עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5712/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 5712/12

לפני:

כבוד השופט א' שהם

העורר:

פלוני

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.7.2012 ב-מ"ת 373-06-12, שניתנה על ידי כבוד השופט מ' יועד הכהן

תאריך הישיבה: י"ח באב התשע"ב (6.8.2012)

בשם העורר: עו"ד ירון רבינוביץ; עו"ד מרדכי מושקין

בשם המשיבה: עו"ד איתמר גלבפיש

החלטה

1. לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כב' השופט מ' יועד הכהן), בתיק מ"ת 373-06-12, מיום 15.7.2012, בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד העורר

2. בכתב אישום, שהוגש נגד העורר ביום 1.6.2012, לבית המשפט המחוזי בירושלים, נטען, כי ביום 27.5.2012 בסמוך לשעה 16:30, נהג העורר ברכב פרטי מסוג מאזדה (להלן: הרכב) בניגוד לכיוון התנועה. השוטרים מורן גולה (להלן: גולה) וציון ששוני (להלן: ששוני), אשר היו במקום, הבחינו בעורר וסימנו לו לעצור את רכבו, אך זה המשיך בנסיעתו לכיוון שער יפו.

שוטר סיור, ויליאם גאנם, אשר עמד סמוך לשער יפו (להלן: ויליאם) ניגש לרכב וביקש מהעורר לעצור, אולם העורר השיב לשוטר "בסדר, שנייה" והמשיך בנסיעה איטית. כששב ויליאם והורה לעורר לעצור את רכבו, האיץ העורר את רכבו ונסע במהירות מהמקום לכיוון שער יפו, כאשר השוטרים גילה וששוני אחריו. העורר, אשר הבחין בשוטרים, המשיך בנסיעתו כשהוא חוצה רמזורים אדומים ונוסע ברחובות חד סטריים בניגוד לכיוון התנועה, תוך שהוא גורם לכלי רכב והולכי רגל לסטות מתנועתם, על מנת שלא להיפגע מרכבו. כשפנה העורר שמאלה בכיכר פאריז לכוון רחוב רמב"ן, העמידו השוטרים גילה וששוני את רכבם, לצדו של רכב העורר, ושבו והורו לו לעצור את רכבו. העורר לא שעה לבקשתם והמשיך בנסיעתו.

בהגיע העורר לרחוב הטורים, שם הוצבו מחסומי משטרה המגבילים כניסת כלי רכב לרחוב בשבת ובחג, עצר העורר את רכבו. לאחר זאת, עצרו השוטרים גילה וששוני את רכבם ורצו לכיוונו של העורר. כשהבחין העורר בשוטרים, הוא החל בנסיעה מהירה ומסוכנת, כשהוא עולה על המדרכה להולכי רגל, פוגע במחסומי המשטרה וממשיך בנסיעתו ברחוב, לכוון השכונה החרדית, כשהוא גורם להולכי רגל רבים, שהיו אותה עת במקום, לסגת לצידי הכביש. השוטרים גילה וששוני המשיכו בנסיעה ברכבם בעקבות רכבו של העורר, עד אשר איבדו קשר עין עם הרכב, סמוך למחנה שנלר. בכתב האישום נטען, כי את האמור לעיל עשה העורר ביודעו כי רישיון הנהיגה שלו נפסל לצמיתות.

3. בגין מעשים אלו, מייחסת המאשימה לעורר ביצוען של עבירות אלה:

א. סיכון חיי אדם, לפי סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין);

ב. הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין;

ג. נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה);

ד. נהיגה באין כניסה – אי ציות לתמרור ב2, לפי תקנה 22א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה);

ה. רכב הנכנס לצומת, לפי תקנה 64(ה) לתקנות התעבורה;

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

4. בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המאשימה לעצור את העורר עד לתום ההליכים בעניינו.

בבקשה נטען כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. עוד נטען, כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות חשש סביר ששחרורו יסכן את שלום הציבור ובטחונו, ולפיכך, קמה עילת מעצר נגדו, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). עוד טענה המשיבה, כי לעורר עבר פלילי, וכי הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כשהוא יודע שרישיון הנהיגה שלו נפסל לצמיתות. לאור האמור, נטען, כי חומרת העבירות ונסיבותיהן, מצביעות על כך שלא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר, ועל כן, יש להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

הליכים קודמים והחלטת בית משפט קמא

5. ביום 6.6.2012, הוגשה לבית המשפט המחוזי חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של העורר (להלן: חוות הדעת הפסיכיאטרית הראשונה), ממנה עלה, כי העורר מוכר למערכת הפסיכיאטרית מאשפוזים קודמים, רובם בכפייה, ואובחן כסובל מהפרעות שונות, ובין היתר, הוא אובחן "כסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית עם מצבים פסיכוטיים והפרעת אישיות אנטי סוציאלית". יחד עם זאת, נקבע, כי בהסתכלות הנוכחית אין החמרה פסיכוטית במצבו של העורר וכי הוא מבין את משמעות העבירות המיוחסות לו, אחראי למעשיו, וכי במצבו הנוכחי הוא כשיר לעמוד לדין. הומלץ על המשך מעקב פסיכיאטרי וטיפול תרופתי.

