עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3851/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 3851/11

בפני:

כבוד השופטת א' חיות

המבקשים:

1. יוסף נדב

2. אירנה אבזבקייב

נ ג ד

המשיבים:

1. אביעד לוי

2. מיכל לוי

3. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים

4. עירית ירושלים

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בה"פ 28396-04-11 שניתנה ביום 12.5.2011 על-ידי כב' השופט ר' כרמל

בשם המבקשים: עו"ד חגית פדהאל

בשם המשיבים 2-1: עו"ד הילאל אגבאריה

בשם המשיבים 3-4: עו"ד עמיר שקד

החלטה

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' כרמל) מיום 12.5.2011, בה נדחתה בקשת המבקשים לצו מניעה זמני, אשר, בין היתר, ימנע מן המשיבים 1-2 לבצע עבודות בנייה בשטח החלקה נושא המחלוקת בין הצדדים וכן יתלה את כל הליכי הרישוי בהם פתחו המשיבים 1-2 אצל המשיבה 3 או המשיבה 4, ובייחוד הליכי קבלת היתר הבניה בהם נקט המשיב 1 ביחס עם החלקה שבמחלוקת.

אלה, בתמצית, העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין:

1. המבקשים הינם הבעלים במשותף של חלקה 37 בגוש 30047, המצויה ברחוב דלתון 6 בשכונת נחלאות בירושלים (להלן: חלקת המבקשים). מדובר במקרקעין שאינם מוסדרים ואשר בפנקס השטרות נרשם כי שטחם "לא ידוע" (הואיל והחלקה טרם עברה הליכי הסדר). המשיבים 1-2 הינם הבעלים של חלקה 39 בגוש 30047, ואשר בהתאם לרישום בפנקס השטרות משתרעת על שטח של 67.80 מ"ר (להלן: חלקת המשיבים 1-2). ההליך העיקרי המתנהל בבית משפט קמא נסוב סביב מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים ביחס לחלקת מקרקעין בשטח של כ – 35 מ"ר, המצויה מדרום לחלקת המבקשים והגובלת, בצידה האחר, בחלקת המשיבים 1-2 (להלן: החלקה שבמחלוקת), אשר ביחס אליה נטען על ידי כל אחד מן הצדדים כי היא מהווה חלק בלתי נפרד מחלקתו. נוכח העובדה כי המשיבים 1-2 נקטו בהליכים לקבלת היתר בניה לביצוע עבודות בניה, לרבות בשטח החלקה שבמחלוקת והליכים אלו עמדו בפני סיום, הגישו המבקשים בד בבד עם המרצת הפתיחה גם בקשה לצו מניעה זמני אשר, כאמור, ימנע מן המשיבים 1-2 לבצע עבודות בניה בחלקה שבמחלוקת ואף יתלה את הליכי הרישוי בהם נקטו המשיבים 1-2, לרבות הליכי הוצאת היתר בניה ביחס לחלקה שבמחלוקת.

ביום 12.5.2011 דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני. ביסוד החלטה זו עמדה קביעתו של בית המשפט, לפיה בקשתם של המבקשים נגועה בשיהוי ניכר בן "חודשים ארוכים (במקרה הטוב) ומספר שנים (במקרה הפחות טוב)" – כך בלשונו של בית המשפט. כל זאת כאשר לא נשמע מפיהם של המבקשים כל הסבר לאותו שיהוי. בית המשפט עמד, בין היתר, על העובדה כי המבקשים המתינו עם הגשת הבקשה לצו מניעה זמני עד לשלביו הסופיים של הליך הרישוי בו נקטו המשיבים 1-2 – הליך שהינו ארוך, קשה, מסובך וכרוך בהוצאה כספית ניכרת. בית המשפט הטעים כי אמנם ההחלטה שדחתה את הערר שהגישו המבקשים בקשר עם הליכי הרישוי בהם נקטו המשיבים 1-2 ניתנה רק ביום 3.2.2011. אלא, שנקבע כי במקביל להליך זה, שהינו הליך תכנוני במהותו, היה על המבקשים לנקוט אף בהליך לבירור המחלוקת הקניינית שנתגלעה בין הצדדים, אשר ההכרעה בה מצויה בסמכותו של בית המשפט. בשולי הדברים, אף ציין בית המשפט כי בחינת הראיות שהניחו לפתחו המבקשים אל מול הראיות שהציגו בפניו המשיבים 1-2, מעלה כי "למבקשים אין יתרון ברור באשר להוכחה לכאורית של זכותם בשטח החלקה שבמחלוקת" – כך בלשונו. אולם, קביעה זו לא שימשה יסוד להחלטתו של בית משפט קמא בדחותו את הבקשה לצו זמני והטעם לדחיית הבקשה היה, כאמור, השיהוי שדבק בה.

2. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. לגישתם של המבקשים, קביעתו של בית משפט קמא כי בקשתם נגועה בשיהוי בטעות יסודה. המבקשים סבורים כי נוכח עמדתם כי לא התקיימו התנאים שיש בהם כדי לאפשר מתן היתר למשיבים 1-2 לבנות בחלקה שבמחלוקת, הרי שהיה עליהם ראשית למצות את ההליכים בפני רשויות התכנון והבניה. לשיטתם, רק משנדחה עררם לועדת הערר של מחוז ירושלים קם צורך דחוף בפניה אל בית משפט קמא בבקשה לצו מניעה זמני. לעניין זה מוסיפים המבקשים וטוענים, כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה היה עליהם לפעול במקביל הן במסלול התכנוני – מול רשויות התכנון והבניה והן במסלול קנייני – באמצעות פניה לבית המשפט המוסמך, אין לה על מה לסמוך והיא אינה עולה בקנה אחד עם הדין הנוהג. לחלופין טוענים המבקשים, כי אף אם ימצא כי פנייתם לבית המשפט בבקשה לצו מניעה זמני הייתה נגועה בשיהוי, לא היה בשיהוי זה משום זניחת תביעתם ואף לא היה בו כדי לשנות את מצבם של המשיבים 1-2 לרעה. לפיכך, ובהתאם להלכה הפסוקה, לא היה בעצם השיהוי כדי להצדיק את דחיית בקשתם לצו מניעה זמני. עוד טוענים המבקשים כי אף אם נגרמו למשיבים 1-2 נזקים כספיים כלשהם, הרי שבאיזון בין האינטרסים המתחרים, ההגנה על זכויותיהם הקנייניות מטה את הכף כלפי מתן צו המניעה המבוקש. לבסוף, טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם משום שאם יתאפשר למשיבים 1-2 לבנות בניין בן שלוש קומות על החלקה שבמחלוקת טרם הכרעה בהליך העיקרי, יהיה זה קשה עד בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו ומנגד הנזקים שיגרמו למשיבים 1-2 הינם נזקים כלכליים גרידא, שניתנים לפיצוי בכסף. לבסוף טוענים המבקשים לפגמים שונים שנפלו בהליך מתן היתר הבניה למבקשים, אשר בגינם הם סבורים כי היתר הבניה בטל מעיקרו.

