הם לא יקשיבו לו.

 

(ב)     בתאריך 1.12.2006 רצה המערער לבקר את אימו המתגוררת באשדוד לכבוד יום הולדתו. המתלוננת והילדים סירבו להצטרף אליו, אך הוא הורה להם לבוא עמו. במהלך הנסיעה לאשדוד קילל המערער את המתלוננת והשפיל אותה בכך שאמר לה שהיא "כלבה לא נורמלית". כן איים המערער על המתלוננת כי יהרוג את אמה ואת אחיותיה. בהמשך, צעק המערער על הבת שתסדר את שיערה ואיים עליה ש"יוציא לה את הראש ויזרוק אותה מהמונית". כשהגיעו לבית אימו, התרגז המערער על המתלוננת על כך שלא דרשה בשלומו של בעלה של אמו של המערער ועם כניסתם לדירת האם קרא למתלוננת לבוא למטבח ושם הכה אותה בראשה. כתוצאה מהמכה בראש נפלה המתלוננת על הרצפה וכאשר התרוממה שב והכה אותה המערער בראשה והיא שוב נפלה. בהמשך הורה המערער למתלוננת ללכת לחדר האמבטיה והוא הלך אחריה. שם הוא החל להלום בה באגרופיו בחלקים שונים של גופה וכן שרט אותה וצעק עליה מדוע לא דרשה בשלומו של בעלה של אמו. כל זאת עשה תוך כדי שהמתלוננת זועקת ומתחננת שיעזוב אותה. הבת שמעה את זעקות האם, הגיעה למקום ונעמדה בין המערער לבין המתלוננת, תוך שהיא מבקשת שיניח למתלוננת. המערער בתגובה הלם בראשה של הבת ודחף אותה. לאחר מכן הגיע למקום גם הבן ואף בו הלם המערער ודחפו אל הקיר. אמו של המערער הגיעה למקום וביקשה שיירגע. המערער איים שיהרוג את כולם, אם לא יקשיבו לו וכן איים על המתלוננת שיהרוג אותה משום שהיא הרסה לו את יום הולדתו, וכי יהרוג את אמה.

 

מאוחר יותר אותו יום, כך נטען, המערער הכה את הבת שישנה על מזרון בסלון וזאת לאחר שסירבה לעבור לישון בחדר אמו של המערער. כן כופף המערער את כפות ידיה ואיים עליה שיענישה ושיהרוג את כולם. משהתערבה המתלוננת בנעשה, הכה אותה המערער בכוח, כך שנפלה על הספה. הבן הבחין במתרחש ואמר למערער שלא ייגע במתלוננת ובתגובה לכך אמר לו המערער "לסתום" ודחף אותו. המתלוננת קמה מהספה והמערער שוב הכה אותה וכתוצאה מהמכה היא נפלה על כורסה שהיתה בסמוך והכורסה התהפכה. באותו לילה הכריח המערער את המתלוננת לישון על מזרון לידו ובמשך הלילה מנע ממנה לישון בדרכים שונות. בשלב מסוים הכריח אותה לקום ואף איים עליה שוב, באומרו שיהרוס אותה וששום דבר לא יעזור לה. כתוצאה מהמכות והמהלומות שחבט המערער במתלוננת באירוע זה נגרמו לה חבלות שונות.

 

(ג)      בתאריך 2.12.2006 חשה המתלוננת ברע ושכבה במיטה. המערער נשכב לידה במיטה והחל לסובב את ידיה של המתלוננת ולמשוך בשערות ראשה. בהמשך איים עליה שלא יהיו לה חיים נורמאליים, אם לא תקשיב לו והורה לה להתפשט. המתלוננת אמרה למערער שאיננה חשה בטוב ושאיננה רוצה לקיים עמו יחסי מין. המערער השיב לה שאף אחד לא שואל אותה אם היא רוצה או לא ודעתה לא מעניינת אותו. עוד אמר המערער למתלוננת, שניסתה לקום מהמיטה, כי אם לא תסכים לזה, יכניס אותה לחדר האמבטיה ושם "יהיה גם בפה וגם בתחת". המתלוננת החלה לבכות ובתגובה לכך סובב המערער את ידיה והוריד ממנה מכוח את מכנסיה ואת תחתוניה. המתלוננת התנגדה למעשיו של המערער, התחננה שיפסיק וניסתה לקום והוא משך אותה בכוח, הורה לה "לעלות עליו", אחז ברגליה ובהמשך החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ובעל אותה. לאחר מכן בכתה המתלוננת והמערער איים עליה שביום שלמחרת "זה כבר יהיה רציני" ואיים להרוג אותה ולהכות אותה.

 

(ד)     מעשי תקיפה של הבת: בתחילת חודש נובמבר 2006 נאשם המערער כי תקף את הבת בעוד שישבה ליד המחשב הביתי, בכך שאחז בסנטרה, הפנה את ראשה לכיוונו והלם בראשה בחוזקה באמצעות אצבעותיו. המתלוננת נכנסה אל החדר וביקשה שהמערער יעזוב את הבת, אך הוא בתגובה אמר לה ש"תעוף" ואיים עליה שישרוף את אמה וישלח את חבריו להרוג קרובי משפחה נוספים שלה. במועד אחר, בלתי ידוע, המתין המערער לבתו, שיצאה מהבית לאחר שביקשה את רשותו. כששבה הבת לבית, אחז בה המערער בראשה ודחף אותה. הבת החלה לברוח מן המערער, אך הוא רדף אחריה וקילל אותה, ואז סטר לה כך שנותר לה סימן אדום והבת בכתה.

 

          כתב האישום מוסיף ומפרט כיצד בכל התקופה האמורה איים המערער על המתלוננת והילדים וכיצד היו הם "שבויים" בידיו של המערער, אשר נהג בהם כרצונו והילך עליהם אימים.

 

 

ההליך בבית המשפט המחוזי ופסק הדין מושא הערעור

 

4.             המערער כפר בכל העובדות המייחסות לו שימוש באיומים ובאלימות כלפי המתלוננת והילדים ואף טען כי עבר להתגורר עם המתלוננת בדירתה בבת-ים בהסכמתה המלאה ולאחר שמערכת היחסים ביניהם חודשה. המערער גם כפר מכל וכל באינוסה של המתלוננת וציין כי יחסי המין ביניהם היו בהסכמה. עמדת המערער היתה כי המתלוננת הסיתה את ילדיו נגדו ולכן הם תמכו בגירסתה. המערער הודה כי קילל את המתלוננת במהלך הנסיעה לאשדוד, אך הכחיש כי איים עליה או על הילדים בנסיעה זו.

