עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8457/11

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד מ' ליפקין

 

 

 

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגניות הנשיאה א' קובו ו-מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק) בעמ"ש 1122/09 מיום 10.8.2011, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (השופטת ש' גליק) בתמ"ש 16084/01 מיום 22.6.2009, במסגרתו נדחתה תביעת המבקש.

 

העובדות והליכים קודמים

1.      הצדדים, בעל ואישה, התגרשו בשנת 2001. ביום 4.10.2001 חתמו הצדדים על הסכם גירושין וזה אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 18.11.2001 (להלן: הסכם הגירושין). בין היתר, נקבע בהסכם הגירושין כי חנות שזכויות הבעלות בה היו רשומות על שם האישה (להלן: החנות) תרשם בחלקים שווים על שם הבעל והאישה, אך זכויותיו של הבעל בדמי השכירות יועברו לאישה על חשבון השתתפותו בדמי המזונות של ילדיהם המשותפים. כמו-כן הוסכם כי כל עוד תהייה מושכרת החנות תשלם האישה לבעל סכומים מסוימים שעולים עם השנים בשלוש מדרגות. עוד הוסכם כי בהגיע צעיר הילדים המשותפים של בני הזוג לגיל 18 תימכר החנות.

 

2.       ביום 8.3.2007 מכרה האישה את חלקה בחנות לבעל, אלא שאז, לטענת הבעל, התקבלה אצלו דרישה לתשלום חוב למס הכנסה בגין השכרת החנות בשנים 2006-2001, השנים בהם החנות הייתה מושכרת על פי ההסדר שבהסכם הגירושין, בסך כולל של 194,825 ש"ח. הסכסוך שלפני נסוב על שאלת החבות באותם תשלומים למס הכנסה. 

 

3.       שני סעיפים בהסכם הגירושין מתייחסים לאופן חלוקת החיובים הנובעים מהחנות בין הצדדים. בסעיף ד.3. להסכם הגירושין נקבע כדלקמן:

 

"האישה מתחייבת כי מלוא החובות ו/או ההוצאות ו/או המיסים בגין העבר, ההווה והעתיד של החנות ועד ליום מכירת החנות ישולמו על ידה ומכספה בלבדית. למען הסר כל ספק, האישה תשא בכל הוצאה ו/או תשלום ו/או מס הנובע מהשימוש ו/או השכרת החנות עד ליום מכירת החנות ממקורותיה הכספיים בלבדית."

 

בהמשך, בסעיף ד.5. נקבע כי:

 

"הצדדים מסכימים כי עד למכירת החנות, יתחלקו שווה בשווה בכל הוצאה או תשלום הנובע מהבעלות."

4.       הבעל, לטענתו, הגיע להסדר עם מס הכנסה ושילם את המס הנדרש. בעקבות כך, הגיש הבעל תביעה לשיפוי לפי הסכם הגירושין לבית המשפט לענייני משפחה.

 

5.       בית המשפט לענייני משפחה שדן בתביעה קבע כי בין שתי ההוראות הנזכרות מעלה, הוראת סעיף ד.3. והוראת סעיף ד.5., קיימת סתירה, כאשר הראשונה תומכת בטענת הבעל לפיה על האישה היה לשאת בכל המיסים, בעוד השנייה תומכת בגרסת האישה לפיה על הבעל היה לשאת במחצית ההוצאות בגין תקבולי השכירות. בין גרסאות אלה העדיף בית המשפט לענייני משפחה את גרסתה של האישה, אשר מתיישבת עם דרך הפרשנות הראויה של הסכם הפשרה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי כבר מעצם העובדה שמחצית הבעלות בחנות הועברה על שם הבעל ניתן לסבור כי עליו לשאת במס בגין מחצית התקבולים. עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה כי עולה מההסכם שהעברת מחצית דמי השכירות של הבעל לאישה התבצעה למעשה בדרך של קיזוז המזונות, כך שקבלת דמי השכירות של הבעל לא יצרה "הכנסה" אצל האישה. בית המשפט השתית מסקנתו זו אף על העובדה שאם הייתה המשיבה משלמת את מלוא המס הייתה נותרת עם סכום מינימאלי של דמי מזונות, אם בכלל, וכן על העובדה העולה מעדויות הצדדים לפיה הם התחלקו שווה בשווה בהוצאות התיקונים של החנות. לסיכום עניין זה, קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי הדרך הפרשנית היחידה האפשרית באופן המקיים את התכלית האובייקטיבית של הסכם הגירושין היא זו המוצעת על ידי האישה.