6. ביום 18.6.2012, התקבל תסקיר מעצר של שירות המבחן בעניינו של העורר (להלן: תסקיר המעצר), בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי. מהתסקיר עלה, כי מדובר באדם כבן 32, נשוי ואב לילדה, והוא מצפה בקרוב לילד נוסף. העורר התקשה, לאורך השנים, לנהל אורח חיים יציב, נפשית ותעסוקתית, וכי פעמים רבות נכפו עליו טיפולים ואשפוזים פסיכיאטריים, לאחר שהוא התקשה לשתף פעולה ולא התמיד בנטילת כדורים פסיכיאטריים. שירות המבחן התרשם, לאור זאת, כי רמת הסיכון של העורר הינה גבוהה. בהתייחס לחלופת המעצר שהוצעה, היינו: מעצר בית בפיקוח עיקרי של אשתו של העורר הרי שבתנאים הנוכחיים, הסיכון הקיים מהעורר עלול אך לגבור, ולפיכך, לא המליץ שירות המבחן על חלופת מעצר זו. עם זאת, צויין בתסקיר, כי במידה שתוצע חלופה אחרת, בשילוב הפנייתו של העורר לפסיכיאטר המחוזי, אשר יבחן את האפשרות להוציא צו טיפול מרפאתי כפוי, ניתן יהא לשקול חלופה זו.

7. ביום 26.6.2012, התקבל תסקיר מעצר משלים מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר (להלן: תסקיר המעצר המשלים), לצורך בחינת חלופת מעצר נוספת, בפיקוח הוריו של העורר. שירות המבחן התרשם, כי הוריו של העורר יוכלו להוות גורם סמכותי עבורו; כי הם מבינים את מורכבות מצבו הנפשי; ובמידה והעורר יפר את תנאי מעצרו, הם ידווחו על כך למשטרה. שירות המבחן חזר והמליץ כי במידה שיוחלט על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית הוריו, יותנה הדבר באישור הפסיכיאטר המחוזי אשר יבחן את האפשרות להוצאת צו טיפול מרפאתי כפוי לעורר, במסגרתו יגיע העורר למרפאה, לשם מעקב ואבחון מצבו הנפשי, במהלך שהותו במעצר הבית בו יהיה נתון.

8. ביום 28.6.2012, קבע בית המשפט המחוזי כי, על-פי המלצת שירות המבחן, ניתן יהא לשחרר את העורר למעצר בית בבית הוריו, וזאת, בתנאי שהפסיכיאטר המחוזי יוציא צו מרפאתי לטיפול כפוי בעורר, אשר הביע את הסכמתו לכך. לפיכך, התבקש הפסיכיאטר המחוזי להודיע לבית המשפט, אם ניתן להוציא צו לטיפול מרפאתי כפוי בעורר, בשים לב להסכמתו למתן צו מעין זה.

9. ביום 1.7.2012, התקבל מכתבה של סגנית הפסיכיאטר המחוזי במחוז ירושלים, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, ממנו עולה כי אין מקום ליתן צו לטיפול מרפאתי כפוי (להלן: חוות הדעת הפסיכיאטרית השנייה). זאת, בשים לב לחוות הדעת הפסיכיאטרית הראשונה, לפיה העורר כשיר לעמוד לדין; הוא אחראי למעשיו; ומודע להשלכות הפסקת הטיפול התרופתי שהוצע לו.

10. ביום 15.7.2012, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניינו של העורר. בית המשפט סקר את הרקע וההליכים שקדמו למתן ההחלטה, וקבע כי אין מנוס ממעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט ציין כי "ככלל, כאשר מדובר בנאשם שנמלט מכוחות המשטרה תוך נהיגה פראית ומופקרת, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים" (פסקה 14 להחלטה). בית המשפט עמד על כך כי שירות המבחן נמנע בעקביות מהמלצה פוזיטיבית לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ורק בדק את החלופות שהוצעו על-ידו.

