עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6995/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

           לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח) אשר לא נעתר לבקשה לשחרר לחלופת מעצר את העורר, העצור עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

 

השתלשלות ההליכים

 

1.             נגד בנו של העורר (להלן: הבן) ונאשמים נוספים הוגש ביום 19.5.2011 כתב אישום שבו יוחסו להם, בין היתר, עבירות של ניסיון לרצח, תקיפה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה בכוונה מחמירה, הצתה, היזק בחומר נפץ וחבלה במזיד ברכב (להלן: כתב האישום הראשון). לפי הנטען, עבירות אלו בוצעו על-ידי הבן בצוותא חדא עם רמזי בכר ועבדי בכר – הם עדי תביעה בכתב האישום הראשון (להלן: עדי התביעה), וכן עם אדם נוסף שלימים הפך עד מדינה.

 

2.             ביום 28.7.2011 הוגש נגד העורר ובנו כתב אישום (להלן: כתב האישום השני) שלפיו עברו השניים עבירות שונות במטרה להכשיל את ההליך השיפוטי המתנהל נגד הבן. בכתב האישום מיוחסות להם, בין השאר, עבירות של קשירת קשר לרצח, ניסיון שידול לרצח, קשירת קשר לפשע, שיבוש מהלכי משפט, עבירות בנשק, הדחה בעדות בנסיבות מחמירות וניסיון להטרדת עד בנסיבות מחמירות. לפי המתואר באישום הראשון, מסר הבן לעורר מספר טלפון של שוטר סמוי – מתוך מחשבה שמדובר ברוצח שכיר – כדי שהעורר יעביר לו מקדמה על סך של 5,000 דולר עבור רצח אחד מעדי התביעה. העורר יצר קשר טלפוני עם השוטר הסמוי, תיאם עימו את העברת המקדמה, נפגש עימו, מסר לו את הכסף ושוחח עימו על תוכנית הרצח. על-פי עובדות האישום השני, קשרו העורר ובנו קשר לרכוש כלי נשק מסוגים שונים, ולהטמינם בחצר ביתם של עדי התביעה במטרה לבצע עסקה עם רשויות התביעה, כך שבתמורה למסירת מיקום כלי הנשק יזכה הבן להקלה בתנאי שחרורו ועונשו. לאחר שהבן איתר אדם שיבצע את רצונם, נפגש עימו העורר ומסר לו סכום של 35,000 דולר עבור רכישת כלי הנשק והטמנתם. לפי הנטען באישום השלישי קשרו השניים קשר להדיח עדי תביעה ולהטרידם. לאחר שהבן פנה אל אדם אשר יניא את העדים מלהעיד בהליך השיפוטי, או יניעם להעיד עדות שקר, על-ידי שימוש בהקלטות, צילומים ואיומים, נפגש עימו העורר בהזדמנויות שונות ושילם לו סכומים שונים שהסתכמו לכדי 100,000 ש"ח. בתקופה זו אף פנה העורר אל אדם זה וביקש לקבל לידיו את ההקלטות והצילומים.

 

3.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר ובנו עד תום ההליכים נגדם. בעוד שהבן נתן הסכמתו לבקשה, טען העורר לכרסום בעוצמת הראיות לכאורה הקושרות אותו לאירועים נושא כתב האישום, וביקש לשחררו לחלופת מעצר. חרף טענותיו של העורר כי לא ידע לשם מה מיועדים הכספים ששילם, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) כי קיימות ראיות לכאורה שמהן עולה כי העורר ידע היטב כי הכספים שהעביר נועדו לתשלום עבור ביצוע מעשים פליליים. עוד קבע בית המשפט כי מתקיימת עילת מעצר של מסוכנות. נוכח חומרת העבירות, וחרף העובדה שמדובר באדם שניהל אורח חיים נורמטיבי ונעדר עבר פלילי, סבר בית המשפט כי החשש לפגיעה בציבור ובהליכי משפט היא כה גבוהה עד כדי שלא תימצא חלופת מעצר שיש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממעשי העורר, ושתמנע מהעורר מלשוב על מעשיו. זאת, בנסיבות בהן המניע לביצוע העבירות – רצונו לסייע לבנו בכל מחיר – עודנו קיים. אשר על כן, הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, אף בלא הגשת תסקיר מעצר בעניינו.