 

6.       נוסף על השאלה הפרשנית הוסיף בית המשפט לענייני משפחה וקבע כי המבקש לא סיפק ראיה בדבר גובה המס שנדרש לשלם וכי ממסמך השומה שצירף לכתב תביעתו אין לדעת אם השומה הינה בגין הכנסתו מהחנות או בגין הכנסות אחרות. בית המשפט לענייני משפחה אף דחה את טענותיו של המבקש אשר נסמכו על מכתב יועץ מס מטעמו, שכן המכתב לא הוגש כחוות דעת, כותב המכתב לא נחקר עליו וממילא לא יכול היה המבקש להגיש חוות דעת פרטית בבית המשפט לענייני משפחה מבלי שנטל רשות מוקדמת לכך. עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי המבקש לא הוכיח את תביעתו לגופה ודינה להידחות אף מטעם זה.   

 

7.       המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש תוך שקבע כי "עצם העובדה שמחצית מן ההכנסות [מ]השכרת החנות הועברו למערער [המבקש – י.ד.] די בה כדי להוביל למסקנה כי מי שקבל את ההכנסה (במקרה דנן מחצית ההכנסה), חייב גם בתשלום המס על אותו סכום שהועבר לרשותו". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי העובדה שהמבקש הופטר מתשלום דמי המזונות לצד העובדה שהאישה הייתה חייבת לדאוג למזונות ילדיה מהאמצעים העומדים לרשותה, לרבות מחצית ההכנסה בגין השכרת החנות, מלמדות כי לא הייתה הצדקה כלשהי לזכות את המבקש במחצית ההכנסה מהשכרת החנות ובה בעת לפטור אותו מתשלום המזונות עבור ילדיו. 

 

          מכאן הבקשה שלפני.

 

נימוקי הבקשה

8.      במסגרת הבקשה טוען המבקש באריכות טענות מטענות שונות שקצרה היריעה מפירוטן, אך אעמוד עליהן בתמצית. טענתו העיקרית של המבקש היא כי שגה בית המשפט בפרשנות הסכם הגירושין וכי עסקינן בהסכם נהיר, ברור ומפורש, המדבר בעד עצמו. לטענת המבקש פרשנותם של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי את ההוראות הרלבנטיות מעוותת את כוונת הצדדים ומשנה מן האיזון הכלכלי העדין אליו הגיעו הצדדים בהסכם הגירושין לאחר שהוחלפו ביניהם טיוטות רבות. לטענת המבקש, הסעיפים המצוטטים לעיל אינם עומדים בסתירה זה לזה, שכן ההוצאות הנובעות מהבעלות, כגון תיקונים, היטלי השבחה וכיו"ב, אינם כלל ועיקר תשלומים לרשויות המס בגין השכרת החנות. עוד משיג המבקש על הקביעות השונות עליהן נסמך בית המשפט לענייני משפחה במסקנתו לפיה יש לפרש את ההסכם כך שמחצית מתשלום המיסים תחול עליו, ובכלל אלה: כי גרסת המשיבה עדיפה על גרסתו שלו; כי מחצית דמי השכירות התקזזו עם תשלום דמי המזונות בהם היה הבעל חייב; וכי תשלום הבעל בגין מחצית הוצאות התיקונים שנערכו בחנות וכן העברת מחצית הזכויות בחנות מלמדים על כך שהצדדים הסכימו כי יתחלקו שווה בשווה הן בהכנסות והן בכלל ההוצאות.

