עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 369/12

בבית המשפט העליון

 

 

בש"פ  369/12

 

לפני:  

כבוד השופט י' עמית

 

העוררת:

מדינת ישראל

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. עקיבא פנחס הכהן

 

2. אלעד מאיר

 

3. אפרים משה חייקין

 

4. מאיר אטינגר

 

5. דוד צבי אליהו

 

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.1.2012 במ"ת 13789/01/12 שניתנה על ידי כב' השופטת ח' בן עמי

 

תאריך הישיבה:

י"ז בטבת התשע"ב

(12.1.2012)

 

בשם העוררת:

עו"ד  שלומי אברמזון

בשם המשיבים 2-1:

עו"ד אהרון רוזה

בשם המשיבים 5-3:

עו"ד עדי קידר

 

 

החלטה

 

           ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' בן-עמי) מיום 10.1.2012 במ"ת 13789-01-12, בגדרה הוחלט על שחרור המשיבים למעצר בית בתנאים מגבילים. לבקשת המדינה, עוכב שחרורם של המשיבים עד להגשת ערר המדינה ועד להחלטה זו.

 

1.        כנגד חמשת המשיבים הוגש ביום 8.1.2012 כתב אישום המייחס להם עבירות של ידיעות בעלות ערך צבאי לפי סעיף 136 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945; קשירת קשר להתפרעות, קשירת קשר לכניסה למקום צבאי וקשירת קשר להפרעה לעובד ציבור לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); התפרעות לפי סעיף 152 בצירוף סעיף 29 לחוק; כניסה למקום צבאי לפי סעיף 115 בצירוף סעיף 29 לחוק; והפרעה לעובד ציבור לפי סעיף 288א(1) בצירוף סעיף 29 לחוק. בנוסף לכך, משיב מס' 1 הואשם בעבירה של שיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.

 

2.        בחלק הכללי של כתב האישום נכתב כי נתקבלה החלטת ממשלה לפינוי מבנים בלתי חוקיים שנבנו על קרקעות פרטיות, במאחזים מצפה יצהר ורמת גלעד. המדינה הצהירה בפני בית המשפט העליון, בעקבות עתירה שהוגשה בנדון, כי בכוונתה לבצע את הפינוי לפני סוף שנת 2011 והתכוונה לממש את התחייבותה לגבי מצפה יצהר בלילה שבין 12.12.2011 ליום 13.12.2011. אלא שהפינוי סוכל בשל מעשי המשיבים כמפורט להלן.

 

           על פי עובדות האישום הראשון, בסביבות חודש יוני 2011 המשיבים 2-1 הקימו מוקד טלפוני במטרה לאסוף דיווחים על תנועות הצבא באזור יהודה ושומרון כדי לסכל פינויים של מאחזים בלתי חוקיים. השניים קיבלו דיווחים אודות תנועות "חשודות" של הצבא והמשטרה ועל כוונתם לפנות מאחזים, הפיצו דיווחים אלה לאחרים, וקראו להם להגיע למקום הפינוי המיועד. בהמשך לכך, המשיבים החליטו להפעיל מוקד טלפוני אשר כונה על ידם "חמ"ל מאחזים", ולשם כך רכשו טלפון סלולארי והפיצו את מספרו ברבים. המשיבים קיבלו דיווחים מאנשים שונים ששימשו כתצפיתנים, סיירים ועוקבים, וחלק מהדיווחים התבסס על מידע שנמסר על ידי חיילים בשירות פעיל. הדיווחים כללו מידע אודות פריסת הצבא, החלפת סדרי כוחות בתעסוקה מבצעית, התנהלות מבצעית של הכוחות בשטח, מספרי יחידות הפרוסות בשטח ומידע על פינויים צפויים. המשיבים אף החזיקו בְּדירה בירושלים עזרים מודיעיניים שכללו בין היתר תצלומי אוויר בסיווג "סודי", הכוללים קודים ומיפוי גיאוגרפי של אזורים שונים במרחב אוגדת איו"ש. כמו כן נתפסו אצל המשיבים מסמכים הכוללים רעיונות ותוכניות פעולה.

