עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5063/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם העורר:                          עו"ד רוני ברוש

בשם המשיבה:                       עוד אושרה פטל-רוזנברג

 

 

 

           זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 17.6.2012 (כב' השופט צ' קאפח), בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

 

1.        נגד העורר, יליד 1982, הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירות של גניבת רכב, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח, נהיגה בזמן פסילה ושיבוש מהלכי משפט. על פי הנטען בכתב האישום בלילה שבין 14 ל-15 במרץ 2012 נטל העורר רכב מסוג GMC שחנה ברח' עין גדי בחולון ללא הסכמת בעליו, כשהוא מתכוון לשלול אותו מבעליו שלילת קבע (להלן: הרכב הגנוב). למחרת בשעה 11:05 או בסמוך לכך, נהג העורר ברכב הגנוב בכביש 1 לכיוון מזרח, בנסיבות המצביעות על כוונה שלא להחזירו לבעליו. שוטרת במדים שנהגה בניידת סמויה הבחינה בעורר כשהוא מדבר בטלפון סלולרי במהלך נהיגתו והורתה לו באמצעות הכריזה לעצור בצד. בתגובה, הביט העורר בשוטרת, האט את מהירות הרכב הגנוב והחל להיצמד לימין הדרך כאילו יש בכוונתו לעצור, אך אז הגביר את מהירות הנסיעה והחל להימלט מהמקום וזאת בכוונה להפריע לשוטרת כשהיא ממלאת תפקידה כחוק או להכשילה בכך. השוטרת החלה לדלוק אחר העורר והורתה לו בשנית לעצור את רכבו באמצעות הכריזה, אך בתגובה סטה העורר בפתאומיות מן הנתיב השמאלי ביותר לכיוון ירידה לכביש 44 תוך שהוא גורם לכלי רכב לבלום ולסטות ממסלולם. בשלב זה הפעילה השוטרת את הסירנה בניידת והחלה במרדף אחר העורר. במהלך מנוסתו ניסה העורר להתנגש בניידת מספר פעמים, כשהוא סוטה ימינה ושמאלה ומנסה להצמיד את הניידת אל קיר הבטון וכן בלם בצורה פתאומית וחזקה מספר פעמים בשעה שהניידת מאחוריו. במהלך נסיעתו בכביש 44 סטה העורר לנתיב השמאלי, וכאשר השוטרת הצליחה לחסום את נתיב נסיעתו באמצעות הניידת, עצר את הרכב הגנוב ומייד נטש אותו ונמלט רגלית מהמקום.

 

           באישום נוסף נטען כי העורר לא קיבל מעולם רשיון נהיגה בר תוקף, וכי ביום 28.4.2010 פסל אותו בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מלנהוג למשך שנתיים מיום שחרורו ממאסר, על פי גזר דין מאותו היום (39 חודשי מאסר שראשיתם ביום 27.6.2009). לפיכך, את המעשים שתוארו באישום הראשון ביצע העורר כשהוא בתקופת הפסילה, ללא רשיון נהיגה וכן ללא תעודת ביטוח בתוקף. עוד נטען בכתב האישום כי במהלך מנוסתו מהרכב הגנוב נשמט לנאשם צרור מפתחות השייך לו ונותר ברכב. סמוך לאחר מכן התקשר העורר אל חברתו נטליה ליסקביץ (להלן: ליסקביץ) והורה לה לגשת באופן מיידי לתחנת המשטרה ולדווח על אובדן צרור המפתחות, וזאת בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לעיוות דין.

 

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר חלק על קיומן של ראיות לכאורה, אך בהחלטה מיום 17.6.2012 קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו. בהקשר זה ציין בית המשפט כי אין חולק שבלילה שבין ה-14 ל-15 במרץ 2012 נגנב רכב בעיר חולון, כי למחרת האלמוני שנהג ברכב הגנוב נתבקש על ידי שוטרת לעצור בצד הדרך כיוון שדיבר בטלפון בזמן נהיגה, כי האלמוני לא שעה להוראת השוטרת, הגביר את מהירות נסיעתו ונמלט מהמקום תוך שהוא מסכן בדרכו כלי רכב אחרים ובהם את ניידת המשטרה עצמה אותה ניסה להצמיד לקיר בטון, וכי בשלב מסויים האלמוני עצר את הרכב ונמלט. כן צויין כי בחיפוש ברכב נמצא צרור מפתחות הנושא את ה-DNA של העורר, וכי במקביל ניגשה חברתו ליסקביץ למשטרה ודיווחה על אובדן צרור מפתחות. בית המשפט הוסיף כי בשלב מאוחר יותר ליסקביץ התוודתה כי פנתה למשטרה בהתאם להוראות העורר שהתקשר אליה וביקש ממנה להתלונן על אובדן המפתחות, אם כי חזרה בה מגירסה זו לאחר מכן. בית המשפט קבע כי אין לעורר כל הסבר לשאלה כיצד הגיעו המפתחות לרכב הגנוב ועל כן "הדעת נותנת כי הוא אשר נהג ברכב", ועוד קבע כי סוגיית שינוי גרסאותיה של ליסקביץ תתברר במסגרת התיק העיקרי. בית המשפט הוסיף וקבע כי לעורר עבר פלילי לרבות בעבירות של גניבת רכב וכי הוא ריצה עונשי מאסר בגין מעשיו. עוד ציין בית המשפט בהחלטתו כי בעבר הפר העורר הוראה חוקית וברח ממשמורת חוקית וגם העבירות דנן בוצעו בהיותו אסיר ברישיון תוך הפרת תנאי השחרור. לבסוף קבע בית המשפט כי בהינתן המסוכנות הנשקפת מן העורר, אשר לא היסס להסיט מדרכה את ניידת המשטרה, הוא אינו ראוי לאמון הדרוש לשם שחרורו לחלופת מעצר. על כן הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים.