3. המשיבים 1-2, מצידם, סבורים כי דין הבקשה להידחות. לטענתם, נגועה בקשת רשות הערעור בחוסר תום לב, הבא לידי ביטוי בעובדה כי חלקים בבקשה נסמכים על טיעונים וראיות שלא הוצגו לכתחילה בפני בית משפט קמא. עוד טוענים המשיבים 1-2 כי קביעת בית משפט קמא לפיה המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת עתיקת יומין וכי בקשתם של המבקשים לצו מניעה זמני נגועה בשיהוי ניכר הינה קביעה עובדתית, בה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב. מוסיפים המשיבים 1-2 וטוענים כי טענת המבקשים, לפיה אלמנט השיהוי נדחה מפני זכותם הקניינית אין לה על מה לסמוך. זאת באשר, לשיטתם, ההלכה לפיה שיקולים שמתחום דיני היושר נדחים מפני זכותו הקניינית של בעל דין חלה אך מקום שבו מדובר בתביעה לצו מניעה קבוע בהתבסס על זכות קניינית שהוכחה בראיות ומנגד, אין היא חלה מקום בו מדובר בבקשה לצו מניעה זמני. הדברים זוכים למשנה תוקף, כך טוענים המשיבים 1-2, בנסיבות המקרה דנן בהן לא עלה בידי המבקשים להוכיח את זכותם בחלקה שבמחלוקת ולו ברמה לכאורית והם מוסיפים וטוענים כי אף לגופו של עניין לא נפל כל פגם בקביעתו של בית משפט קמא לפיה בקשתם של המבקשים למתן צו מניעה זמני נגועה בשיהוי ניכר. בעניין זה נטען כי כבר בחודש דצמבר 2006 נודע למבקשים כי המשיבים 1-2 טוענים כי החלקה שבמחלוקת מהווה חלק בלתי נפרד מחלקתם וזאת במסגרת תובענה שהגישו המשיבים 1-2 נגד המבקשים, בין היתר, לשם ביטול קווי בניין שאושרו למבקשים על ידי המשיבה 4, המתייחסים גם לשטח החלקה שבמחלוקת. זאת ועוד. כבר בחודש נובמבר 2009 היו המבקשים מודעים לכוונת המשיבים 1-2 לבנות בחלקתם ובחלקה שבמחלוקת, והם אף הגישו למשיבה 3 התנגדות לבקשת המשיבים 1-2 לקבלת היתר בניה, כאמור. לגישת המשיבים 1-2, העובדה כי המבקשים פעלו במישור התכנוני אין בה כדי להועיל להם וככל שחפצו להגן על הזכויות הקנייניות הנטענות על-ידם, היה עליהם לפעול במקביל אף במסלול ה"קנייני". זאת באשר רשויות התכנון אינן מוסמכות להכריע במחלוקות קנייניות. המשיבים 1-2 מוסיפים וטוענים כי בדין קבע בית משפט קמא שהשיהוי מצד המבקשים בהגשת הבקשה לצו מניעה זמני והמתנתם עד לשלבים הסופיים של ההליכים התכנוניים יצר מצב לפיו שינוי בינתיים המשיבים 1-2 את מצבם לרעה. זאת בהינתן טיבו של ההליך התכנוני שהוא קשה, ארוך, מסובך וכרוך בהוצאות כספיות ניכרות. עוד מציינים המשיבים כי גם מיום שניתנה ההחלטה הדוחה את הערר שהגישו המבקשים לועדת הערר של מחוז ירושלים ועד ליום הגשת הבקשה לצו מניעה זמני חלפו למעלה מחודשיים אשר במהלכם הוציאו המשיבים 1-2 כספים רבים נוספים לצורך קבלת היתר הבניה ואף בכך יש משום שיהוי ניכר היורד לשורשם של דברים. אשר לטענות המבקשים בדבר פגמים שנפלו בהליך מתן היתר הבניה, טוענים המשיבים 1-2 כי אין לטענות כל יסוד וכי מדובר בטענות שנבחנו על ידי רשויות התכנון והבניה פעם אחר פעם ונדחו לגופן. מכל מקום, כך מדגישים המשיבים 1-2, הדרך הנכונה להשיג על החלטת ועדת הערר הינה פניה לבית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה מנהלית.

המשיבים 3-4, סבורים כי יש מקום לדחות את בקשת רשות הערעור ככל שהיא נוגעת אליהם, בייחוד כך, בהינתן העובדה כי אין להם כל מעמד במחלוקת הקניינית שנתגלעה בין הצדדים. משיבים אלו מוסיפים וטוענים כי מאחר והסעד המרכזי בבקשת המבקשים הנוגע אליהם, עניינו בתקיפה ישירה של המעשה המנהלי הרי שממילא הסמכות לדון בסעד זה אינה מסורה לבית משפט קמא אלא לבית המשפט לעניינים מנהליים ואף מטעם זה אין מקום לדון בטענות המבקשים ביחס לתוקפו של היתר הבניה במסגרת בקשת רשות הערעור דנן.

4. דין הבקשה להידחות. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בהחלטות הערכאה הדיונית שעניינן סעדים זמניים נעשית, על דרך הכלל, במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ראו לעניין זה: רע"א 8843/09 סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים (טרם פורסם, 5.11.2009)). לא מצאתי מקום לסטות מהלכה זו במקרה דנן. כבר נפסק בעבר כי המועד הרלוונטי לבחינת טענת שיהוי בהגשת בקשה לסעד זמני הינו המועד בו קם הצורך במתן הסעד הזמני. הטעם לכך נעוץ בעובדה כי בקשה לסעד זמני נדונה מטבעה טרם בירורה של התביעה לגופה וממילא טרם ההכרעה בשאלה אם אכן עומדות לתובע אותן הזכויות להן הוא טוען בתביעתו. משכך ועל דרך הכלל, אין בית המשפט נוטה להיעתר לבקשה לסעד זמני, אלא מקום שבו עלה בידי מבקש הסעד להוכיח כי קיימת דחיפות במתן הסעד, המצדיקה את התערבותו המוקדמת של בית המשפט טרם בירור התביעה לגופה. מבקש שהשתהה בפנייתו לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני יתקשה לשכנע את בית המשפט בקיומה של דחיפות. לכן עשוי, לעיתים, השיהוי לבדו לשמש טעם מספק לדחיית בקשת הסעד הזמני וזאת אף בנסיבות שבהן לא היה בשיהוי כדי לגרום נזק למשיב (רע"א 8630/05 ניר שיתופי – אגודה ארצית לשיתוף עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון (לא פורסם, 10.4.2007)).