          

           ביום 11.12.2011 הגיע לידי המשיבים מידע על תזוזת כוחות צבא לאזור השומרון ועל כך שעתיד להתבצע פינוי, ובעקבות כך הפעילו את "חמ"ל המאחזים" באופן מוגבר, כדי לסכל את הפינוי המתוכנן. במשך שלושה ימים קיבלו המשיבים מידע מכ-30 מקורות שונים, לרבות מידע על השעות בהן מתוכנן הפינוי, אותו ריכזו בדו"חות מפורטים. נוכח המידע שנתקבל, ארגנו המשיבים אוטובוס פעילים שיצא ביום 12.11.2011 בשעה 21:00 בערב משכונת קרית משה בירושלים לכיוון יצהר, וכמו כן הפנו פעילים למצפה גלעד, מקום בו סברו כי מתוכנן פינוי. האוטובוס הגיע ליצהר ולאחר מכן לתחנת הדלק בקדומים, סמוך לחטמ"ר אפרים. בסמוך לשעה 23:30 בלילה, הגיעו עשרות אנשים, ביניהם הפעילים שהגיעו באוטובוס לשער הבסיס, פרצו לבסיס והחלו להתפרע במקום. כתוצאה מההתפרעות נפצע הסמח"ט ונגרמו נזקים לכלי רכב צבאיים. בנוסף, חסמו המתפרעים את הציר המוביל לבסיס באמצעות אבנים וצמיגים בוערים. במקביל, יידו מתפרעים באזור רמת גלעד אבנים לעבר רכבי ביטחון ועל רכבים של תושבים פלסטינאיים. בשל אירועים אלה הוזרמו לאזור כוחות צבא גדולים שהיו מיועדים למשימת הפינוי ולמשימות מבצעיות נוספות, וסוכל הפינוי המתוכנן של מצפה יצהר. 

 

3.        למשיב 1 יוחס אישום נוסף של שיבוש הליכי משפט, בכך שביום 29.12.2011 נערך בביתו חיפוש בעקבות האירועים שתוארו לעיל, ובמהלך החיפוש נשאל היכן הטלפון הסלולארי שברשותו. המשיב טען כי אין לו מכשיר סלולארי אך במהלך החיפוש נמצא המכשיר בין חלקי הקלקר בתוך ספת ה"פּוּף" בסלון הבית.

 

4.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים בעילה של מסוכנות. לצורך הדיון, הסכימו המשיבים כי קיימות ראיות לכאורה, והדיון התמקד בקיומן של עילות מעצר וחלופת מעצר. המשיבים טענו כי המעשים המיוחסים להם הינם בגדר פעולות מחאה לגיטימיות, וכי דבר קיומו של החמ"ל היה ידוע לכל. למיצער, ניטען כי העבירות המיוחסות להם אינן בדרגת חומרה גבוהה המצדיקה את מעצרם.

 

           בהחלטתו עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירות והמעשים, הכוללים פעולה שיטתית ומאורגנת לסיכול פינוי מאחזים בדרכים לא חוקיות. עם זאת, נקבע כי העבירות המיוחסות למשיבים אינן ברף חומרה גבוה בחוק העונשין, ובנסיבות העניין אין מדובר במסוכנות ברף הגבוה, באשר עיקר פעולתם של המשיבים, מלבד איסוף חומר מודיעיני, היה בארגון מחאות לא אלימות באזור הפעילות הצבאית. עוד נקבע, כי משיבים 2-1 לא התגוררו בסביבות הדירה שבה נמצא החומר המודיעיני, ומשכך, הקשר שלהם למעשים המפורטים בכתב האישום נמוך מזה של המשיבים האחרים.

 

           על רקע זה, הורה בית המשפט על שחרורם של המשיבים למעצר בית מלא בתנאים מגבילים הכוללים, בין היתר, פיקוח של בני משפחה על כך שהמשיבים לא יעשו כל שימוש בטלפון או במחשב בתקופת מעצרם, התחייבות עצמית, הפקדה כספית וערבות צד ג', וכן נאסר עליהם ליצור קשר האחד עם השני.

