עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8265/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

ע"פ 8265/12

לפני:

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המערער:

ויסאם חרבג'י

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 30.10.2012 בת"פ 32/10 שניתן על ידי כבוד השופט ת' כחילי

תאריך הישיבה:

י"א בכסלו התשע"ג (25.11.2012)

בשם המערער:

עו"ד ראפי מסאלחה, עו"ד ואיל אבו-זד

בשם המשיבה:

עו"ד עדי מנחם

החלטה

1. בפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שהוטל על המבקש ביום 30.10.2012 בבית המשפט המחוזי נצרת (ת"פ 32/10, השופט ת' כחילי).

2. במרכזה של הבקשה עומדת הרשעתו של המערער בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) והעונש שהוטל עליו בגין ביצועה של עבירה זו (לצד הרשעתו בעבירה של נשיאה והובלה של נשק שלא כדין לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, שנלוותה לה, וכן הרשעה בכמה עבירות נוספות שצורפו להליך, לבקשת בא-כוחו של המערער). העובדות הבסיסיות שביסוד הרשעתו אינן שנויות במחלוקת, אלא רק משמעותן המשפטית. על-פי כתב האישום, המערער נסע ברכב יחד עם שניים אחרים – בדיאב פלאח (להלן: המנוח) ואמין חרבג'י (להלן: אמין). בשלב מסוים, המערער ישב במרכז המושב האחורי של הרכב, המנוח ישב בכסא ליד הנהג ואמין ישב במושב הנהג. המנוח, שלא היה לו היתר להחזיק באקדח, הוציא אקדח וניסה לדרוך אותו ללא הצלחה. המערער, שאף לו לא היה רישיון לשאת אקדח או ניסיון קודם עם כלי נשק, נטל מהמנוח את האקדח כדי לנסות לדרוך אותו אף הוא. לאחר מספר ניסיונות הצליח המערער לדרוך את האקדח ולחץ על ההדק. כתוצאה מכך נורה קליע אשר עבר דרך המושב שעליו ישב המנוח ופגע באיברים חיוניים בגופו. המערער ואמין הבהילו את המנוח לבית החולים אך המאמצים להחיותו עלו בתוהו, והוא נפטר.

3. המערער נולד פג וסבל כל חייו מקשיים התפתחותיים ומרמת תפקוד נמוכה יחסית. לבקשת סנגורו של המערער הוא נשלח לוועדת האבחון למפגרים (להלן: הוועדה) על יסוד הטענה כי הוא סובל מפיגור שכלי. המשיבה לא התנגדה. הועדה קבעה כי המערער הוא בעל "קשיים קוגניטיביים בולטים בעיקר כתוצאה מחוסר הזדמנויות חינוכיות לימודיות". עם זאת, היא הוסיפה וקבעה כי אינו לוקה בפיגור שכלי, מסוגל להבחין בין טוב לרע ובין אסור למותר וכן יכול לסייע לסנגורו בהגנה עליו. על יסוד זה נמשך משפטו של המערער.

4. גדר המחלוקת במשפטו של המערער הייתה מה היה היסוד הנפשי שנלווה למעשה האסור – מודעות או רשלנות, ובהתאמה האם נכון להרשיעו בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות. בית המשפט קמא התרשם כי כשלחץ המערער על ההדק הוא לא היה מודע לעובדה שהאקדח היה טעון והאמין שהאקדח ריק מכדורים. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט קמא כי המערער לא שם לב לכיוון שאליו הופנה קנה האקדח. עם זאת, מדבריו של המערער בהודעותיו ובעדותו הסיק בית המשפט שהמערער נטל, תוך מודעות, סיכון בלתי סביר לפגיעה במנוח. בית המשפט סבר כי המערער סמך על דברי המנוח לפיהם האקדח ריק ממחסנית אך לא עשה דבר כדי לוודא שהם אכן נכונים אלא לכל היותר קיווה שזה המצב. על סמך כל אלה בית המשפט קמא הרשיע את המערער בהריגה. בבואו לגזור את דינו, השית בית המשפט קמא על המערער עונש של 24 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי (כשהתנאי הוא שמערער לא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו כל עבירת נשק לרבות החזקת סכין וכן כל עבירה שמהותה יצירת סיכון כלפי חייו וגופו של אדם שיורשע בגינה). בית המשפט קמא הדגיש כי המערער לא חפץ במותו של המנוח וכי המערער נושא בליבו ובנפשו את תחושת האשם ואת תחושת האובדן על חברו הטוב. לצד שיקולים אלה, הנחה עצמו בית המשפט קמא לאורה של מדיניות הענישה המחמירה בעבירות הקשורות למשחק בנשק. בית המשפט שקל לקולא את מאפייניו האישיים של המערער אך סבר שהם אינם מצדיקים הימנעות מהטלתו של עונש מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט עיכב את ביצועו של העונש למשך 45 יום בלבד והאריך את תוקפם של תנאי השחרור שלהם כפוף המערער.

