עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5614/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

דנ"א 5614/12

לפני:

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

המבקש:

מאיר כהן

נ ג ד

המשיבים:

1. מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל

2. חרות מושב עובדים להתיישבות חקלאית

שיתופית בע"מ

בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 8389/10 מיום 28.6.2012 שניתן על-ידי כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין והשופטים א' רובינשטיין ו-נ' הנדל

בשם המבקש: עו"ד רום נחמן

החלטה

1. לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 28.6.2012 בע"א 8389/10. פסק הדין ניתן על ידי השופט נ' הנדל, בהסכמת המשנה לנשיא (בדימוס) א' ריבלין והשופט א' רובינשטיין, ובמסגרתו התקבל ערעור מינהל מקרקעי ישראל ונקבע כי המבקש אינו זכאי לרכוש את המגרש מושא התביעה במושב חירות, בתנאים שנהגו על פי החלטה 737 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל (להלן: החלטה 737).

הרקע וההליכים

2. הורי המבקש הם בעלי נחלה במושב חירות, אשר בשנת 1991 החליט להקים שכונת הרחבה שתיקרא "שכונת הבנים". המושב קיים הליך של הרשמה בלתי מחייבת בין חברי המושב, הליך שבו השתתף המבקש. בשנת 1993 פתח המושב בהליך הרשמה רשמי לפרויקט ההרחבה, אליו לא נרשם המבקש.

3. בהתאם להחלטה 612 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל משנת 1993, מושבים רשאים להגיש למינהל רשימת מומלצים כמועמדים לקבלת מגרשי מגורים, לפי שיקול דעתו של המושב, תוך אפשרות למתן עדיפות לבני המקום (להלן: החלטה 612). בשנת 1995 קיים המושב הליכים של קבלת מועמדים, הגרלת מגרשים וגיבוש רשימת מומלצים בפני המינהל לצורך פרויקט ההרחבה, על-פי הוראות החלטה 612.

4. הורי המבקש, אשר נקלעו לקשיים כלכליים, נאלצו למכור את המשק החקלאי שבבעלותם לצד שלישי. במסגרת עסקת המכירה הוסכם כי בית המגורים של ההורים יישאר ברשותם, דבר שהצריך הליך של פיצול הנחלה ואישורים מטעם המושב, המינהל ורשויות התכנון. הורי המבקש טענו כי הסכמת המושב הותנתה, בין היתר, גם בהתחייבותם להעביר את זכותם למגרש בפרויקט ההרחבה, לקונים, יחד עם מכירת המשק. בעקבות זאת, סירבו הורי המבקש להעניק את זכותם למגרש בשכונת הבנים לבנם – לכן לא הופיע המבקש ברשימת מומלצי המושב שהוגשה למינהל בחודש מרץ 1995.

5. בחודש דצמבר 1995 ביטלה מועצת מינהל מקרקעי ישראל את החלטה 612, וקבעה תחתיה כללים חדשים, הידועים כהחלטה 737. החלטה זו הרחיבה למעשה את שיקול דעתו של המושב בבחירת המועמדים לקבלת קרקעות והעניקה הנחה בדמי החכירה: החוכרים נדרשו לשלם למינהל דמי חכירה בשיעור 66% מערך הקרקע. ואולם, החלטה 737 בוטלה בשנת 2002 במסגרת בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25 (2002).

תחת זאת, קיבלה המועצה את החלטה 959, לפיה חוכרי הקרקעות יהיו חייבים בתשלום דמי חכירה מלאים בגין המגרש. בנוסף נקבעו הוראות מעבר שתכליתן להגן על אינטרס ההסתמכות של מי שהסתמך על ההחלטות שבוטלו. הוראות המעבר קבעו כי החלטה 737 תוסיף לחול על מי שמילא אחר התנאים הקבועים בה, ובלבד שהבקשה לביצוע העסקה הוגשה עד ליום 8.8.2005 (להלן: המועד הקובע), וכן שהעסקה כולה תושלם עד ליום 31.12.2006.

6. בענייננו, פנה המבקש למושב בשנת 1997 בבקשה להקצות לו קרקע בשכונת ההרחבה, בתנאי החלטה 612. משבקשתו לא נענתה, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"א 174/98). תביעת המבקש נדחתה על ידי בית המשפט ביום 25.4.2004, אשר קבע כי המבקש איננו זכאי לקבל את המגרש בתנאי החלטה 612 וזאת משום שלא השלים את הליך ההרשמה (להלן: פסק-הדין הראשון). המבקש ערער לבית משפט זה (ע"א 5429/04), אשר דחה את ערעורו בפסק דין מיום 11.9.2007 על ידי ובהסכמת השופטים א' רובינשטיין ו-ד' חשין (להלן: הערעור הראשון). שם קבעתי כי המבקש אינו זכאי לקבל את הקרקע בתנאי החלטה 612, אך יוכל הוא לרכוש חלקה בהרחבה "בתנאים המחייבים כיום" (ההדגשה במקור). נוסף על כך, קבעתי כי שמורה למבקש הזכות לנקוט בהליכים משפטיים בשאלת התחולה של החלטה 737.