 

           על החלטה זו של בית המשפט המחוזי מופנה הערר שלפניי.

 

5.        המדינה הלינה על החלטת בית המשפט המחוזי תוך שהיא מציינת את חומרת העבירות המיוחסות למשיבים, החותרות תחת שלטון החוק ומעידות על מסוכנות רבה. נטען כי המשיבים פעלו כיוזמים, מארגנים ומדרבנים של פעילויות עברייניות על רקע אידיאולוגי, מה שמלמד על פוטנציאל להסלמה עבריינית עתידית. פעילותם של המשיבים, חרף צווי הרחקה מנהליים שהוצאו כנגדם, מעידה על נחישותם, ואין בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותם. עוד נטען כי היה על בית משפט קמא לקחת בחשבון את עברם הפלילי של משיבים 1 ו-3, המעיד אף הוא על מסוכנותם של השניים.  

 

           מנגד, טענו המשיבים כי העבירות שיוחסו להם בשלבים קודמים של המעצר  היו חמורות בהרבה, וכי ספק אם העובדות המתוארות בכתב האישום מקימות את העבירות המיוחסות להם. כך, לדוגמה, נטען כי לא ניתן לייחס למשיבים עבירות של התפרעות וכניסה למקום צבאי, כמבצעים בצוותא, שהרי אין חולק כי כל פעילותם התבצעה מתוך הדירה בירושלים.

 

דיון

 

6.        בקשה למעצר עד תום ההליכים נבחנת בשלושה שלבים. בשלב הראשון, בוחן בית המשפט קיומן של ראיות לכאורה. בשלב השני, נבחנת קיומה של עילת מעצר ובהתקיים שני השלבים הראשונים, אנו מגיעים לשלב השלישי במסגרתו בוחן בית המשפט אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעי שפגיעתו בחירות הנאשם פחותה כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

 

           בהיעדר מחלוקת לגבי השלב הראשון, ענייננו מתמקד בבחינת עילת המעצר  וחלופת המעצר. המדינה טענה כי העבירות המיוחסות למשיבים ונסיבות ביצוען מקימות נגד המשיבים עילת מעצר על פי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שעניינו בחשש שהנאשם יסכן "את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה". 

 

7.        המקרה שבפנינו אינו פשוט, מאחר שהמניע לעבירות המיוחסות למשיבים אינו פלילי אלא אידיאולוגי.

 

           על פני הדברים, קשה לראות את העבירות המיוחסות למשיבים כארגון פעולות מחאה לגיטימיות, כטענתם. יש להבחין בין מחאה לבין "סיכול ממוקד" של פעילות ומדיניות שלטונית, פעילות שתכליתה הפרה המונית של החוק על מנת לשבש את מערכות האכיפה השלטוניות. ההבחנה בין "מחאה" לבין "סיכול מדיניות" קיימת אפילו לגבי פעילות לא אלימה כמו שביתה, המהווה זכות חשובה במשפטנו, ומטעם זה אסורה "השביתה הפוליטית" שתכליתה להשפיע על מוסדות השלטון בדרכי כפייה (בג"ץ 525/84 ח'טיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה בפסקה 78 (לא פורסם, 28.4.2011)). על אחת כמה וכמה כאשר בפעילות אלימה עסקינן, וכבר עמד בית משפט זה על כך, שחופש הביטוי והמחאה אינו היתר להתפרעות ולאלימות (השוו בש"פ 5934/05 מלכה נ' מדינת ישראל פ"ד נט(2) 833 (2005). באותו מקרה, הורה בית המשפט בהרכב מורחב על מעצרם עד תום ההליכים של פעילים שארגנו שורה של פעולות בלתי חוקיות, כולל חסימת צירי תנועה, במסגרת המאבק כנגד תוכנית ההתנתקות. כפי שאפרט בהמשך, נוכח המסמכים שנתפסו ברשות המשיבים, עולה שהם לא טוענים מנקודת מבטה של הדמוקרטיה אלא של האנרכיה, והם מטיפים וקוראים ל"שבירת הפחד מאנרכיה".