 

3.        מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי הראיות לכאורה שקיימות נגדו הינן בעוצמה נמוכה. בעניין זה טוען העורר כי אמנם על צרור המפתחות שהיה ברכב הגנוב נמצא ה-DNA שלו, אך לא נמצאו ברכב טביעות אצבעותיו והוא מדגיש בהקשר זה כי השוטרת שדלקה אחר נהג הרכב הגנוב העידה שהנהג לא חבש כפפות על ידיו. לטענתו אם טביעות האצבע לא נבדקו כנדרש על ידי משטרת ישראל מדובר במחדל משטרתי אשר מן הראוי שיפעל לטובתו. העורר מוסיף וטוען כי נתן הסבר מניח את הדעת להמצאות המפתחות ברכב, ועל פיו המפתחות נגנבו מחברתו ליסקביץ טרם האירוע נושא כתב האישום, ועוד הוא טוען כי במועד האירוע שהה במעצר בית וטענת האליבי שהעלה בהקשר זה כלל לא נבחנה.

 

           לטענת העורר יש להוסיף לפרכות שנמצאו בחומר הראיות את העובדה שהוא אסיר ברשיון וכי בחודשים האחרונים הוא מצוי בקשר אינטנסיבי עם גורמי הטיפול ותחת פיקוח הרשות לשיקום האסיר. כן צירף העורר דו"ח שנערך בעניינו ביום 27.6.2012 מטעם פרויקט "אפיקים" (פרויקט שיקום תעסוקתי לאסירים משוחררים), בהדגישו כי כפי שעולה מהדו"ח, הוא נבחר עם שחרורו ממאסר ביום 4.8.2011 להשתתף בפרויקט האמור לאחר ששירות בתי הסוהר והרשות לשיקום האסיר התרשמו כי יש לו מוטיבציה אמיתית לשינוי דרכיו. העורר מדגיש כי במסגרת הפרוייקט השתתף בטיפול משמעותי וכי עורכת הדו"ח התרשמה כי הוא עובר תהליך שינוי מחשבתי והתנהגותי, מוכן לקבל עזרה ופיקוח ומתמודד בצורה יפה עם מכשולים לא פשוטים העומדים בדרכו. לטענת העורר בנסיבות אלו לא היה מקום להורות על מעצרו מבלי לבחון כלל את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, וכי היה על בית משפט קמא להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו אשר יכלול את חוות דעתה של הרשות לשיקום האסיר באשר לפוטנציאל השיקומי שלו, ובאשר לאפשרות לשחררו לחלופת מעצר תחת פיקוח אפקטיבי.

 

4.        המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה וטוענת כי הוצגו על ידה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. המשיבה מציינת כי העורר נעצר לאחר שה-DNA אשר נמצא על גבי צרור המפתחות שהיה ברכב זוהה כ-DNA שלו. כמו כן מציינת המשיבה כי בנסיבות העניין נוצר קושי להפיק טביעות אצבע מן ההגה שכן בעל הרכב הגיע לזירה, קיבל את הרכב באופן מיידי ואף נהג בו. עוד נטען כי יש ליתן משקל לסתירות שנתגלו בהודעותיו של העורר ולדו"ח השוטרת המתארת את המראה החיצוני של הנהג ברכב הגנוב, התואם את המראה של העורר. המשיבה מוסיפה ומדגישה כי הגרסאות הסותרות שמסרה ליסקביץ, חברתו של העורר, אף הן מסבכות אותו לכאורה באירוע הגניבה, ועוד מציינת המשיבה כי לא ניתן להתעלם מכך שהעורר ביצע לכאורה את המעשים החמורים המיוחסים לו כאשר היה אסיר ברישיון ובעת שאמור היה לשהות במעצר בית. עברו הפלילי המכביד של העורר הכולל בין היתר הרשעות בעבירות דומות לאלו המיוחסות לו כעת, מצדיק אף הוא, כך נטען, את המסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי.

