עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4126/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקש ברע"א 4126/12: עו"ד י' שוסטר

בשם המבקש ברע"א 4127/12: עו"ד י' כהן

 

 

 

           לפני שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ב"צ גרינברגר) מיום 22.4.2012 בהפ"ב 8055-04-11 ובהפ"ב 4468-05-11, במסגרתו נדחו בקשות המבקשים לביטול פסק בוררות שניתן על ידי בית דין צדק "נתיבות חיים" ואושרה  בקשת המשיב לאישור פסק הבוררות.

 

תמצית הרקע העובדתי

1.             המבקש ברע"א 4126/12, מר יוסף ברמן (להלן: ברמן), הינו אזרח ותושב ארצות הברית ובעליה הרשומים של דירה בת שני חדרים ברח' דוד 24 בירושלים (להלן: הדירה). ביום 31.7.2003 חתם ברמן בנוכחות קונסול ישראל בפלורידה על ייפוי כוח כללי בו ייפה את כוחו של המבקש ברע"א 4127/12, מר יוסף כהן (להלן: כהן), לטפל בכל ענייני הדירה. כהן טיפל במשך שנים ממועד עריכת ייפוי הכוח בכל העניינים הנוגעים לדירה, ובהם השכרתה וגביית דמי השכירות.

 

2.             ביום 5.11.2010 חתם כהן בשמו של ברמן "לפי ייפוי כוח" על זיכרון דברים עם המשיב, מר חיים הופמן (להלן: הופמן), לרכישת הדירה בתמורה לסך של 1,000,000 ש"ח. במעמד חתימת זכרון הדברים העביר הופמן לידי כהן תשלום ראשוני בסך 8,000 ש"ח והתחייב לשלם סך נוסף של 72,000 ש"ח תוך 40 יום. בזיכרון הדברים נכללו הוראות בנוגע למועדי התשלום הנוספים עד להשלמת מלוא התמורה. במקביל חתם הופמן על זיכרון דברים נוסף לרכישת הדירה הסמוכה לדירת ברמן (דירה המצויה באותו בניין ובאותה קומה) עם בעלת הדירה, אשתו של כהן – גב' סוזן רבקה מנדלסון – בתמורה לסך של 890,000 ש"ח. במתכונת דומה לעסקה הראשונה, גם כאן העביר הופמן – במעמד חתימת זיכרון הדברים – לידי כהן (עבור הגב' מנדלסון) תשלום ראשוני בסך 8,000 ש"ח והתחייב לשלם סך נוסף של 72,000 ש"ח תוך 40 יום. בהמשך ביצע הופמן את התשלומים הנוספים, בסך 144,000 ש"ח, וכהן אישר בכתב את העברת הסכומים. בסמוך לאחר מכן הופמן אף דיווח על העסקאות לרשויות המס.

 

3.             בשלב מסוים לאחר שנערכו מסמכי זיכרון הדברים ובוצעו התשלומים האמורים טען כהן כי הופמן הטעה אותו בנוגע לשווייה של דירת ברמן וסבר שהמחיר שנקבע בזיכרון הדברים נמוך משמעותית ממחיר השוק של הדירה. בעקבות זאת, חתמו כהן והופמן ביום י"ד אדר א' תשע"א (18.2.2011) על מסמך שכותרתו "שטר ברורין" בו מצהירים הצדדים כי הם מקבלים עליהם את סמכותם של הדיינים נוסבאום, ווילליגער וגליק בבית דין צדק "נתיבות חיים" (להלן: הדיינים) לדון ביניהם "בעניין מכירת דירה ברח' דוד 24 דירה מס' 6 וכל המסתעף מעניין זה, ומתחייבים לשלם כפי שיחייב הבד"ץ, ומוחלים מעכשיו למי שיפטרו, ומקנים מעכשיו לשייך לו כפי שיפסקו, גם ע"פ רוב, הכל לפי ראות עיני הבד"ץ הן ע"פ דין, והן הנראה להם לפשר, או ע"פ יושר ו/או ע"פ אומדן דעת. תוקף שטר זה לזמן בלתי מוגבל, כתוקף שטרי ברורין המועילים ע"פ התורה, וכתוקף קאמפראמייס המועיל ע"פ חוקי הממשלה". כמו כן, כלל שטר הברורין שורה של תנאים והוראות בדבר סמכויות הדיינים – הן במישור הדיוני והן במישור המהותי. ביום כ"א אדר א' תשע"א (25.2.2011) ניתנה החלטה של הדיינים שכותרתה "פסק דין" ובה קבעו כי "אין אפשרות לבטל את המקח, והעסקה קיימת" (להלן: פסק הבוררות הראשון). ביום י"ט אדר ב' תשע"א (25.3.2011) הוציאו הדיינים מסמך נוסף שכותרתו "פסק דין" ובו קבעו כי "ההסכם והזיכרון דברים בתוקפם, והמקח קיים במחיר שנקבע בז"ד... הצדדים ומיופה כח יחתמו על חוזה מיד" (להלן: פסק הבוררות השני).