 

8.        דומה כי יש ממש בטענת המדינה, כי הפעילות המיוחסת למשיבים היא חמורה על פניה. הנה כי כן, המשיבים הקימו מעין "אגף מודיעין" זוטא, במטרה לאסוף מידע על "ממלכת הרשע" - כפי שנכתב באחד המסמכים - כאשר הצי"ח מתייחס לתנועות צה"ל והמשטרה, משל היו אלה האויב שעל אודותיו יש לאסוף ידיעות. החמ"ל המודיעיני ריכז את הידיעות שנתקבלו, נוסח "שני אוטובוסים ממגב קלקיליה לכיוון השומרון אחד מתוכם של מוא"ז שומרון"; "קצין בשריון אמר ששתי פלוגות מבסיס שיזפון יצאו לחברון"; "בשיחה עם קצינים נאמר כי 'אין פינוי הלילה במצפה יצהר'" ועוד. לא מדובר בחסמב"ה במערה החשמלית מול הצבא הבריטי וזורקין, אלא בפעילות מאורגנת ומתוחכמת מול צה"ל וגופים שונים של המדינה, תוך הפעלת סוסים טרויאניים בתוך הצבא. 

 

           על אופי פעילותם של המשיבים ניתן ללמוד מתוך המסמכים שנתפסו בדירה ממנה פעלו. כך, באחד המסמכים אנו מוצאים הוראות נוסח "דע את האויב שבפנים", תוך הצבעה על גופים מסוימים כמו "המחלקה נגד יהודים בשב"כ", ימ"ר ש"י ועוד; הדרכים בהן פועלים גופים אלה; ועצות והנחיות מפורטות כיצד להישמר מפניהם.  לדוגמה, מומלץ לצאת עם כפפות חזקות לכל אירוע כדי למנוע זיהוי על פי טביעות אצבע, ודעת לנבון נקל כי לא באירוע משפחתי מדובר. המסמך ממליץ להימנע מהפצת שמועות שווא והערכות לא מבוססות, באשר אלה "עלולים למנוע עשייה קדושה ללא סיבה", ונקל להבין באיזו עשייה קדושה מדובר.

 

           מהמסמכים עולה בבירור הקשר לתופעת הפוגרומים, הידועה במקומותינו כ"תג מחיר". כך, במסמך של רשימת נקודות לכתיבת תוכנית פעולה, אנו מוצאים תחת הכותרת "ערבות הדדית" את אחד ההגיגים של המחבר: "הרעיון של תג מחיר ומה קרה לו בפועל... ההצלחה היחסית של ה'תג מחיר'. צמצום הפינויים. העלאה על סדר היום וכו'".

 

           בהודעה שהופצה לאחר הצלחת סיכול הפינוי נכתב "יהודים! זה אפשרי! מנעתם הלילה פינוי! לא נותנים לציונים עוד הזדמנות! לא מפסיקים... היום התקפות על ריכוזי ציונים ברחבי הארץ! במלחמה ננצח!". ודוק: אין ענייננו בהוגי דעות בעלי אידיאולוגיה פוסט-ציונית, אלא במשיבים, אשר לכאורה מבקשים לקדם את האידיאולוגיה שלהם במעשים, ואביא פנינים נוספות מהמסמכים שנתפסו בדירה:

 

"…לא לחכות ליום פקודה לא רק בהפגנות מראש. אלא גם בהקדמת החיכוך בפועל… חותרים לניצחון כלומר להביא למצב שבו השלטון אינו מסוגל להעביר פינוי מאחזים… שמים דגש על סירוב פקודה והגדרה של הפינוי כמעשה פסול לחלוטין… יש לנו שתי אמירות. סירוב פקודה, בסגנון שמפגינים ומנסים לפרוץ לבסיסים ושם לחלק חומר של סירוב פקודה. כך שזה ייצר איום על הצבא".

