עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4510/11

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופט צ' זילברטל:

 

 

1.       לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 8.2.2011 (תפ"ח 1019/09, כבוד השופטים ח' כבוב, ד' אבניאלי ומ' יפרח).

 

2.        נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו מספר עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; עבירה של הטרדה מינית לפי סעיף 5(א) בנסיבות סעיף 3(א)3 לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998; עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין.

 

           על-פי המתואר בכתב האישום, המתלוננת, קטינה ילידת 1991 (המערער יליד 1971), מתגוררת בשכונת מגוריו של המערער ומשם היכרותה עמו. במועד שאינו ידוע (לפני 10.11.2008), בעת ששהתה המתלוננת בחברת שני קטינים נוספים, אסף אותם המערער לרכבו וקנה להם אלכוהול. בהמשך הערב, לאחר שהסיע המערער את הקטינים לביתם, ביקשה המתלוננת מהמערער שיסיעה לקנות סיגריות. המערער הסכים, אך בפועל נסע לבית המלון "אשל". שם, הציע למתלוננת לשכב עמו תמורת תשלום כסף. המתלוננת סירבה והמערער החזירה לביתה. עוד נטען, כי ביום 10.11.2008 בשעות הלילה, כשהלכה המתלוננת לביתה הבחין בה המערער, אשר ישב יחד עם אחרים ברכב. המערער יצא מהרכב כשהוא אוחז באקדח או בחפץ הנחזה להיות כזה, וכיוונו לעבר המתלוננת. לאחר מספר שניות הוריד המערער את האקדח, תחבו בחגורת מכנסיו והורה למתלוננת לעלות לרכב. המתלוננת השיבה לו כי איננה מעוניינת. בתגובה לכך, הניח המערער את ידו על האקדח וחיווה אותו לכיוונה, המתלוננת שחששה מהמערער נכנסה לרכבו והוא החל בנהיגה.

 

           בשלב מסוים ירדו האחרים מן הרכב והמערער המשיך בנהיגה לעבר מועדון הביליארד "המינגווי". כשהגיעו למקום הוביל המערער את המתלוננת לחדר ריק, הסיט את הוילונות וביקש מהמתלוננת שתשכב עימו. גם הפעם המתלוננת סירבה. המערער ניסה לשכנעה להיענות לו, והבטיח לה כי אם תסכים הוא ישלם לה כסף, יממן אותה וידאג לכל צרכיה. אך המתלוננת עמדה בסירובה. או אז אמר לה המערער: "בחיים לא אנסתי, אל תתני לי לעשות את זה עכשיו". בתגובה לכך, אמרה המתלוננת למערער כי הוא מפחידה וביקשה שישיבה לביתה. אולם, המערער נטל לידיו שני מוטות סנוקר הניפם לצדדים ואמר לה: "מה את רוצה? שאני אירה לך כדור בראש ואזרוק אותך לפארק הירקון?". המתלוננת שבה וביקשה לשוב לביתה והשניים יצאו מהמועדון ונכנסו לרכב. על אף בקשתה של המתלוננת מהמערער להחזירה לביתה, הוא נהג את הרכב לחניון שבסמוך לפארק הירקון.

 

           בהגיעם לפארק עצר המערער את הרכב, רכן לעבר המתלוננת והחל להפשיטה ולנשקה. המתלוננת ניסתה להדוף את המערער, וביקשה ממנו שיחדל. המערער המשיך לנשקה תוך שימוש בכוח. בשלב מסוים יצא המערער מהרכב ופנה למקום מושבה של המתלוננת, הורה לה לפשוט את בגדיה, תוך שהוא מוציא את האקדח ומניחו מתחת למושבה. המתלוננת שחששה מפני המערער פשטה את מכנסיה ותחתוניה. המערער הוריד את מושב המתלוננת למצב שכיבה, הפשיל את מכנסיו ובגדיו התחתונים וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, וכל זאת למרות בכייה ותחנוניה של המתלוננת שיחדל. משלא הצליח המערער לחדור למתלוננת, הוא הורה לה לצאת מהרכב ולרכון לעבר המושב. אז, נצמד אליה המערער מאחור וחדר אליה כמה פעמים, עד שהגיע לסיפוקו, כאשר כל אותו הזמן המתלוננת בכתה וביקשה מהמערער שיפסיק. לאחר מכן, זרק המערער לעבר המתלוננת 300 ש"ח והוסיף ואמר לה "כמה זמן הייתי חרמן עלייך".

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

3.        לאחר שמיעת הראיות הרשיע בית המשפט את המערער במיוחס לו בכתב האישום. בהכרעת הדין עמד בית המשפט על הקשיים השונים שנמצאו בעדותה של המתלוננת. ביניהם נדרש בית המשפט לחזרתה של המתלוננת מתלונתה, ולעדותה שניתנה בבית המשפט הסותרת את גרסתה המרכזית כפי שזו נמסרה במשטרה. המתלוננת העידה בבית המשפט כי היא קיימה יחסי מין עם המערער מרצונה ותלונתה נבעה מתוך רצון להתנקם בו משום שהוא השלה אותה בהבטחות שווא. נוכח האמור, הכריז בית המשפט על המתלוננת כ"עדה עוינת" ומכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), קיבל בית המשפט את גרסתה שנמסרה במשטרה, והעדיפה על פני זו שניתנה בבית המשפט.

 

           באשר לסתירות שנמצאו בגרסת המתלוננת, בין היתר בנוגע לאירועים שקדמו לביצוע המעשים הנטענים בכתב האישום, לבילוי החברתי בו לקחה חלק המתלוננת בליל האינוס, לסוגיית השימוש במכשיר הסלולארי בליל האונס, ולזהות הנוכחים ברכב המערער; לגביהן, כמו גם לגבי סתירות וחוסרים נוספים, קבע בית המשפט כי אינם מהותיים ואינם יורדים לשורש גרסת המתלוננת וכי אין בהם כדי לשלול את אמיתות גרסתה ביחס למעשה האינוס שביצע בה המערער.

 

           בית המשפט עמד על כך שעצם קיום יחסי המין בין המערער למתלוננת אינו נתון במחלוקת, אלא אך שאלת הסכמתה של המתלוננת לקיומם של יחסי המין. בעניין זה עמד בית המשפט על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת במועד הגשת התלונה במשטרה, כפי שהדבר עלה בין היתר מהודעתו של עדי סלמאן – חבר של אחי המתלוננת, אשר פגש את המתלוננת בליל 19.2.2009 כשהיא בוכה ונסערת (בהמשך אותו הלילה הוגשה תלונת המתלוננת למשטרה. לבקשת אחיה של המתלוננת, הלך עמם סלמאן לתחנת המשטרה). אף עדותו של עדי סלמאן התקבלה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות לאחר שהוא חזר בו מגרסתו המקורית והוכרז כעד עוין. בית המשפט מצא כי מצבה הנפשי הקשה, כפי שהוא נלמד מעדויותיהם של עדי סלמאן ואח המתלוננת, מלמד על אמיתות גרסת המתלוננת.