         

5.             בפני בית המשפט העידו מטעם התביעה: המתלוננת עצמה, הבן והבת, חוקרת הילדים שחקרה את הבת, שוטרים שהיו מעורבים בטיפול בתלונה הראשונית שהגישה המתלוננת, חברתה של המתלוננת מהמקלט לנשים מוכות וכן עובדת סוציאלית, שעמה יצרה המתלוננת קשר. ראיות נוספות שהביאה התביעה כללו, בין היתר, את אלו: שני פרוטוקולים של דיונים בבית המשפט לענייני משפחה בגדרם ניתן צו הגנה למתלוננת מפני המערער וכן צו הגנה מורחב יותר המתייחס גם לבן ולבת ומופנה גם כלפי אמו של המערער, מסמכים רפואיים ביחס לניסיון התאבדות של המתלוננת משנת 1997, מסמכים רפואיים הנוגעים למצבה של הבת וכן תמונות של המתלוננת מיום הגשת התלונה, שבהן נראות חבורות רבות על ידיה ועל כתפיה.

 

6.             מטעם ההגנה העידו: המערער, אמו, בעלה של האם, דודתו של המערער וכן נדב פרסל, עובד סוציאלי מהתחנה לטיפול בנפגעי סמים באשדוד שטיפל במערער. מטעם ההגנה הוגשו כל המסמכים הנוגעים לטיפול במערער בתחנה לטיפול בנפגעי סמים וכן הוגשו הודעות של המתלוננת במשטרה ותמונה של המערער והמתלוננת מערב יוצאי גרוזיה, שצולמה בתאריך 11.7.2006.

 

7.             גרסת המערער לאירועים המתוארים בכתב האישום הובאה בהודעתו במשטרה מתאריך 5.12.2006, שהוגשה לבית המשפט וכן בעדותו בבית המשפט. בהודעתו האמורה במשטרה מסר כי יחסיו עם אשתו רעים וכי המתלוננת ביקשה שיתחתן עם אחותה שנמצאת בגיאורגיה כדי שתוכל לעלות לישראל. המערער הכחיש כי איים להרוג את אשתו וכינה אותה "חולת נפש". עם זאת, כאשר נשאל המערער בחקירתו אם כינה את המתלוננת "זונה" הוא השיב בחיוב והדגיש כי "ככה אני מדבר איתה. אין לי סיבה לזה – אבל היא זונה". עוד הוא טען כי מלכתחילה נישואיו למתלוננת היו פיקטיביים כדי שתוכל לעלות לארץ. הוא אף סירב להשתתף בעימות בינה לבינו בטענה שהדבר יגרום לו להתעצבן והוא יירק עליה בפנים.

 

          בעדותו בבית המשפט טען המערער כי הוא זה ששלח את המתלוננת ואת הילדים לגיאורגיה ואף נתן להם כסף לשם כך וזאת בגלל התמכרותו לסמים. עוד הוא טען כי הקשר עם המתלוננת חודש לאחר שחזרה לארץ מרצונה והוא אף נהג בה בכבוד והם היו יוצאים לבלות במקומות שונים. בחקירתו הנגדית הכחיש המערער כי עובר לעיכובו בידי המשטרה היה ריב בינו לבין המתלוננת (הגם שבדו"ח העיכוב, שהוצא בתאריך 5.12.2006, הוא מסר כי רב עם אשתו). לטענתו, במהלך שהותה של המתלוננת בגיאורגיה היא שלחה לו גלויה ועליה אודם וכתבה שהיא מתגעגעת אליו. הוא אף הכחיש כי המתלוננת ניסתה להתאבד בשנת 1997 וטען כי מדובר היה ב"סצינה" שהמתלוננת ביימה. אשר למגוריה במקלט לנשים מוכות טען המערער כי הדבר היה רק לשם "קומבינה" כספית (ראו בעמ' עמ' 189 לפרוטוקול) והם נהגו לצחוק על כך ביחד. אשר לאירועים שתיאורם מופיע בכתב האישום, המערער הכחיש בעדותו כי קילל את המתלוננת בדרך לאשדוד (הגם שבחקירתו במשטרה הודה שקילל אותה). הוא מסר שאמנם כעס על המתלוננת בהגיעם לבית אימו, אולם לא היו כל אירועים אלימים בהמשך.

 

          לאחר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים, ניתנה הכרעת הדין.

 

8.             בפתח פרק ההכרעה העובדתית בפסק הדין (עמ' 301) ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי נוכח העבירות המיוחסות למערער והעובדה שאלה בוצעו על פי הנטען בין המערער לבין המתלוננת (כאשר רק בחלק מהמקרים היו הילדים נוכחים), הרי שעניינו של המערער יוכרע על בסיס הערכת מהימנותם של העדים ובראשם: המתלוננת והמערער עצמו (והילדים, ככל שראו או שמעו דבר כלשהו). בית המשפט עבר איפוא לבחון את עדויותיהם של המעורבים השונים, וקבע כך:

 

"לאחר בחינה מדוקדקת של עדות המתלוננת, הכוללת גם התבוננות באופן בו מסרה את עדותה בבית המשפט ועמידתה בחקירה נגדית קשה, מתישה וחושפנית, ניתן לקבוע כי מדובר בעדות מהימנה המשקפת את המציאות כהוויתה... המדובר בדמות קלאסית של אשה מוכה אשר היתה נתונה לחסדיו של הנאשם מגיל צעיר, לאחר שהתקשרה עימו בברית הנישואין... המתלוננת מסרה את עדותה מבלי לנסות ולהקצין את הדברים מעבר לאשר התרחש בפועל. התרשמנו כי המתלוננת מסרה עדות כנה ומהימנה וכי אכן חוותה, במהלך חייה המשותפים עם הנאשם חוויות קשות, אשר כללו איומים, קללות ונאצות אשר הופנו כלפיה וכלפי הקטינים ולוו באלימות קשה"

(עמ' 302 להכרעת הדין). 

 

           בית המשפט המחוזי הנכבד הוסיף וציין כי מצא את עדויותיהם של הילדים מהימנות, כך שניתן לקבוע על בסיסן את הממצאים העובדתיים הדרושים בתיק זה, הקשורים בעדויות אלה. עוד נאמר בהכרעת הדין כי מעבר להתרשמות הבלתי אמצעית מהעדויות שנשמעו, ניתן להצביע גם על התרשמותה של חוקרת הילדים שחקרה את הבת, אשר היתה מתחת לגיל 14 בעת מסירת העדות. חוקרת הילדים חיוותה דעתה כי הבת מסרה עדות אמינה, ברורה וחד-משמעית, המשקפת את המציאות הקשה שאותה חוותה במהלך שנותיה במחיצת המערער.

 

           בהכרעת דינו מצא בית המשפט המחוזי הנכבד חיזוקים ותמיכות לעדויות המתלוננת והילדים. כך למשל ציין בית המשפט המחוזי הנכבד את העדויות והראיות שהובאו מטעם גורמי הרווחה שטיפלו במתלוננת ובילדים והוסיף כי לא סביר בעיניו שהמתלוננת היתה נזקקת לשהות במעון לנשים מוכות ואף לעבור ממעון אחד למשנהו אילולא היתה נתונה באמת תחת איומיו של המערער. טענת המערער, כאילו המתלוננת רצתה לזכות בתמיכה כלכלית דרך המקלטים, כונתה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד: "מגוחכת ומגעת עד כדי אבסורד ממש" (עמ' 303 להכרעת הדין).