 

9.       באשר לקביעת בית המשפט לענייני משפחה לפיה ממילא לא הוכחה התביעה, טוען המבקש כי כבר לכתב תביעתו צירף את דרישות התשלום ממס הכנסה וכן המכתב מיועץ המס שלו אודות התשלומים ששולמו למס הכנסה בגין תקבולי השכירות. לטענת המבקש, טענת המשיבה לפיה לא ניתן ללמוד מהדרישות לתשלום מס שצירף המבקש לכתב התביעה כי הן הוצאו בגין ההכנסות מהשכרת החנות היא טענה "סתמית, השערתית, שאין בה כל ממש ואין לה כל אחיזה במציאות". עוד תוהה המבקש: "אם הייתה נכונה [טענה זו – י.ד.] מדוע לא הובא מומחה ממס הכנסה להעיד על כך בבית המשפט מטעם המשיבה?". לבסוף טוען המבקש, כי עם קבלת פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה פנה המבקש ליועץ המס שלו, וזה הודיע לו כי ברשותו הסכם שנחתם עם מס הכנסה בו נכתב מפורשות כי התשלומים ששילם המבקש למס הכנסה, ושאותם תבע בתביעתו מהאישה, הם המס החל על מחצית דמי השכירות שנתקבלו בגין השכרת החנות. לטענת המבקש, הוא עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה להתיר את צירוף ההסכם כראיה חדשה במסגרת הערעור, אך בקשתו נדחתה.   

 

10.     בנוסף טוען המבקש כי במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הציע בית המשפט לצדדים מתווה לפשרה במסגרתו הערעור יתקבל והתיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה לצורך בירור שיעור החוב למס הכנסה. לטענת המבקש, הוא הסכים למתווה שהוצע בעוד המשיבה סירבה לו, ואף על פי כן דחה בית המשפט המחוזי בחוסר צדק משווע את ערעורו. 

 

 

דיון והכרעה

11.     לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אך מבלי להיזקק לתשובת המשיבה.

 

12.         כידוע, כלל הוא שרשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במשורה אך באותם מקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך או כאשר נדרשת התערבות מטעמי צדק בשל החשש לגרימת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב' 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. כזכור, טענתו המרכזית של המבקש היא כי פרשנותם של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי את הסכם הגירושין עומדת בניגוד ללשונו הברורה של ההסכם, לפיה האישה תישא בכל הוצאה או מס הנובעים מהשימוש או ההשכרה של החנות. קביעה זו, טוען המבקש, עומדת בניגוד להלכה לפיה מקום בו לשון ההסכם ברורה יש לתת לה משקל מכריע ובניגוד להלכה לפיה יש להימנע ככל הניתן מהפרת האיזון העדין אליו הגיעו צדדים להסכם גירושין. 

 

13.          אכן, גישתי, עליה עמדתי מספר פעמים בעבר, היא כי מקום בו לשון ההסכם ברורה, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם [ראו: ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (לא פורסם, 28.1.2008), בסעיף 27; ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (13.2.2008), בסעיף 43]. סבורני כי תיקון סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שנעשה במסגרת חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011, ס"ח 202 (להלן: תיקון מס' 2), תומך אף הוא בגישה לפיה ללשון החוזה ינתן משקל מכריע בבוא בית המשפט לפרשו [ראו: ע"א 11039/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (לא פורסם, 6.7.2011), בסעיף 3 לפסק דיני; וכן ראו: נילי כהן "הניסוח בעייתי, התכלית ברורה" עורך הדין 11 102 (2011); והשוו: יהודה אדר "מגמות ותנודות בדין החוזים הכללי – ישראל 2010" דין ודברים ו 41, 56 (2011)].