          

           חיזוקים נוספים לגרסת המתלוננת מצא בית המשפט באקדח הפלסטיק שנמצא בביתו של המערער; במצבה הנפשי של המתלוננת במהלך מעשה האונס ובחודשים שלאחריו, בין היתר כפי שהוא נלמד ממצבה הנפשי בעת עריכת העימות ובשיחה עם צוות בית הספר בעניין זה; בהעדרם של כל יחסי קרבה בין המערער למתלוננת עד לליל האונס ומכך שכל מפגשיהם של המתלוננת והמערער היו אקראיים לגמרי; ובחזרתה של המתלוננת מתלונתה.

 

           בית המשפט אף מצא חיזוקים לגרסת המתלוננת בגרסתו של המערער. בין היתר, בעדותו כי הוא הבהיל את המתלוננת טרם כניסתה לרכבו; מעדותו נלמד כי עובר למעשה האונס המתלוננת הייתה מתוחה ועצבנית; בעת שהמערער ניסה לחדור אל המתלוננת היא הייתה קפואה ולא שיתפה עימו פעולה אלא סרה למרותו; למחרת האונס המתלוננת לא חפצה לדבר עם המערער בטלפון, ומששוחחו היא הודיעה לו כי אינה מעוניינת בקשר עימו; ימים בודדים לאחר מעשה האונס כשפגש במתלוננת היא החלה לצעוק על המערער שניסה לשוחח עמה, עד שהוא סב על עקבותיו.  

 

           מאידך, בית המשפט קבע כי גרסת המערער אינה מהימנה מאחר שהיא הייתה רצופה שקרים ומעלה תמיהות בעניינים מהותיים וניכרה בה כוונה למנוע את גילוי האמת. כך בין היתר בנוגע לשאלת הימצאותם של כלי נשק מפלסטיק ברשותו; הסכמתה של המתלוננת לקיים עמו יחסי מין כבר במועדון "המינגווי"; רצונה של המתלוננת בקשר עימו לעומת התנהגותה לאחר ליל האונס; כפירתו במטרת שכירת החדר במלון "אשל". כמו כן, ציין בית המשפט כי לחלק לא מבוטל של השאלות השיב המערער בגמגום, דיבור קטוע ובלתי מובן. עוד קבע בית המשפט, כי גרסת המערער לפיה הוא קיים יחסי מין בהסכמה עם המתלוננת אינה מהימנה, וכי אף גרסתו שלו אינה תומכת בטענה זו. כאמור, בית המשפט מצא כי האופן בו תיאר המערער את דרך השתלשלות הדברים מחזק דווקא את גרסת המתלוננת, בין היתר בכך שציין כי המתלוננת הייתה פאסיבית, לא זזה ו"משעממת" בעת קיום היחסים. בכך ראה בית המשפט ביטוי נוסף לאי הסכמתה של המתלוננת ומצא כי תיאור זה עולה אף כדי סיוע לגרסת המתלוננת, שכן ראיה זו לא רק קושרת את המערער לביצוע המעשים, אלא אף מסבכת אותו בעבירת האינוס: "ראיה זו אוצרת כוח ללמד, חד משמעית, על מודעותו של הנאשם לאי הסכמתה של המתלוננת לקיום יחסי מין איתו".

 

           כמו כן מצא בית המשפט כי התקיימו יסודות העבירות הנוספות – עבירת מעשה מגונה בכוח, בכך שהמערער נישק את המתלוננת בחזה בכוח ובניגוד לרצונה; ועבירת הטרדה מינית, בהצעותיו החוזרות והנשנות של המערער למתלוננת לקיים עימו יחסי מין, על אף שהיא לא הייתה מעוניינת בכך ולמרות שהמערער היה מודע לכך. 

 

           נוכח האמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

4.        ביום 1.5.2011 גזר בית המשפט על המערער חמש שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי; פיצוי למתלוננת בסך 70,000 ש"ח וקנס בסך 10,000 ש"ח. עובר למתן גזר הדין עמדה לפני בית המשפט המחוזי הערכת מסוכנות שהעריכה כי מסוכנותו של המערער היא בינונית-גבוהה על רקע הגורמים הסטאטיים והדינמיים שפורטו. לאחר שנחקר נותן חוות הדעת (ד"ר ציון זר), קבע בית המשפט כי רמת מסוכנות זו הוכחה כנדרש. לקולא, ציין בית המשפט את תרומתו של המערער לקהילה, נסיבותיו האישיות הקשות ואת עובדת היותו אב לשישה ילדים קטנים. מנגד עמד בית המשפט על חומרת העבירות שביצע המערער, תוך שימוש באמצעי הפחדה; פער הגילאים הניכר בין המערער למתלוננת; העדרה של הפנמה, חרטה או בקשת סליחה מצידו. עוד ציין בית המשפט, כי הגם שהמשיבה לא הגישה תסקיר קורבן עקב סירובה של משפחת המתלוננת לשתף פעולה, יש באופן בו נהגו משפחתה וסביבתה של המתלוננת, שהביאו אותה לחזרה מתלונתה כדי להעיד על המצב הקשה בו שרויה המתלוננת. לפיכך קבע בית המשפט כי עבירות מסוג זה מחייבות ענישה הולמת שתיתן ביטוי לחומרתן הרבה.

 

           מכאן הערעור שלפנינו.

 

טענות המערער

 

5.        לטענת המערער, במקרה דנן אין מקום להעניק יתרון לערכאה הדיונית, מאחר שזו לא קבעה את ממצאיה על סמך התרשמות ישירה מעדות המתלוננת, אלא בהסתמך על אמרות חוץ שמסרה. את עיקר טענותיו מפנה המערער נגד הרשעתו בעבירת האינוס.

 

           לטענת המערער, בחינת חומר הראיות מלמדת כי המתלוננת לא דיברה אמת וכמעט בכל עניין נמצאו בהודעותיה שקרים, סתירות, תמיהות ופרכות. בעניין זה טוען המערער, כי הגם שעדות של קורבן מין נבחנת באופן מיוחד, מאחר שהיא עוסקת בנושא טראומתי ואינטימי, הרי שאין משמעות הדבר מתן חסינות גורפת לעדות. לטענתו, שגה בית המשפט משייחס שקרים שנמצאו בגרסת המתלוננת "למישור החיצוני" של מכלול האירועים. שכן, לטענתו, מדובר ברצף אירועים ואין מקום ליצור הבחנה מלאכותית בין גרעין האירוע לבין אירועים המצויים בפריפריה שלו. לטענת המערער בית המשפט המחוזי הסיק מפערי הגילאים בין המערער למתלוננת על קיומו של פער כוחות מובנה ביניהם, ונתון זה שימש את בית המשפט בהכרעת הדין לצורך ריפוי הפגמים השונים והרבים המצויים בגרסת המתלוננת.