בית המשפט הוסיף וקבע, כי אין לשחרר את העורר לחלופת המעצר בבית הוריו, לנוכח אלו: העובדה שחוות הדעת הפסיכיאטרית אינה מניחה תשתית להוצאת צו לטיפול מרפאתי כפוי; לנוכח החשש כי העורר לא ייטול את תרופותיו כנדרש, כפי שנהג אף בעבר; לאור העובדה כי המפקח המוצע אינו מתאים לשמש בתפקיד זה, שכן הוא אינו מבין את חומרת העבירות המיוחסות לעורר לאשורן, ורואה בו אדם מסכן ולא מסוכן; לנוכח החשש כי העורר, הסובל מכושר שיפוט פגום, לא יבין את תנאי שחרורו וספק אם יעמוד בהם; לנוכח העובדה שגם אימו של העורר, שחלק מנטל הפיקוח עליו אמור להיות מוטל גם עליה, סובלת בעצמה מבעיות פסיכיאטריות; וכן משום שאין בכוחה של החלופה המוצעת כדי למנוע מן העורר לצאת מהמקום ולבצע מעשים שיש בהם כדי לסכן את הציבור.

לאור האמור, קבע בית המשפט, כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים.

עררו של העורר

11. בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, טוען בא כוח העורר, כי יש לאשר את חלופת המעצר, אותה דחה בית משפט קמא, או להציע חלופות אחרות אשר, מחד גיסא, יבטיחו כי העורר לא יחזור על מעשיו, ומאידך גיסא, לא יפגעו בזכויותיו הבסיסיות. כמו כן, התבקש בית המשפט לקיים דיון בהול בעניינו של העורר, בשל נסיבות העניין ומצבו הנפשי הקשה.

בנימוקי הערר, נטען, כי שגה בית משפט קמא משלא אישר את החלופה ההגיונית, והיא, לשחרר את העורר למעצר בבית הוריו ובפיקוחם, על אף שזו אומצה על-ידי שירות המבחן בתסקירו המשלים. כמו כן, נטען, כי בית משפט קמא טעה בכך שייחס משקל מכריע לעמדתה הלאקונית של סגנית הפסיכיאטר המחוזי, אשר סירבה להוצאת צו לטיפול מרפאתי כפוי, על אף שהעורר הסכים לכך. עוד נטען, כי ראוי היה לערוך בירור מעמיק בהחלטתה, תוך עמידה על הצעות אופרטיביות אחרות, אשר עשויות לספק מענה הולם.

בנוסף, טוען בא כוח העורר, כי אין לגזור גזירה שווה בין מסוכנותו של העורר, הנובעת ממצבו הפסיכיאטרי, לבין מסוכנותם הפלילית של אחרים הצלולים בדעתם. נטען, כי מעשיו הפסולים של העורר נעשו על-ידי אדם חסר איזון שנמנע מנטילת תרופותיו, ועל כן, יש לוודא כי העורר יזכה לטיפול הדרוש מחוץ לבית המעצר, תוך שיתוף פעולה עם בני משפחתו. בנוסף, נטען, כי שגה בית משפט קמא כאשר אימץ את הקביעה, לפיה העורר מצוי בדרגת סיכון גבוהה, מבלי שייחס משמעות לעובדה כי לא נגרם כל נזק לאדם או לרכוש.

בהתייחס לנסיבותיו האישיות של העורר, טוען בא כוחו, כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לקביעה הברורה של שירות המבחן, לפיה להמשך מעצרו יכולה להיות השפעה רגשית רגרסיבית. כך גם, לעובדה שהעורר הינו איש משפחה, בעל לאישה בהיריון ואב לילדה בת שנתיים, ולעובדה שהרקע הפלילי של העורר הוא דל יחסית.

לפיכך, סבור בא כוח העורר, כי אין מנוס מלהורות על שחרור העורר, ולאפשר לו טיפול מחוץ לכותלי בית המעצר, תוך מעקב ותמיכה מצד סביבתו הקרובה.

12. בדיון שהתקיים בבית משפט זה, ביום 6.8.2012, שב בא כוח העורר על טענותיו והוסיף כי גם אם לא יוצא צו מרפאתי כפוי, אין בכוונת העורר להתחמק מקבלת כל טיפול שיוצע לו, לרבות טיפול תרופתי, ולקיים כל תנאי שיוטל עליו. אם יתברר כי העורר הפר התחייבותו זו, כי אז לא תהיה התנגדות להחזרתו למעצר עד לתום ההליכים.