 

           בית המשפט הנכבד קמא הוסיף וקבע כי עוד חיזוק לטענות המתלוננת נמצא בניסיון ההתאבדות שלה, משנת 1997, שלטענת המתלוננת היה לאחר שהמערער "ייעץ" לה להתאבד באמצעות סכין שהשליך לעברה. המתלוננת בלעה כדורים רבים וחייה ניצלו, לאחר שאמו של המערער והילדים הגיעו למקום והזעיקו אמבולנס. המתלוננת פונתה לבית החולים, ואמרה לפסיכיאטר שהגיע לשוחח איתה שהסיבה לניסיון התאבדותה היא מצב משפחתי קשה בעקבות התמכרותו של בעלה לסמים. עוד דיווחה המתלוננת כי היא בלעה כדורים בעקבות סכסוך שפרץ בין בני הזוג באותו יום. המתלוננת גם סיפרה על מתחים קשים בינה לבין בעלה ואף האשימה את בעלה (הכל כמתועד במזכר ת/13, החתום על ידי ד"ר אלכסנדר מישורי). בית המשפט המחוזי ציין ביחס לניסיון התאבדות זה כי הוא: "מעיד כמאה עדים עד כמה רב הסבל שהיה מנת חלקה של המתלוננת ובהקשר זה נראה כי טענת הנאשם ואמו כי מדובר בניסיון התאבדות דמונסטרטיבי היא טענה שאינה ראויה להתייחסות רצינית" (עמ' 302 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי הנכבד גם ראה בנסיעתה של המתלוננת לגיאורגיה כעדות לרצונה להתנתק מן המערער ואף ציין את הסיוע שלו זכתה המתלוננת בנסיעתה זו מאמו של המערער (אף שבעדותה בבית המשפט דבקה האם בגרסת המערער). נקודה נוספת בגרסתה של המתלוננת, שנמצאה כמבוססת על ידי ראיות חיצוניות, היא טענתה שהמערער מנע ממנה ומן הילדים לצאת פעם נוספת לגיאורגיה, לאחר שכבר הגיעו לנמל התעופה. בדו"ח של העובד הסוציאלי, מר נדב פרסל, נאמר כי המערער נבהל מהרעיון שאשתו וילדיו מנסים להימלט מהארץ ולכן התנגד ליציאתם לחו"ל והשלושה הורדו מהמטוס. לעומת זאת, המערער שלל בעדותו כל ניסיון מצידו למנוע את הנסיעה האמורה לגיאורגיה.

 

           חיזוקים נוספים נמצאו בעדותה של חברתה של המתלוננת מהמקלט לנשים מוכות, במצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בעת מתן התלונה ובחבלות שנמצאו על גופה בעת מתן העדות במשטרה.

 

 

9.             לעומת ההתרשמות החיובית מן המתלוננת, בית המשפט הנכבד קמא התרשם לשלילה מעדותו של המערער, וכך הדברים הובאו בהכרעת הדין:

 

"הנאשם הצטייר כאדם בלתי מהימן, אשר מסר גרסה שאינה סבירה ואינה מתיישבת עם הראיות האובייקטיביות...

איננו מאמינים להכחשותיו אלו של הנאשם, ועדותו הצטיירה בעינינו כעדות מתחמקת ומגמתית. הנאשם הרבה להתנצח עם התובעת ונמנע מלהשיב לחלק נכבד של השאלות אשר הופנו אליו, בטענה כי אין מאפשרים לו לדבר כרצונו. לאמיתו של דבר, ניתנה לנאשם הזדמנות מלאה למסור את גרסתו בפני בית המשפט, אך הוא לא ניצל הזדמנות זו ובחר להתעלם מחלק מהשאלות, ולחלק אחר השיב שלא לעניין. התרשמותנו הכוללת מעדותו של הנאשם היתה עגומה למדי ואיננו נותנים אמון בדבריו ובהכחשותיו"

(עמ' 305 להכרעת הדין).

 

           בדומה לכך – בית המשפט המחוזי הנכבד גם לא קיבל כמהימנות את עדותם של אם המערער, של אביו החורג ושל דודתו. נקבע כי עדויות אלו נועדו לגונן על המערער בכל מחיר ולתמוך בגרסתו. בית המשפט המחוזי הנכבד אף קבע כי עדויות אלו היו מתואמות "בתיאום שנעשה ב'תפרים' גסים למדי" (עמ' 305 להכרעת הדין) והוסיף וציין כי חלקים בעדותה של האם עמדו בסתירה לראיות אובייקטיביות.

 

           בית המשפט הנכבד קמא קבע איפוא כי: "רואים אנו לקבוע את הממצאים העובדתיים בתיק זה על פי התמונה העובדתית אשר הוצגה על ידי המתלוננת וילדיה..." (שם, בעמ' 306). בשלב זה ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי:

 

"אמנם, הסנגור הצביע בסיכומיו על סתירות מסוימות בעדויותיהם של המתלוננת ושל הקטינים, אולם נראה בעינינו כי אין מדובר בסתירות היורדות לשורשו של עניין... גם אם ניתן להצביע על סתירות, על אי-דיוקים מסוימים או על מידע חלקי שמסרה המתלוננת בשלבים מסוימים של חשיפת הפרשה, אין בכך כדי לגרוע מהתרשמותנו כי מדובר בעדות אמינה ומהימנה אשר משקפת את המציאות כהוויתה.

באותה מידה ניתן לדחות את טענת הסנגור בדבר עדותה הכבושה של המתלוננת, והעובדה כי לא הזדרזה לדווח לרשויות החוק אודות המעשים הנטענים בכתב האישום, כאשר על חלקם לא דיווחה כלל".

(עמ' 307-306 להכרעת הדין)

 

           נוכח האמור לעיל נקבע כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר את העובדות הנטענות בכתב האישום. מכאן עבר בית המשפט המחוזי הנכבד לבחון האם הוכחו היסודות של העבירות המיוחסות למערער. בעקבות בדיקה זו, המערער הורשע ברוב העבירות שיוחסו לו, למעט בשני מקרים:

 

(א)      באירוע האלימות כלפי הבת (המתואר בפיסקה 3(ד) שלעיל) יוחסה למערער עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ביחד עם סעיף 382(ג) לחוק העונשין. אולם העובדה המחמירה המופיעה בסעיף 382(ג) לחוק העונשין עניינה ביצוע עבירת התקיפה כלפי בת זוגו של הנאשם, ואילו כאן התקיפה כוונה נגד בתו בלבד, ולכן הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, בלא סעיף 382(ג) הנ"ל.