 

           בטענותיו מפרט המערער את השקרים השונים אותם הוא מוצא בגרסת המתלוננת. כך טוען המערער, כי המתלוננת שיקרה בנוגע למספר הפעמים בהם היא נפגשה עם המערער בשכונת מגוריהם עוד בטרם אירוע האונס הנטען. בעניין זה טוען המערער, כי לא רק המתלוננת שיקרה בסוגיה זו אלא גם חברתה א', אשר תחילה מסרה כי מעולם לא הייתה ברכבו של המערער, ורק לאחר מכן מסרה כי היא נסעה עם המערער ברכבו, בין היתר בחברת המתלוננת. נטען עוד בעניין הנסיעות, כי גם המתלוננת וגם חברתה א' השמיטו מגרסאותיהן את נסיעתן המשותפת עם המערער לפארק הירקון. לטענת המערער, השמטה זו מעידה בין היתר על תיאום הגרסאות שערכו ביניהן השתיים. כן טוען המערער, כי התייחסותה של המתלוננת אל המערער כעבריין, אינה עולה בקנה אחד עם הסכמתה להיכנס לרכבו ביחד עם חבריה, כמו גם עם הסכמתה להיכנס עימו בשעות הלילה המאוחרות לחדר בבית מלון "אשל".

 

           כך גם מציין המערער, כי המתלוננת שיקרה ביחס לזהות חבריה שלקחו חלק  בנסיעה המשותפת ברכבו של המערער (בנסיעתם המשותפת לבת-ים ולרכישת סיגריות ואלכוהול). כאשר המתלוננת נשאלה בעניין זה היא מסרה כי נכחו חברתה א' וידיד נוסף, שאינה מכירה אותו. ואולם, בדיעבד התגלה כי הידיד הנוסף הוא ב' המוכר באופן אישי למתלוננת. כמו כן, טוען המערער כי המתלוננת מסרה גרסה משתנה באשר למספרם וזהותם של חברי המערער שנכחו ברכבו בליל התרחשות האונס. תחילה מסרה המתלוננת כי ברכב ישבו ארבעה גברים נוספים, בהמשך היא מסרה כי ישבו ברכב שלושה גברים נוספים בלבד, ובעימות עם המערער, כשהמערער אמר שישבו ברכב שני אנשים, היא לא תיקנה אותו. ואילו בבית המשפט המתלוננת כלל לא נקבה במספר ברור. נוסף על כך, תחילה מסרה המתלוננת כי היא כלל לא הכירה את יושבי הרכב, אולם בהמשך הודעותיה ובעדותה בבית המשפט התברר כי המתלוננת הכירה וידעה מי הם הנוסעים הנוספים ברכב.

 

           באשר לאיומי האקדח, אשר בגינם טענה המתלוננת כי עלתה לרכבו של המערער בליל האינוס, טוען המערער, כי גרסתה זו אינה מתיישבת עם ההיגיון ועם העובדה המוסכמת כי לאחר עלייתה לרכב הוא לא לקח אותה למקום מבודד כי אם למועדון הומה אדם. כמו כן, טוען המערער כי האופן בו תיארה המתלוננת את התנהגותו אינו אמין, אינו סביר ואף אינו קוהרנטי לאורך חקירותיה השונות. בין היתר, כאשר נשאלה המתלוננת מדוע היא לא הגישה את התלונה מיד לאחר המעשה היא נימקה זאת בחששה מהמערער, כאשר הסיבה לחשש לא היתה איומיו של המערער עליה (באקדח) כי אם פרצופו המאיים. עוד בעניין איומי המערער נטען, כי מכלול התנהגותה של המתלוננת אינו עולה בקנה אחד עם תחושת האיום אותה לכאורה חוותה מצידו.

 

           עוד טוען המערער כי המתלוננת מסרה במשטרה כי מכשיר הטלפון הסלולארי שלה היה כבוי, אולם עיון בפלט השיחות הנכנסות למכשירה העיד כי המתלוננת קיבלה שיחות במועדים שונים ואף בעת שהותם במועדון "המינגווי". כן טוען המערער, כי המתלוננת אף שיקרה בכך שהשיבה בשלילה על השאלה האם שתתה משקאות אלכוהוליים בעת שהותה עם המערער במועדון. לטענתו, הנימוק שנתנה המתלוננת לשקר זה בשיחת הרענון בפרקליטות, לפיו התכוונה שלא שתתה לשוכרה, אין בו להסביר את בחירתה לשקר אף בעניין זה.

 

           כמו כן טוען המערער כי מצפייה בדו"ח ההובלה וההצבעה שנערך מתקבל רושם שהמתלוננת אינה חווה קושי מיוחד מהסיטואציה, אינה מתקשה לחזור למקום ביצוע העבירה והיא נראית רגועה ונינוחה.

 

           המערער אף מוצא בעייתיות בגרסת המתלוננת ביחס למעשה האונס עצמו. לטענתו, תחילה היא מסרה כי המתלונן הפשיט אותה ואילו בהמשך טענה כי התפשטה בעצמה משום שחששה מהמערער. לטענתו, גרסת המתלוננת השתנתה גם באשר להימצאותו של אקדח במהלך ביצוע האונס. עוד בעניין מעשה האונס, קובל המערער על כך שבית המשפט המחוזי מצא סיוע לגרסת המתלוננת בכך שהמערער תאר אותה בעת קיום היחסים כפאסיבית. לטענתו, אופן ההתנהגות בעת קיום היחסים הוא אינדיבידואלי ואין להסיק ממנו על שאלת ההסכמה. כן טוען המערער כי בעובדה שהמתלוננת לקחה את הכסף אותו נתן לה לאחר שקיימו יחסים, יש כדי להעיד על הסכמתה לקיומם.

 

           לצד אלו מונה המערער סתירות נוספות בגרסת המתלוננת – בנוגע לאיומיו לכאורה לאחר מעשה האונס; לאופן בו הוא נתן לה כסף עם סיום המעשה ומעשיה בו; לשאלת נוכחות אם המתלוננת בבית בליל האונס; לשאלה האם מיד עם שובה לביתה באותו הלילה המתלוננת התקלחה או לא; האם באותו הלילה לאחר שובה לביתה היא שוחחה בטלפון; האם בימים שלאחר המעשה הסתגרה המתלוננת בביתה; ולפגישה עם המערער במאפיית ה"טאבון".