 

5.        לאחר שבחנתי את הטענות שהעלו הצדדים וכן את חומר הראיות שהוצג, אני סבורה כי דין הערר להידחות.

 

           הלכה היא כי בבוחנו את הראיות לכאורה במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים על בית המשפט להשתכנע כי הן מקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו ורק אם שוכנע כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה, עליו להסיק מכך, כבר באותו שלב, את המסקנות המתבקשות לעניין המעצר (ראו בש"פ 6289/09 רווח נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (טרם פורסם, 11.8.2009)). במקרה הנדון הראיה המרכזית המסבכת את העורר בעבירות שיוחסו לו היא צרור המפתחות אשר נמצא על שטיח הרכב הגנוב מתחת למושב הנהג, ועליו DNA אשר זוהה כשל העורר. ההסבר אותו סיפק העורר להימצאות צרור המפתחות השייך לו ברכב הגנוב הוא כי הצרור נגנב מחברתו ליסקביץ. גרסה זו נתמכה תחילה בפנייתה של ליסקביץ למשטרה לצורך הגשת תלונה על גניבת המפתחות, אך לאחר מכן חזרה בה ליסקביץ מגרסה זו וסיפרה כי העורר התקשר אליה וביקש ממנה להתלונן כי המפתחות אבדו או נגנבו (ראו הודעתה מיום 28.5.2012; עימות עם העורר מיום 30.5.2012). כפי שציין בית משפט קמא ליסקביץ ביקשה לחזור בה גם מהגרסה השניה שמסרה (ראו תצהירה מיום 10.6.2012), אך נראה כי בשלב זה אין מקום להכריע בין גרסאותיה. כמו כן יהא על בית המשפט שבפניו יתברר ההליך העיקרי ליתן דעתו לסתירות מהותיות העולות לכאורה מהודעותיו של העורר וכן אל הסתירות העולות לכאורה בין הודעותיו ובין הודעותיה של ליסקביץ (למשל בציינו כי הלך עם ליסקביץ לתחנת המשטרה לצורך הגשת התלונה על אובדן המפתחות וביחס לשאלה האם הם מחליפים ביניהם צרורות מפתחות). המשקל שיש לייחס להעדר טביעת אצבעותיו על ההגה יבחן אף הוא בהליך העיקרי, ואילו בשלב המעצר בו עסקינן די באמור לעיל כדי להקים תשתית של ראיות לכאורה המבססת סיכוי סביר להרשעת העורר באישומים המיוחסים לו, כפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי.

 

           עילת המעצר בשל מסוכנות לציבור הנשקפת מן העורר בנסיבות המקרה דנן היא ברורה ומובהקת. העורר נהג לכאורה ברכב שנגנב על ידו, ולאחר ששוטרת שנהגה בניידת משטרתית ביקשה לעוצרו בעקבות עבירת תנועה שביצע, נהג העורר בפראות ויצר סיכון ממשי לשלומם ולחייהם של הנהגים האחרים בנתיב התחבורה שבו נסע וכן לחייה של השוטרת שנהגה בניידת. מעשים אלו המיוחסים לעורר מלמדים כי אין עליו מורא החוק או מוראם של גורמי אכיפת החוק. מסקנה זו מתחזקת נוכח עברו הפלילי המכביד הכולל, בין היתר, עבירות של גניבת רכב, סיכון אדם בנתיב תחבורה והפרעת שוטר במילוי תפקידו. הקושי ליתן אמון בעורר מתחזק עוד יותר נוכח העובדה שהוא הורשע בעבר בבריחה ממעצר ובבריחה ממשמורת וכן נוכח העובדה שאת העבירות המיוחסות לו כעת ביצע על פי הנטען בעת שהיה אסיר ברישיון ובשעות שבהן אמור היה לשהות במעצר בית. בהינתן מסוכנותו של העורר וחוסר היכולת ליתן בו אמון, איני סבורה כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לעוצרו עד תום ההליכים. ההליך הטיפולי בו השתתף העורר כמו גם חוות הדעת של מכון אפיקים אותה הגיש, אין בהם בנסיבות העניין כדי לשנות ממסקנה זו.

 

           אשר על כן, הערר נדחה.

 

           ניתנה היום, ‏כ' בתמוז, תשע"ב (10.7.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12050630_V01.doc   לב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il