5. המערער טוען כי יש לעכב את ביצועו של עונש המאסר שנגזר עליו. את בקשתו הוא תומך בכך שלשיטתו, סיכויי ערעורו הם טובים – הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין העונש. הוא מוסיף ומצביע על כך שהיה משוחרר לכל אורך המשפט מבלי להפר את התנאים שהושתו עליו. לטענתו, מאחר שהערעור מכוון נגד ההרשעה תסוכל מטרתו אם ייאסר, ולעומת זאת לא ייגרם כל נזק אם יישאר חופשי עד אשר יינתן פסק הדין בערעורו.

6. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, תקופת המאסר שהושתה על המערער ארוכה במידה שלא תייתר את שמיעת הערעור, וגם אם יתקבל הערעור סביר שלא יבוטל לחלוטין המרכיב של מאסר בפועל. היא מוסיפה ומצביעה על כך שהעונש שהוטל על המערער אינו חורג מרף הענישה האפשרי גם בעבירה של גרם מוות ברשלנות. מעבר לכל אלה, המשיבה נדרשת לחומרה הכרוכה בעבירה שעניינה נטילת חיי אדם. מכל מקום, טוענת המשיבה כי אין מקום לעכב, בכל מקרה את רכיב המאסר המותנה.

7. לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל דעה כי במקרה מיוחד זה ראוי לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המערער, חרף החומרה המיוחסת, בצדק, לעבירות שעניינן שימוש בלתי-חוקי בנשק, ולא כל שכן כאשר יש להן תוצאה קטלנית. מבלי לנקוט עמדה לגופו של עניין, במרכזו של הערעור עומדת טענה משפטית שראויה להיבחן. הטענה שעניינה מצבו הנפשי של המערער, בשים לב למגבלותיו, אינה טענת סרק. יתרה מכך ומבלי להכריע בדבר, אם תתקבל עשויה להיות לה משמעות גם לעניין העונש, בהתחשב בנסיבותיו האישיות המיוחדות של המערער, שללא ספק סובל ממוגבלות, גם אם לא הוגדר כמי שסובל מפיגור במובן הצר. מכל מקום, אורכה של תקופת המאסר שהושתה על המערער מהווה שיקול נוסף התומך בעיכוב הביצוע של עונשו (ראו למשל: ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.2007)). כפי שכבר צוין, המערער לא הפר את תנאי השחרור שלו במהלך כל משפטו, וגם מבחינה זו עיכוב העונש אינו מעורר קושי (ראו למשל: ע"פ 4443/10 קיקוזאשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.6.2010), בפסקה 4). יוצא אפוא, כי השיקולים בדבר משך תקופת המאסר שהושתה על המערער, טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, נסיבותיו האישיות והעובדה כי היה נתון עד כה בחלופת מעצר מבלי להפר את תנאיה, תומכים כולם בעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו (השוו: ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 282-277 (2000)).

8. אשר על כן, הערעור מתקבל במובן זה שריצוי עונש המאסר בפועל שהושת על המערער (אך לא עונש המאסר על תנאי שנותר בעינו) יידחה עד לאחר ההכרעה בערעורו. תנאי השחרור שנקבעו בעניינו של המערער, אשר בהם הוא נתון כעת, יעמדו בתוקפם עד להכרעה בערעור.

ניתנה היום, י"ב בכסלו התשע"ג (26.11.2012).