 

4.             העורר הגיש ערר על החלטה זו לבית משפט זה, שבגדרו חזר על טענתו בדבר חולשת התשתית הראייתית, וכן טען כי היה על בית המשפט להורות על הגשת תסקיר מעצר ולבחון חלופת מעצר קונקרטית בעניינו. בית משפט זה קבע כי קיימות ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לעורר. הערר התקבל חלקית (החלטת השופט א' רובינשטיין בבש"פ 5965/11 מיום 1.9.2011 (להלן: החלטת השופט רובינשטיין)), במובן זה שבית המשפט הורה על החזרת הדיון בחלופת המעצר לבית המשפט המחוזי, לאחר שיוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

 

5.             שירות המבחן התרשם לחיוב ממאפייניו האישיותיים של העורר, והעריך כי הפער בין אלו לבין חומרת החשדות נגדו נובע מהמשבר שחווה בעקבות מעצר בנו. שירות המבחן סבר כי חלה התפכחות מסוימת אצל העורר, שבגדרה מבין הוא בדיעבד כי היה עליו להפעיל שיקול דעת ולברר את מהות המשימות שהתבקש לבצע. שירות המבחן העריך כי יכולתו של העורר לקחת אחריות על מעשיו ולהפיק לקחים ממצבו עשויה לצמצם את האפשרות למעורבותו בפלילים מצידו, ומשהתרשם מרצינותם ואחריותם של המפקחים שהוצעו, בא בהמלצה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

 

6.             בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' קאפח), לאחר דיון במעמד הצדדים, שב ונעתר לבקשת המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט דחה את המלצת שירות המבחן משני נימוקים: האחד, כי מסקנת שירות המבחן בדבר הערכת המסוכנות של העורר התבססה על תשתית עובדתית רעועה ומנוגדת לקביעות בית המשפט המחוזי ובית משפט זה; השני, משום שהיה ספק בליבו האם אכן הפנים העורר, הלכה למעשה, את המיוחס לו, שכן בפני שירות המבחן המשיך לטעון כי לא ידע במה דברים אמורים, כל זאת שעה שמכתב האישום עולה רצף של מעשים שבוצעו לאורך זמן שתכליתם שיבוש הליכי משפט – בין אם על-ידי ניסיון להביא למותו של עד תביעה, בין אם על-ידי הפללת עדים אחרים. על כן, סבר בית המשפט כי "התנהלות המשיב מעידה כי אהבתו לבנו ודאגתו לגורל הבן, עלולים להעביר אותו על דעתו ולגרום לו לבצע מעשים חמורים". בית המשפט קבע כי חרף היות החלופה שהוצעה ראויה על פניה, לא ניתן לתת אמון בעורר, ועל-כן דחה את הבקשה לשחררו ממעצר, וקבע כי יוותר במעצר עד תום ההליכים.

 

טענות הצדדים

 

7.             להחלטה זו מכוון הערר שלפניי, שבגדרו טוען העורר כי חל שינוי נסיבות משמעותי, שבית המשפט קמא לא נתן דעתו עליו, אשר יש בו כדי להטות את כף המאזניים לעבר שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לטענתו, בעוד שקודם לכן כתב האישום שהוגש כנגד העורר מנה 21 עדי תביעה בלבד, כעת הוחלט על איחוד הדיון בעניינו של העורר עם הדיון בכתב האישום הראשון, המונה שלושה נאשמים ולמעלה מ-200 עדי תביעה, מה שיגרום להליכים בעניינו להימשך זמן רב. עוד מציין העורר כי טרם נקבע מועד לדיוני הוכחות. העורר מוסיף וטוען כי התסקיר שניתן בעניינו הוא חיובי, וחרף העובדה שהוא אינו מודה במיוחס לו (וזו זכותו כנאשם בהליך פלילי), הרי עולה בבירור מן התסקיר כי חלה בו התפכחות ביחס למצבו וכי יש ביכולתו לקחת אחריות על אירועים בחייו, ויש בכך כדי להפחית את הסיכון למעורבות עתידית מצידו בפלילים. העורר מבקש כי בית המשפט יאמץ את החלופה שעליה המליץ שירות המבחן בתסקיר, ויורה על שחרורו למעצר בית.