 

(ב)      המערער זוכה מעבירה של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין וזאת לאחר שנקבע כי התביעה לא ציינה בכתב האישום איזה מבין "אירועי האמבטיה" השונים הנזכרים בו הוא המקים את עבירת כליאת השווא של המתלוננת. עוד נקבע כי כפייתה של המתלוננת להימצא בחדר האמבטיה היתה בכל מקרה נגזרת של העבירות האחרות, החמורות לאין-ערוך מהעבירה של כליאת שווא.

 

10.          בעקבות הרשעתו של המערער הוא הופנה אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר מבחן. מתסקיר המבחן עלה כי המערער תיאר את התנהלותו ברמה המשפחתית כתקינה והכחיש כל גילוי אלימות מצידו. עוד נאמר כי המערער האשים את המתלוננת במצבו ולא זיהה כל בעייתיות בהתנהגותו. עוד נכתב שם כי המערער מתקשה בלקיחת אחריות על התנהגותו הקשה והאלימה ומאחר שכך – אין שירות המבחן רואה מקום לשלבו בתהליך שיקומי. כן הובא בפני בית המשפט המחוזי הנכבד תסקיר קורבן עבירה שהתייחס למתלוננת וממנו עלה כי היא עדיין מצויה בטראומה קשה, סובלת מסימפטומים פסיכוסומאטיים, קשיי שינה וחלומות בעתה. תחושות דומות של לחץ, מתח וחרדה מאפיינות גם את הילדים החוששים להסתובב בגפם מחוץ לבית, בפרט בשעות החשכה. בתסקיר נאמר עוד כי המתלוננת, למרות מצבה הכלכלי הקשה, איננה רוצה או מצפה לקבל מהמערער פיצוי כספי.

 

11.          לאחר שסקר את טענות הצדדים לגבי העונש וחזר על החומרה היתירה שבמעשיו של המערער, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד בגזר הדין כי בנסיבות אלה יש להשית על המערער עונש מאסר, אשר יבטא סלידה ושאט נפש ממעשיו וישרת בעיקר את עיקרון הגמול שבענישה, לצד הצורך בהרתעה אישית וכללית מפני ביצוע עבירות דומות (עמ' 322 לגזר הדין). רמת הענישה שבית המשפט המחוזי הנכבד הפנה אליה היתה של 25-20 שנות מאסר לריצוי בפועל, עליה למד ממקרים שונים. לבסוף הוחלט לגזור על המערער עונש של 18 שנות מאסר, מהן 16 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי לשלוש שנים, לבל יעבור אחת העבירות שבהן הורשע בתיק זה. עוד נקבע כי המערער יחויב בתשלום פיצויים בסך 100,000 ש"ח – מחציתם למתלוננת ומחציתם תחולק בין הבן לבין הבת.

 

טענות הצדדים בערעור

 

12.          טענתו העיקרית של המערער בערעור על הכרעת הדין היא כי בית המשפט הנכבד קמא התעלם מראיות שהובאו בפניו ושהיה בהן לסתור את התיזה כי עדות המתלוננת ועדות הילדים הן עדויות מהימנות. לטענה זו מביא המערער מספר דוגמאות, המלמדות, לשיטתו, על סתירות ותמיהות שהיו צריכות להוביל למסקנה אחרת של בית המשפט המחוזי הנכבד.

 

להלן נציין רק חלק מהטענות והדוגמאות המובאות בנימוקי הערעור: כבישת טענות המתלוננת על אלימות ארוכת שנים במשך זמן רב; אף כאשר ניסתה המתלוננת לכאורה להתאבד היא לא מצאה לנכון לספר לפסיכיאטר על האלימות שהופעלה נגדה; סתירות שנתגלו לגבי סיבות נסיעתה של המתלוננת לגיאורגיה: בבית המשפט היא סיפרה כי נסעה לאחר שאביה חלה ואילו במשטרה היא סיפרה שברחה מן המערער. כמו כן טוען המערער כי המתלוננת חזרה לארץ רק מאחר שנגמר לה הכסף שם, ובשל כך היא גם עברה להתגורר במקלט לנשים מוכות כששבה לישראל; אמירתה של חברתה של המתלוננת כי האחרונה חזרה מגיאורגיה בשל כך שלא היתה בידיה אזרחות מקומית, לעומת אמירתה של המתלוננת כי הגיעה ארצה על מנת לסיים את מערכת היחסים שלה עם המערער; אי ביסוס טענת המתלוננת כאילו סיכל המערער את נסיעתם הנוספת לגיאורגיה – שלה ושל ילדיהם; עדותו של העובד הסוציאלי נדב פרסל על ההתקרבות שחלה בין המערער לבין המתלוננת, אשר הגיעו לפגישות משותפות אצלו.

 

13.          בנוסף מציג המערער מספר תהיות לגבי התנהגותה של המתלוננת, בשים לב לאופי טענותיה. כך, למשל, הוא שואל ומקשה מדוע חזרה המתלוננת לארץ מגיאורגיה, שהרי אם היא חששה כל כך מן המערער, עדיף היה לה להישאר שם. עוד נטען כי הסבריה של המתלוננת באשר למגוריהם המשותפים ביחד בדירה בבת-ים אינם הגיוניים, שהרי מדוע זה תגור המתלוננת עם אדם ממנו היא כה מפחדת ומדוע לא תימלט ממנו שוב? בהקשר זה נאמר כי בעדותה בבית המשפט הודתה המתלוננת כי ניסתה לחדש את הקשר עם המערער באמצעות פגישות בבית קפה ובבית מלון וכן נטען כי במסגרת עדותה היא נכשלה בלשונה וסיפרה על מקרה שבו קיימה יחסי מין עם המערער בבית מלון וניסתה להציגו כאירוע כפייה נוסף (בתחילה התנגדה ולבסוף "נכנעה", כדבריה), הגם שהמערער לא הואשם ביחס למקרה זה (עמ' 63-62 לפרוטוקול). עוד נטען בערעור כי המתלוננת "המציאה" את טענותיה לגבי מעשי האינוס בשלב מאוחר, לאחר שכבר הגיעה אליה המשטרה בעקבות פניות של העובדות הסוציאליות.

 

          המערער מצביע עוד על סתירות רבות, לטענתו, בין תיאורי האונס במשטרה ובבית המשפט, ובין היתר הוא מתייחס בהקשר זה לנקודות הבאות: העובדה שבבית המשפט לא סיפרה המתלוננת על כך שבכתה באירוע האונס הראשון באמבטיה; המתלוננת לא סיפרה במשטרה על כך שהמערער קילל אותה באירוע האונס הראשון באמבטיה, לעומת עדותה בבית המשפט. הוא אף מעלה תמיהה לגבי תיאור מעשה האונס, וגורס כי הוא לא היה יכול לבצע את האונס בעודם עומדים באמבטיה, כשהמים זורמים; השגות דומות הוא מעלה גם לגבי האונס המיוחס לו בפעם השניה, בשים לב לתנוחה שבה נמצאו, לטענת המתלוננת, היא והמערער באותו המעמד.