 

           נוכח האמור, טוען המערער כי במקרה זה משקלה של אמרת החוץ שהתקבלה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות נמוך, ונדרשת תוספת ראייתית ברף גבוה יותר, היינו סיוע, אשר יהיה בה כדי לקשור באופן עצמאי את המערער לביצוע העבירה. לטענת המערער בחומר הראיות לא נמצא כל סיוע לשאלה הנתונה במחלוקת – האם המתלוננת הסכימה לקיום יחסי מין עם המערער. לשיטת המערער, לא היה מקום לקבוע כי אקדח הפלסטיק שנמצא בביתו משמש חיזוק לגרסת המתלוננת, שכן תדמית המערער בעיני המתלוננת היתה שהוא מסתובב 24 שעות ביממה עם אקדח. כך שהעובדה שראתה אותו עם מה שזיהתה כאקדח, לא היתה צריכה להפתיעה. לטענתו, הוא הציג הסבר משכנע ואמין באשר להימצאותו של האקדח בביתו. עוד טוען המערער כי לא ניתן למצוא סיוע במצבה הנפשי של המתלוננת, שכן מדובר בתיאור של מצב נפשי בו הייתה המתלוננת שרויה ארבעה חודשים לאחר האירוע הנטען ולא בסמוך לו. לטענתו, מצבה הנפשי הנסער של המתלוננת בעת הגשת התלונה נבע מסיבות שונות שאינן קשורות במעשה האונס, כי אם במכלול הקשיים בהם הייתה נתונה בעת הזאת.

 

           לצד אלו טוען המערער כי המניע להגשתה של התלונה על ידי המתלוננת היה רצונה בקשר עמו וחוסר היענות מצידו, אשר הביאו אותה להגיש את תלונת השווא. באשר לעדותה של המתלוננת בבית המשפט, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי קבע באופן נחרץ שהמתלוננת שיקרה בעת מתן עדותה בבית המשפט, אולם לטענתו קביעה זו לא נומקה ולא בוססה בחומר הראיות.

 

           המערער טוען, כי גרסתו עקבית, אחידה וסדורה וניכרים בה אותות אמת. עוד טוען המערער כי האופן בו ניהלה המשטרה את החקירה היה מגמתי ומכוון למציאת ראיות להרשעתו ולא לגילוי וחשיפת האמת. כך לטענתו, בין היתר, המתלוננת לא עומתה בחקירותיה במשטרה עם חוסר ההתאמות בין הגרסאות השונות אותן מסרה; היא לא עומתה עם ראיות ברורות המעידות כי שיקרה בהודעותיה; העימות בינו ובין המתלוננת נוהל באופן בעייתי; ולא זומנו לחקירה עדים אשר לטענתו היו יכולים לחזק את גרסתו.

 

           נוכח כל האמור טוען המערער כי קם יותר מספק סביר באשמתו וכי לא עלה בידי התביעה להעמיד ראיות חזקות ומשכנעות להוכחת המיוחס לו בכתב האישום.

 

טענות המשיבה

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                            

6.        לטענת המשיבה, על אף שהכרעת הדין נסמכת במידה רבה על הודעותיה הראשוניות של המתלוננת כפי שאלו נמסרו במשטרה, ותוך שלילת עדותה בבית המשפט, הרי שמדובר במידה רבה בקביעת מהימנות אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה, וכי הדבר נכון אף באשר לדחיית גרסתו של המערער.

 

           לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי נדרש למכלול הסתירות והקשיים השונים המצויים בגרסת המתלוננת ודן בהם. באשר לכבישת עדותה של המתלוננת סבר בית המשפט המחוזי, כי לאופי הסביבה המשפחתית בה גדלה היה השפעה על אופן התמודדותה עם המעשים ודרך חשיפתם. באשר לחזרתה של המתלוננת מתלונתה, טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי נימק זאת הן בחששה של המתלוננת מפני המערער, והן בלחצים שהופעלו עליה מצד אימה לעשות כן, וכי קביעות אלו מעוגנות בחומר הראיות. לשיטתה, מגרסתה של המתלוננת עולה שורה ארוכה של אינדיקציות לכך שהחזרה מהתלונה לא הייתה כנה, ונבעה ממניעים שאין דבר בינם לבין גילוי האמת.

 

           כן טוענת המשיבה כי בחומר הראיות מצויים חיזוקים רבים ומשמעותיים לגרסתה המקורית של המתלוננת. לעניין זה מונה המשיבה את מצבה הנפשי של המתלוננת בעת חשיפת מעשיי המערער בפני העד עדי סלמאן; מצבה הנפשי בעת מסירת התלונה במשטרה; האקדח שנמצא ברשות המערער אשר תאם את האופן בו תיארה המתלוננת את האקדח בו הוא עשה שימוש בליל האונס; משך הזמן בו שהו המתלוננת והמערער במקום ביצוע האונס אשר מתיישב עם גרסת המתלוננת בנוגע להתרחשות האירועים; שקרי המערער וחוסר המהימנות של גרסתו; העדרם של יחסי קרבה כלשהם בין המערער למתלוננת עד להתרחשות מעשה האינוס, ואקראיותם של המפגשים ביניהם. נוכח אלו, טוענת המשיבה כי הרשעתו של המערער נתמכת בבסיס ראייתי איתן.

 

           באשר לאי הדיוקים והסתירות בגרסת המתלוננת אליהם מפנה המערער, טוענת המשיבה כי הסתירות הנטענות הן בעניינים שאינם מהותיים ואין בהם לעקר את גרסתה הבסיסית של המתלוננת בדבר מעשה האינוס. לעניין אי הדיוקים הנוגעים לבילוי שקדם לאירוע האונס, טוענת המשיבה כי יש לקבל את קביעת בית המשפט כי מדובר בעניין משני, זניח ושולי שאינו משליך על מהימנות גרסת המתלוננת לעניין אירוע האונס. כך גם, לטענת המשיבה, בית המשפט ציין כי טענתה של המתלוננת כי מכשיר הסלולארי שלה היה כבוי בסמוך לאירוע, היא טענה כוזבת, אך גם היא אינה מהותית ואינה יורדת לשורש גרסתה לעניין מעשה האינוס. כמו כן טוענת המשיבה כי בית המשפט נדרש לסתירה בגירסת המתלוננת באשר למספר יושבי הרכב בערב בו בוצע המעשה, וכי בגינה הוא קבע כי על בחינתה של תלונת המתלוננת להיעשות בזהירות ובהקפדה. נוסף על כך, טוענת המשיבה כי בית המשפט ציין כי לא מדובר בפרט שהוא מהותי למעשה האונס, ואף יתכן שהסיבה לכך שהמתלוננת לא ציינה את שמות הנוכחים ברכב היתה חששה לערבם באירוע. לעניין הסתירות בגרסת המתלוננת ביחס למעשה האינוס עצמו, תומכת המשיבה בקביעת בית המשפט המחוזי כי מדובר לכל היותר בסטיות בעניינים מינוריים.