 

8.             בדיון שנערך לפניי, טענה באת-כוח המדינה כי הטיעון בדבר הימשכות צפויה של ההליכים אינו מתאים לשלב זה של הדיון אלא לשלב בקשת הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, ככל שזו תידרש. עוד נטען כי אין בהחלטתו של השופט רובינשטיין משום נקיטת עמדה בעניין האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, וממילא, תסקיר חיובי של שירות המבחן הוא בגדר המלצה בלבד, שאינה כובלת את שיקול דעתו של בית המשפט. לשיטתה, אפילו מדובר באדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, אין לשחררו לחלופת מעצר נוכח חומרת העבירות המיוחסות לו, ונוכח היתממותו באשר לייעודם של הכספים ששילם, אשר אינה מעידה על "ההתפכחות" הנטענת.

 

דיון והכרעה

 

9.             לאחר שבחנתי את החלטת בית המשפט המחוזי ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. זה מכבר נקבע בהחלטתו של השופט א' רובינשטיין כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה ביחס לאישומים המיוחסים לו, וכן כי קיימות עילות מעצר – הן מסוג מסוכנות, הן מסוג שיבוש הליכי משפט. אכן, גם בעבירות חמורות יש לבחון, כמצוות המחוקק, אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה שפגיעתה בחירותו פחותה.

 

           קודם שנדרש לשאלה זו, ועל מנת להעמיד דברים על מכונם, יש להבהיר כי כל עוד לא הוכחה אשמתו של העורר, זכותו להיאבק על חפותו ואין לייחס לחובתו את חוסר נכונותו ליטול אחריות על המיוחס לו בפני שירות המבחן (ראו: בש"פ 6826/10 סמואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.9.2010); בש"פ 240/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.1.2011); בש"פ 842/11 פישמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.2.2011)).

          

10.          באשר לחלופת המעצר, לא מצאתי להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בשל הסיכון הנשקף ממנו ומשום שלא ניתן ליתן בו אמון, וזאת חרף המלצתו החיובית של שירות המבחן. זאת על רקע הטעמים המצטברים הבאים: ראשית, הלכה היא כי תסקיר חיובי של שירות המבחן הוא בגדר המלצה בלבד, ואין בית המשפט מחויב לאמצו בכל מקרה ומקרה (בש"פ 7065/10 כסאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.10.2010)). שנית, מידת האמון שניתן לתת בנאשם היא אמת המידה העיקרית במסגרת בחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר (בש"פ 6922/11 קדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.2011)). בענייננו שזורים זה בזה מסוכנותו של העורר והחשש מפני שיבוש הליכי משפט, ומקשים על מתן אמון בו. כידוע, בדיקת מסוכנות מצריכה בחינה של שני היבטים – האחד הוא המעשה, היינו, אם "המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות"; השני הוא העושה, היינו אם מאופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת סכנה לציבור או ליחידים (בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה (לא פורסם, 19.7.2004)). במקרה דנן, מדובר בעבירות חמורות, ובהן קשירת קשר לרצוח אדם במטרה לשבש הליכי משפט. סבורני כי ממעשים אלו, שהמניע להם ממשיך להתקיים, כמו גם מהנסיבות שמלמדות על עקביות ושיטתיות בחתירה אל המטרה של מילוט הבן מאימת הדין, עולה חשש להישנות המעשים. חרף העובדה כי העורר הוא אדם מבוגר, נעדר עבר פלילי, שניהל אורח חיים נורמטיבי עד כה, מנכונותו לעשות הכל למען בנו ("להוריד את השמש לרצפה", כדבריו, לו היה יכול), מבלי שהפעיל שיקול דעת עצמאי כנטען על-ידו, נשקפת סכנה כאמור. משלא נסתרה חזקת המסוכנות, ומשקיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט, לא מצאתי עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי.

 

           נוכח האמור, הערר נדחה.

 

           ניתנה היום, ‏י"ג תשרי התשע"ב (11.10.2011).

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11069950_M02.doc   יב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il