 

          אשר להרשעתו בעבירות אלימות, נטען כי המתלוננת והילדים מסרו גרסאות שונות לגבי האירוע באשדוד וזאת לעומת הגירסה המדויקת והנכונה של אם המערער, בעלה ואחותה. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד כאשר ביסס את הרשעת המערער בתקיפת הילדה על עדותה של חוקרת הילדים, הגם שהילדה עצמה העידה בבית המשפט. גם בהקשר של אירועי תקיפת הילדה הנטענים, מצביע המערער על סתירות ואי דיוקים בעדות הילדה.

 

14.          לחילופין משיג המערער על חומרת העונש שהושת עליו. טענתו כאן היא כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא התחשב בהליך הגמילה המוצלח שעבר המערער, בעובדת היותו של המערער עולה חדש בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו ובכך שמאז האירועים שבכתב האישום, התגרש המערער מן המתלוננת. עוד טוען המערער כי ראוי היה לייחס משקל גם לכך שעבירות האונס הנטענות לא בוצעו באלימות וכי בתקופה זו גם קוימו בין המערער לבין המתלוננת יחסי מין בהסכמה. עוד נטען כי העבירות שבוצעו לכאורה כלפי הילדים הן, לשיטתו, מהרף הנמוך של עבירות האלימות. לבסוף נטען כי העונש שהושת על המערער מהווה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה במקרים דומים, שהיא נמוכה בהרבה והדבר נכון גם לגבי סכום הפיצוי שנפסק, אשר להבנתו –אין לו אח ורע בהליך הפלילי, ואיננו סכום שהמערער יכול לעמוד בו. כן נטען כי בטיעונים לעונש בבית המשפט הנכבד קמא – לא התבקש עונש כה חמור, לא הוגשו אסמכתאות על ענישה דומה במקרים דומים והמתלוננת גם לא ביקשה פיצויים.

 

15.          בתשובתו בעל-פה לערעור טען בא-כוח המדינה כי המסכת העובדתית הנטענת שעליה מבוסס הערעור איננה המסכת העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט הנכבד קמא. הוא הוסיף וטען כי קביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי הנכבד הן מבוססות ונכונות וכי גרסאות עדי ההגנה, כולל המערער, נסתרות בראיות חיצוניות ובהתרשמות בית המשפט משקריהם. בא-כוח המדינה גם טען כי עדותו של העובד הסוציאלי מחזקת דווקא את גרסת המתלוננת, שכן אף הוא כתב ברישומיו כי המערער הצליח למנוע את יציאתם של הילדים מן הארץ, דבר שהוכחש על ידי המערער. 

 

אשר לטענה כי לא נכון היה להתבסס על הערכתה של חוקרת הילדים ביחס למהימנותה של הילדה, נטען כי עדותה של חוקרת הילדים אכן איננה יכולה לשמש למטרה זו ואולם היא שופכת אור נוסף על תחושותיה ורגשותיה של הילדה.

 

16.          באשר לערעור על העונש טען בא-כוח המדינה כי העונש משקף את חומרת העבירות שבהן הורשע המערער, שלא בחל בדבר במסגרת ההתעללות שלו, שכללה מעשי אלימות קשים ועבירות מין, ואף הובילה את המתלוננת לניסיון התאבדות. המעשים הללו בוצעו, לשיטת המדינה, גם כאשר המערער היה נקי מסמים, כך שלגישתה אין לגמילתו מסמים נפקות לעניין העונש כל עוד המערער לא לוקח אחריות על מעשיו.

 

17.          עמדת המתלוננת והילדים ביחס לגובה הפיצוי הובאה בפנינו גם כן, כנדרש. באת-כוחם, מטעם מרכז "נגה" למען נפגעי העבירה, גרסה כי חומרת העבירות שבהן הורשע המערער, נסיבותיהן הקשות והשלכותיהן הכואבות על הנפגעים מבחינה גופנית ונפשית כאחד – מבהירות את סמליותו של סכום הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד ומצדיקות את דחיית הערעור בסוגיה זו. בא-כוח המערער שב והדגיש בתגובה כי המתלוננת עצמה לא הביעה כל רצון בפיצוי כספי מאת המערער והדבר אף הובא לידיעת בית המשפט המחוזי הנכבד במסגרת הטיעונים לעונש.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

הערעור על הכרעת הדין

 

18.          אכן, כפי שטענו באי-כוחו של המערער, ערעור זה ממוקד רובו ככולו בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. כידוע, בממצאים כגון אלה, ככלל – אין ערכאת הערעור נוטה להתערב (ראו לאחרונה: ע"פ 5271/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.2011); ע"פ 4793/08 רג'בי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.9.2011)), אלא בנסיבות חריגות, שנסקרו בפסקי הדין הנ"ל. באי-כוח המערער מיקדו כאמור את השגותיהם במישור העובדתי לטענה כי קיימות סתירות ופירכות קשות בין גרסאות המתלוננת והילדים, והצביעו על כך שגירסתה של המתלוננת היא כבושה, אשר הופיעה לראשונה עם הגשת תלונתה במשטרה.

 

נוכח השגות אלו – ראינו לנכון לבחון בקפידה את החומר הרב שהובא בפני בית המשפט המחוזי הנכבד (העדויות ומוצגים), תוך היזקקות לכל טענות הערעור, על מנת לברר האם נסיבות המקרה שלפנינו נופלות לגדרי החריגים לכלל שנקבע בפסיקה והוצג לעיל. גם לאחר בדיקה זו – לא מצאנו לנכון לקבל את הערעור על הכרעת הדין, או לקבל איזו מטענות המערער להתקיימות חריג כלשהו לכלל האמור.

 

נבהיר הטעמים לכך להלן, תוך התמקדות בטענות העיקריות של המערער.