 

4.             הופמן הגיש את פסק הבוררות השני לאישור בית המשפט המחוזי. ברמן וכהן התנגדו ממגוון רב של טעמים וביקשו לבטל את פסקי הבוררות. ראשית, נטען על ידי ברמן וכהן כי הדיינים פעלו בחוסר סמכות, כאשר לא היה בסמכותם ליתן פסק בוררות שני לאחר שניתן הראשון. שנית, נטען על ידי ברמן כי כהן כלל לא היה מוסמך למכור את הדירה על בסיס ייפוי הכוח וכי ברמן כלל לא היה מודע לעובדה שכהן פועל למכירת הדירה. שלישית, נטען כי הפנייה לבוררים נעשתה בהיעדר סמכות מכיוון שהיא מנוגדת למנגנון בוררות שנקבע בזיכרון הדברים עצמו, לפיו היה על הצדדים לפנות לבוררות בפני הרב אשר זליג וייס. רביעית, נטען כי הפנייה לדיינים לא נעשתה לשם קבלת פסק בוררות אלא לשם קבלת חוות דעת הלכתית באשר לתוקף זיכרון הדברים (שמעמדה אינו מחייב, להבדיל מהכרעה "שיפוטית"). טענה זו נסמכה על השימוש שעשו הדיינים עצמם בהחלטותיהם במונח "חוות דעת". עוד נטען כי כהן חתם על "שטר הברורין" בשם עצמו (ולא בשם שולחו, ברמן), על מנת לקבל חוות דעת הלכתית הנוגעת אליו כשליח ולא לשולחו, ברמן. חמישית, נטען כי בהליך שהתנהל בפני הדיינים נפלו פגמים המחייבים את המסקנה שיש לבטל את פסק הבוררות. בנקודה זו נטען כי אחד הדיינים ניהל שיחה פרטית עם הופמן תוך כדי ניהול הבוררות, כי במהלך הבוררות התחלף אחד הדיינים בהרכב ולפיכך ההרכב שחתום על פסק הבוררות אינו זה שישב בדיונים, וכי בלאו הכי פסק הבוררות אינו חתום על ידי כל הדיינים והדבר מחייב ביטולו. עוד נטען כי הדיינים לא נתנו לכהן הזדמנות נאותה להביא ראיות בשאלה המרכזית שעמדה להכרעה לפניהם – היא שאלת הוגנות התמורה. לבסוף, נטענו מספר טענות הקשורות לתוכנו של פסק הבוררות, לפיהן פסק הבוררות סותר הוראות מפורשות שנקבעו בזיכרון הדברים ויוצר קשיים ביישומו וביישום זיכרון הדברים שנחתם עם הגב' מנדלסון, שקם ונופל יחד עימו. 

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.             בית המשפט המחוזי דן בכל טענותיהם של ברמן וכהן כנגד פסק הבוררות ודחה אותן אחת לאחת. כפועל יוצא, אישר בית המשפט, לבקשת הופמן, את פסק הבוררות. ראשית, נקבע כי הדיינים היו מוסמכים ליתן את פסק הבוררות השני, מכוח חתימת הצדדים על "שטר הברורין" שכלל הסמכה "לקבוע ביצוע ודרכי אכיפה לפס"ד והחלטותיו". נקבע כי פסק הבוררות השני אינו משנה את פסק הבוררות הראשון אלא נותן הוראה בדבר "דרכי האכיפה" שלו. שנית, טענת ברמן כי כהן לא היה מוסמך לפעול למכירת הדירה על פי ייפוי הכוח נדחתה. נקבע כי ייפוי הכוח הינו כללי ואינו כולל סייגים כלשהם. כמו כן נקבע כי כהן העיד שעדכן את ברמן באשר למאמציו למכור את הדירה ואף באשר לעסקה שהתגבשה עם הופמן, וגרסתו נמצאה מהימנה. שלישית, נקבע כי אמנם הצדדים לא פעלו על פי סעיף הבוררות המקורי שנכלל בזיכרון הדברים, אך יש לראות את פנייתם המשותפת לדיינים כהסכמה מאוחרת לשנות את פרטי ההסכם. רביעית, נדחתה הטענה כי מטרת הפנייה לדיינים הייתה קבלת חוות דעת הלכתית במחלוקת ולא קבלת הכרעה "שיפוטית" בדמות פסק בוררות. נקבע כי הצדדים חתמו על מסמך אשר נושא את הכותרת "שטר ברורין" באותיות "קידוש לבנה" ואשר נאמר בו במפורש כי הצדדים מסמיכים את הדיינים להכריע בסכסוך ביניהם. עוד נקבע כי אין להסיק מהשימוש שעושים הדיינים במילים "חוות דעת" את המסקנה שמבקשים ברמן וכהן להסיק. זאת, מאחר שהדיינים הכתירו החלטתם בכותרת "פסק דין" ומההחלטה ומשטר הברורין עולה שהדיינים התייחסו לסוגיה שהופנתה אליהם כסכסוך לכל דבר ועניין, שבו הם נדרשים להכריע. כמו כן, נקבע כי הוכח שכהן אף שילם במזכירות אגרה לפתיחת תיק, ושעובדה זו אינה מתיישבת עם טענתו כי הפנייה נעשתה רק לשם קבלת חוות דעת הלכתית. כמו כן, נדחתה טענת כהן שפנייתו לדיינים נעשתה בפן האישי ולא כמיופה הכוח של ברמן. נקבע כי טענה זו מופרכת וכי ברור מהקשר הדברים שהפנייה נעשתה על ידי כהן כמיופה כוחו של ברמן על מנת שהדיינים יקבעו האם זיכרון הדברים מחייב, לאור טענת ההונאה. חמישית, נדחו טענות ברמן וכהן בדבר פגמים שונים שנפלו בהליך הבוררות. נקבע כי חלק מהטענות לא הוכחו במישור העובדתי (כך לעניין הטענה כי אחד הדיינים ניהל שיחה פרטית עם הופמן במהלך הבוררות ולעניין הטענה כי בוצעו חילופי דיינים במהלך ההליך) וחלק אחר מהטענות נדחו לגופן (כך לעניין הטענה שהיעדר חתימה של אחד הדיינים על פסק הבוררות מחייבת ביטולו). כמו כן נדחתה הטענה כי הדיינים לא נתנו לכהן הזדמנות נאותה להוכיח את טענתו בדבר שווי הדירה. נקבע שכהן לא ביקש להגיש כל חוות דעת שמאית במהלך הדיונים בפני הדיינים וכי בסופו של דבר הזמין כהן חוות דעת שמאית רק בחלוף חודשים רבים לאחר מתן פסק הבוררות השני וגם אז לא פנה לדיינים לערוך דיון חוזר בעניין, ועל כך אין לו להלין אלא על עצמו. לבסוף, נדחו הטענות הנוגעות לתוכן פסק הבוררות, הן מן הטעם שעילת הטעות על פני הפסק כבר לא קיימת בחוק הבוררות, והן לגופו של עניין.

