עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6846/13

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 6846/13

לפני:

כבוד השופט ע' פוגלמן

העורר:

וסים עדואן

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ז' בוסתן) במ"ת 11920-06-13 מיום 11.10.2013

תאריך הישיבה:

י' בחשון התשע"ד

(14.10.13)

בשם העורר:

עו"ד מירי כהן

בשם המשיבה:

עו"ד נעימה חנאווי

החלטה

1. לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד הוגש כתב אישום שבו מיוחסת לעורר עבירת שוד. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה גם בקשה למעצרו עד תום ההליכים. לאחר הגשת תסקיר מעצר, ובהסכמת המשיבה, שוחרר העורר למעצר בית מלא ברמלה, בפיקוח בני משפחתו, חתימה על ערבות עצמית בסך 20,000 ש"ח, ערבות צד ג' של כל אחד מהערבים בסך 30,000 ש"ח והפקדה כספית בסך 5,000 ש"ח (החלטה מיום 26.6.2013). בהמשך, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר, שבה ביקש להקל את המגבלות המוטלות עליו ולהמירן במעצר בית לילי בלבד. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ע' גרוסקופף) דחה את הבקשה, אך אפשר לעורר לצאת מביתו לצורך התאווררות בליווי אחד המפקחים בין השעות 09:00 ל-10:30 בבוקר.

2. ביום 9.10.2013 נעצר העורר בחשד להפרת תנאי מעצר בית לאחר שנתפס מחוץ לביתו בשעה 12 בצהריים. בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת ר' גלט) דחה את בקשת המשטרה להאריך את מעצרו בארבעה ימים נוספים, וציין כי על המדינה להגיש בקשה לעיון חוזר אם ברצונה להשיב את העורר למעצר בגין ההפרה. בהמשך, הוגשה בקשה לעיון חוזר ולחילוט ערבויות לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בבקשה נטען כי העורר נתפס בהפרה של תנאי שחרורו, כשבכיסו סם מסוכן מסוג חשיש

3. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ז' בוסתן) קיבל את בקשת המדינה והורה על החזרתו של העורר למעצר. בית המשפט ציין כי אין מניעה להידרש לבקשה לעיון חוזר, גם לאחר שבית משפט השלום החליט שלא להאריך את מעצרו של המבקש, מכיוון שמדובר בשני הליכים שאינם מוציאים האחד את השני. לגופם של דברים, נמצא כי הפרת התנאים מחייבת את החזרתו של העורר למעצר, במיוחד נוכח חוסר התובנה שלו ושל המפקחים לנדרש מהם. עוד צוין כי לא מדובר בהפרה גרידא, אלא הפרה שעבירה נלווית לצידה (נוכח הסם המסוכן שנמצא בכיסו של העורר). יצוין כי בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע החלטתו בשלושה ימים בכפוף להגשת ערר לבית משפט זה.

4. מכאן הערר שלפניי. העורר טוען כי בית המשפט המחוזי שגה עת לא בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ולמעשה שלל על הסף אפשרות לשחרור לחלופה. באת כוח העורר מדגישה כי מדובר בעורר צעיר, ללא עבר פלילי, וכי בנסיבות העניין יש לבחון אם ניתן לאפשר שחרור בחלופה הדוקה יותר. לחילופין טוענת באת כוח העורר כי היה על המדינה להגיש ערר על החלטת בית משפט השלום שלא לעצור את העורר, ומשלא עשתה כן – אין להידרש לבקשתה לעיון חוזר.

5. בדיון שהתקיים לפניי, סמכה באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. במישור הדיוני, סבורה המשיבה כי בקשה לעיון חוזר היא דרך המלך במקרים מעין אלו, שבהם נטען להפרה של תנאי השחרור. לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי העורר הפר את האמון שניתן בו בהחלטה שבה שוחרר – בהסכמה – למעצר בית, וכן בהחלטה שבה הותר לו לצאת להתאווררות בפיקוח. בנוסף, הוכח כי המפקחים לא מילאו את תפקידם, וכי שירות המבחן שגה בהערכת יכולותיהם לעשות כן. בין היתר, אימו של העורר לא יודעת מה תפקידה, ואישתו לא יודעת מתי הוא יוצא מהבית ומתי הוא חוזר. בצד האמור, מצביעה באת כוח המשיבה על עילת המעצר העצמאית הקבועה בסעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), שעניינה הפרת תנאי שחרור, ובגדרה לא נדרשת בחינת של חלופת מעצר. בשולי הדברים, העירה באת כוח המדינה כי לא היה מקום לעכב את ביצוע המעצר, ולמעשה להחזיר את העורר לחלופה שנמצאה בלתי מתאימה.

6. לאחר בחינת הערר ושמיעת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

כפי שציינה באת-כוח המשיבה, הפרת תנאי שחרור בערובה היא עילת מעצר עצמאית, העומדת בפני עצמה ואיננה קשורה לעילות המעצר האחרות. סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים קובע כלהלן:

"(א) הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה:

[...]

(2) בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה

בית משפט זה חזר לא אחת על הקביעה שלפיה מקורה של הוראה זו בחשיבות הגבוהה שמייחס המחוקק להפרת תנאי שחרור בערובה (בש"פ 7576/12 ברגר נ' מדינת ישראל (26.10.2012)). מקום שנאשם בהליך פלילי מפר את תנאי שחרורו יתקשה בית המשפט לתת בו אמון בשנית, אמון שעומד בבסיס כל החלטה לשחרור לחלופת מעצר (בש"פ 8891/09 אקלום נ' מדינת ישראל (12.11.2009)). בצד האמור, לא כל הפרה של תנאי השחרור לחלופת מעצר מחייבת את ביטול החלופה. ההחלטה בנידון נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט שבוחן את נסיבות המקרה, שביניהן נסיבות העבירה, נסיבות העבריין וטיב ההפרה (בש"פ 2931/96 קאסם נ' מדינת ישראל (5.2.1996)). במקרה שלפנינו, אין מדובר בהפרה תמימה, אלא בהפרה שנלוותה לה עבירה נוספת של החזקת סם. בכך, הופר האמון שניתן בעורר, ששוחרר לחלופת מעצר בהסכמת המדינה, ואף ניתנו לו חלונות התאווררות לבקשתו. הפגיעה באמון שניתן בעורר מטה את הכף לטובת החזרתו למעצר.

בצד האמור יצוין כי ההפרה והחקירה שהתקיימה בעקבותיה העלו כי המפקחים שאמורים היו לפקח על העורר לא מילאו את תפקידם כנדרש. כפי שציינתי באחת הפרשות, "שחרור נאשם למעצר בית איננו סופה של דרך, אלא אך ראשיתה: תפקיד הפיקוח איננו 'טכני', המפקחים אינם נדרשים אך לשהות במחיצתו של הנאשם אלא עליהם להציב גבולות אפקטיביים לנאשם. הצבת גבולות זו מצריכה מהמפקחים הבנה של הבעייתיות בהתנהגות הנאשם ושל ההשלכות הנובעות ממסוכנותו" (בש"פ 6855/11 פלוני נ' מדינת ישראל (27.9.2011)). מהדברים שמסרו אימו של העורר ובת-זוגו עולה כי הן אינן מסוגלות לעמוד במשימה זו, וגם נתון זה תומך במסקנה כי החלופה שבה היה נתון העורר אינה מתאימה.

הערר נדחה אפוא.

ניתנה היום, ‏י"א בחשון התשע"ד (‏15.10.2013).