 

19.          אשר לטענה בדבר קיומם של אי-דיוקים וסתירות בגרסאות של המתלוננת ושל הילדים: לאחר בחינת עדויות המתלוננת והילדים והודעותיהם השונות, לא נמצא כי יש בטענה זו ממש. כך למשל, הטענה כי המתלוננת כבשה במשך זמן רב את תלונתה אמנם נכונה בכל הנוגע לפנייתה לגורמי האכיפה ואולם כבר בתביעת המזונות והמדור שהוגשה בשם הילדים לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה (מוצג ת/26) נטען בפתח הדברים:

"בשנת 1995 עלו בני הזוג לארץ ישראל ומאז הפכו חייה של התובעת לגיהנום עלי אדמות... התובעת תטען כי הנתבע היה מכה אותה מכות רצח ללא שום סיבה כאשר לא היסס להכות גם את הקטינים, התובעים בתביעה זו... במהלך כל שנות חייה המשותפות עם הנתבע היו חייה רצופי תלאות וייסורים רבים כאשר במהלכם סבלה התובעת מהתעללות פיזית, מינית נפשית, מנטאלית ומילולית קשה במיוחד, כשהנתבע משפיל ורומס את כבודה כאישה וכרעיה כשהוא מכה, מקלל, משפיל, צועק ומאיים עליה מדי יום כדבר שבשגרה, בצורה אגרסיבית מאיימת ומפחידה עד טירוף, גם בנוכחות הקטינים וגם כלפיהם"

(שם, בסעיפים 6-4)

 

          ויודגש, תביעה זו הוגשה בתאריך 2.4.2003, והדברים קיבלו ביטוי גם בפסק הדין שניתן בתביעה זו, תוך שאוזכר כי המערער מכחיש את האלימות המיוחסת לו. נכון כי אין מדובר בפנייה למשטרה מטעם המתלוננת ואולם קשה לומר כי העלאת הטענות במועד הגשת התלונה, היתה איפוא מפתיעה או שנועדה לפגוע במערער, שכן עינינו הרואות כי המתלוננת כבר העלתה טענות אלה בעבר בפני גורמים זרים.

 

20.          "סתירה" נוספת שמתבררת כלא נכונה היא הטענה כי המתלוננת העלילה על המערער כי מנע את יציאתם מהארץ, בעוד שלמעשה יציאתם השנייה מן הארץ של המתלוננת והילדים נמנעה בגלל שדרכונו של הבן נשלח לגיאורגיה. לאחר עדותו של העובד הסוציאלי, מר נדב פרסל, התברר כי גרסת המתלוננת היתה נכונה וכי המערער עצמו סיפר לעובד הסוציאלי כי מנע את יציאתם של המתלוננת והילדים לגיאורגיה, מחשש שיימלטו. אשר לטענה כי המתלוננת סיפקה הסברים שונים לגבי סיבת נסיעתה הראשונה לגיאורגיה (שיצאה לפועל), הרי שבסופו של דבר מתברר כי גרסאות אלה כולן מתמקדות במחלתו של אביה, בין אם כתירוץ שראתה בכך אמו של המערער ובין אם אכן האב היה חולה. יתר על כן גרסתו של המערער, כי המתלוננת עזבה לגיאורגיה לבקשתו בגלל התמכרותו לסמים – איננה נתמכת בעדותה של אמו, שהסבירה מנגד כי נסיעותיה של המתלוננת לגיאורגיה היו ל"מטרות תיירות" ולנוכח בדידותה בארץ של המתלוננת ובשל העובדה כי לא רצתה לגדל את הילדים בישראל (ראו: עמ' 214-213 לפרוטוקול). סתירה זו בין דברי המערער לבין דברי אמו איננה חד פעמית, כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד והדבר מחליש את מהימנות עדותה של האם, שנראית כמי שמנסה להגן על בנה, תוך העלאת טענות ועובדות שהמערער כלל לא ציין. בכל הנוגע לטענת המערער כי המתלוננת ניצלה את המקלט לנשים מוכות ולא נזקקה לו באמת, אלא כ"קומבינה", אין אלא להפנות לדבריה של גב' חנה שושני, עובדת סוציאלית במקלט לנשים מוכות, שיש להניח כי לא היה לה אינטרס בפרשה שלפנינו, ואשר מסרה בעדותה (בעמ' 88 לפרוטוקול) כי להתרשמותה, המתלוננת שהתה במקלט בגלל בעיות זוגיות ולא בגלל בעיות פרנסה. עוד הדגישה העובדת הסוציאלית שושני כי המקלט איננו מספק לנשים את כל צרכיהן, למעט קורת גג ומזון בסיסי להן ולילדים, כך שהנשים השוהות במקלט צריכות עדיין לפרנס את עצמן ואת ילדיהן. בחקירתה הנגדית חזרה שוב העובדת הסוציאלית שושני על כך שהתרשמה מן המתלוננת כי היא דוברת אמת, וזאת על סמך נסיונה רב השנים במקלט לנשים מוכות.

 

21.          לא מצאתי ממש גם בטענות השונות של המערער בדבר הסתירות בין תיאור מקרי האונס במשטרה לבין תיאור מקרי האונס בבית המשפט, וכן לגבי הסתירות בתיאורי מקרי האלימות בעדויות הילדים. ככל שקיימות סתירות מסוימות מדובר אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד, בסתירות לא משמעותיות וכאלה שאינן פוגמות במהימנות הכללית של המתלוננת והילדים. זאת ועוד מובן כי קשה לצפות כי המתלוננת והילדים, כמו קורבנות אלימות במשפחה בכלל, יזכרו את מלוא פרטיו של כל אירוע ואירוע, כאשר מדובר במסכת חיים קשה שבה אירוע חמור אחד רודף אירוע חמור אחר, וניתן בהחלט לקבל כי פרטי הפרטים נשכחים מזכרונו של הקורבן, המבקש להמשיך הלאה בחייו (כפי שאף ציינה הבת, בעדותה בעמ' 135 לפרוטוקול). מעבר לכך, כבר נקבע בפסיקת בית משפט זה כי במקרים של עבירות מין בתוך המשפחה, בית המשפט מודע לכך שהגרסאות הראשונות של הקורבנות הינן לעתים לקוניות, ובגדר "חושפות טפח ומסתירות טפחיים" (ראו: ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.9.2010)). זאת ועוד בעבירות שמתאפיינות בהטלת אימה של בן משפחה אחד על בן משפחה אחר יש גם קושי משמעותי בהשגת ראיות חיצוניות שיחזקו את גרסת המתלוננים. לכן במקרים מעין אלה יש חשיבות רבה עוד יותר להתרשמות הבלתי-אמצעית של הערכאה המבררת – מן העדים שהעידו בפניה (ראו: ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.2006)).

 

22.          אשר לטענות בדבר התנהגותה של המתלוננת ו"חוסר ההיגיון" שבה (שפורטו בפיסקה 13 שלעיל), לא מצאתי כי יש בהן כדי לפגום במהימנותה של המתלוננת. זה המקום להזכיר כי כבר נקבע לא אחת שקשה לשפוט בדיעבד התנהגות "לא רציונאלית" כביכול של קורבן עבירת מין, ובפרט התנהגות של מי שהיתה נתונה לאלימות ולעבירות מין בביתה. לא פעם נשים במצבים אלה מוצאות עצמן בדילמה בלתי אפשרית: לעתים קיימת תלות כלכלית ואף רגשית של בת הזוג המוכה בבן הזוג המכה, ותלות זו מקשה גם מבחינה פרקטית וגם מבחינה רגשית על חשיפת ההתעללות (ראו למשל: ע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 11.10.2007)). בנסיבות אלה, האישה החווה התעללות בביתה רוצה אמנם שהעבריין ייענש ויחדל ממעשיו, אך חוששת לא פעם לשלמות התא המשפחתי (ראו למשל: ע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 81, 87 (1993)). אין להתעלם גם מהחשש שאם תוגש תלונה – יאונה לאישה או לילדים רע.