 

6.             מכאן הבקשה שלפני, במסגרתה שבים המבקשים אחת לאחת על כל טענותיהם אשר נטענו לפני בית המשפט המחוזי ואשר נדחו על ידו.

 

דיון והכרעה

7.             לאחר שעיינתי בפסק דינו הסדור והמקיף של בית המשפט המחוזי, בפסקי הבוררות ובבקשות המבקשים על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות, אף מבלי לקבל את תשובת המשיב.

 

8.             הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת במקרים חריגים ומצומצמים בלבד המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/2000 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605 (2004); רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ (לא פורסם, 6.10.2010) בסעיף 18; רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט (לא פורסם, 3.1.2011) בסעיף 26; רע"א 6489/09 מדובר נ' קרן קיימת לישראל (לא פורסם, 18.1.2011) בסעיף 17].

 

           איני סבור כי המקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים חריגים שמצדיקים מתן רשות ערעור בענייני בוררות. נהפוך הוא, מעיון בטענות המבקשים עולה כי מדובר בטענות המבוססות על המסכת העובדתית הפרטנית דנן וכי אין להן כל השלכה כללית או עקרונית שחורגת מדל"ת אמותיו של הסכסוך הפרטני. כמו כן, לא מצאתי שנגרם למבקשים קצה קצהו של עיוות דין במקרה זה. זאת ועוד, המבקשים חוזרים במסגרת הבקשה שלפני על כל טענותיהם שנטענו לפני בית המשפט המחוזי, טענות שנדחו אחת לאחת על ידי בית המשפט המחוזי בצורה מנומקת המתיישבת עם הדין הקיים ועם היגיון הדברים. טענות אלה הן טענות "ערעוריות" באופיין ואינן מצדיקות כשלעצמן מתן רשות ערעור, בהיעדר שאלה עקרונית וכללית או טענה בדבר עיוות דין.

 

9.             בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי לגופו של עניין מקובלות עלי במלואן. מרבית טענות המבקשים בדבר חריגת הדיינים מסמכות ובדבר אופן ניהול ההליך על ידי הדיינים ניגפות למול לשונו הברורה של "שטר הברורין" שמעניק לדיינים סמכות רחבה - דיונית ומהותית - שאינה מצטמצמת לחוות דעת הלכתית בלתי מחייבת. ברוח דומה ניגפות גם טענותיו של ברמן בדבר חריגה מסמכות של כהן – לפיהן כהן לא היה מוסמך לחתום על זיכרון דברים למכירת הדירה או על "שטר בוררין" – למול קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי ברמן חתם על ייפוי כוח כללי שאינו כולל שום סייג בדבר סמכויותיו של כהן למכור את הדירה ולמול קביעתו העובדתית כי כהן יידע את ברמן על ניסיונותיו למכור את הדירה.

 

          נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. מכיוון שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

 

          ניתנה היום, כ"ב באלול תשע"ב (9.9.2012).

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12041260_W04.doc   חכ