עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3641/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 3641/12

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקש:

כהן עפר ותשתיות איזידור

נ ג ד

המשיבה:

צוות קרקע בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת בר-זיו, השופט זרנקין, והשופטת טאובר) בע"א 1777-01-12 מיום 3.4.12

בשם המבקש: עו"ד דוד שרם

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת בר-זיו, השופט זרנקין, והשופטת טאובר) בע"א 1777-01-12 מיום 3.4.12, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט טובי) בת"א 22293-07 מיום 10.11.11. עניינה של הפרשה פיצויים בגין הפרת חוזה לביצוע עבודות תשתית.

רקע והליכים

ב. המבקשת היא חברה העוסקת בעבודות עפר, תשתית ופיתוח. בין המבקשת לבין המשיבה נכרת חוזה (להלן החוזה מיום 17.6.07), בו התחייבה המבקשת לבצע עבודות חפירה ופינוי באתר הבניה "גב ים" שבהרצליה. בדוח בדיקה מטעם המשיבה שצורף לחוזה צוין, כי הרכבה של הקרקע הוא חול נקי וחול כורכרי הניתנים לשיווק מסחרי. על יסוד מצג זה, תימחרה המבקשת את החפירה והפינוי במחיר של 0.8 ₪ למ"ק, אף שמחיר השוק על עבודות אלה נע בטווח של 50-45 ₪ למ"ק. כן התחייבה המבקשת לסיים את העבודה תוך 20 שבועות.

ד. בהמשך התגלה, כי חלקים מן הקרקע מורכבים מאדמת חרסית ומסלע, שאינם ראויים למסחר. כן נתגלו רכיבים מסוכנים, והדבר חייב את סגירת האתר עד לסילוקם. המבקשת סברה, כי הדבר דורש שינוי בהיערכותה הלוגיסטית ולפיכך גם במחיר החוזי. משלא הגיעו הצדדים להסכמה, השביתה המבקשת את העבודה וסירבה לפנות את האתר. בהמשך הגיעו הצדדים להסדר לפיו תשולם תוספת שכר מסוימת, אולם המחלוקת לא באה על סיומה, והמשיבה נאלצה לפנות את המבקשת בהליכים משפטיים.

עיקרי פסק דינו של בית משפט השלום

ה. המחלוקת התמקדה במחיר החוזי שעל פיו תשלם המשיבה למבקשת את שכרה בגין החפירה והפינוי שעשתה. המבקשת דרשה תשלום בסך 46 ₪ לכל מ"ק חפירה ופינוי, ללא הבחנה לפי סוג הקרקע (עמ' 9, ש' 31-30). כן דרשה פיצוי קיום בגין אבדן רווח מתוכנן ממכירת החול (בסך 3,584,000) ומעבודות שנבצר ממנה לעשותן בשל סוג הקרקע (בסך 130,450); ופיצוי מוסכם בגין פיגור בביצוע (בסך 267,900).

ו. פרט לחוזה מיום 17.6.07, ונוכח הממצאים החדשים באשר לסוג הקרקע, הגיעו הצדדים להסכמות נוספות:

ו(1). במכתב מיום 20.9.07 התחייבה המשיבה לשלם סך של 47 ₪ למ"ק בגין חפירה ופינוי של חרסית שתימצא באתר (הוערך בכ-2,000-1,000 מ"ק), או שכבר פונתה (2,300 מ"ק).

ו(2). בסיכום מיום 10.10.07 נקבע, כי מעבר לתמורה החוזית (0.8 ₪) תשלם המשיבה סכום נוסף של 4.2 ₪ (סה"כ 5 ₪) בגין חפירה ופינוי של כל הקרקע לסוגיה – זו שכבר פונתה וזו שתיחפר ותפונה בעתיד.