 

אף במקרה שלפנינו ניתן לראות סימנים לחששות אלה אצל המתלוננת שיש בהם כדי להסביר אותן התנהגויות "לא מובנות" למערער. כך למשל, הסבירה המתלוננת כי לא סיפרה בבית החולים כי ניסתה להתאבד בגלל האלימות שחוותה בגלל שפחדה בשל איומיו של המערער כי איש לא יוכל להציל אותה (עמ' 33 לפרוטוקול). ניתן עוד לראות כי כאשר חשה המתלוננת בטוחה יותר – היא שיתפה גורמים חיצוניים בתלונותיה. כך למשל, כאשר חזרה לארץ מגיאורגיה סיפרה על מצבה מיד עם כניסתה לארץ וכך הופנתה לדירת מקלט לנשים מוכות (עמ' 36 לפרוטוקול). אשר לקיום יחסי המין בתקופה הרלבנטית לכתב האישום הסבירה המתלוננת כי באחת הפעמים (בבית המלון) לא רצתה בתחילה לקיים עם המערער יחסי מין ואולם לבסוף "נכנעה" (עמ' 66 לפרוטוקול). המערער לא הואשם ביחס לאירוע זה ולכן לא נכביר מילים לגביו ואולם רק נציין כי המילה "נכנעתי", שבה השתמשה המתלוננת, לאו דווקא מייצגת רצון חופשי מצידה וקשה לראות כיצד מקרה זה תורם להגנת המערער במכלול.

 

23.          בנסיבות אלה לא מצאתי לנכון להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד לגבי מהימנותם של המתלוננת והילדים. בנוסף, לא ראיתי מקום להתערב בקביעותיו לגבי אמינות גרסאותיהם של עדי ההגנה במקרה שלפנינו, שכן לאחר עיון בראיות הרלבנטיות ובפרוטוקול – אף אני הגעתי למסקנה דומה לזו של בית המשפט המחוזי הנכבד. גם לשיטתי, גרסאותיהם של אמו של המערער, בעלה ואחותה נראים ככאלה שבאו להגן על המערער, מבלי לשקף בהכרח את הדברים כהווייתם.

 

24.          אשר לטענה כי לא היה נכון להסתמך על הערכתה של חוקרת הילדים באשר למהימנותה של הבת, כאשר האחרונה העידה בעצמה, הרי שלקביעה זו מסכימה גם הפרקליטות, אולם לא מצאתי כי בית המשפט קבע את מהימנותה של הבת רק על סמך הערכתה של חוקרת הילדים. למעשה, בהכרעת הדין נאמר מפורשות: "מעבר להתרשמותנו הבלתי אמצעית מהעדויות ששמענו, ניתן להצביע גם על התרשמותה של חוקרת הילדים... מעדותה של הקטינה, אשר היתה מתחת לגיל 14 במועד מסירת העדות" (עמ' 303 להכרעת הדין). כלומר, בית המשפט לא החליף את שיקול דעתו –בשיקול דעתה של חוקרת הילדים, אלא ראה בכך משום חיזוק להתרשמותו החיובית ממילא מעדותה של הבת.

 

25.          לסיכום פרק זה אציין כי לא מצאתי שטענותיו של המערער מקימות עילת התערבות כלשהי בהכרעת דינו המפורטת והמנומקת של בית המשפט המחוזי הנכבד, ואציע לחבריי להרכב כי נדחה את הערעור, ככל שהוא מכוון נגד הכרעת הדין.

 

הערעור על העונש ועל מרכיב הפיצויים שנפסק

 

26.          נעבור עתה לבחון את טענותיו של המערער ביחס לעונש שהושת עליו, וכן על מרכיב הפיצויים שנפסק.

 

עונש המאסר

 

27.          ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים של טעות בולטת או חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו: בין היתר: ע"פ 7296/07 תורן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.8.2010); ע"פ 3314/06 אייזנקוט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.2010); ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2011) (להלן: עניין ימיני)). המעשים שבהם הורשע המערער הם מעשים חמורים, וראוי היה להשית עליו עונש הולם שישקף את הסלידה החברתית ממעשיו ומהתנהלותו כלפי אשתו וילדיו, מן הסבל שגרם להם ומן הצלקות הגופניות והנפשיות שהותיר בהם. אולם לאחר בחינת טענות הצדדים בעניין זה עמדתי היא כי עונש המאסר שהושת על המערער אכן חורג מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות ומחייב התערבות שלנו בו על דרך של הקלה מסוימת. אבהיר את הדברים להלן.

 

28.          בבית המשפט המחוזי הנכבד הפנתה באת-כוח המדינה לפסקי דין שבהם הושתו על הנאשמים, במקרים דומים, עונשי מאסר של 13-12 שנים, תוך שהיא מציינת כי "איננה מסתפקת בעונש זה" והביעה עמדתה כי ראוי להשית על המערער עונש מאסר חמור יותר. מנגד, בא-כוח המערער הציג מקרים שבהם הושתו על הנאשמים עונשים קלים בהרבה מאלה שציינה התביעה, גם במקרים שבהם לנאשמים היה עבר פלילי.

 

29.          דומה כי העונש שהושת על המערער אכן סוטה מרף הענישה המקובל בעבירות דומות. נכון הדבר, כי לעולם מקרה אחד איננו דומה לאחר, וכי הכאב והנזק שנגרמו למתלוננת ולילדים כאן אינם ניתנים להשוואה מדויקת עם מקרים אחרים. יתכן אפילו שראוי היה להעלות במידה מסוימת את רף הענישה כאן ולבטא בכך ביתר שאת את תחושת הסלידה של החברה מעבירות מסוג זה שביצע המערער, שגזל מאשתו ומילדיו את ביטחונם האישי בביתם, פגע בהם והפעיל כלפיהם משטר של אימה וטרור. אולם העלאת רף הענישה צריכה להיעשות בצורה הדרגתית, תוך בחינה של רף הענישה הנוהג, הן ביחס לעבירות הקונקרטיות שבפנינו, והן ביחס לעבירות אחרות בדיני העונשין (ראו: עניין ימיני, פיסקה 79 לפסק דינו של השופט י' עמית). בהקשר זה אציין כי האסמכתאות שאליהן הפנה בית המשפט המחוזי הנכבד מדברות בנסיבות שונות (אינוס חוזר ונשנה של ילדות בתוך המשפחה). לפיכך, ובכפוף להערתי הנ"ל בדבר העלאה אפשרית של רף הענישה, יש ליתן משקל ראוי גם לעיקרון של האחידות בענישה, אשר נועד להבטיח את קיומם של ערכי השוויון ושמירת אמון הציבור בהליך הפלילי (ראו: ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.4.2007)). שקלול העקרונות האמורים במקרה שלפנינו ואיזונם מחייב איפוא, לשיטתי, הפחתה מסוימת בעונש המאסר שהושת על המערער.