 

           לפיכך טוענת המשיבה כי טענותיו של המערער כבר נבחנו בקפידה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ויש לאמץ את קביעתו כי אין בהם להעלות ספק סביר באשמתו של המערער.

 

דיון והכרעה

 

מהימנות המתלוננת

 

7.        לאחר שנדרשתי ובחנתי את מכלול טענותיהם של הצדדים ועיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

 

8.        המערער מפנה לשורה של קשיים העולים מגרסת המתלוננת, ביניהם אי דיוקים בין הודעותיה השונות של המתלוננת, סתירות ואף אמירות אשר בדיעבד התגלו ככוזבות. בחנתי את טענותיו אלו של המערער לעומקן, אך איני סבור כי יש בהן כדי להקים ספק סביר באשמתו, "ספק סביר המצדיק זיכוי הוא ספק המותיר, על-פי מבחני שכל ישר, הגיון וניסיון חיים, שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם. לא כל ספק שהוא, ויהא המרוחק והדמיוני ביותר, עונה למבחן זה" (ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (לא פורסם, 31.5.2007)). דהיינו, ספק סביר יקום "כאשר ההסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית" (ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן פ"ד נד(4), 653, 661 (2000), וראו גם: ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007)). אכן, מכלול טענותיו של המערער הצריכו בחינה מעמיקה וקפדנית של גרסת המתלוננת, אך בסופו של יום, מהטעמים שיפורטו להלן, איני סבור כי קמה עילה להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי.

 

           כאמור, המערער מפנה לשורה ארוכה של סתירות בגרסת המתלוננת. סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע, כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". כמו כן, הפסיקה הכירה בכך שבעדויותיהם של מתלוננים בעבירות מין, פעמים רבות מצויים אי התאמות, אי דיוקים, סתירות וחללים, אשר נוכח מאפייניהם המיוחדים של קורבנות עבירות המין, הם לא בהכרח יזקפו לחובתם (ראו למשל: ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 14 (לא פורסם, 3.7.2007); ע"פ 54/11 פלוני נ מדינת ישראל, פסקה 36 (לא פורסם 7.3.2012)). כמו כן, נפסק כי –

 

"אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל פ"ד נו(6) 205, 233 (2002)).

 

           דברים ברוח דומה נקבעו בע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2007), שם נאמר, כי אין לצפות כי תלונת קורבן בעניינים אלו תהיה סדורה כרונולוגית ומתועדת, ושבין האירועים השונים יתקיים דווקא רצף הגיוני שניתן לעקוב אחריו, וכי "עדויות של מתלוננות בעבירות מין מתאפיינות בכך שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה, מה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מן הצדדים וכיוצא בכך" (שם, פסקה 2).

 

9.        העולה מלשון החוק והפסיקה הוא, כי קיומן של סתירות בגרסת המתלוננת אינו מביא בהכרח לעיקורה ולשלילתה. יש לבחון האם סתירות אלו, אל מול מכלול גרסתה של המתלוננת ויתר הראיות, מקימות ספק סביר באשמת המערער. לטעמי, בחינת הודעותיה של המתלוננת במשטרה, אשר נגבו בטרם היא חזרה בה מתלונתה באופן מלא, מעלה תמונה ברורה וקוהרנטית באשר למעשה האינוס שביצע בה המערער. על-פי התמונה המתקבלת, כשחזרה המתלוננת לביתה בשעות הלילה מהפגישה עם חברתה א', היא פגשה במערער שהיה במחיצת אנשים נוספים שישבו ברכבו. המערער גרם לה להיכנס לרכב באיומי אקדח. משם הם נסעו למועדון הסנוקר "המינגווי", בו הם נכנסו לחדר פרטי והמערער ביקש מהמתלוננת שתקיים עמו יחסי מין, תוך שהוא מבטיח לה טובות הנאה שונות בתמורה לכך. לאחר שסירבה, הוא איים עליה באיומים שונים. המתלוננת ביקשה ממנו שיחזיר אותה לביתה, אך הוא הסיעה לפארק הירקון. שם החל המערער לנשק את המתלוננת בניגוד לרצונה, הורה לה להתפשט וניסה לחדור אליה כשהיא ברכב. משלא עלה הדבר בידו, הורה המערער למתלוננת לצאת מהרכב ולהתכופף, וכך הוא חדר אליה. לאחר מכן, זרק לעברה 300 ש"ח, איים שלא תספר לאף אחד והחזירה לשכונת מגוריה.

 

10.      אציין, כי בהודעותיה הראשונות, המתלוננת לא נקבה בתאריך מדויק בו התרחש האירוע, אלא מסרה כי האירוע התרחש בערך כשבועיים לפני יום ההולדת של חברתה (לגביו היא נקבה בתאריך ספציפי). אולם, ביום 24.2.2009 המתלוננת מסרה הודעה לפיה היא נזכרה שביום בו התרחשו המעשים היא "עשתה גבות" אצל הקוסמטיקאית. במועד זה, המתלוננת נקבה בתאריך ספציפי ומסרה את מספר הטלפון של הקוסמטיקאית. ביום 9.3.2009 מוסרת המתלוננת הודעה נוספת, אשר נפתחת בבקשתה להפסיק בתהליך בירור התלונה. יש להדגיש, ועל כך עמד גם בית המשפט המחוזי, כי יום קודם לכן סיפרה המתלוננת לאימה על מעשיו של המערער בה. כאמור, גם בהודעה זו המתלוננת שבה ומספרת על מעשה האונס באופן מפורט, וכמעט זהה להודעותיה הקודמות. וכך בין היתר אומרת המתלוננת לחוקר:

 

ש:   כל מה שסיפרת לנו בעדויות הקודמות זה אמת?

ת:    כן

ש:   שמה בדיוק קרה?

ת:    הוא אנס אותי ... [שם המערער הושמט על-ידי, 

        צ.ז.]

ש:   למה את רוצה לבטל את התלונה?

ת:    אין לי סיבה

ש:   יכול להיות שקיימתם יחסי מין בהסכמה?

ת:    לא        

...

 

ש:   את סולחת לו?

ת:    אי אפשר לסלוח על כזה דבר

....