13. מנגד, טענה המשיבה, כי בית המשפט המחוזי עשה כל שביכולתו כדי לבחון חלופות מעצר עבור העורר, אך הסתבר כי הדבר אינו אפשרי. כמו כן, הפנתה המשיבה, לקביעותיו של בית משפט קמא אודות אי התאמתם של המפקחים המוצעים למלאכת הפיקוח על העורר. כן נטען, כי אין ניתן לאשר את החלופה המוצעת, משלא מתקיים התנאי אותו הציב שירות המבחן, היינו כי יוצא צו מרפאתי כפוי מטעם הפסיכיאטר המחוזי.

לפיכך, התבקשתי לדחות את הערר.

דיון והכרעה

14. במסגרת ערר זה, לא היתה מחלוקת לגבי קיומה של תשתית ראייתית להוכחת האשמה המיוחסת לעורר, וכן הדבר לגבי קיומה של עילת מעצר.

ואכן, מדובר במי שנהג ברכב, שעה שהיה פסול לנהיגה לצמיתות, והוא לא שעה לקריאות השוטרים לעצור את רכבו, לאחר שנהג בניגוד לכיוון התנועה. לאחר מכן, החל העורר לנסוע במהירות רבה וכשהוא נוהג בפראות בניגוד לכיוון התנועה, תוך חציית צמתים באור אדום, וגרימת סכנה להולכי הרגל. העורר התעלם ממחסומי משטרה שהוצבו בדרכו, והמשיך בנסיעה מהירה ומסוכנת, כשהוא נוסע על המדרכה וגורם להולכי הרגל לסגת לכביש.

על התנהגות כגון דא, נאמר בבש"פ 7701/10 שתיווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.2012), כי:

"המדיניות השיפוטית שהתגבשה בפסיקה היא שכלל כאשר מדובר בנאשם שנמלט מכוחות המשטרה תוך נהיגה פראית ומופקרת יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים".

ובהמשך:

"אכן, המדיניות השיפוטית הינה כי התנהלותו של אדם המסכן חיי אחרים תוך נסיון הימלטותו מעידה על כך שנובע ממנו סיכון של ממש לשלום הציבור ולבטחונו ולפיכך קיים אינטרס ציבורי להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו" (וראו גם בש"פ 4518/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 8.4.2009]; בש"פ 1452/09 אבו חמדה נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 19.2.2009]; בש"פ 2358/09 ערב נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 8.4.2009]; בש"פ 10978/07 מדינת ישראל נ' אבו ואקד [לא פורסם, 26.12.2007]).

15. עם זאת, מצוות המחוקק היא, בהתאם לסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, כי על בית המשפט לבחון אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". במילים אחרות, על בית המשפט לבחון, בכל מקרה ומקרה, את האפשרות לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר.

כך גם בענייננו, בית משפט קמא נדרש לשאלה, האם ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר לשלום הציבור ולבטחונו, באמצעות חלופת המעצר, עליה הצביע שירות המבחן בתסקיר המשלים.

לאחר בחינה יסודית של הסוגיה, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין או להפיג את מסוכנותו של העורר, לאור הנימוקים שנמנו בהחלטה, ולא מצאתי כי נפל פגם במסקנתו זו.

16. שירות המבחן התרשם כי מדובר בעורר שרמת מסוכנותו גבוהה ביותר, הן בשל מצבו הנפשי, דבר שהוא מתקשה להשלים עימו, והן בשל העובדה כי הוא אינו נוטל באופן קבוע את הטיפול התרופתי, לו הוא זקוק. בנוסף, אין להתעלם מעברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעות בעבירות של אלימות ושימוש בסמים מסוכנים, בנוסף לעבירה שעניינה נהיגת רכב ללא רשיון נהיגה. עוד ציין, בצדק, בית משפט קמא כי בשני תסקירי המבחן שניתנו אודות העורר אין המלצה לשחררו לחלופת מעצר, ולעומת זאת הודגשה, כאמור, רמת מסוכנותו הגבוהה.

חלופת המעצר שעלתה, במסגרת התסקיר המשלים, הותנתה בהוצאת צו מרפאתי כפוי על-ידי הפסיכיאטר המחוזי, ואין חולק כי במצב המשפטי הקיים, אין כל אפשרות ליתן צו כזה. בנסיבות אלה, משלא מתקיים התנאי העיקרי המופיע בתסקיר שירות המבחן, ומשאין דרך לאכוף על העורר לקבל, באופן רציף, את הטיפול - התרופתי והאחר, אין ניתן לאשר את שחרורו לחלופת מעצר.

מעבר לכך, מצא בית משפט קמא כי המפקחים המוצעים אינם מתאימים לתפקידם, כך שבכל מקרה מדובר בחלופת מעצר בעייתית.

17. לאור האמור לעיל, אינני סבור כי יש להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו, ודין הערר להידחות.

ניתנה היום, י"ט באב התשע"ב (‏7.8.2012).