5. בענייננו, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט כי השיהוי בו לקתה בקשת המבקשים לצו מניעה זמני מצדיק את דחייתה. מממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא עולה כי המבקשים היו מודעים לכוונת המשיבים 1-2 לבנות על החלקה שבמחלוקת עוד ביום 12.11.2009 וכי כבר במועד זה העלו המבקשים טענות בדבר זכויותיהם בחלקה שבמחלוקת. כך, בין היתר, במסגרת התנגדות המבקשים מיום 12.11.2009 למתן היתר בניה למשיבים 1-2, לרבות ביחס לחלקה שבמחלוקת, טענו המבקשים כי "הבניה המבוקשת הינה ברובה בתחום מקרקעי חלקה 37 שבבעלות המתנגדים (הם, כאמור, המבקשים – א' ח'), זאת תוך ניסיון לגזילת קניינם ורכושם של המתנגדים, שלא כדין" (ההדגשה במקור). על אף האמור לא פנו המשיבים לבית המשפט המוסמך בבקשה לצו מניעה זמני עד ליום 17.4.2011, קרי בחלוף כשנה וחצי ורק לקראת תום הליכי הרישוי בהם נקטו המשיבים 1-2, אשר כפי שציין בית משפט קמא מטבעם כרוכים בהשקעות ובמאמצים ניכרים. בעניין זה אציין כי תמימת דעים אני עם קביעתו של בית משפט קמא, לפיה היה על המבקשים לפעול במקביל למסלול ה"תכנוני" – אל מול רשויות התכנון והבניה, גם במסלול ה"קנייני" – בבית המשפט המוסמך, וכבר נפסק בעבר כי אין ועדות התכנון והבניה מוסמכות להכריע במחלוקות קנייניות (בג"ץ 1578/90 אייזן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ת"א (לא פורסם, 24.10.1990)). זאת ועוד. אף לאחר שניתנה החלטת ועדת הערר הדוחה את עררם של המבקשים המתינו הם כחודשיים וחצי נוספים בטרם פנו לבית משפט קמא בבקשה לצו מניעה זמני, ולא נשמע מפי המבקשים כל הסבר לעובדה זו.

נוכח כל האמור, התנהלות המבקשים יש בה כדי לסתור את טענתם בדבר הדחיפות במתן הצו המחייבת את התערבותו של בית המשפט כבר בשלביו המוקדמים של ההליך המשפטי. כמו כן, אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי טענת השיהוי נדחית מפני זכויותיהם הקנייניות הנטענות. בצדק ציינו המשיבים 1-2 בהקשר זה כי שיקולים מתחום דיני היושר אינם זוכים למשקל רב רק מקום שבו מדובר "בתביעה לצו מניעה קבוע, על יסוד זכות קניינית מוכחת ושבעליה נמצא – לאחר שמיעת טענות וראיות – זכאי להגנתה (ע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בת"א יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז (1) 45, 50 (1992)) (ההדגשה הוספה). לבסוף, אינני מוצאת מקום להיזקק לטענת המבקשים בדבר פגמים שנפלו כביכול בהחלטות רשויות התכנון והבניה, שכן הדרך להשיג על החלטות אלו הינה באמצעות פניה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

6. להשלמת התמונה אציין כי ביום 1.6.2011 הגישו המבקשים בקשה למתן רשות להגשת "תגובה נקודתית", כך כהגדרתם, לתשובת המשיבים 1-2. במסגרת בקשה זו ציינו המבקשים כי בא כוחם של המשיבים 1-2 מתנגד להגשתה של הבקשה מן הטעם שהיא לא הועברה לעיונו והוסיף וביקש כי הבקשה תועבר אליו "בזמן אמת". חרף התנגדות המשיבים 1-2 ועל מנת שתפרש בפני מלוא התמונה הצריכה לבקשת רשות הערעור עיינתי בבקשת המבקשים להגשת תגובה, אולם לא מצאתי כי יש באמור בה כדי לשנות ממסקנותיי לעיל.

בשל כל הטעמים שפורטו, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים 1-2 (יחד) ובשכר טרחת עורך דינם של המשיבים 3-4 (יחד) בסכום של 5,000 ש"ח, לכל אחד.

ניתנה היום, ה' בסיון תשע"א (7.6.2011).