 

"זה בכלל לא הזוי למצוא אנשים שמסוגלים לרכז מסביבם קבוצה כזאת, במיוחד שהפעולות הנדרשות הם לא מאוד חוקיות (עבירות של כניסה לשל"צ או התקהלות) ... למרות שבשביל כל המהלך צריך לשבור לאנשים את הרתיעה ממעצרים...".

 

"…הרעיונות של צעדות בבסיסים – התמודדות עם השאלה האם זה לא מסכן חיים? מפריע לצבא במלאכת הקודש? חידוד הנושא של סירוב פקודה אקטיבי. במיוחד על רקע הבעיות הביטחוניות בצבא ולא רק הפינויים… מה המסרים של צעדה זו. לפני פינוי ואחרי פינוי. איך זה אמור לעבוד: הקמת מטות פעולה מקומיים של ערבות הדדית. פנייה לכל אחד לקבץ חבורה. בחירת יעדים מראש. והתארגנות. צעדות לעבר כפרים: למה זה מוצלח? הרעיון של הנפיצות. שבירת הפחד מאנרכיה. מי שרוצה לשמור על ההתיישבות עדיף לו להתנגש עם הבעיה הערבית כמה שיותר ולא להתעלם ממנה".

 

           נוכח הקשר הדברים והדבקם, איני רואה עין בעין עם מסקנתו של בית משפט קמא כי "עיקר פעילותם של המשיבים התמקדה, מעבר לאיסוף החומר, בארגון מחאות לא אלימות באזור הפעילות הצבאית, ובכללן שירה וריקודים והסבר לחיילים על מהות הפעילות אותה הם עתידים לבצע, קרי, פינוי המאחזים". לטעמי, לא בשירה ובריקודים עסקינן, אלא בדברים חמורים יותר, וסופם של דברים בבסיס חטמ"ר אפרים מעיד על תחילתם. 

 

9.        כאשר בשלב הענישה עסקינן, הרי שעבריינות אידיאולוגית נתפסת כנסיבה מחמירה ועולה משקלו של שיקול הרתעת הרבים. אך ענייננו אינו בשלב הענישה אלא בשלב המעצר, וכידוע, מעצר אינו בבחינת מקדמה על חשבון העונש, וחומרת העבירה, הרתעת הרבים, והבטחת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק – כל אלא אינם מהווים עילת מעצר על פי חוק המעצרים (רינת קיטאי-סנג'רו המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין 149-111 (2011)) (להלן: קיטאי-סנג'רו)). עילת המעצר הרלוונטית לענייננו היא מסוכנות, ובמסגרת עילה זו, ניתן להצביע על מספר מאפיינים של העבריינות האידיאולוגית.

 

10.      בעבירות פליליות רגילות, ניתן לטעון כי קיים ספק ביכולת החיזוי והניבוי של מסוכנותו העתידית של הנאשם. "אי אפשר לאסור אדם על התפרעות לפני שהתפרע בפועל" (דוסטייבסקי המהמר 56 (נילי מירסקי תרגום 2002), מופיע בקיטאי-סנג'רו בעמ' 111). במקרה דנן, ההתפרעות בבסיס חטמ"ר אפרים כבר מאחורינו והשאלה שעל בית המשפט לבחון היא לגבי סיכויי ההתפרעות הבאה. בעבריינות אידיאולוגית, הנאשם מצהיר, או שהתנהגותו מעידה עליו, כי אינו מתחרט על מעשהו והוא דבק במשנתו האידיאולוגית המצדיקה ביצוע עבירות לשם מימוש או קידום האידיאולוגיה. רוצה לומר, כי במוטיבציה אידיאולוגית יש כדי לחזק את יסוד המסוכנות (השוו להחלטתה של השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 1159/10 ענת קם נ' מדינת ישראל בפסקה 15 (לא פורסם, 14.4.2010)).