7. נוכח פסק הדין בערעור הראשון, פנה המבקש בחודש אוקטובר 2007 למינהל ודרש לרכוש את הקרקע בתנאי החלטה 737. בחודש יולי 2008 דחה המינהל את בקשתו ובעקבות זאת הגיש המבקש המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי מרכז (ה"פ 15472-11-08) במסגרתה ביקש סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לרכוש את המגרש בפרויקט ההרחבה בשכונת הבנים, בהתאם לתנאי החלטה 737. בית המשפט המחוזי קיבל את תובענת המבקש וקבע כי הוא זכאי לרכוש את החלקה בתנאים שנהגו על פי החלטה 737 (להלן: פסק-הדין השני). על פסק הדין השני ערער מינהל מקרקעי ישראל לבית משפט זה (ע"א 8389/10).

פסק הדין של בית המשפט העליון

8. בית משפט זה בהרכב המשנה לנשיא (בדימוס) ריבלין, השופט רובינשטיין והשופט הנדל קיבל את הערעור פה אחד. פסק הדין העיקרי נכתב על ידי השופט הנדל, אשר קיבל את ערעורו של המינהל וקבע כי המבקש אינו זכאי לרכוש את הקרקע בתנאים שנהגו על פי החלטה 737 וזאת ממספר נימוקים.

ראשית, בית המשפט קיבל את עמדתו של המינהל בנוגע למעמדה של החלטה 737 במסגרת הערעור הראשון – בית המשפט העליון לא הכריע בשאלת זכותו של המבקש לחסות תחת כנפיה של החלטה 737. כל שנקבע הוא, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, שהמבקש יוכל, אם ימצא לנכון לעשות זאת, לנקוט בהליך משפטי נוסף בו יטען לזכאות לתנאי החלטה 737 על פי הוראות המעבר של החלטה זו.

שנית, סעיף 4 להחלטה 737 קובע שורה של מסמכים אותם יש להגיש למינהל כדי להיכלל בתנאי החלטה זו: רשימת מועמדים מטעם המושב, הודעה מטעם המושב כי המגרש פנוי וכן תצהיר מועמד. בית המשפט קבע כי מסיכומי המבקש עולה כי הוא יכול היה להגיש למינהל את המסמכים הנדרשים במועד, לפי דרישת החלטה 737, הואיל וכבר בשנת 2004, וטרם המועד הקובע (8.8.2005), הסכים המושב להמליץ על המבקש לקבלת קרקע בפרויקט ההרחבה. נוסף על כך, לא היה דבר שימנע מהמבקש להגיש תצהיר מטעמו. לבסוף, המבקש פנה למינהל בבקשה להחיל עליו את החלטה 737 רק בשנת 2007, וזאת כאמור לאחר המועד הקובע להגשת הבקשה לביצוע העסקה בשנת 2005.

שלישית, בית המשפט מציין כי שגה בית המשפט המחוזי ביישום כללי היושר האנגליים בענייננו וקבע כי אין לראות את הכלל האנגלי לפיו "יש לראות כאילו נעשה את אשר צריך היה להיעשות" כאילו יוצר הוא מציאות משפטית לפיה כל מחדל או אי עמידה בדרישת הרשויות יימחל לפרט, באופן שתנאי בדבר הגשת מסמכים במועדים מסוימים יהפוך להמלצה לכל היותר. זאת ללא קשר למידת האיחור והסיבה לכך.

9. בית המשפט בפסק דינו למד גזירה שווה בין עניינו של המבקש כאן לבין עניינם של העותרים בבג"ץ 9151/07 טל נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 6.1.2010) (להלן: עניין טל). בפרשה זו, קבע בית משפט זה כי די בחסרונו של מסמך אחד כדי לשלול את החלת תנאי החלטה 737. בענייננו, המבקש לא הגיש למינהל ולו מסמך אחד. לא זו אף זו, בעוד שבעניין טל אי הגשת המסמך נבעה מעיכובים שמקורם בצד ג', בענייננו האחריות לאי הגשת המסמכים רובצת כולה לפתחו של המבקש.

10. בית המשפט מאבחן את ענייננו מבג"ץ 10934/02 קיבוץ כפר עזה נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 10.5.2004) (להלן: עניין כפר עזה), אשר עליו מתבסס המבקש. שם בית המשפט התייחס לעיכובים שעלולים להתרחש באשמת המינהל, אשר בעטיים ייתכן שיש להאריך את משך הוראות המעבר. ואולם, הדברים נקבעו ביחס לעיכובים שלאחר המועד הקובע להגשת בקשה כדין, קרי לאחר ה- 8.8.2005. בענייננו קבע בית המשפט, עסקינן בעיכובים שהתרחשו טרם המועד הקובע, כלומר עוד לפני שהוגשה בקשה כדין.

11. לבסוף, בית המשפט ציין כי כיום אין עוד מחלוקת על עצם זכותו של המבקש לקבל קרקע בשכונת הבנים, והדבר נובע מהסכמת כל הצדדים המעורבים, כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט זה בערעור הראשון. ואולם, הצדדים לא הגיעו להסכמה בנוגע לתנאי רכישת המגרש. בית המשפט בערעור הראשון כאמור, השאיר שאלה זו פתוחה להתדיינות עתידית. פסק הדין ניתן כאמור פה אחד וקבע כי המבקש אינו זכאי לרכוש את הקרקע בתנאים שנהגו על פי החלטה 737.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה לקיום דיון נוסף.