ש:   כל מה שסיפרת לנו ספרת אמת?

ת:    כן

 

           לאחר בקשתה של המתלוננת לחזור בה מתלונתה היא קיימה שיחת טלפון יזומה ומוקלטת עם המערער ביום 22.3.2009, לאחריה בין היתר היא אמרה לחוקר:

 

ת:    איך שאני דיברתי איתו נהיה לי סחרחורת פתאום, זה עשה לי מאוד רע.

ש:   מה את מרגישה עכשיו?

ת:    מצד אחד אני רוצה להתלונן נגדו ומצד שני לא.

ש:   מדוע לא?

ת:    כי זה מזכיר לי את מה שהוא עשה לי.

 

11.      הרושם המתקבל מקריאת הודעות המתלוננת הוא כי אינה מנסה להעצים את מעשי המתלונן. כך, היא מסרה כי בלילה בו המערער לקח אותה למלון היא לא חששה מפניו, ועל אף בקשתו לקיים עמה יחסי מין תמורת כסף, הרי שמשסירבה לבקשתו, הוא לא כפה זאת עליה אלא החזירה לביתה כפי שביקשה. וכך גם מוסרת המתלוננת כי במועדון "המינגווי", על אף רצונו המפורש של המערער לקיים עמה יחסי מין, איומיו והבטחותיו אליה, הוא לא עשה כן.

 

12.      בנוסף, לטעמי, הודעות המתלוננת כוללות פרטים ותיאורים אותנטיים אשר יוצרים רושם ברור כי הם נאמרים מפי מי שחווה אותם על בשרו ולא מדובר בגירסה מומצאת. אביא לכך מספר דוגמאות:

          

           א.      הפער בין האופן בו המערער איים על המתלוננת עם האקדח ("בצחוק") – לעומת בהלתה ממעשיו. כך מוסרת המתלוננת בהודעתה מיום 19.2.2009: "והוא לקח את זה בתור צחוק אבל היה לו פנים רציניים מאוד אבל מידי פעם הוא הסתובב לחברים שישבו איתו ברכב"; בהודעה מיום 23.2.2009: "אז הוא בא ויצא עם אקדח ... אז חבר שלו אמר לו תעזוב אותה מסכנה, היא נהייתה לבנה, כי נבהלתי כזה, לא הבנתי מה זה. אז הוא צחק ..."; בהודעה מיום 25.3.2009: "פתאום הוא ככה מכוון עלי .... ואז הוא התחיל לצחוק... חברים שלו, אז משהו אחד מהחברים שלו אמר מסכנה היא נהיית חיוורת וזה כי נבהלתי, כזה נצמדתי לשיחים זה מפחיד".

 

           ב.      הבטחותיו של המערער למתלוננת על מנת שהיא תיאות לקיים עימו יחסי מין. בהודעה מיום 19.2.2009: "הוא אמר תשכבי איתי עניתי לו לא רוצה אז הוא אמר לי חבל הפסדת עכשיו 1,000 ש"ח אני אממן אותך אני אדאג לך להכל"; בהודעה מיום 23.2.2009: "ואז הוא בא התחיל לדבר איתי, הוא עושה לי תשכבי איתי. אמרתי לא רוצה, אתה בנאדם נשוי ואתה גם גדול ואני לא ... אז הוא עושה חבל הפסדת אלף שקל עכשיו. אמרתי לו אני לא בשביל כסף עושה את זה, אני כאילו יעשה את זה עם מי שבא לי. אז הוא אמר לי אני יממן אותך כל החיים, אני יביא לך אוטו, אני יעשה לך רישיון". כזכור, בסופו של דבר המערער אכן "זרק" לעברה של המתלוננת 300 ש"ח.

 

           ג.      איומיו של המערער על המתלוננת במועדון "המינגווי" לאחר סירובה לשכב עימו. בהודעה מיום 19.2.2009: "מה את רוצה שאני בסוף ארצח אותך וזה תוך כדי שהוא מרים שני מקלות של סנוקר תוך כדי שהוא פורס [צ"ל "פורש"] אותם לצדדים ואומר לי מה את רוצה שבסוף אני ארצח אותך עניתי לו די תפסיק עם זה אתה מפחיד אותי אז הוא הניח את המקלות לתוך העמוד שלהם ואז הוא אמר לי שוב תשכבי איתי עניתי לא רוצה התנגדתי הוא ענה לי בחיים שלי לא אנסתי אל תתני לי לעשות את זה עכשיו מה את רוצה שאני יירה לך כדור בראש ואני אזרוק אותך לפארק הירקון"; בהודעה מיום 23.2.2009: "ואז אמרתי לו לא רוצה, אז הוא עושה, בחיים שלי לא אנסתי, אל תתני לי לעשות את זה עכשיו ... אז הוא אמר לי מה את רוצה שאני יירה לך כדור בראש ואני יזרוק אותך בירקון?"; כך גם בהודעה מיום 9.3.2009: "הוא התחיל לאיים עלי הוא אמר לא אנסתי בחיים שלי אל תתני לי לעשות את זה עכשיו".

 

           ד.      החשש אותו תיארה המתלוננת, לאחר שהמערער איים עליה במועדון כי יירה בה וישליך אותה לירקון, ומיד אחר-כך הוא לקח אותה לפארק הירקון במקום לביתה. בהודעה מיום 19.2.2009: "בקשתי ממנו תחזיר אותי הביתה הוא לא נסע לכיוון הבית אלא נסענו לכיוון פארק הירקון ... התחלתי לפחד שהוא הולך לרצוח אותי כמו שהוא אמר שהוא יעשה ושהוא יזרוק אותי לירקון".

 

           ה.      תיאור בקשתה של המתלוננת כי המערער לא יקיים עימה יחסי מין כי היא במחזור. יש להדגיש כי המערער עומת עם טענתה זו של המתלוננת במסגרת העימות, והדבר לא הוכחש על ידו. בהודעה מיום 19.2.2009: "ואז הוא שכב עלי וניסה לחדור אלי בכוח ולא הצליח אני בוכה והתחננתי שיעזוב אותי אמרתי לו שאני במחזור כדי שיעזוב אותי {הכוונה שיקרתי עליו כדי שיעזוב אותי אז אמרתי לו שאני במחזור} והוא אמר לי גם במחזור אני מזיין אותך". בהודעה מיום 23.2.2009: "ואז התחלתי לבכות לו, אמרתי לו די בקשה, לא לא רוצה, ואז אמרתי לו כבר אני במחזור וזה, אז הוא אמר לי גם במחזור אני יעשה את זה". וכך אמרה המתלוננת במסגרת העימות: "אמרתי לו שאני במחזור בכיתי לו, הוא אמר לי 'לא, גם אם את במחזור אני מזיין אותך'".