ז. חרף אותן הסכמות, בפועל הגישה המבקשת דרישות תשלום בסכומים שונים כאמור. קבלן שהחליף את המבקשת לאחר שעזבה השלים את עבודות החפירה תמורת 6.2 לכל מ"ק. נוכח האמור קבע בית המשפט ש"אני קובע על דרך האומדנא כי התמורה המגיעה לתובעת בגין עבודות החפירה באתר מסתכמת בסך 5.40 ₪ מעבר לתמורה החוזית בסך 0.80 ₪ לכל מ"ק". הוטעם, כי לא היתה חפיפה בין הסכומים שצוינו בכתבי הטענות לבין אלה שהוגשו בחשבונות, וכי לא ניתן היה לברר את יתרת התשלום שעל המשיבה לשלם למבקשת. כן, נדחתה הטענה בדבר פיצוי מוסכם בגין איחור בביצוע, ונקבע שמטרתה של אותה תניה היתה מניעת איחור בביצוע העבודות מצד המבקשת, שאינה רשאית לבסס עליה דרישה לפיצוי. עוד נקבע, כי מן החוזה מיום 17.6.07 אין עולה שהמשיבה התחייבה שהקרקע תכלול אך ורק רכיבים הראויים למסחר, והמחיר החוזי הנמוך שתימחרה המבקשת אינו אלא טעות בכדאיות העסקה.

עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ח. המבקשת עירערה לבית המשפט המחוזי ותקפה את מרבית קביעותיו של בית משפט השלום. עיקר טענתה היתה, כי המשיבה התחייבה במכתב מיום 20.9.07 לשלם למבקשת עבור כל מ"ק שנחפר ופונה 47 ₪ (ללא הבדל בין סוגי הקרקע). בית המשפט נדרש למכתב מיום 20.9.07 ודחה את טענת המבקשת. יצוין כי מערעור שכנגד שהוגש חזרה בה המשיבה.

ט. אשר לתחשיב שערך בית המשפט השלום, שנעשה כאמור על דרך של אומדנה, צוין כי הוא "מתיישב אריתמטית גם עם האמור במכתב מיום 20.9.07, והסכום שנפסק עומד אף הוא בקירוב על הסכום המגיע לזכות המערערת מכוח מכתב המשיבה מיום 20.9.07, ובאופן שאין שוני משמעותי בין הסכומים". עוד נקבע, כי לא היה בסכום זה כדי לקפח את המבקשת. צוין, כי כפי שקבע בית משפט השלום, לא ניתן היה לבסס את חישובי המבקשת על סמך חומר הראיות.

הבקשה

י. כטעם למתן רשות ערעור נטען, כי נגרם למבקשת עיוות דין, וכי אם לא יתערב בית משפט זה תתעשר המשיבה שלא כדין על חשבון המבקשת. לגופו של עניין נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע, כי לא ניתן היה לחשב את הסכומים המגיעים למבקשת על יסוד התשתית הראייתית שהוצגה. כן נטען, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה התחייבותה של המשיבה לשלם למבקשת 47 ₪ (על יסוד המכתב מיום 20.9.07) אינה מוגבלת לסוג מסוים של קרקע, וכי נגרם למבקשת עוול בגין אי פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחה.

דיון והכרעה

י"א. אין בידי להיעתר למבוקש. המבקשת לא העלתה, לאמיתם של דברים, טעם המצדיק התערבות בגלגול שלישי בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). כטעם למתן רשות ערעור טענה המבקשת, כי נגרם לה עיוות דין, דבר העשוי להוות עילה לבחינה בגלגול שלישי, אולם אין להלום זאת בנסיבות המקרה. בית המשפט המחוזי ציין, כי המבקשת לא קופחה (עמ' 9, ש' 35-34); וכך גם מורה השכל הישר, הואיל ויתרת החוב ששולם לה נאמדה וחושבה על יסוד התמורה ששולמה לקבלן שהחליפה. במובהק אין עסקינן בנושא שלגביו תינתן רשות לערעור נוסף. לבעל דין ניתנים ככלל שני ימיו השיפוטיים, בערכאה הדיונית ובערכאת ערעור. אלה ניתנו כאן. גם אין בית משפט זה, על פי דרך עבודתו, בנוי לאותן שאלות עובדתיות פרטניות העולות מן הבקשה, בודאי לא בגלגול שלישי.