הבקשה לדיון נוסף

12. לטענת המבקש, היה הוא מנוע מלהגיש מסמכים למינהל, הואיל ובאותו המועד התנהל הליך תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי (בפסק-הדין הראשון). לטענתו, המושב והמינהל התנו הסכמתם להכרה בזכותו, אם יוחלט כך על-ידי בית המשפט. לכן, לא ניתן היה לטענתו להתקדם במסלול הגשת המסמכים לפי החלטה 737, לא לפני פסק הדין הראשון ואף לא לאחריו, כיוון שנקבע בפסק הדין כי אין למבקש זכות. המבקש טוען בבקשתו כי בית המשפט העליון למעשה יצר הלכה חדשה לפיה, אין משמעות להליכים משפטיים המונעים מצד להתקדם במימוש זכותו.

13. עוד טוען המבקש בבקשתו כי נוצר השתק דיוני ושיפוטי כלפי המינהל. לטענתו, בהליך הראשון בבית המשפט המחוזי טען המינהל שהמבקש כלל אינו זכאי לזכות הנטענת, ואילו בהליך השני בבית המשפט המחוזי טען המינהל כי לא הומצאו מסמכים במועד. לטענתו, מדובר בשינוי עמדה משפטית ראשונית והסבתה בהליך המאוחר לעמדה אחרת. אי לכך, טוען המבקש, קביעת בית משפט זה לפיה היה על המבקש להגיש תצהיר באותה תקופה, נוגדת את ההלכה המקובלת.

14. עוד הוסיף המבקש, כי קביעת בית המשפט העליון בערעור הראשון, לפיה בית המשפט לא השתית את החלטתו על פרשנות מצמצמת של החלטה 737, יוצרת מעין השתק פלוגתא. לטענתו, בית המשפט בפסק דינו במסגרת הערעור השני, חוזר לגישה המצמצמת בניגוד לקביעה שיפוטית קודמת.

15. לבסוף טוען המבקש, כי קביעתו של בית משפט זה, לפיה "זכותו של המשיב על המגרש מקורה בהחלטת בית המשפט בערעור הראשון", יוצרת קושי משום שלפי השכל הישר יש לחזור בזמן למועד פסק הדין הראשון במחוזי, כבר אז נתנו המשיבים את הסכמתם העקרונית לזכות המבקש. לטענתו, במקרים שישנה משמעות למועד יצירת הזכות, ולא רק למועד קבלתה, אי בחינת טיב ההסכמה תיצור עוול למבקש הטוען לזכות.

הכרעה

16. דין הבקשה לקיום דיון נוסף להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתשובה. לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הדיון הנוסף נועד לדון בנושאים בעלי חשיבות משפטית, במקרים בהם הלכה של בית המשפט העליון סותרת הלכה קודמת שלו או במקרים בהם מוצדק לדון פעם נוספת בהלכה שנפסקה בשל חשיבותה, קשיותה או חידושה.

17. לא מצאתי כי המקרה שלפניי מצדיק עריכת דיון נוסף. עיון בפסק הדין מושא הבקשה מגלה שלא נקבעו בו כל הלכה או חידוש, כפי שמנסה המבקש להציג. תנאי סף לעריכת דיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה, וזו צריכה להיעשות באופן מפורש וגלוי (ראו למשל: דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גודלמן (טרם פורסם, ניתן ביום 19.8.2002); דנ"א 5604/10 וזאנה נ' קופת חולים כללית (טרם פורסם, ניתן ביום 30.1.2011).

כל שנקבע בפסק הדין הוא שהמבקש אינו זכאי לרכוש את המגרש מושא התביעה בתנאים שנהגו על פי החלטה 737. בכך לא סטה בית המשפט זה מפסק דינו הראשון בסוגיה, במסגרתו בית המשפט כלל לא הכריע בסוגיות הקשורות לתחולת החלטה 737 בעניינו של המבקש. בכך אף לא סטה בית המשפט מפסקי דין אחרים, אשר דנו בהחלטות מינהל מקרקעי ישראל, כגון עניין טל ועניין כפר עזה הנזכרים.

מעבר לכך, פסק הדין מושא העתירה ניתן כאמור פה אחד, דבר המהווה חיזוק למסקנה לדחיית הבקשה (השוו: דנ"א 3420/12 בלגד נכסים בע"מ נ' נציגות הבית המשותף ברחוב נורית 19א' חיפה (טרם פורסם, ניתן ביום 3.6.2012).

סופו של יום, קביעות בית המשפט נטועות היטב בהלכה הפסוקה ולפיכך אין כל עילה לקיים דיון נוסף בסוגיה. יתר טענות המבקש הינן טענות ערעוריות באופיין, אשר אין מקום להעלותן בבקשה לקיום דיון נוסף.

18. הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏י"א אלול, תשע"ב (‏29.8.2012).