 

           ו.      המשפט אותו אמר המערער למתלוננת בתום מעשיו. בהודעה מיום 9.3.2009 מסרה המתלוננת כי לאחר שהוא גמר הוא אמר לה "כמה זמן הייתי חרמן עלייך". על כך חזרה המתלוננת גם בהודעתה מיום 23.2.2009.

 

13.      יש להדגיש, כי בנוגע לתיאור מעשה האונס עצמו, וההשתלשלות עד להתרחשותו, הרי שעל אף טענות המערער, אין בהודעות המתלוננת סתירות בעלות משקל, אלא סתירות מינוריות שאינן בעלות משמעות, או רמת פירוט שונה בין ההודעות, אשר המערער מציג אותן כסותרות. אכן, בכמה פרטים משמעותיים מסרה המתלוננת מידע כוזב, ובעיקרם בנוגע למספר הנוכחים ברכב המערער בליל האונס, בנוגע לשאלה האם מכשיר הנייד שברשותה היה כבוי וכן בנוגע לזהותו של הידיד שהצטרף למתלוננת ולחברתה א' לנסיעה לבת ים ברכבו של המערער.

 

           כאמור, איני סבור כי יש בקשיים אלו כדי לכרסם בגרסת המתלוננת ולטעת בה ספק. בית המשפט המחוזי צדק בקביעתו כי פרטים אלו אינם נוגעים למעשה העבירה עצמו, אלא לסובב אותו. כך גם לטעמי, יש הגיון בגרסת המשיבה לפיה המתלוננת מסרה מידע כוזב בעניין הנוכחים ברכב והידיד הנוסף על מנת שלא לערב גורמים נוספים בתלונתה. באשר למידע שמסרה המתלוננת כי מכשיר הסלולארי היה כבוי, אכן הוכח כי מידע זה היה כוזב, והוא הצדיק את בחינת גרסתה של המתלוננת בקפידה יתרה, אך אין בו כדי לקעקעה.

 

           משכך, לאחר בחינת הודעות המתלוננת לעומקן, ונוכח מכלול האינדיקציות המפורטות, אני סבור כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי בהודעות אלו מסרה המתלוננת על אשר ארע לה.

 

14.      באשר לטענות המערער בדבר אופן התנהלות המתלוננת במהלך דו"ח ההובלה וההצבעה – התנהלות נינוחה ורגועה לכאורה אשר אינה מעידה על כל קושי או טראומה. מצפייה בתיעוד ההובלה וההצבעה עולה, כי המתלוננת מסרה פרטים המשתלבים וזהים ליתר הודעותיה. באשר להתנהגותה, הרי שלא מצאתי כי היא חריגה. אכן, המתלוננת הייתה עניינית מאוד, דיברה בקצרה, לא תיארה את תחושותיה ולא מסרה אלא פרטים טכניים, אך אין בכך להעיד על העדר אותנטיות. אומנם, במקרה אחד המתלוננת צחקה מעט, אך לטעמי לא מדובר אלא בצחוק של מבוכה, בתגובה לבקשת החוקר מהמתלוננת שתתאר את מעשה האונס עצמו.

            

גרסת המערער

 

15.      אין בידי לקבל את טענת המערער כי היה על בית המשפט להעדיף את גרסתו על פני גרסת המתלוננת, וכן להעדיף את גרסתה המאוחרת של המתלוננת – זו שנמסרה בפני בית המשפט. באשר לקביעת המהימנות בנוגע לגרסת המערער הרי שמדובר במימצא מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר ככלל אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בו, אלא במקרים חריגים (ראו: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקאות 18-14 (לא פורסם, 8.6.2011); ע"פ 900/11 עטאללה נ' מדינת ישראל, פסקאות 8-7 (לא פורסם, 7.12.2011)), אשר אינם מתקיימים בענייננו. בית המשפט המחוזי מצא כי גרסתו של המערער אינה עקבית ואינה עולה בקנה אחד עם החומר הראיות. איני מוצא כי טענותיו של המערער (המצומצמות בעניין זה) מקימות עילה להתערב בקביעה זו.

 

גרסתה המקורית של המתלוננת

 

16.      כך גם אין ממש, לטעמי, בטענת המערער כי העדפת גרסתה המוקדמת של המתלוננת על ידי בית המשפט נעדרת הנמקה ותשתית ראייתית. סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות קובע את התנאים בהם ניתן להעדיף את אמרת החוץ על פני זו שנמסרה בבית המשפט:

 

"בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו".

 

            אני סבור כי בענייננו התקיימו התנאים הנדרשים. כאמור, גרסתה המקורית של המתלוננת הייתה בעיקרה עקבית ומפורטת וניכרו בה אותות אמת. זאת לעומת גרסתה המאוחרת שהייתה לאקונית, לא עקבית, לא עלתה בקנה אחד עם חומר הראיות וניכר היה בה שאינה מהימנה. אציין, כי המתלוננת טענה שהגישה את התלונה כי נפגעה מהמערער משום שלא היה מעוניין להיות עמה בקשר ורצתה לנקום בו על כך. אולם, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הראיות שלא נסתרו – כי כל מפגשיהם היו אקראיים; לא היו ביניהם כל גילויי חיבה; המתלוננת עמדה מספר פעמים על סירובה לקיים עם המערער יחסי מין; לאחר מעשה האונס המתלוננת לא רצתה לדבר עם המערער; המערער שלח את חברו למתלוננת לבקש את סליחתה; המתלוננת צעקה על המערער במאפיית ה"טאבון" עד שהוא התרחק ממנה. כאמור, כל אלו אינם מתיישבים עם טענתה המאוחרת של המתלוננת כי היא הייתה מעוניינת בקשר עם המערער, אך הוא דחה אותה מפניו .

 

17.      נוסף על כך, הודעותיה של המתלוננת רצופות בגילויי פחד וחשש מהמערער ומהשלכותיה של הגשת תלונה כנגדו. כך למשל, בהודעה מיום 25.3.2009 מנמקת המתלוננת מדוע היא רוצה לחזור בה מתלונתה:

 

ת:    כי אני מפחדת

ש:   אין בעיה ... אז בואי תדברי איתי ... ממה את מפחדת? ומאיפה בא הפחד הזה?

ת:    תראה איזה פושע הוא

ש:   סבבה

ת:    קשור לאלפרון שאת זה גם לא ידעתי וראיתי בכתבה באינטרנט

....

                         

ש:   מה יותר מפחיד אותך שהוא יהיה בחוץ או בפנים?

ת:    מבפנים אני אומרת לך את האמת,

ש:   אז מה את עושה כדי ש...