 

אם תישמע דעתי אציע איפוא לחבריי להעמיד את עונשו של המערער על 16 שנות מאסר, מתוכן 14 שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי.

 

הפיצויים למתלוננת ולילדים

 

30.          הפיצוי לטובת נפגע עבירה נפסק מכוח סעיף 77 לחוק העונשין, הקורא כך:

"(א)הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו.
(ב) קביעת הפיצויים לפי סעיף זה תהא לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו, ביום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים, הכל לפי הגדול יותר.
(ג) לעניין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס; סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים."

לפיצוי שנפסק לטובת נפגע עבירה קיימות מספר תכליות שונות, המשקפות את היותו פיצוי בעל רכיב אזרחי דומיננטי המתקיים ב"סביבה" פלילית-עונשית (ראו: רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418 (2002) (להלן: עניין אסף)). בין התכליות האמורות ניתן לציין את הבאות: מתן סעד לנפגע העבירה בטווח זמנים קצר, מבלי שייאלץ להמתין לסיום הליכים אזרחיים בעניינו; מניעת מפגש מחודש עם העבריין שפגע בו במסגרת של הליך אזרחי נוסף; הכרה חברתית בסבלו של הנפגע; העלאת מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי, כחלק מהמגמה לשלבו בהליך הפלילי ולהכיר בזכויותיו במסגרת הליך זה ואף יסוד של היטהרות לעבריין עצמו, שחיובו בפיצוי לטובת הנפגע עשוי לתרום לשיקומו (ראו: ע"פ 7895/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.8.2006); רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2007); ע"פ 6452/09 עלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.2010) (להלן: עניין עלי)).

 

31.          בפסיקה נקבע כי כללי התערבות ערכאת הערעור בגובה פיצוי לנפגע עבירה דומים בעיקרם לאלו הנוהגים בהתערבות בגובה פיצוי שנפסק במסגרת הליך אזרחי (ראו: עניין אסף, עמ' 477). יש לזכור עם זאת כי להבדיל מפיצוי הנגזר במסגרת הליך אזרחי, הרי שבהליך פלילי לא מפעיל בית המשפט אותם הכללים לעניין הוכחת הנזק והדבר מסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. מסיבה זו אף ראה המחוקק לנכון להגביל את גובה הפיצוי הנפסק, בסעיף 77(א) שלעיל (ראו: עניין עלי). נוכח נתונים אלה, נקבע בפסיקה כי ככלל אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת הפיצוי, אלא במקרים יוצאי דופן בהם חרגה הערכאה הדיונית באופן קיצוני משיעור הפיצוי הראוי.

 

32.          לאחר בחינת נסיבות המקרה שלפנינו וטענות הצדדים, מסקנתי היא כי הפיצוי שנפסק במקרה שלפנינו – איננו חורג באופן קיצוני משיעור הפיצוי הראוי. נכון הדבר, סכום הפיצוי גבוה יחסית, בפרט לגבי מי שמרצה עונש מאסר משמעותי ולפני כן סבל מהתמכרות לסמים. אולם המעשים שביצע המערער הם חמורים ביותר והנזק שגרמו למתלוננת וילדים – רב. נכון שסכום הפיצוי לא יוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולמחוק את זכר האירועים ממוחם של הקורבנות. אולם סכום הפיצוי יוכל לסייע להם לממן טיפולים שככל הנראה הם יצטרכו לקבל כדי להתגבר על הטראומות שחוו והותירו רישומן עליהם. אם הסכום ישולם יהיה בכך גם כדי להקל במעט את סבל היום-יום ואת הקשיים הכלכליים הממתינים ממילא לניזוקים.

 

33.          אשר לטענה כי המתלוננת לא ביקשה כלל פיצוי, יפים לעניינו דבריו של השופט (כתוארו דאז) מ' חשין, בעניין אסף:

 

"40. דבר אחרון. הוראת סעיף 77 לחוק העונשין ראוי שנעודד את השימוש בה ככל הניתן. עבירות האלימות בארץ תוכפות עלינו ומתרבות הן והולכות. כמותן הן עבירות לרכוש. בכל מעשה אלימות יש קורבן; בכל עבירת רכוש יש נפגע, ואולם אך לעתים נדירות נמצא קורבן או נפגע מגישים תביעה נגד העבריין לפיצוי או לשיפוי על נזקי הגוף שנשאו בהם, על הכאב והסבל שעברו עליהם, על נזקי הרכוש. וכי שמענו אי-פעם על אישה שהגישה תביעת פיצויים נגד מי שֶאֲנָסָהּ והורשע בדינו? ושמעון שהועמד לדין והורשע על-כי נעץ סכין בגופו של בנימין וחתך בבשרו עמוק עמוק. מי הוא ששמע על תביעת פיצויים שהגיש בנימין נגד שמעון? על רקע כל אלה ראוי להם לבתי-המשפט כי יעשו שימוש בסמכותם לפסוק פיצויים לנפגעים ולקורבנות העבירות, שימוש תדיר משהיה עד כה. מדוע, למשל, לא יחויב אַנָּס בידי בית-משפט שהרשיעו בדין לשלם לנאנסת פיצויי-סבל ופיצויי-נזק נכבדים, ואף בסכום המרבי הקבוע בחוק? אכן, ראויים הם הקורבנות והנפגעים כי בית-המשפט יהיה להם לעזר, שהרי בית-משפט אֵם ואב ואפוטרופוס היה להם. וברוח זו של עידוד נאמר אנו, שראוי אף לנו כי נפרש את הוראת סעיף 77 לחוק העונשין בליברליות. ראויים הם הנפגעים וקורבנות העבירות כי נעשה כן".

 

            ברוח דברים אלה נאמר גם אנו כי אף אם המתלוננת לא דרשה בשמה ובשם ילדיה הקטינים לקבל פיצויים מן האב המתעלל, הרי שבית המשפט עדיין מחוייב לשמש פה לקורבנות ולהפעיל את סמכותו שבסעיף 77 לחוק העונשין במקרים המתאימים, שהמקרה הנוכחי נמנה עמם.

 

 

סיכום

 

34.          סיכומם של דברים: אציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולקבל חלקית את ערעורו של המערער על גזר הדין במובן זה שעונשו יועמד על 16 שנות מאסר (במקום 18 שנות מאסר), מהן 14 שנות מאסר לריצוי בפועל (במקום 16 שנות מאסר לריצוי בפועל). עונש המאסר המותנה ורכיב הפיצוי שבגזר הדין יעמדו בעינם.

 

 

 

 

השופט א' גרוניס:

 

           אני מסכים.

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

 

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ח' מלצר.

 

             ניתן היום, ד' כסלו, תשע"ב (‏30.11.2011).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08087450_K15.doc   אצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il