 

          אכן, נדמה כי אין סתירה של ממש בין הקביעה בסעיף ד.3. להסכם הגירושין לפיה האישה "תשא בכל הוצאה ו/או תשלום ו/או מס הנובע מהשימוש ו/או השכרת החנות עד ליום מכירת החנות", לבין הקביעה בסעיף ד.5. לפיה הצדדים יישאו "בכל הוצאה או תשלום הנובע מהבעלות". ואולם, אף אילו הייתי מקבל טענתו זו של המבקש, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור.

          כידוע, הלכה היא כי לא תינתן רשות ערעור אפילו אם מתעוררת שאלה משפטית חשובה אך אין בפתרונה כדי להשפיע על תוצאת הערעור [ראו, למשל: רע"א 202/05 מנהל השירותים הוטרינריים נ' גולדשטיין (לא פורסם, 14.6.2005), בסעיף 5; רע"א 6953/11 הוד מעלת הפטריארך אירינאוס הראשון נ' הפטריארך בפועל תיאופילוס ג'אנופולוס (לא פורסם, 20.12.2011), בסעיף 11]. במקרה דנן, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המבקש לא הוכיח את תביעתו ולא הצליח להראות כי הסכומים אותם נתבע לשלם למס הכנסה נובעים מהשכרת החנות. לא מצאתי מקום להתערבות בקביעה זו. המבקש אינו מתכחש לעובדה כי ממסמכי מס ההכנסה שצירף לכתב התביעה בבית המשפט לענייני משפחה לא ניתן ללמוד כי השומה שבהם הוצאה על בסיס השכרת החנות. טענתו של המבקש כי המשיבה צריכה הייתה להביא מומחה ממס הכנסה למען יסתור את טענותיו כי השומה נעשתה על בסיס ההכנסות מהשכרת החנות אינה מתיישבת עם מושכלות יסוד בדבר הנטל המוטל על התובע להוכיח את עילת תביעתו. אף קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא ניתן להסתמך על מכתב יועץ המס של המבקש מתיישבת עם הדין הקובע כי כדי שניתן יהיה להגיש חוות דעת מומחה בבית המשפט לענייני משפחה יש ליטול רשות מוקדמת מבית המשפט [תקנה 258יב(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א)].

 

         אף על פי שהמבקש לא צירף לבקשת רשות הערעור את ההחלטה שדחתה את בקשתו להוסיף ראיה בערעור, אוסיף ואציין כי בנסיבות העניין, כאשר ההסכם בין המבקש לבין מס ההכנסה נחתם עוד בטרם הוגשה התביעה והיה כל העת ברשות המבקש או מי מטעמו, ממילא לא קמה עילה להתיר את צירופה של הראיה בשלב הערעור [תקנה 457 לתקסד"א; ולפסיקה לפיה על המבקש צירופה של ראיה בשלב הערעור לפעול בשקידה ראויה לגילוין ולהגשתן של הראיות בפני הערכאה המבררת, ראו, למשל: ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 141, 147 (1984); ע"א 10687/07 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ – רמאללה נ' חג'וג' (לא פורסם, 5.8.2010), בסעיף 19; ראו גם: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 666-664 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב' 1307-1305 (מהדורה חמש עשרה, 2007)].

 

         עוד אציין כי לא מצאתי ממש אף בטענות המבקש לפיהן בעקבות דברים שאמר בית המשפט המחוזי במהלך הדיון שהתקיים לפניו, כאשר המליץ לצדדים על מתווה לפשרה, נוצרה אצלו ציפייה כי ערעורו יתקבל. אף אם הדברים נאמרו, ברי שבית המשפט אינו מוגבל בהכרעתו למתווה הפשרה שהציע לצדדים מקום בו זה נדחתה על ידם. משכך, אין לציפייתו של המבקש על מה שתסמוך. 

 

         משנמצא כי קביעת בית המשפט לענייני משפחה, לפיה לא הוכיח המבקש את עילת תביעתו, אינה מקימה עילה להתערבות, אין מקום להיעתר לבקשה.

 

14.         אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.

 

          ניתנה היום, ח' בטבת תשע"ב (3.1.2012).

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11084570_W01.doc   חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il