ת:    שהוא יתן לי לשלם על זה שהוא יושב בכלא.

ש:   מה?

ת:    כי הוא יתן לי לשלם על זה שהוא יושב בכלא.

...

 

ת:    אני לא רוצה גם את ה, שיגיעו אלי אנשים שבקרבתו בהמשך, לא רוצה שום דבר, דרך אגב אני מונעת את זה גם עכשיו.

ש:   איך אמרת?

ת:    אני מונעת את זה עכשיו.

ש:   איך את מונעת?

ת:    ככה, שאם אני לא יתלונן עליו אז הוא לא ידבר לא יפנה אלי שום דבר.

...

ת:    אני רוצה להסביר לך שאני יודעת מי זה ... [שם המערער הושמט – צ.ז.]

...

ת:    הוא בן אדם מסוכן

ש:   איך? לפי מה? על סמך מה?

ת:    כי כולם מפחדים ממנו, למה הוא מסתובב עם נשק, למה זה, למה זה, איפה כל השאלות האלה. כי הוא בן אדם מסוכן בן אדם רגיל לא יסתובב עם נשק ככה סתם ברחוב אלא אם כן הוא מאבטח.

 

           כך בטרם החל העימות בין המערער למתלוננת ביום 29.3.2009 אומרת המתלוננת לחוקרים: "אני לבד, אמרו לי שמגיע לו באמת לשבת כמה שנים טובות, ושאני ילך (לא ברור) ואני מפחדת ממנו, יש אלוהים בשמיים לא? הוא רואה הכל"; "חיים, אני מפחדת לראות אותו"; "יו, איך אני רועדת, אני מפחדת"; "איך אני מפחדת אבל אני יראה לו שאני לא מפחדת"; כן המתלוננת וידאה עם החוקרים כי הם החרימו למערער את הנשק שהיה לו ושהוא ישב במהלך העימות אזוק. ועוד אמרה:

 

ת :   אני מפחדת.

ש :  אבל אנחנו פה .

ת :   אז תן לי לשבת שמה.

ש :  איפה?

ת :   פה לידך.

ש :  את תשבי שם אני ישב ביניכם בסדר?

ת :   לא הבנתי למה הכנת את הכיסאות. איך אני מפחדת ממנו אני נשבעת לך.

ש :  את לא צריכה לפחד ממנו נשמה.

ת :   לראות את הפרצוף שלו

...

ש :  למה את לא רוצה להסתכל עליו?

ש :  למה את לא רוצה?

ת :   הוא מפחיד אותי.

 

           בהודעה שנגבתה מהמתלוננת לאחר העימות היא מתארת את תחושת הפחד בה הייתה שרויה במהלך העימות. במסגרת זו היא נשאלה מדוע רצתה לבטל את התלונה –

 

ת:    כי פחדתי

ש:   את יכולה לפרט ממה?

ת:    כן כי הוא עבריין. פחדתי שיעשו לי משהו.

 

 

           ביטוי נוסף לחששה של המתלוננת, ניתן אף למצוא בעדויותיהם של אנשי הצוות החינוכי בבית הספר בו למדה המתלוננת (עמ' 41 לפרוטוקול; עמ' 55 לפרוטוקול). נוסף על כך, עמד בית המשפט המחוזי על תגובתה של אם המתלוננת להגשת התלונה, ולחלקה של האם בחזרתה של המתלוננת מהתלונה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, ביטוי לכך ניתן למצוא הן בהודעתה ועדותה של האם, והן בהודעת המתלוננת מיום 9.3.2009 בה ביקשה לחזור בה מתלונתה, וזאת יום לאחר שסיפרה לאמה את אשר ארע לה. נוכח מכלול הנסיבות הללו, אני סבור כי צדק בית המשפט המחוזי משקיבל את גרסתה המוקדמת של המתלוננת והעדיפה על פני זו שניתנה בבית המשפט.

 

התוספת הראייתית הנדרשת

 

18.      סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות קובע:

 

"לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה".

 

           התוספת הראייתית הנדרשת היא "דבר לחיזוק" אשר עניינה, להבדיל מתוספת ראייתית של סיוע, הוא להוות תוספת משקל לאמינותו של מוסר האמרה (ראו: ע"פ 9468/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה י"ט (לא פורסם, 24.6.09); ע"פ 2949/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 636 (2001)). אומנם, המערער טוען כי במקרה דנן נוכח הקשיים בגרסת המתלוננת יש לדרוש חיזוק ראייתי מחמיר בדרגת סיוע. בענייננו, אף מבלי להכריע בשאלה האם מכלול החיזוקים המצויים בחומר הראיות עולה כדי סיוע, הרי שאיני סבור כי קמה הצדקה לחרוג מהדרישה הראייתית הקבועה בחוק.

 

19.      בחינת מכלול החיזוקים הראייתיים מעלה כי בחומר הראיות מצוי לכל הפחות "דבר לחיזוק" גרסתה המוקדמת של המתלוננת. בין הראיות המחזקות אותן ניתן למנות לעניין זה: מצבה הנפשי של המתלוננת בעת הגשת התלונה במשטרה כפי שהוא עולה מדברי העד עדי סלמאן ותיעודה של החוקרת המשטרתית; מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר מעשה האונס; מצבה הנפשי של המתלוננת בעת ביצוע מעשה האונס כפי שהוא עולה מעדות המערער; מצבה הנפשי של המתלוננת בעת ביצוע העימות; תיאור פגישתם של המערער והמתלוננת במאפיית ה"טאבון" כפי שהוא עולה מעדות המערער; האקדח שנמצא בבית המערער. אוסיף, כי לדעתי, חיזוקים אלו אינם מהווים אך חיזוק לאמינותה הכללית של גרסתה המקורית של המתלוננת, כי אם גם חיזוק ישיר למעשה האינוס שביצע המערער במתלוננת (לדיון בגישות השונות בדבר טיב החיזוק הנדרש ראו: ע"פ 378/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.4.2005); ע"פ 9468/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה י"ט (לא פורסם, 24.6.2009); ע"פ 4209/94 פלישטייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.10.1995)). לפיכך, אני סבור כי התמלאה הדרישה הראייתית להרשעת המערער לפי סעיפים 10א(ג) ו- (ד) לפקודת הראיות.

 

20.      נוכח כל האמור, לא מצאתי עילה להתערבות בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. לפיכך אני מציע שנותיר את הרשעת המערער על כנה ונדחה את ערעורו.

 

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

           אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו של חברי השופט צ' זילברטל.

 

 

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

           אני מסכים.

 

 

 

 

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.

 

           ניתן היום, ‏י"ט באב התשע"ב (‏7.8.2012).

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11045100_L10.doc  

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il