 

11.      בעבריינות פלילית רגילה, כאשר בית המשפט משחרר את הנאשם לחלופת מעצר, הדבר נעשה בפיקוח ובערבות של מפקחים אשר תפקידם לוודא כי הנאשם לא יימצא בקרבת הסביבה העבריינית שהביאה אותו להסתבך בעבירות. ברגיל, המפקחים מסתייגים ומגנים את העבירות המיוחסות לנאשם הנמצא תחת פיקוחם, כך שלמחויבותם החוקית נוספת גם מחוייבות אישית-מוסרית, להבטיח כי בן חסותם לא יבצע עבירות נוספות.

 

           ואילו בעבריינות על רקע אידיאולוגי, יש והנאשם נהנה מאהדה בקרב סביבתו הקרובה, אשר לעיתים מזדהה עם מעשיו, מה שעלול להחליש את חלופת המעצר.

 

           על רקע דברים אלה, אבחן אם עילת המסוכנות מתקיימת במקרה דנן.

 

12.      לחובתם של המשיבים יש לזקוף את העובדה כי כנגד כל המשיבים (למעט המשיב 2) הוצאו בחודשים יולי וספטמבר 2011 צווי הרחקה מינהליים האוסרים עליהם להיכנס או להימצא בתחומי יהודה ושומרון. אלא שהמשיבים התעלמו מ"הכרטיס הצהוב" שהוצא כנגדם, והמשיכו בפעילותם החתרנית "בשלט רחוק" מהדירה בירושלים.

 

           נקודה נוספת לחובתם של המשיבים היא העובדה ששמרו על זכות השתיקה בחקירתם. פעמים רבות נאמר בפסיקה כי השמירה על זכות השתיקה מקשה על הנאשם להפריך את עילת המסוכנות (בש"פ 1478/11 בועז יחזקאל נ' מדינת ישראל פסקאות 8-6 והאסמכתאות שם (טרם פורסם, 10.3.2011)).

 

           למשיב 1 הרשעות קודמות בעבירות של השתתפות בהתפרעות, הפרעה ותקיפת שוטר והחזקת אגרופן, ולמשיב מס' 3 הרשעות קודמות בעבירות של הפרת הוראה חוקית, החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, חבלה במזיד ברכב, תקיפת עובד ציבור והפרעה לעובד ציבור. גם זאת יש לזקוף לחובת משיבים אלה.

 

13.      למרות זאת, ולא בלי לבטים, החלטתי בסופו של יום לדחות את הערר ולהותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה.

 

           סיבה עיקרית לכך היא העבירה המיוחדת המיוחסת למשיבים לגבי האישום המרכזי של הפעלת חמ"ל המודיעין - סעיף 136 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, שהעונש עליה, נוכח הגשת כתב האישום לבית המשפט המחוזי, הוא עד חמש שנות מאסר (סעיף 69(ב) לתקנות ההגנה).

 

וזו לשון הסעיף שכותרתו "ידיעות בעלות ערך צבאי":

 

(1) כל אדם אשר בשעה שאינו חבר לחילות הממשלה או חבר לחיל המשטרה, הפועלים בשעת מילוי תפקידם –

(א)     משיג, או

(ב)     רושם רשומה, או

(ג)      מודיע לכל אדם אחר, או מפרסם, או

(ד)     מחזיק בידו כל תעודה או כל רשומה אחרת שהיא, המכילות - כל ידיעות שהינן, ידיעות בדבר כל ענין מן הענינים הבאים, היינו, מספרם, תיאורם, זיונם, ציודם, סידורם, תנועתם או מצבם של כל חיל מחילות הממשלה או שוטריה, או אניותיה, כלי-רכבם או אווירוניהם או פעולותיהם המתוכננות לעתיד, או שבוייהם או תחמושת-המלחמה אשר להם או כל אמצעים להגנתו או לביצורו של כל מקום לשם הממשלה, או כל ידיעות אחרות שיש להן, או מיומר בהן שיש להן, ערך צבאי, יאשם בעבירה על התקנות האלה.