י"ב. זאת ועוד, בית משפט השלום קבע, כי הדרך בה תימחרה המבקשת את העבודות אינה אלא טעות בכדאיות העסקה. בית המשפט המחוזי מצא קביעה זו נכונה, וקביעה זו לא נתקפה בבקשה. כלל יסוד הוא בדיני החוזים, כי בעת כריתת החוזה מקצה צד את סיכוניו, בין היתר, בהתאם לציפיות ולסיכונים שהוא צופה להם בעתיד (ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 817, 843 - השופטת פרוקצ'יה). לשון אחר, התרחשות עתידית בלתי רצויה נמצאת בגדרי הסיכון החוזי שצד נוטל על עצמו (דניאל פרידמן חוזים כרך ב' 724, 728 (1992)). לפיכך, אף אילו עלה בידי המבקשת להוכיח כי הסכומים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום נמוכים מן המקובל באופן ניכר, לא היה בכך די; כדי להוכיח כי נגרם לה עיוות דין, היה עליה להראות שתוצאות המקרה יוצאות את גדר הסיכונים שהקצתה בכריתת החוזה.

י"ג. לא למותר לציין, כי עסקינן בסכסוך בין שתי חברות עסקיות, אשר דומה כי עיקרו - סוג הקרקע והשלכותיו הטבעיות - הוא עניין שבמומחיותה של המבקשת; נסיבה כזאת מצמצמת לדידי את הפתח לטעון לקיומו של עיוות דין במסגרת בקשה למתן רשות ערעור. לא בכדי ציין בית משפט השלום, כי היה בידיה של המבקשת לבחון את הקרקע עצמאית, ואם ראתה להסתמך על בדיקה כאמור בתמחרה את המחיר החוזי, הדבר אף היה נדרש (עמ' 2, פס' 15 לפסק דינו).

י"ד. לא ראיתי להלום את טענת המבקשת, לפיה עלה בידיה לבסס את הסכומים המגיעים לה, וכי שגו הערכאות הקודמות משלא קיבלו את תחשיביה. המדובר בקביעה שבעובדה שאין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בה, קל וחומר בגלגול שלישי. אף אם אין המדובר בכלל מוחלט, בנדון דידן טענה זו לא נתמכה ואין בידי לקבלה.

ט"ו. אשר לחישוב גופו, בית משפט השלום חישב על דרך של אומדנה את יתרת הפיצוי המגיע למבקשת. ברגיל, על התובע להוכיח ברמה של ודאות סבירה את הנזק שנגרם לו, ובית המשפט אינו פוסק, אלא על פי מה שהוכח בפניו (ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 810-808). ואולם, לא נכחד כי לא אחת נעשה שימוש באומדן: "השימוש באומדנה נעשה, דרך כלל, כאשר בית המשפט נתקל בבעיה קשה הנוגעת לכימות הנזק, בין אם בתחום הנזיקין או בענף משפטי אחר" (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול (לא פורסם) - פסקה 16, השופט (כתארו אז) גרוניס). הוא נעשה פעמים רבות כשהמדובר בנושאים צופי פני עתיד, כגון הפסדי השתכרות ועזרת הזולת בנזיקין; ראו גם חוות דעתי בע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים (לא פורסם) פסקאות ז(10-8). אך הדברים אינם מוגבלים לכך. במקרה דנא סבר בית משפט השלום, כי אין בידו לחשב את הפיצוי ואת יתרת החוב על יסוד חומר הראיות, ואמד את המחיר החוזי בהתבסס על התשלום ששולם בפועל לקבלן שהחליף את המבקשת. בית המשפט המחוזי סבר כי בדין כך נעשה, וציין שהדבר "מתיישב אריתמטית עם המכתב מיום 20.9.07". לא מצאתי להתערב בקביעה זו.

ט"ז. עוד נטען, כי נדרש היה לחשב את הפיצוי לפי 47 ₪ לכל מ"ק ללא הבחנה לפי סוג הקרקע. קשה להלום אף טענה זו. ראשית, מן המכתב מיום 20.9.07 עולה בבירור, כי כוונת הצדדים היתה לקרקע המורכבת בעיקרה מחרסית. שנית, בסיכום מיום 10.10.07 נקבע, כי מעבר לתמורה החוזית (0.8 ₪) תשלם המשיבה סכום נוסף של 4.2 ₪ (בסך הכל 5 ₪) בגין כל סוגי הקרקע. סיכום זה מאוחר בזמן, ואף נחתם בידי שני הצדדים.

י"ז. לא אוכל איפוא להיעתר למבוקש.

ניתנה היום, כ"ד בסיון תשע"ב (14.6.12).