 

(2) בלי לפגוע בכללותה של פסקה (ג) של תקנת-משנה (1) ייחשב אדם, הנותן או שולח אות הנראה או אות אחר או בשורת-הודעה בכל אמצעי שהוא, או בא בקשרים עם כל אדם אחר באותו אופן או באותן נסיבות או באותם אמצעים, שבהם הוא עלול להעביר ידיעות לכל אדם כאילו מסר את הידיעות לאדם אחר בגדר מובנה של הפסקה.

 

 

           ה"אותות" ו"בשורת-הודעה" האמורים בסעיף 136, והלשון הארכאית של הסעיף, מעידים עליו שלא נחקק בעידן הטלפון הסלולארי דור 4 או בעידן הפייסבוק, אלא בימי יונת הדואר ודגלי הסמפור. בחיפוש שערכתי במאגרים הממוחשבים, לא מצאתי תקדים להרשעה על פי סעיף זה, כך שעל בית המשפט שידון בתיק לגופו, תהא המלאכה הנכבדה לבחון את יישומה של עבירה זו על המקרה שלפנינו. נוכח החדשנות ביישום העבירה שנחקקה בימים עברו, אני סבור כי בשלב זה של מעצר, יש ליתן לכך משקל.

 

14.      בנוסף, המשיבים לא היו מעורבים ישירות בפעילות האלימה שהתרחשה בבסיס חטמ"ר אפרים, ואשר גרמה לזעזוע בקרב הציבור. השאלה אם ניתן לייחס אף להם עבירות של התפרעות וכניסה למקום צבאי, היא תלוית נסיבות, וראוי לברר את הדברים במסגרת ההליך העיקרי.

 

15.      במהלך הדיון, הצהיר כל אחד מהמשיבים באופן אישי בפני בית המשפט, כי הוא מבין את תנאי חלופת המעצר שהושתו עליו ומתחייב שלא לפעול במישרין או בעקיפין בכל פעולה הקשורה בכתב האישום.

 

           מאחר שאיני בוחן כליות ולב, איני רואה לייחס משקל רב להצהרה זו. עם זאת, זו הפעם הראשונה שהמשיבים נמצאים במעצר של ממש, חלקם מזה כחודש ימים, וזו הפעם הראשונה שהם "מתרגלים על רטוב" את המלצתם-שלהם "לשבור לאנשים את הרתיעה ממעצרים". בנסיבות אלה, אני סבור כי יש לתת סיכוי לאפשרות שהמשיבים, חלקם בעלי משפחות, הבינו שזו הפעם הוצא להם "כרטיס אדום", ולפעולותיהם עשוי להיות תג-מחיר בדמות של מעצר עד תום ההליכים וחילוט כספים וערבויות. 

 

           בנוסף, אני סבור כי ניתן להקהות עוקצה של מסוכנות בחלופת המעצר שנבחנה על ידי בית משפט קמא, אשר חקר כל אחד מהערבים והמפקחים, ואלו התחייבו למנוע מהמשיבים תחת פיקוחם את השימוש באינטרנט ובטלפון סלולארי.

 

16.      הערה לפני סיום.

 

           במדינה דמוקרטית אין משנים את כללי המשחק, אף לא לכבודם של אלו הנוקטים בצעדים לא דמוקרטיים בעליל, כמו המשיבים. עילות המעצר הן חלק בלתי נפרד מכללי המשחק בדיני המעצרים, ואין לשנותם. אך עם שינוי העתים והנסיבות, מה שאתמול לא נחשב כמסוכן לצורך עילת המסוכנות בדיני המעצרים, יכול שייחשב היום או מחר כמסוכן. יוליך עוף השמיים את הקול היוצא מבית משפט זה, כי לא היום כתמול שלשום, ולא לעולם חוסן מפני מעצר עד תום ההליכים בעבירות כגון דא.

 

17.      הערר נדחה. המשיבים ישתחררו בכפוף לתנאים ולחלופות המעצר שהושתו עליהם על ידי בית משפט קמא.

 

 

           ניתנה היום, כ' בטבת התשע"ב (15.1.2012).

ש ו פ ט

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12003690_E02.doc   הג+עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon